שירי עטרה שחוטה / שי גטריידה

egg / david michaeli / tlv 1990

שִירֵי עָטרה שְחוּטה/ שי גטריידה


שירי עטרה שחוטה, שירי דוֹגִי סְטַייל והצלפה
שירי סכין, בטן, ילד, פצע, שירי דלת סגורה
שירי אלמוג, שירי ספוג, שירי פוֹרְמַאיקָה
שירי חישוק, שירי עפיפון, שירי לְבָנָה תקועה, לבנה לא חדלה, מכורסמת
שירי לבנה מרוטה.

שירי כָּכה, שירי בכא, שירי לך מפה, שירי חזור בחזרה
שירי אִזמרגד, שירי מסגד, שירי קבר שיח' שְחָאדָה
שירי אחמד אלְלָה.

שירי כי יָגוֹרתי לי, שירי אדמה פשוטה, שירי הזורעים בדמעה, שירי בְּרִינָה.

שירי לך מפה, שירי חזור בחזרה, "הרחקתי אותו מהמעגל" אמר יהושוע
והילד השחור על עפר חול המועד סוכות, באיילון השמש דַם, הלבנה דְמֻמה
והילד השחור, הילד השחור עמד ובכה.

פצעי אדם שכמותנו, דרך רעה, כּוּלוּ תַמַם, נפלא, נפלא
טלטל את הילד השחור לקול מצהלות
ראש למטה, הנֵף, זרוק באוויר ותפוס בידיך בטרם תִפְעַר האדמה.

שירי דוגי סטייל על עטרה שחוטה
הֶעַדיף כאב מילה על כאב הרחקה ערלה
שירי דוגי סטייל, מוט שלוף על עטרה שחוטה
מתדפק על קפיץ חתום שלא לִשִמהּ

פצע ילד שחור, פצע עטרה, פצע יום א', ולא אף פעם לא חשת מספיק אהבה.

שירי לך מכאן, שירי חזור בחזרה
שירי פלסטין לזָרְנֻגָה, בָּסָה, אִיגְזִים
את מֵי עֵין רַאזַל גווית עכבר אפור מבאישה, המלח נקרש על פי הנביעה
וחי בקברו השיח שְחָאדָה.

שירי בצל ירוק, שירי פוּל רמוס תחת רגל הפלוגה
במַארְג' סָנוּר המים עומדים, בוץ שחור האדמה, חלב ירוק זורעים פצעי החיטה,
הלְבָנה פעוטה
צפרדע זוללת חסידה.

שירי בולבול בקצה ענף האָאֱרוֹקָרְיָה בחצרם של ששון ושלווה
שירי עורב אפור על עמוד הטלפון
שירי סתיו מלוכלך
שירי אין אהבה.

שירי מי ייתן, שירי את מה, שירי עשרה לשבע ושירי עוד מעט (צריך) ללכת לעבודה.

שירי קוּפְסוֹנים בתנוחת דוֹגִי סְטַייל והצלפה
ושירי עטרה שחוטה
שירי בוקר טוב, נלך לעבודה בחריקת שיניים גוזרות בדיוק בנקודה
שירי חלב ושירי זכוכית שקופה ושירי אהוב עקור מאהבה
שירי בולבול על חוט הטלפון ושירי אָאֱרוֹקָרְיָה ערומה.

שירי שדיים, שירי טבור, שירי בטן, שירי תחת, שירי ירכיים, שירי נִקְבָּה סְתוּרָה
שירי פריעה, שירי צביטה, שירי משיכה, רחרוח וטעימה
שירי דחיקה, מוט משולהב על עטרה שחוטה
שירי פישוק ולחיצה
ושוב שירי שעון להולך לעבודה.

שירי שקר ושירי שפיות מדומה, ושירי שיגעון מלוטש
שירי שבע ושלוש דקות, פיפי קפה ולעבודה
שירי זיקוקין, שירי צעקה, שירי חמקמקות מְעַנָה
שירי דקדוק פגום, ושירי דרור מבולבל אצל אָאֱרוֹקָרְיָה ערומה.

שירי לולב קטום, שירי דקל מסורס, שירי ציור
פנדה, גואש, אקריליק, שירי כובע, שירי ילדה
שירי ילדה מתגוננת, ילדה נבגדת
זרחה השמש והלבנה תקועה.

שירי שעבוד, שירי עיבור, שירי התפכחות, שירי חזרה
שירי שבע וארבע עשרה, שירי המים רותחים על הקפה
שירי זרבובית, קיטור, שפיות מדומה
למזוג לשתות, ולעבודה.

אריה ביפן / ספורו / גן / דני קרוון

צילומים: אריה קוץ

אריה קוץ על עבודתו של דני קרוון

Dani Karavan – The Path of the Hidden Garden,
Art Forest Open Air Museum, Sapporo, Japan, 1992-1999

פרויקט ציבורי בעיר הצפונית סאפורו, למוזיאון פתוח לפיסול. שטח של כ- 400 דונם בנוף הפתוח המוקדש להצגה של עבודות אמנות בקני מידה שונים שהקמתו החלה באמצע שנות השמונים. בנוסף לתצוגת האמנות מכיל האתר גם במת מופעים, גלריות תצוגה מקורות ומוגנות מזג אויר, סדנאות אמנים ועוד.

עבודתו של דני קרוון, אשר הקמתה הסתיימה בשנת 1999 היא אחת הבודדות שעוצבה במיוחד לאתר ( site specific ), הגדולה ביצירות באתר ולטעמי גם הטובה שבהן.

העבודה משתרעת על מדרון ארוך במעלה הטבעי של ההר מחלקו המישורי והפתוח יחסית עד אל מעבה היער.

בד בבד עם היותה עבודת פיסול עכשוית ומאד אישית לדני קרוון, היא שואבת, לדעתי, ממסורת ארוכה ועשירה של תכנון מסלולי עליה לרגל ומסלולי טיול בגני יפן - אמנות מפותחת לאורך ההסטוריה של מודעות לתנועה האנושית במרחב ושל בנית חווית הטיול.
העבודה משלבת את הסביבה וכוחות הטבע ומאמצת אותם אליה כפי שעושה הגן היפני ב"נוף שאול".
כמו כן יש בעבודה מחווה מוצהר לפסל איסאמו נוגוצ'י.

http://www.danikaravan.com/main.htm

מילים / מורן בצר

leaves / david michaeli / tlv 1999

מילים קטנות נובטות בי
הימים הקרים הבריחו אותן
אל עומק מחילות הרגש.
טביעתן על הדף קלה
תביעתן על השירה
בזהירות נלחשת,
אוחזות ידיים מחכות למטר.

ראייה / דוד מיכאלי

אנו מגיעים כיום מתוך חללים סגורים המשובצים בקונגלומרט ענק. טווחי הראייה שלנו מובנים למרחקים המוגבלים לבניינים מולנו ולמכוניות לפנינו. גבולות הגזרה שלנו מצומצמים לרוחב הרחוב. רוב הראייה שלנו מתקיימת בחללים בגודל של חדר. אנו חיים ברצפים של חללים דחוסים המכתיבים קצב והחזרי קצב משתנים, מהירים, מזוותים וקצרים. ביוצאינו מהקומפלקס העירוני, בדרך כלל אנו נמצאים בתוך קופסת הרכב, כאשר אנו נעים לאורך נתיב קווי מוגדר, ואז אנו מגיעים לחללים סגורים חדשים. כאשר אנו יוצאים מתוך המערך הזה אל שטח פתוח , ואל נתיב שאינו ברור או אינו קיים, אל אופק לא תחום, אנחנו נתקפים באופן מיידי בחרדה. אנו חשים חשופים, אנו חשים פגיעים, ואנו אכן כאלה. יהיה לנו מאד נוח בשלב ראשון אם ננסה להחיל את התפיסה המבנית שלנו על פני השטח. כך נוכל להביט בערוץ כעל רחוב או כביש, ועל מפגש בין ערוצים כעל צומת. נוכל להסיק מסקנה האם ישנה תנועה כבדה שכדאי להימנע ממנה כמו מים, שיחים צפופים, סלעים לא עבירים, או, האם אנו יכולים להשתלב בגופינו ותנועתנו הרגלית בדרך. האם יש פתחי כניסה לקירות ולגבעות בצדדים, או האם אלו הם מבנים חסומים. לאור תפיסה זאת נוכל לעשות שימוש באופן הראייה הרגיל שלנו. בהתבוננות מסוג זה אנו מוצאים תחליפים, ואם תרצו, תחליפי גמילה לתפיסת האופק, המרחב והריצוד שאנו רגילים ומכורים אליהם מהקומפלקס העירוני. אבל, בסופו של דבר, אנו יכולים להשתחרר מהפחד ולהביט באופן חופשי אל מרחב גדול, לא תחום. אנו מרחיבים את אופן הראייה שלנו. המשובים הקצרים המוטחים אלינו מהקירות הקרובים בסביבה העירונית מספקים לנו אישור בלתי פוסק על מקומנו במרחב. המשובים האלו הופכים להיות ארוכים ומועטים ביחס למה שאנו רגילים. כאן אנו יכולים לחוש יותר את יכולת העמידה שלנו בכוחות עצמנו על פני הקרקע והמרחב הפתוח. זה אפשרי וקורה לכל אחד ויותר מהר מששערנו.
בשלב ראשון המרחקים נראים אין סופיים. אנו מעדיפים לא להכיר במרחקים ועצמים שמעבר לטווחים שאנו רגילים אליהם, ואנחנו לא רואים אותם פשוטו כמשמעו. הם נותרים מחוץ לתפיסתנו. אבל בפרק זמן קצר יחסית של ימים אחדים אנו מסוגלים לקבל משוב ברור ובר שימוש ממרחקים של כמה קילומטרים, ולהשתמש במשוב זה באותה יעילות שאנו משתמשים במשובים הקצרים שבעיר. למעשה, האופק שלנו גדל. תפיסת עצמנו גדלה גם היא, ואכן, בשובנו לאחר פרק זמן ארוך בשטח, אל העיר, אנו חשים שהתקרות נמוכות יותר עלינו ולוחצות, וכנפי רוחנו נחבטות במשקופים הצרים. עלינו לקפלן, להשפיל את מבטינו ולהסתגל במהירות חזרה לתדר המהיר, לזמן המשתנה ולמרחקים הקצרים.
המדבר, הים, הקוטב, הפסגות והחלל הם המרחבים הקיצוניים בעלי ההשפעה החזקה והם שונים משטחים פתוחים רגילים הקרובים לתחומי המושב שלנו. בשטח הפתוח הקיצוני, למרות שאני מחויב לחוקים נוקשים ולא סלחניים של חום, קור אויר ותנועה, אורך הגל של המשוב מאפשר לנו להיות הרבה יותר חופשיים בקבלת ההחלטות שלנו. ביטוי הרגש שלנו יכול להגיע בנחת יחסית עד סופו, וזאת בניגוד להפגזה העירונית המחייבת אותנו לפנות, להחליט, לשלוף, ולבטא רגש חלקי מכיוון שעלינו להגיב מיד על המשוב הבא. בשטח הפתוח אנו יכולים לנוע ממצב של תגובה בלתי פוסקת ולחץ, למצב של רווחה, היענות, ויצירת מרווח זמן מספיק המאפשר עיבוד רגשי, ניסוח והבנה. אולי ניתן לומר שככל שאנו יוצאים החוצה רחוק יותר כך מתאפשר לנו להכיר את עצמנו יותר. המערכת הגופנית שלנו ניזונה ממשובים אלו ומאפסת את תדריה לפיהם. מקצבי השטח קובעים את מקצבי הגוף. אנו נוכחים לדעת זאת לפי שינוי שעות השינה המתכיילות על פי שקיעת השמש ועל פי זמני היציאות שלנו המתכיילות על פי הזריחה. מקצב נוסף בגוף המתכייל בהתאמה לשטח, הוא מקצב הריצוד של שרירי העינים. למעשה, מקצב זה הוא ממשק ראשי בינינו לבין סביבתנו ובעקבותיו מתכיילים גם יתר מקצבי הגוף כמו הנשימה, הדופק וחילוף החומרים. אנו יכולים לומר למעשה שהשטח קובע את אופן ההתבוננות שלנו, ומכאן את אופן תפיסת המציאות. ניתן לגזור מכאן השלכות תרפיות, הבנות על יחסיות של תפיסה, ובעיקר על תפקיד הסביבה בהתנהגותנו. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, נאמר. זאת אמת.



מצד שני ניתן להפוך את כיוון המבט שלנו ולהתבונן בשטח האורבני כעל מערכת אקולוגית בעלת אפיון מדברי. מדברי? אנחנו? והרי התרבות היא היפוכו של המדבר! ובכן, מסת הסלע המיוצרת המצטברת בצורות ומשטחים של קירות בניינים, כבישים, ורחבות, מהווה אפיון מדברי. משובי קרינת חום ואור של משטחים חשופים, מהווה אפיון מדברי. נגר עילי שייך לעולם זה, וגם נישות ירוקות בקרקעית ערוצים אשר אנו מוצאים אותם בגינות בניינים ואיי תנועה. הבניינים והכבישים מייצרים חום. העיר חמה במידה משמעותית מהסביבה הפתוחה. בועת חום ואור מתקיימת מעל שטח עירוני וניתן לזהותה ממרחקים על ידי ענן האובך האופייני ביום וההילה בלילה. כמות האבק בעיר היא עצומה. פליטת מכוניות, מכונות, ותנועה, בליית קירות, מתכת, נייר וחומרים אחרים מייצרת כמות אבק הגדולה פי 200(!) מכמותו בשטחים פתוחים. אבק במשקל של מאות טונות מרחף, מונח ונע עם זרמי אוויר על פני כל קילומטר מרובע אחד בשטח העירוני. שעות החשיפה מתייצבות למקצב אחר על פי צל הבניינים, והצמחייה מתאפסת בהתאמה. נטיית לבי אומרת שדפוס מבני זה, עם ייצור החום והשפעתו על האור, וזרימת המים ואי ספיגתם, דפוס זה בגודלו הנוכחי כעיר בינונית מעצב את האקלים שלו כבועה אקולוגית בעלת גל השפעה מתפשט על המרחב שבו העיר ממוקמת. כמו אגודל הנלחץ אל משטח וקווי הלחץ מסתמנים מסביב. ככל שגדל הלחץ גדל הסימון. על פי ראייה זאת כל תוואי שטח הוא בעל השפעה על סביבתו. יצירת תוואי החורג מקני המידה האקולוגיים של סביבתו מייצרת סביבה אקולוגית שונה. ממש כמו אי הגדל והופך ליבשת. כך, שוב על פי תחושתי, סכר אסואן משנה את סביבתו במעגל הולך ומתרחב. הצללת מי הנילוס, היעלמות הסחף, האפיק המתחתר במים ההופכים להיות מהירים יותר, הרס הדלתא, הדיונות על חופי מזרח הים התיכון, הכה רחוקים מהנהר, נעלמות מחוסר חול הבא מהנהר, גשם במופע של שברי ענן ושטפונות על פני חופים אלו, פני הקרקע המשתנים בעקבות שטפונות, מאגרי מים המתמלאים אחת לתקופות ארוכות יותר, ניצול מים משתנה, אופי גידולים וצמחייה משתנה, מדד לחות אחר הן של האוויר והן של הקרקע, סערות ברקים ושינויי המטענים החשמליים באוויר. למעשה המידה קובעת את המקצב והחלל והיא אפיון הסביבה. מוזר הדבר שאנו נעים ושוהים בחללים ובריק המוגדרים על ידי הצורות, אבל מושגינו מתייחסים רק לצורות ולגופים. הרי ברור הדבר שאם נתפוס את החלל וכיווניו נוכל להבין את השפעתו של גוף או גופים בתוכו, מגמותיו, ואופיו של השינוי המגיע בעקבות נוכחותו. לעיר של היום יש אופי מצוקי. קניונים במובן התצורתי, שברים, העתקים, מעברים תלויים, נתיבי זרימה ותנועה תוקפניים, פינות מוסתרות של מזון או מים, תצורות חברתיות של נברנים, מפרקים, וציידים, האופייניות לחיים בצל שאינו של צמחייה, להקות בקנה מידה קטן, לעומת גדול בשטחים פתוחים. במבט מתרחק נוכל לומר: הו, הרי המדבר שאנו מכירים מתבלה, נשחק, מתרכך. אולי ממבט זה אפשר לצפות את מגמות השינוי של הערים בעתיד הרחוק מאוד. אבל זאת יש לדעת: התצורות האנכיות הללו אופייניות למערכות צעירות, מערכות בהתהוות. ועוד, כל תצורה אכן מתפתחת, ומתבלה.

צייד / דבי עשב

בקרן הציידים תרועה גדולה.
בעקשנות מצמררת:
הריח, משב הרוח,
המבט המתגנב - הנוקב את הערפל הסמיך.
אני יורה!
עורי השחום מַצליל, נחבא
סומר לרחש קל.
האדמה אינה דומה כלל.
זה זמן כינוס,
זה האור הגנוז באפלולית,
זהרוריות מבליחות כמעט שקופות.
הלא זאת חוכמת-המראות
עוצרת נשימה אל חוסר מטרה.
חזיזי אש נורים
וחושפים את חום הגוף
והידיים מיוזעות.

בחשיכה הזאת היקיצות הזויות
והשינה חושפת חלומות.

סמויות מן העין - גם אני, גם המטרה.

בוקר אור / דבי עשב

בוקר אור. עם אמא
אני בחיים? היא שואלת.
והתרופות יזרזו
את המוות?
שתינו צוחקות

שטחים מגוייסים / עמירם אורן / אודות הספר / תוכן / רשימת מפות

עמירם אורן

"שטחים מגויסים"
היווצרות ההגמוניה של צה"ל על מקרקעי המדינה ועל מרחביה בשנותיה הראשונות (1948 – 1956)

על הספר

בעשור האחרון מעת לעת, מובאים באמצעות התקשורת ובהקשרים שונים, ידיעות כלליות ודיווחים על היערכות ופריסה צבאיים. מדובר על נושא שניתן להגדיר אותו הממד הטריטוריאלי של הביטחון וזה כולל את נכסי המקרקעין הביטחוניים, אופן שימושם וההשלכות הנובעות מהם על המגזר האזרחי.
נכסי המקרקעין הביטחוניים הם התשתית הפיסית של צה"ל וגורמי הביטחון האחרים והם כוללים מחנות, מתקנים, שדות תעופה, נמלים וגם שטחי פעילות למיניה, הן לצרכים מבצעיים והן למטרות אימונים וניסויים. כיום, בשלהי העשור השישי, למרות שטחה הקטן של מדינת ישראל והצפיפות הגדולה בה, מערכת הביטחון, בעיקר באמצעות צה"ל, מחזיקה יותר מ-40% מהשטח בתחומי הקו הירוק. היא גם משפיעה במידות ובאופנים שונים על יותר מחצי(!) משטח המדינה ומכתיבה במידה רבה את השימושים במרחב האווירי ובחלקים נרחבים של המרחב הימי. בישראל קשה להצביע על אזור או מקום בו אין "מפגש" טריטוריאלי בין השימושים האזרחיים והביטחוניים ולכך יש השלכות בתחומי התכנון פיסי – מרחבי (קונפליקט או דו קיום בשימושי קרקע), הכלכלה והחברה, הנוף האקולוגיה ועוד.

ההגמוניה הטריטוריאלית הצבאית החלה בשנותיה הראשונות של המדינה וספר זה מתחקה אחרי שורשיה. הספר הוא עיבוד של עבודת דוקטור שנושאה "צבא ומרחב – שימושי הקרקע של צה"ל ממלחמת העצמאות ועד מבצע סיני (1948 – 1956)". העבודה נכתבה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בהנחיית ד"ר ארנון גולן ואושרה בשנת 2003.

מטרת הספר להציג את היווצרות ועיצוב התשתית הצבאית, את פריסתה הגיאוגרפית ואת אופן הסדרתה החוקית והמנהלית. השאלה העומדת במרכז הדיון היא כיצד נוצרה הגמוניה הקרקעית והמרחבית הצבאית בשנותיה הראשונות של המדינה ומהן ההשלכות הנובעות ממנה? בשאלה זו מגולמות מספר שאלות משנה: מהם מרכיבי התשתית הפיסית של צה"ל? מה היו הגורמים להיקפה הנרחב? כיצד היא נפרסה ברחבי הארץ? מהו ההיבט החוקי להסדרת האחזקה והשימוש של התשתית הפיסית? ומה היה העימות בין צורכי המקרקעין למטרות צבאיות ובין צורכי המקרקעין למטרות אזרחיות?

התקופה בה עוסק הספר היא של שמונה שנים, מראשית מלחמת העצמאות לאחר החלטת החלוקה של האו"ם (29 בנובמבר 1947) ועד לאחר מבצע "קדש" (29 באוקטובר – 5 בנובמבר 1956). תקופת זמן זו הייתה מכוננת בתולדות המדינה, בראשיתה נלחם צה"ל וקבע את גבולותיה; לאחר המלחמה הוא פורק ונבנה מחדש כדי לתת מענה לאיומים ולתרחישים אפשריים ובהמשכה אף התנסה במערכה נוספת.

בחינת התשתית הביטחונית הישראלית בתקופה זו נובעת משני משתנים הקשורים זה בטבורו של האחר. האחד, פריסת מחנות הצבא הבריטי שהוקמו בתחומי ארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה הקודמת; השני, המציאות הפיזית שהתהוותה בתחומי מדינת ישראל שתיחומה נקבע בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. בדיעבד וכפי שהראתה המציאות, דגם התשתית הפיסית של צה"ל בעת זו השפיע על דמותה המרחבית של המדינה. דגם זה התקיים כמעט שני עשורי שנים, עד מלחמת ששת הימים וחלקו נשמר עד ימינו. זאת ועוד, דפוסי הסדרתה השלטונית – מנהלית והחוקית של התשתית הפיסית הצבאית נקבעו בשנים בהן מתמקד הספר ולמעשה נהוגה כך גם בהווה.

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות השיל מעצמו הצבא חלק נכבד מהמחנות שירש מהבריטים והעביר אותם למגזר האזרחי, בעיקר למוסדות ממלכתיים וציבוריים וכן לצורכי שיכון עולים – צו השעה של שנות המדינה הראשונות. זאת ועוד, על הצבא היה לקיים פעילות ביטחון שוטף לאורך הגבולות החדשים שהיו מנוקבים ככברה. הנה כי כן בשנים אלה נקבעו המסגרות הארגוניות של הצבא, עוצבה תורת הביטחון וממנה נגזרו ההשלכות בתחומי התשתית הצבאית בשלשה חתכים: מחנות ומתקנים לאכסון הכוחות, תשתית ביטחון שוטף לאורך הגבולות וכן שטחי האימונים וניסויי נשק ואמצעי לחימה.

הדיון בתקופה בה עוסק הספר חולק לשני שערים בהתאם לשתי תקופות משנה. בכל אחת מהן ניתן להצביע על שלבים ואירועים בבניין צה"ל ומתווה פעילותו, יצירת התשתית הפיסית שלו ואופן השפעתו על המרחב. התקופה הראשונה היא התגבשות התשתית הפיסית של צה"ל במלחמת העצמאות, תוך בניית מערך השיא שלו. התקופה השנייה קביעת ומיסוד נכסי המקרקעין של צה"ל בזמן בנייתו לימי "שלום" לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק ועד מחצית שנות החמישים.

הנחת היסוד של הדיון היא שלצה"ל היה סדר יום מרחבי וצרכים טריטוריאליים שהם חלק ממרכיבי עוצמתו שלרוב לא עלו בקנה אחד עם צורכי המערכת האזרחית. הטענה המרכזית של הספר היא שאת התשתית הפיסית של צה"ל בשנותיו הראשונות אין לבחון לאור מודל תיאורטי כלשהו. צה"ל כזרוע ביצוע של המדינה היה בעל מעמד ציבורי חזק וראשוני מכל מסגרת שלטונית אחרת ויכול היה לפעול כמעט ללא הגבלה. כך היה בימי מלחמת העצמאות. אולם, לאחריה השתנה המצב, צה"ל נדרש לפעול לפי סדרי השלטון והחוק. עיצוב התשתית הפיסית הביטחונית בשנים אלה הושפע על ידי מספר גורמים וביניהם "הירושה המנדטורית", המחנות, המתקנים ושדות התעופה שהותיר הצבא הבריטי לרוב עם עזיבתו את הארץ (סופית ב-30 ביוני 1948). כמו כן התשתית הפיסית נקבעה ונפרסה ברחבי הארץ לנוכח דמותה היישובית היהודית, היצע המקרקעין הזמין וכן ולאור המצבה הביטחוני והמדיני ששרר באותה עת.

במלחמת העצמאות התחום הטריטוריאלי של היישוב העברי בתחילה, ושל המדינה שזה קמה בהמשך, לא היה קבוע אלא, השתנה ובעיקר התרחב בהתאם לקווי סיום הלחימה. עם תום המלחמה, תחום המדינה נקבע על פי קווי הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בהדרגה עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה בשנת 1949. מעת זו נמשך הצורך להיערך ולהגן על המדינה. החשש היה שהתרחשות מלחמתית נוספת מול מדינות ערב, מה שכונה אז "סיבוב שני", היא רק שאלה של זמן והיא תתחדש במועד קרוב. באותן שנים, עם בנייתו מחדש של הצבא גודל התשתית הפיסית נבע לא רק מהיקף הצרכים אלא גם ממצאי נכסי המקרקעין שהיה צריך להתאימו לצרכים של בניית המערך היישובי של המדינה. ההיבט המרחבי כולל הבחנה בין האזורים הבנויים בערים, בקרבתן, ובשטחים כפריים, ובין השטחים הפתוחים, כמו בין אזורי גלעין ובין הפריפריה, בין העורף לבין אזורי ספר. כמו כן הטענה היא כי היקף התשתית הפיסית של צה"ל הושפע גם מהאילוצים התקציביים בפניהם התמודד.

נקודת המבט בספר זה היא גיאוגרפית – היסטורית וגישת המחקר עליו הוא מבוסס היא אינדוקטיבית המשחזרת את תמונת המערך הביטחוני – הצבאי הפיסי על מרכיביו: סדר הכוחות, המחנות, המתקנים, שדות התעופה ושטחי האימונים.

המקורות לחיבור הם מסמכים ותעודות ארכיוניות שבחלק ניכר מהן טרם נעשה עדיין שימושי מחקרי. התיעוד על מחנות הצבא הבריטי בארץ ישראל ומתקני המשטרה ועל השימוש בהם ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה מצוי בתיקי שירות ידיעות של ההגנה, המצויים בארכיון תולדות ה"הגנה" וגם בתיקי מחלקת עבודות ציבוריות של ממשלת המנדט ובתיקי ועדת המצב של המוסדות הלאומיים המצויים בארכיון המדינה ובארכיון הציוני המרכזי. מרבית התיעוד העוסק בתקופה שאחר קום המדינה מצוי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. תיעוד זה כולל את המסמכים שעומדים לעיון הציבור הרחב ושאין עליהם חיסיון או מגבלה. מדובר במסמכים רבים ומגוונים הכוללים הערכות מצב, מסמכי מטה, תזכירים, התכתבויות, פקודות מבצע ופקודות ארגוניות, הנחיות לביצוע, סיכומי דיונים, פרטי-כל ורשום ישיבות מטכ"ל, מפות ותרשימים. תיעוד זה כולל את מסמכי מטכ"ל ההגנה וחטיבותיה כולל הפלמ"ח, לשכת רמטכ"ל, לשכת סגן רמטכ"ל ששימש ראש אגף המטה, מחלקות אגף המטה: תכנון (אג"ם/תכנון), מבצעים (אג"ם/מבצעים) והדרכה (אג"ם/מה"ד), אגפי האפסנאות (אג"א) וכוח אדם (אכ"א), גופים נוספים במטכ"ל, מפקדות מרחביות, מפקדות החיילות, משרד הביטחון ומחקרי מחלקת היסטוריה של צה"ל. בנוסף לתיקים שהיו פתוחים לעיון הציבור בארכיון צה"ל, אותרו תיקים נוספים שהיו עד כה חסויים. על פי נוהלי הארכיון כדי לאפשר את העיון בתיקים היה צורך להעביר אותם "תהליך פתיחה" וביטול רמת סיווגם.

חלק אחר של התיעוד, זה העוסק ביחסי הגומלין שבין צה"ל ובין המערכת האזרחית, מתבסס על המסמכים המצויים בארכיון המדינה ובארכיון הציוני המרכזי, וכולל התכתבויות בין משרדי הממשלה השונים והמוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית וקרן קיימת) ובין צה"ל וגם תזכירים, סיכומי פגישות, פרטי-כלים, מפות, תרשימים ועוד. תיעוד רלוונטי מצוי גם בסיכום החלטות ישיבות הממשלה ורישום ישיבות ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. תיעוד נוסף נמצא גם בארכיון דוד בן גוריון במרכז למורשת בן גוריון שבשדה בוקר; בארכיון האגף החקלאי של מנהל מקרקעי ישראל: תיעוד שעניינו הקצאת קרקע לשטחי אימונים; בארכיון הציוני המרכזי בפרטי- כלי ישיבות הדירקטוריון של קק"ל ותיקי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית תיעוד רלוונטי לעניין הספר; תיעוד מתאים, אמנם מועט מצוי גם בארכיונים ההיסטוריים של עיריות תל אביב וירושלים; בארכיון העבודה וארכיון סולל בונה. בנוסף לתיעוד הארכיוני, המחקר הסתייע בעבודות שונות שצוינו בגוף הספר מהן ניתן ללמוד על הרקע היסטורי מדיני-ביטחוני וצבאי של התקופה, כמו גם במונוגרפיות, ספרי יובל של יחידות הצבא וספרי זיכרונות אישיים.

תוכן העניינים

הקדמה 9
שער ראשון: קביעת המסד 15
פרק ראשון: הירושה המנדטורית 17
פרק שני: תשתית "ההגנה" ופריסתה בתחילת המלחמה 26
פרק שלישי: פינוי מחנות הצבא הבריטי 32
פרק רביעי: התשתית והפריסה הצבאית לקראת הקמת המדינה 41
פרק חמישי: השינויים בהיערכות ובפריסה בין ולקראת מבצעי הלחימה 49
פרק שישי: קביעת תשתית הקבע של החילות, השירותים והמטות 65
פרק שביעי: מקרקעי צה"ל במרקם היישובי האזרחי 72
פרק שמיני: התשתית והפריסה בזמן המעבר וסיום המלחמה 85
פרק תשיעי: פינוי מקרקעין צבאי והעברתו לשימוש אזרחי 101
שער שני: התרחבות והתבססות 111
פרק עשירי: דמותו החדשה של צה"ל ותפיסת הפעלתו 114
פרק אחד עשר: הרחבת תשתית המחנות והמתקנים 126
פרק שנים עשר: התחלת קביעת שטחי אימונים 137
פרק שלושה עשר: התחלת הסדרת קניין והחזקת המקרקעין הביטחוני 147
פרק ארבעה עשר: הפריסה המרחבית של מחנות והמתקנים 163
פרק חמישה עשר: תכנון מקרקעין לצרכים עתידיים והמשך הקצאתו 177
פרק שישה עשר: מעורבות צה"ל בתכנון האזרחי 193
פרק שבעה עשר: מערך ההגנה המרחבית במכלול המקרקעין הביטחוני 202

פרק שמונה עשר: הכבישים במכלול המקרקעין הביטחוני 219
פרק תשעה עשר: הניגוד בין שטחי אימונים והצרכים האזרחיים 234
פרק עשרים: המיסוד החוקי של האחזקה והשימוש בשטחי אימונים 245
פרק עשרים ואחד: הרחבת תשתית המחנות עם תחילת העצמות צה"ל 263
פרק עשרים ושניים: המשך המעורבות בתכנון האזרחי והשלכותיה 281
סיכום ומסקנות 291
אחרית דבר 301
הערות 305
קיצורים וביבליוגרפיה 373


רשימת המפות

מפה 1: מחוזות הצבא הבריטי בארץ ישראל המערבית בשלהי שנת 1947 8
מפה 2: התשתית הצבא הבריטי בארץ ישראל המערבית ערב הפינוי 13
מפה 3: ה-N ההתיישבותי בשלהי שנת 1947 14
מפה 4: מובלעת חיפה שנקבעה ב-17 מאי 1947 30
מפה 5: פריסת חטיבות "ההגנה" ערב פלישת צבאות ערב (14 מאי 1948) 32
מפה 6: ריכוזי התשתית העיקרית של "ההגנה" ערב הקמת צה"ל (מאי 1948) 35
מפה 7: הפריסה והיערכות בזמן הפוגה ראשונה (יוני 1948) 38
מפה 8: הפריסה והיערכות בראשית הפוגה שנייה (יולי 1948) 40
מפה 9: מרחבי החזיתות והמחוזות (ספטמבר 1948) 41
מפה 10: הפריסה והיערכות עם תום מבצעי ההכרעה (ינואר 1949) 48
מפה 11: התשתית הצבאית העיקרית במרחב חזית הצפון (שלהי שנת 1948) 57
מפה 12: התשתית הצבאית העיקרית במרחב חזית המזרח (שלהי שנת 1948) 59
מפה 13: התשתית הצבאית העיקרית במרחב חזית המרכז (שלהי שנת 1948) 60
מפה 14: התשתית הצבאית העיקרית במרחב חזית הדרום (שלהי שנת 1948) 65
מפה 15: ההיערכות והפריסה המבצעית בקווי חזית הצפון (ינואר 1949) 67
מפה 16: ההיערכות והפריסה המבצעית בקווי חזית המזרח (ינואר 1949) 68
מפה 17: ההיערכות והפריסה המבצעית בקווי חזית המרכז (ינואר 1949) 68
מפה 18: ההיערכות והפריסה המבצעית בקווי חזית הדרום (מרס 1949) 69
מפה 19: ההיערכות לאורך גבול הלבנון בעקבות שביתת הנשק (מרס 1949) 72
מפה 20: ההיערכות והפריסה בתחומי הפיקודים המרחביים (מאי 1949) 73
מפה 21: מחנות שנמסרו לסוכנות היהודית לצורכי קליטת עליה בשנת 1949 87
מפה 22: הפיקודים המרחביים והמחוזות (ראשית 1950) 98
מפה 23: פריסת מחנות מחסני חטיבות וגדודי מערך המילואים (שנת 1950) 104
מפה 24: פריסת גדודי הנח"ל ומחלקות משק (שנת 1950) 112
מפה 25: שטחי אימונים שנקבעו אד הוק במרחב פקוד הצפון (בשנת 1949) 117
מפה 26: שטחי האימונים והמטווחים (קיץ 1950) 121
מפה 27: פריסת מחנות ומתקנים (1950) 139
מפה 28: פריסת הקבע במרחב פקוד הצפון (1950) 140
מפה 29: פריסת הקבע במרחב פקוד המרכז (1950) 140
מפה 30: פריסת הקבע במרחב פקוד הדרום (1950) 145
מפה 31: גושי הגנה מרחבית (1953) 188
מפה 32: כבישים אסטרטגיים 202
מפה 33: שטחי אימונים שנקבעו בצו הסגירה 237
מפה 34: פריסת בסיסי הדרכה 248
מפה 35: פריסת פלוגות משמר הגבול 250
מפה 36: פריסת המחנות והמתקנים העיקריים 258
מפה 37: הצעת המטה הכללי לתכנון פריסת ההתיישבות בנגב 262

http://prag.publishing.googlepages.com/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%9E%D7%93%D7%A3

שטחים מגוייסים / עמירם אורן

לכולם שלום,
אנו שמחים להודיע כי בימים אלה יצא לאור ב"מדף" בית הוצאה לאור
ספרו השני של ד''ר עמירם אורן:

"שטחים מגוייסים"
היווצרות ההגמוניה של צה"ל על מקרקעי המדינה ועל מרחביה
בשנותיה הראשונות (1948 – 1956).

המעוניינים לקבל מידע נוסף אודות הספר יוכלו לפנות אל המחבר בדוא"ל: amiramor@smile.net.il‏
שימו לב: הספר לא יופץ בחנויות
או
הקישו על MADAF BOOKS מצד שמאל מתחת לציור הלוויתן שצולל בספר
או
1-800-77-33-55

שטחים מגוייסים
עמירם אורן

ההגמוניה של צה"ל על מקרקעי המדינה ומרחביה החלה כבר בראשית ימיה. המציאות הביטחונית שהוכתבה ממלחמת העצמאות ותוצאותיה והיערכות לקראת העתיד בדגש על שמירת קיום המדינה חייבה את צה"ל להיפרס בכל רחבי הארץ הן בהיבט המבצעי והן בפריסת קבע. פריסה זו התבססה על מספר עצום של מחנות שירש מהצבא הבריטי וכן על שטחי אימונים רבים.

הספר המציג גישה אינדוקטיבית מהווה נדבך חשוב בדיון בסוגיית המחיר המרחבי של הביטחון בישראל וכן את הבחינה ההיסטורית של השלבים ואבני הדרך, המובילים למעשה עד ימינו, ביצירת ועיצוב מפת שימושי הקרקע של מערכת הביטחון.

המבט הרחב על נושאי המחקר מאפשר יצירה של פרספקטיבה היסטורית המסייעת להבנת הגורמים המשפיעים על בעיות דומות המעסיקות את צה"ל בהווה, ועשויות להעסיקו כבר בעתיד הקרוב, בתחום התשתית והפריסה והממשק הנרחב עם המערכת האזרחית.

באמצעות מחקר זה ניתן לבחון את הארגון המרחבי של מדינת ישראל הנובע מצורכי הקרקע הרבים של מערכת הביטחון, תוך הערכת חלקם של התהליכים והגורמים החיצוניים והפנימיים לצה"ל ומערכת הביטחון וההשלכות התכנוניות שלהם על היערכות ופריסת הקבע של צה"ל. אנו מקווים שהמידע הרב בספר זה הניח מסד להמשך הדיון והעיון בדומיננטיות של מערכת הביטחון וצה"ל במרחב הישראלי.

http://prag.publishing.googlepages.com/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%9E%D7%93%D7%A3

באה רוח / דבי עשב / 14.10.09

desertheight / david michaeli / 2000

באה רוח מן הדרום
ושמלת המלמלה מתרוממת, ממלמלת
כשאני תועה אל פתחים אחרים.
ומפת עננים משייטים
נפרשת בפניי.
היוליים הקוים, קלים, מתפוגגים.

מהו גבול ההקף
של צל גדוש יגון
החולף כבמעשה פלא
אל בין העולמות,
שם שועטים סוסי הנצח
אל ישימון המבורך בדימיון
הנותן משפע הזיותיו
הרהור אחד או שניים
שהם מנת הקוים המספקת
בניסיון לכתוב אותו שיר
שוב ושוב.

אני מאוהבת בספרים שלא אקרא,
בחלום שלא אחלום,
בתוגה היתומה
המתכרבלת, מתכסה בבדידות סהרורית,
בראם הסמוי, בגניחה.
אורבת לצעדיי החרישיים
המהלכים על שביל הירח
טועמת חלק זעיר של הרף-עין.

אלדד פריבס / זה לא רציני / הופעה / ליצן

Eldad invited you to "!זה לא רציני" במוצ"ש הקרוב"" on Saturday, November 7 at 8:30pm.

Event: !זה לא רציני" במוצ"ש הקרוב"
What: Performance
Start Time: Saturday, November 7 at 8:30pm End Time: Saturday, November 7 at 9:30pm
Where: צוותא 2, אבן גבירול 30 ת"א

To see more details and RSVP, follow the link below:
http://www.facebook.com/n/?event.php&eid=179508593120&mid=159f6a3G23c567b4G2f8d7bfG7

הגוף זוכר / יקירה לוי

afternoon blues / david michaeli / tlv 1996

השתלמות מקצועית במדבר – טיפול בתנאי קיצון
מודלים וכלים לטיפול שטח

לקראת התוכנית השנתית 2009-2010
להתמודדות עם אלימות

עמותת ענ''ב - משרד הרווחה - שרות המבחן

(ההשתלמות נערכה בחצבה בסיוע דרך לוטן)

הגוף זוכר
מאת: יקירה לוי

"את מה שהגוף רשם וזכר חולות המדבר והרוח מחקו מזמן"

מהי ה"מטוטלת הנעה בין הדגש של העולם החיצון לבין הדגש של העולם הפנימי?" (על פי מלאני קליין - 1882-1960). האם יש גבול בין הגוף שלי - המרחב הפנימי שלי, לבין המרחב החיצוני? איפה הוא עובר?
האספקט של העצמי הוא חיבור למקום פנימי המאפשר למטופלת הבנה של חוויותיה מהעבר כילדה, כשהייתה בעלת מקורות כוח מוגבלים בעולם של מבוגרים.
מי שחוותה כל חייה פגיעות מתמשכות וחוזרות, מוּבלת להרגשה של חוסר כוחות וקושי לצפות השפעה של התנהגות על האירועים. עולמה הפנימי כולל סתירות, אירועי חייה מובילים לדיכאון וחוסר תקווה, לרגשות עזים של בלבול, השפלה, בושה, חרדה, אימה וחוסר אונים, ולנטייה להאשים את עצמה. קונסטבלר (2003) אומר שחווית החיים של בנות פגועות היא התחושה שהן נשלטות ומושפלות.
ההחלמה צריכה להיות מבוססת על ידי העצמה ויצירת קשרים חדשים המאפשרים לברוא כישורים נפשיים כמו אמון בסיסי, אוטונומיה ויוזמה אשר נפגעו או עוותו בידי גורם פוגע.
הגישה הטיפולית על פי סוזי אורבך היא דיאלוג עם הגוף והרגש ומטרתה לחזק את מידת האמפתיה כלפי הגוף. דיאלוג פנימי משקם זה אמור לתפוס את מקום המונולוג הביקורתי הגורף.

מדוע נערות ולא נערים ?

נערות בסיכון נמצאות באיום גבוה יותר כשהן נמצאות בחשיפה למצבי מצוקה. בעקבות מעמדן במשפחה כילדות הוריות, חוסר גבולות ופיקוח וחשיפה לניצול מיני. זאת, יחד עם מעמדן בחברה שבה כל אישה רביעית עוברת הטרדה מינית. היותן במשבר גיל ההתבגרות מוסיף לבלבול בקשר לזהותן.

למה חשוב לעבוד עם נערות בקבוצה נפרדת ?

כשנערות נוכחות בקבוצה מעורבת עם בנים הן כמעט אינן מדברות מהסיבה ש"הוא" מדבר ציבורית ו"היא" אישית. דבורה טנן מנתחת את השיח: שיחת גברים היא במערכת יחסים היררכית. הם או למעלה או למטה ומטרות השיחה הן בדרך כלל לרכוש עמדה או לשמור על דרגת עצמאות. נשים באות לשיחה כפרטים ברשת של קשרים ומטרת השיחה ליצור קירבה, תמיכה והסכמה. בנות בקבוצת בנים עסוקות בהדיפה של תוקפנות מילולית בעלת אופי מיני המופנית כלפיהן על ידי הנערים, דבר הגורם לנערות להתכנס ולהצטמצם או לחילופין התנהגות " גברית" תוקפנית כתגובת נגד.

קבוצת נערות

יש אפשרות ליתר אינטימיות ואווירת שיח שבנים לא מאפשרים. בנים מתבגרים מפתחים תחושת "אני נפרד" המבוססת על הישגים. אינטימיות ויכולת לבנות מערכות יחסים אינה חלק מוביל ב"תוכנה". נערות מפתחות את זהותן ואת תחושת העצמי בהקשרי מערכות היחסים שהן מקיימות. במקום עצמי מופרד, בנות מפתחות עצמי מקושר. הקבוצה משמשת בתפקיד האם הטובה, האם מהפנטזיה, הקבוצה מחבקת חברה עוזרת.

יצירת מודלינג לעבודה עם נערות במרחב הפתוח

קבוצה נפרדת שמטרתה העיקרית היא פיתוח העצמי דרך פעילות פיזית. העצמת נערה מנהיגה בטוחה בעצמה ובעלת יכולת מאלצת את הקבוצה לבחון מחדש תפקידים ודימויים נשיים ואת היכולות והכוחות שלהן.
פעילות פיזית מאפשרת למטופלת פגועה ליצור קשר מרגש עם כוחותיה ועוצמותיה.
צריך לפתוח מרחב טיפול חדש, מנותק מעולם היום-יום המוכר שבו דפוסים חוזרים על עצמם, ותפקידי האישה שלי ידועים.
למדבר, לטבע, יש יכולת לשמש כרחם מכילה המאפשרת עבודה במצבים מורכבים ובעייתיים ומציאת פתרונות. היציאה למדבר מרחיבה את הגבולות שלי, מאפשרת חשיבה חיובית וחווית הצלחה. טכניקות של עיצוב התנהגות משלבות פעולה ועשייה. המדבר מאפשר יצירת אופציות התנהגותיות חדשות ומאפשר לעולם הפנימי שלי להתרחב.

הערות:
בהרצאה אציג סיפורים אישיים של נערים ונערות בטיפול במרחב הפתוח, לפני ואחרי. אתייחס לדיאלוג בין המרחב הפנימי למרחב החיצוני והיכן עובר הגבול ביניהם. אתייחס לפיזיות בגוף מול הרגש והמלל.
אציג חוויות אישיות שלי מן העבודה בשטח עם נוער בדגש על נערות ואת הסיבות לבחירה זו. וכמו כן להרחיב חלון הזדמנויות לכלי טיפולי שבו ניסיון השטח האינטואיטיבי וידע האקדמיה מתקיימים בכבוד ביחד ומעצימים את הטיפול והמטפל.

שיחת שיר או אולי שיר שיחה / שי גטריידה / גרסה ארוכה

נדמה שהשלמות מושגת,לא כשאין עוד מה להוסיף, אלא כשאין עוד מה לגרוע
(אדמת אנוש, א.דה סינט אקזופרי)

מוקדש לר.ב.ד.


תודה על החומר ששלחת, ואולם –
בהמשך לשיחתנו (ותוך כדי כיבוד הרצפות)
בשעת לילה מאוחרת (ובמקום לכתוב תכניות)
התנסחו אצלי
מר יועץ ארגוני,
פסיכולוג,
מנחה קבוצות
מספר שאלות
ואנא סייע במציאת התשובות
נדמה לי שמהמקום התיאורטי, המצטט, הממוסד, המאובטח
לא תוכל לענות בקלות
אבל אם ת(נ)צליח
צפה להתנשלות
אח, אל צריבת רעננות אמת פריכה
אל שדות משחק והרפתקה
זנק אל אגני שְגיאה
עטוי עור דק, חדש, גמיש –נרעד מכל מגע של שערה
אח, מקץ שנים
להתעורר מזִקנתו של הידוע, המוסבר, הלכאורה מובן
מוכוון המטרה

ובוא, עמוד איתי גב אל גב
האם תוכל למעשה פשוט כל כך
את גבך לתת אלי ובו בזמן להישאר קשור לאדמה
לא קורס, לא מתמוטט, אף לא משליך את עצמך
לא רועד, לא נרדם, לא מתרגש
שוקע אל תהומות רחמה ובה בעת צומח עד שַמים ילטפו כיפת גולגלתך
בוא, עמוד איתי גב אל גב
האם תוכל למעשה פשוט כל כך
לא לעשות דבר, לדמום
לנשום שם יחד זה אל זה, לעזוב אל רגע אַין
לא לרצות דבר, לא לשכוח, אף לא לזכור
האם תוכל למעשה פרוסות הלחם היומי הארוזות בנייר השעווה

כי מה קשה לִשניים
(אף פעם אין יותר מהם) -
כי מה קשה לַשניים זה עם זה יותר מנגיעה פשוטה
מה יותר קשה לשניים מלתת אמון, לסמוך
מה קשה לִשניים יותר מלנסות להיות אחד
עכשיו, לא אחר כך, לא פעם, לא מקץ מאתיים אלף שנה
תן לי שני טוראים – אולי עדיין ביכולתם
תן לי, מכל הארגונים שלך את רבי-טוראים או אף את הבכירים מהם
אין סיכוי, אינם מסוגלים, עניין אבוד
צריך יהיה לכתוש אותם היטב היטב
בטרם תיפקח אוזנם לשמוע שוב את שפת הלב

גב אל גב
פָּנים אל פנים
שְניים
עצם הזנב שמוטה
הלסת רפויה
ואל אינסוף החללים גלים שוטפת רוח עדינה
נסגר המעגל
ידי היא אִם ידךָ

האין זה הקשה מכל
האין זאת הסיבה או התירוץ לחמיקה
להסתופפות הרועָה אותנו
אל חיקם של הקבוצה והארגון,
העם, הלאום, המדינה

לָקוֹח
מי לקח דבר
נלקח דבר - מִמָה
אני נתתי או נלקחתי
אם נתתי לא נלקחתי
אם נלקחתי – לא תודָה !
אם נתתי – קח לךָ
לא קיבלת – גם אז תודה
אינך נותן – לא נורא – אנסה שוב בפעם הבאה

מוּצר
איך נוצר
מי יצר
למי כאן צר
איזה ייצר כאן נחבא

מה ערכו של השיר-שיח הזה ללקוח
במונחי שעות עבודה – תוספת של אלף שקל לאובר דראפט שלי
לכן לשם איזון עתידי בהוצאות הנני להציע שוב:
(אליל תקופה) - שיווק !
ומכיוון שההרפתקה שכאן גדולה ועצומה
דורשת אחריות רבה
ופרויד ויונג - הקצף הרוקד על אראלי הסערה
מצאתי שמתאים אותו מוּכַּר ישַן
(קבל אותו בהפתעה – ארוז באריזה החדשה)
שפת שְניים
השפה ההיא – שנשכחה.

שיר כאב ההבדלה.

ואנא התקשר לכשתצלח עליך רוח השעה -

מוקירך !

שיחת שיר, אולי שיר שיחה / שי גטריידה

שיחת שיר, אולי שיר שיחה / שי גטריידה

תודה על החומר ששלחת, ואולם –
בהמשך לשיחתנו (ותוך כדי כיבוד הרצפות)
בשעת לילה מאוחרת (ובמקום לכתוב תכניות)
התנסחו אצלי
מר יועץ ארגוני,
פסיכולוג,
מנחה קבוצות
מספר שאלות
ואנא סייע במציאת התשובות
נדמה לי שמהמקום התיאורטי, המצטט, הממוסד, המאובטח
לא יהיה לך כל כך קל לענות
אבל אם ת(נ)צליח
צפה להתנשלות
אח, אל צריבת רעננות אמת פריכה
מקץ שנים
להתעורר מזִקנתו של הידוע, המקובל אך השחוק
ואפשר שגם לי (לעתיד) על השדה הזה איזו טובה תנבוט

מצפה להתרה בשיחתנו הבאה
אנא התקשר לכשתצלח עליך רוח השעה
מוקירך !

בְּדָיָה/ שי גטריידה / סיפור קצר

צילום: איציק פטיש

מסתובב פה סיפור על האחד שייבא לארץ ציפור
ציפור שֵש קולות, נטול מין,
קטן מעורֵב, הציפור, גדול מזרזיר,
ציפור בעל צבע נדיר

מישהו עם קשרים בצִיפַּארי, מומחה לבעלי חיים, ווטרינר או משהו כזה
קיבל את הזיכיון וייבא את הציפור מדרום אמריקה.
שום דבר מיוחד. קיווה אולי לאיזשהו מוניטין, להשלמת הכנסה, כסף קטן מן הצד.
איש אינו זוכר עכשיו מי התחיל בכל העניין.
עובדת העושה מידי יום לניקיון הכלובים ולהאכלת הציפורים;
מבקר שהתלונן שהתצוגות לא משתנות, בכל פעם שבא אותם המראות;
אולי חבר הנהלה שחש צורך להקדים ולרענן ידיעה בדבר תרומתו למוסד,
לפני שמישהו ילחש על אוזנו של מישהו ש - "אנחנו סוחבים כאן
משְׂרַת הנהלה שלא ממש תורמת למאזן הקבוצה, עדיף בלי שמות,
אתה יודע, ושיישאר בינינו".
אז לא זוכרים.
אבל יום אחד דובר בציפארי על שעמום.

בימים הראשונים נשמעה המילה רק פה ושם.
מדי יום מתאספים בחדר, מאחורי הדלת עליה מודבק השלט:
צוות בלבד
אין מעבר!
החל בשעה עשר ועד עשר עשרים וחמש הפסקת משמרת.
על שולחן עץ צבוע בסופרלאק אדום, פניו פגומים משימוש,
שקית לחם פרוס, מגש נירוסטה עליו דחוקות בצפיפות צלחות עם
ביצים קשות, טונה בשמן צמחי, גבינה לבנה 5%, ירקות חתוכים.
מאפרה גדושה על גרורותיה. כוסות פלסטיק לשימוש חד-פעמי,
בדלי סיגריות צפים בהן בשלוליות הקפה והתה. צחנת אפר טבק רטוב.
שם דובר על שעמום.
וגם -
עובד שנכנס למשרד בשעות העבודה.
ביקש מהמזכירה - עסוקה עד מעל לראש בהעברת שיחות ובתיאום פגישות.
אין לה זמן לנשום. ביקש שתעשה לו, אם אפשר, רק טובה קטנטנה.
שתשלח עבורו, בעניין פרטי, פקס לחברת הביטוח.
פנה אליה בדחילו "הנה המספר רשום מעבר לדף".
והיא קראה: "עדיין לא קיבלתי מכם את הצעת המחיר שהבטחתם לשלוח, כבר עבר שבוע !
אם זאת רמת השרות שאתם נותנים אז לא צריך טובות, אפנה למתחרֵה".
ועד שהפקס עבר סוף-סוף במכונה, והעובד לחוץ להסתלק משם, שלא יעירו לו על ביטול שעת עבודה,
המזכירה, שופעת רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה "...לא זה באמת כלום, רק להבא
תשתדל לבוא בשעה לא כל כך לחוצה..." התעקשה לשדך אל המקור את אישור המסירה.
ובחלל שביניהם זיעה שלו, ריח טיגון חביתות, והזבל הדבוק בחריצי המגפיים פוגשים את
הווניל-תפוז על מייק-אפ; ציפורני פלסטיק מנצנצות על תחת מכווץ. מתוכשטת שכמותה.
אז, בחלל הזה מי מהם צירף בזהירות את המילים שעמום, או משעמם
למשפט מרוצף ב- "כזה" וב"נראה לי" וב"כאילו" ומאובטח בסימן שאלה המתנגן בסיומו.

מה שקרה בהמשך מזכיר לי סצנה מסרט שראיתי כשהייתי ילד.
הסצנה ממחישה איך מופעלת פצצת אטום:
רואים חדר שרצפתו מכוסה במלכודות עכברים.
מלכודות שעל הקפיצים הדרוכים שלהן מונחים כדורי פינג פונג לבנים.
המון המון מלכודות דרוכות בהמון המון כדורי פינג פונג.
ואז מישהו שעומד מחוץ לחדר משליך לתוכו כדור.
הכדור פוגע במלכודת, מפעיל אותה ומנתר הלאה.
המלכודת שהופעלה מזניקה כדור הנוחת על מלכודת שנייה.
זאת מצליפה בכדור המונח עליה ומשגרת אותו אל מרחבי החדר.
תוך זמן קצר המנגנון הזה מפעיל עוד ועוד מלכודות וערבוביה פרועה
של כדורי פינג פונג קופצניים תוססת לה בחלל החדר.

נדמה שבמין דרך שכזו החלו המילים "משעמם" ו-"שעמום"
לקפוץ ולנתר מתוך פִּיות ומקורים במרחבי הציפארי.
לא שלפני כן לא אמרו אותן, לא שלפני כן לא נשמעו קיטוּרים;
על חדגוניות העבודה, על כך שבית הציפורים הזה קופא על שמריו,
ניהולו כושל, הוא רדום, אין בו התחדשות.
הנה כעת התברר שאף ביחסי הציפורים, בינן לבין עצמן, ניכר חוסר ההתלהבות מפעם.
לא שומעים רינת חיזור נרגשת, לא מבחינים אצלן בתכונה העסקנית שבניית קן כרוכה בה.
זה זמן רב שזנבות הטווסים הזכרים לא נפרשו למניפות הרהב המזמינות את הנקבות.
צבעי נוצות התוכיים דהו, הן נושרות, מגלות תחתן בשר ורדרד מדולדל שאיננו מעורר כל חשק.
אפילו הבְּרֵכִיות לא יורדות לשחות בבריכתן. חדלו מַשַטי הזוגות חדי הפניות הנהדרות - מושלמות בתיאומן .
ותקופה שלא דווח, מכל מרחבי הציפארי, על הטלת ביצה. ולו יחידה.

"הנה", אמרו העוקבים אחרי המילים המנתרות,
"מרגישים שקורה משהו. כללי לגמרי, אבל אמיתי. פנימי. חזק. ניכר שלא מוכוון מן החוץ. כלל וכלל לא".
המילים שעמום ומשעמם על הטיותיהן.
עד כה כאשר נשמעו, איש לא התייחס אליהן ביֵתר רצינות.
ואילו כעת, כבמין פתאום מתנפלות עליך ומנקרות בתוכך,
חודרות ולוקחות ממך ללא הסכמה, בכוח, דבר מה שהוא פרטי, משלך.
ומשהדהודן בך חדל אתה נותר אבוד, מרוקן, משומש, מובס.
קופצות מִפִּיות עובדים ומפיות מבקרים.
מפיות מגונדרים ומפיות פשוטים. פיות בעלי מעמד ופיות נחותים.
פיות מביני עניין ופיות של הדיוטות. קופצות, מתְרבות וחיש קל נצמדות אליהן הטיות יצירתיות.
כלהק קִרְקַסִי של זרזירים הן נורות מן הפִּיות העושים באזור כלובי התוכיים,
וכבר בִּכְעין השראה טלפתית מחוללות דבר בַּפִּיות הנשענים על המעקה שמסביב לבריכת הפינגווינים.
בו זמנית עושות דרכן מכיכר העורבים, אל פיותיהם של המציצים לביתני הקוקיות.
הגיעו הדברים לידי כך שבמכתב תלונה – אחד מרבים שהתקבלו באותה תקופה אצל ההנהלה –
הצהירה מתלוננת ששמעה טווס לבן צורח "שממה, שממה".
נשמתה כמעט פרחה.
המתלוננת דרשה ואף קיבלה את כספה בחזרה, אולם קודם –
כדי למנוע אפקט של מערבולת ויציאת העניינים מכלל שליטה –
החתימו אותה על התחייבות לשמירת דיסקרטיות בפרשה.

בערך באותו הזמן, ביחד עם ההתרחשויות שתוארו, קנו להן שביתה בציפארי תופעות מסתוריות נוספות.
השוהים מעברה החיצון של הגדר לא יכלו בשום אופן לחוש או להבחין בהן.
אולם אך נכנסת בשער, המאבטח עדיין מפשפש בחפציך, מסתורין שכזה- לא יכולת להתעלם מהן.
האוויר בתחומי הציפארי נעשה סמיך וכבד כל כך עד שתנועת האנשים, סתם הליכה, נדמתה
לתנועתו של אמודאי הצועד בנעלי עופרת, על קרקעית הים.
האור הלך ודעך עד שבשעה שבע וחמישים בבוקר מוכרחים היו להדליק את פנסי החוצות.
בשעה שמונה ושלושים בבוקר, האפלה הייתה כבדה דיה שאנשים לא הבחינו במונח לפניהם והיו הולכים ונתקלים זה בזה,
בגדרות ובגזעי העצים, ואף נכשלים במהמורות הנקרות בשבילים.
כל זה כאמור קרה מבפנים לחומת הציפארי.
בחוץ עולם כמנהגו נהג, לא הבחנת בדבר מה מיוחד.

ביום הרביעי לערבוביה הזאת, יום ראשון בשבוע, בין השעות אחת-עשרה לאחת, ישיבה קבועה של הצוות המוביל.
איתותי חרדה, התפרקות, בהלה, מצוקה גדולה.
הוכרזה ישיבת חירום.
המנכ"ל נטל את השליטה.
דיברו ודנו בנסיבות השעמום, אך ביחס לתובנות התגלעו פערים ומחלוקות.
החליטו לוותר על ניסוח מסקנות.
מינו ועדת היגוי.
הטילו על הועדה להיכנס בעבי הקורה ולהציע פתרון לבעיה.
לצורך טיפול יעיל בפרשה, לציון חשיבות העניין ומתוך הכרה במאמץ הנדרש- העניקו ליו"ר הוועדה תקציב למזכירה.
כחלוף שנים עשר שבועות ובתום ארבע ישיבות, התקבלה החלטה.
השעמום בציפארי מתחיל בציפור - לכן בציפור יתוקן.
מצורפת חוות דעתו של מומחה לעניין.
המומחה מציע לייבא ציפור יוצאת מהכלל. ציפור שתהיה חדשנית, מעניינת, יפה.
ציפור בגודל בינוני, קטנה מעורֵב, גדולה מזרזיר, ציפור בעלת צבע נדיר.
ציפור שֵש קולות – כך נכתב במקור – בדרום אמריקה חיה ציפור שכזאת.
בנוסף, הנבחרת נטולת מין, אי אפשר (ההדגשה במקור) שיתעוררו איזה שהן בעיות אקולוגיות בעתיד.
והמומחה במחווה של מקצועיות– תמורת תשלום מתאים של ההוצאות ההכרחיות -
מקבל על עצמו לנסוע לצידו השני של העולם, לאתר, לצוד ולהביא את הציפור המיוחדת לכאן.
קמפיין מיוחד - כולל הענקת בונוסים, זכויות פנסיה וקיצור משך משמרת - יוקדש לשלהב את העובדים לעבוד למענה.
מעתה יצטרכו, בנוסף לטיפול הרגיל, לדגדג, לבדר ולשמח אותה.
ציפור שש קולות שמחה - תקרקר ותצחק, תצרח, תצעק ותצווח. לפעמים אולי אפילו תשיר -
הו, היא תהיה האטרקציה הכי טובה בעיר.
באמצעות קמפיין הכולל מבצעים, הטבות, מתנות ונקודות זיכוי על ביקורים חוזרים, חבר מביא חבר וכו', יפנו אל הלקוחות.
שמחות משפחתיות, אירועי השקת מוצר, , Party After Party כל אלה בחסות ציפור שש קולות,
מי יכול לסרב להצעה שכזאת ?
שיכורי אטרקציה, בלי להבחין בין מי ובין מה, יגלשו בהמונים אל שערי הציפארי.
יפתחו את הארנק.
זו התחזית.
וזו הדרך לתיקון המאזן.

אז ככה.
מסתובב פה סיפור על האחד שייבא לארץ ציפור
ציפור שֵש קולות, נטול מין,
קטן מעורֵב, הציפור, גדול מזרזיר,
ציפור בעל צבע נדיר.

ליל סערה אחד, לילה שחור, צליפות רוח, מטחי ברד, סופת ברקים איומה.
תשתיות העיר הוכו, פְּאות העיר רתחו, השמים השליכו תבערה.
האנשים נסגרו בבתים, קולות שקטים לחשו מילים... סדום ועמורה.
בלילה ההוא האי-אפשר התרחש. בין רעם לרעם, הציפור התעבר.
חשמל באוויר, נתז אור, גרגר קרח, איך וממה - תעלומה.
המומחים קובעים בדיעבד, שבתנאים כאלה, מופעל המנגנון שלה.
ציפור שש קולות נטול מין התעבר.
בין ברק לרעם חמק מן הכלוב, נמלט לחופשי.
מאז הוא פעיל בשני הצדדים, מתרבה המון, יולד עותקים,
טורף לו גברים ונשים מכל הסוגים.
זה סוד גדול, אין פתרון, אסור לגלות,
לא רב עוד הזמן, עומדים אנו לכלות...

חברות כוח אדם ואנחנו

raav / david michaeli / tlv 2002

ביום שלישי, 13.10, בערב הגיעו מאות פעילות ופעילים, אזרחים ישראלים ומהגרי עבודה, לעמוד שוב ביחד נגד איום הגירוש, יחד נגד ציד האדם ורדיפת העובדים והילדים (ראו קטע מהדיווח ב"הארץ" בתמונה המצורפת). ההפגנה כונסה בהתראה קצרה מאוד בעקבות האיומים החדשים שפיזר שר הפנים, אלי ישי, לגרש מייד בתחילת נובמבר את כל הילדים שבכוחו לגרש כעת, כל הילדים שאינם תלמידי בית ספר. ערב ההפגנה נודע שוועדת השרים שכונסה על-ידי נתניהו מתכוונת לגרש את כל הילדים עם תום שנת הלימודים.עוד בסוף השבוע יצאנו במבצע תלייה של תמונות הילדים בכל רחבי תל אביב, כדי לתת פנים ומשמעות אנושית לכוונות של ישי, לרעיון הלא-אנושי לגרש מכאן מאות ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו במקום הזה, ואין להם בית אחר בעולם. ביום שלישי הגיעו עשרות מהילדים להפגין יחד עם הוריהם (לרוב אמהותיהם בלבד, כי אבות רבים גורשו כבר מהארץ) והפעילים שהצטרפו אליהם, לעמוד יחד איתם על זכותם לחיות במקום הזה, בחברה הזו, שהם בשר מבשרה. הם באו לתבוע את מה שמגיע להם, זכותם הטבעית כילדים ישראלים - אזרחות ישראלית.על זה צריך להיאבק היום – שלא יצודו בני אדם ברחובות ולא יגרשו ילדים שזו מולדתם. מולנו קואליציית המגרשים, שר האוצר שטייניץ, שר המשפטים נאמן ושר הפנים ישי ועושי דברם. אנחנו לא עוצרים ולא מוותרים - על אף עובד שנרדף ברחובות, על אף ילד שעומד בסכנת גירוש. שום "דיל" ושום פשרה בעניין הזה לא ייתכנו. ישנו פתרון אחד: לשים קץ ל"דלת המסתובבת", לגירוש מאות ואלפי בני אדם שמתרחש במקביל להבאתם של עשרות אלפי אחרים, תוך שחברות כוח האדם עושות הון על גביית "דמי התיווך" מהעובדים, בניגוד לחוק ותוך קריצת עין של השלטונות, סחטנות מאפיונרית לכל דבר. **כל עוד הקבלנים מרוויחים מהגירוש, עושי דברם בממשלה ימשיכו לרדוף, לגרש ולאיים גם על הילדים. אנחנו מתכוונים לגרום לעסק הזה להפוך ללא-רווחי.לכל מי שממשיכים להגיע ולתמוך ולתת את הנשמה בשביל המאבק החברתי החיוני הזה, לכל החברות והחברים בהתחברות-תראבוט ובכלל בקואליציה ההולכת וגדלה, הנאבקת בגירוש הילדים והעובדים – תודה! לכל מי שעומדות איתנו ולפנינו, שותפות למאבק הזה, ומובילות את המאבק הזה מאז ראשית יולי – תודה! ההתעוררות הזו היא אות ומופת לכל מי שמאמינה בשינוי חברתי, כל מי שיש לה תקווה לעתיד טוב יותר במקום הזה, חיים טובים יותר, משותפים, לכולנו. אלעד0523-511311

עשב / דבי / רגע כליל שלמות / תשובה לסטפאן מלארמה

tygertext 32-33 / david michaeli / tlv 2005

רגע כליל שלמות

הרי זה סימן
בקול הפעמון העולה
ברגע של פירכוס הזמן.

עד צאת הנשמה חיכיתי
והנר כבה.
ידעתי בלי לומר דבר:
חיכיתי, יחידה
לרוח רפאים שתְשלֵחַ רִיצוּדֵיה
על פני תכלת השמים של סטאפן מלארמה.

מצח בוער הנחתי על אבן
שתצנן ייסור בֵיין כלאיים
שתרגיע עליצות פרועה.

יד הנִיחה על המפתן הזמנה.
אגרת. דומיה למשתה.

"הנך מוזמנת להרים כוסית הספד לזכרו
של תאופיל גוטייה.
נא להגיע אל שנת 1873."

המילים נמסות, נעלמות,
רגליי רועדות:
עלי לעבור אל הנצח
להניף רגל אל אוויר –
שם חבצלות על אגלי-טל צומחות
תחת תיקרה נעלמת:
השמים לובשים מלכות אפלה;

יש דבר הנשאר בגורל סטפאן, הלא?!
רייח חבצלות ענוג!!!
לא הודפת אותו גם לא את החלום.

הלא תשמע המייה כבירה של קולות דוממים?

כורעת ברך, הרוח לופפת את גופי.
מחבקת את מורך ליבי
נידפת עם שבריריות הקיום
ונצמדת אל נחשוליי חללים מצועפים.

משם מגיחַ הנמר, בפסיעתו הלוחשת –
הנמר של ויליאם בלייק.
הוא נשכב בתוכי מתעצל:
יודעת שייבתר את קרביי בְמחִי מלתעה:
מבעית ופראי בלפיתתו:
ושמא לא אצליח לגבור על היאוש החברבר הזה
והוא יהפוך תוכי ככברה?!

והנה אני באה.
צללי רפאים, צללי אלוהים
וראשי סחרחר.

נשף בכוסות הספד לכל.
נשף הלום יין, הלום תוגה.
ההיכל זוהר
הידיים נושאות ברכה, שיר, קינה:
פיוט סולח מפלח הגורל לעד.

עליי לשוב בטרם הירח שוקע.
מרכבה רתומה לאלומת-אור ממתינה
לאוושת השמלה הצחורה
המותירה שובל של אשליה.

מי זה החומד לצון?
המנער את מוחי טְרוּף השיגעון?
האמנם שמעו המלאכים
הגמגום, הייחול לאוֹת?!

אני מרכינה ראש בלאות, קדה קידה.
מסע אל הנצח וחזרה
- והרי זהו חסד
זהו רגע כליל שלמות.

אגור בלדיג / פרק 6 אחרון וקורע לב במיוחד

pen / david michaeli / 1982

אגור שיף AGUR SCHIFF

6. ימים אחרונים ב"לדיג האוס" (6 באוקטובר 2009)

ועכשיו גם הספירה לאחור עומדת להיגמר, ועוד רגע יעלה מטוס השמיימה, יקח אותי איתו לתל אביב, יחזיר אותי הביתה, לילד שלי ולילדה שלי ולאשה שלי (היתי צריך לשלוח להם גלויה, פעם אחת לפחות, לזכר ימי הדואר שנעלמו ואינם!) לכלבות הנושרות, לקמטים שבקיר, לצליעת המיטה, לאסלה המעט עמוקה יותר, לשיחות טלפון מרירות עם ראש המחלקה לאמנויות המסך, לריב בלתי פוסק עם הנוף שבקצה השביל, ולתשבץ "הארץ". הו, חיי המיוזעים, היפים, המתבלים מעט מעט, המתכסים באבק קיריית שאול, הנה אני חוזר אליכם כאילו מעולם לא עזבתי.
אבל "לדיג האוס" הוא אי בודד, שפיץ לבן שצף לו באחו הירוק, מוקף בחורשות ניו אינגלנד מחליפות צבעים, מחויך ושלוו, כמו פרצופו של האדם הראשון. זה אי של אשליות. בשביל חבורת הצעירים בני העשרים ותשע, אלה הן אשליות של חופש מוחלט ותהילת נצח. לעולם הם יסתובבו ברחבי העולם, נוודי קריירה מלקקי דבש, ידלגו ממילגה למענק ומהקראה פומבית להדרכת סדנאות, עוד ספר, עוד שיר, עוד סיפור, וכך ימשיכו ויתגלגלו להם בתוך נחשול המלים הזה שמציף את המאה העשרים ואחת ad infinitum.
לבני החמישים וארבע (מוזר, יש כאן רק אחד כזה) זוהי כמובן אשליה מסוג אחר לגמרי. כמעט. האשליה של אפורי השיער קשורה ביכולתם היחסית לשכנע את עצמם שהטעם המתוק נשאר על הלשון. כלומר, שהזיכרונות – כן זיכרונות "לדיג האוס" – יכולים למלא את מקומם של החופש המוחלט ותהילת הנצח. הצרה היא שכל מי שלעס פעם "בזוקה" יודע שהטעם לא נשאר. ובעצם, גם לא הצבע הוורוד. מה שנשאר זאת חתיכת גומי קשה שדבוקה לתחתית הכסא.
לואיזה קוסטה גומס, נסעה מזמן, שבוע אחריה עזב אותנו ג'יימס מקלינדון (הוא השאיר לי את המחזה שלו, Salvation , שאותו אולי אתרגם לעברית. האם הוא סומך עלי? איך אפשר לתרגם שודד בנק אירי-אמריקני השוכב על ערש דווי, צייר אגרופוב, וכומר שבא לתת מחילה לגוסס אבל בעיקר מרחם על עצמו? זוהי קומדיה אגב. ומאד מאד מצחיקה ) ועכשיו תורו של יאצק דנל, המשורר הכוכב מוורשה (שספרו "ללה" יצא בשנה שעברה בעברית וזכה להצלחה גדולה) ואחריו אגור שיף, ויום אחר כך – אדווארד גובין סופר שכותב סיפורי פנטזיה מתוחכמים, מתרגם מצרפתית, ומומחה גדול למדע בדיוני, ספרות פנטסטית וסרטי זוועה.
השבועיים הבאים באמת יהיו קשים ביותר למשוררת הגרמניה/שוויצרית, נורה גומרינגר, חברתי הטובה כל כך, ולאליסון אמנד, הסופרת השנונה, שאני לא יודע מה היא חושבת עלי אבל את אדווארד היא בוודאי אוהבת מאד, ולגברת גליידה נאמוקאסה, שמידי פעם יוצאת איתי לטיולי אופניים איטיים להחריד (היא באופן עקרוני רוכבת כשהיא נעולה בנעלי עקב ולבושה בחליפה הסקסית ביותר שהביאה מקמפלה) ומנהלת איתי שיחות תמוהות, בקצב של שני משפטים לקילומטר.
אתמול בבוקר, ישבתי עם נורה בבית הקפה ההוא בהאדסון, זה שמרוהט בכורסאות משוק הפשפשים. היא ישבה מול החלון הגדול. בחוץ היה רחוב ריק ושמיי סתיו צלולים. אני היתי מול הפנים האפל, המרופד בכבדות, המקושט במראות. ישב שם רק אדם אחד שלגם תה וחיטט בעיתון הבוקר. ניסיתי להסביר לנורה איך נראים הדברים מהצד שלי. אני לא חושב שהיא הבינה. אני לא חושב שיכלה להבין. אחר כך המשכנו בשיחה כששוטטנו בפארק הקטן שמעל לנהר. פתאום הופיעה מעבר לעצים דוברה עצומה שנגררה על ידי ספינת גרר קטנטונת. הדוברה הייתה חסרת אונים. עצובה. כמו לוויתן מובס שמובל אל השבי. על ספינת הגרר היה צריח גבוה, צבוע באדום. היא הייתה גאוותנית כל כך, הספינה הקטנטנה הזאת, ולגמרי בוטחת בדרכה.

בית / ח.מ.

סיימתי ארוחה שאני בישלתי

עכשיו החיים נראים יותר טוב:

דג אפוי בתנור, שעועית ירוקה, אורז

אפשר לקנח עם קובית שוקולד מריר-תפוז

יש גם בשבילך

אריה ביפן אוקטובר 2009 / טושיקו הוריוצ'י המוזיאון הפתוח הקונה

photos: Arie Kutz

For almost twenty years the Japanese artist Toshiko Horiuchi is hand knitting children's playgrounds.
This one is her latest at the Hakone Open Air Museum made of dyed nylon braid croche`.

אגור בלדיג

מלים
כל כך כבדות
כשמחליטים
לשאת אותן
במקום לתת להן
להתערבב עם האוויר

אגור בלדיג / 5 / בולשיט

drafted shadows / tlv 2002

5. בולשיט (28 בספטמבר 09)

אז עכשיו כולנו יושבים בחדר אורחים, כלומר לא ממש יושבים אלא רובצים בתנוחות משונות שמאפשרות להחזיק לפ-טופ על ברך אחת, ספל תה על ברך אחרת, וביסקוויט ביד-הלא -מקלידה, ובעצם לא ממש כולנו כאן אלא רק נורה (המשוררת), ג'יימס (המחזאי), אגור (המתחזה הישראלי), וכמובן אליסון (הניו-יורקית), שמנסה להבעיר אש באח. אלא שהאש לא נתפסת בבולי העץ הלחים, ואליסון קורעת בזעם עיתונים ודוחפת אותם לתוך הערימה. היא מתחילה מה"ניו יורק טיימס בוק רוויו", עוברת לעיתוני סוף השבוע, ולאט לאט מתחילה להזיע ולהתפשט. אבל אליסון לא מוותרת. אליסון לעולם לא מוותרת. היא שואלת אותי, רק לשם הקנטה כמובן, האם לא למדתי בצבא להדליק מדורות. אותי זה לא מצחיק. אם היא רוצה להתחשבן איתי על עזה, אחזיר לה, במחילה, עם דרזדן וברלין ואזכיר לה באותה הזדמנות גם את הנפלם על הג'ונגלים של ויאטנם.
ואם זה באמת מעניין אותה, אז שתדע שאני לא גדלתי בבית אחוזה שבו ישבו מול האח ולגמו ברנדי. אצלנו היו מדליקים ערימה של כיסאות, ארגזי תפוזים וקרשי בניין, פעם אחת בשנה, על חוף הים, ובמקרה הטוב שותים "טמפו". במקרה הפחות טוב זה היה מיץ פטל ממכלי קלקר. יש לזה בכלל שם באנגלית? ובזמן שהם, המתבוללים האלה, צרבו להם מרשמלוס ודקלמו המנונים של רעות ואחווה אנגלוסקסית, הייתי אני עסוק בהבערת היטלרים ואייכמנים ונאצרים, ובהפיכת תפוחי אדמה לגושי פחם. וכל זה לזכר הצורר אדריאנוס, ימח שמו, אם היא דווקא רוצה לדעת.
אבל תוך כדי צפייה באליסון המחטטת בלהבות כמו מכשפה, אני נזכר פתאום במראה של חוף תל אביב המכוסה במדורות מתוך אשנב המטוס שחוזר מלונדון... או שאולי זה אותו חוף ואותן מדורות בסרטו של כריס מרקר, "הצד השלישי של המטבע"? תעתועי הזיכרון.
נחזור ל"לדיג האוס". בחוץ כמעט יורד גשם, והעשן עולה מהארובה אל שמי לילה מעוננים, ושם למעלה, מציץ מדי פעם ירח פחוס של כמעט סוכות.
עכשיו גם יאצק (האציל) מגיע לכאן, וגם אדווארד (המתרגם) עם הלפ-טופ שלו, וכל החבורה בעצם כאן. לא רגע. גליידה (האוגנדית) לא כאן. אבל זה בסדר היא אף פעם לא כאן. היא כותבת ספר. היא צריכה להספיק בזמן ל"פרס פנגווין אפריקה." או ל"הרווארד פלאושיפ לאמני העולם השלישי" או לפרס "בוקר אינטרנשיונל". או ל"סופר האפריקני הצעיר הבולט של השנה". או משהו, לא חשוב מה, איזשהו פרס או מילגה שהיא בטח תקבל. ככה זה.
וגם לואיזה (הליסבונאית) חסרה. כן, לואיזה. אבל היא כבר מזמן בליסבון ואנחנו בשבילה רק זיכרון רחוק.
פעם, לפני קצת יותר משבועיים, כשרק נפגשנו, הינו, לואיזה ואני , עוינים זה לזה. כעבור שבוע גילינו שיש לנו את כל הסיבות בעולם להיות חברים טובים. שנינו נולדנו באמצע שנות החמישים בארצות קטנות לחוף הים. להם היה סאלאזאר, לנו היה בן גוריון. בגרנו בעולם מלא תקווה מהפכנית, וגם אם לא היינו בדיוק ילדי פרחים בעצמנו – כלומר הינו בערך בכיתה ח' כג'ימי הנדריקס התפרע על הבמה בוודסטוק – הרי לפחות עוד הספקנו ללכת פה ושם יחפים ברחובות, ולעשן קצת נאפאס. ועכשיו, תראו אותנו, לא מסוגלים לשלוח אס.אמ. אס. בלי משקפי קריאה, הולכים לאיבוד בין ראוטרים פייסבוקים, ומספרי קוד. הו, כמה שאנחנו בזים לצעירים האמביציוזים האלה שמקיפים אותנו, החסרים את מידת הרחמים ואת הרוך ואת הלחלוחית בעיניים, כמה שאנחנו מקנאים בהם, כמה שאנחנו מתגעגעים לגעגועים, לפינות המאובקות של חיינו, לילדים שהשארנו בבית, לזיכרונות. אז מה את אומרת לואיזה? אה כן, שכחתי. ולשנינו יש בנים בני תשע עשרה שביזבזו את מיטב כספינו על בובות דינוזאורים וקלפי "מג'יק". איזה עולם קטן. אגב, גילינו את העובדה המדהימה הזאת באחר צהריים אחד, כשרכבנו על האופניים ליד ששת הפרים שמעבר לגדר המחושמלת.
אני לא רוצה לסטות מהנושא, אבל ששת הפרים הצעירים האלה בכל זאת ראויים להירשם בספר הזיכרונות שלי. כי הרי אני הכרתי והוקרתי אותם עוד לפני שביצעו את הבריחה הקבוצתית, הנועזת שלהם. עוד לפני שחצו את היער, (טוב, אולי בכל זאת חורשה) והגיעו לכאן, כן, דווקא לכאן ל"לדיג האוס". אגב, המילה "בריחה" לא ממש מתאימה לטיול שלוו כזה, נינוח ואיטי. וכמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה החליטו להגיע דווקא הנה. אני מודה שלרגע השלתי את עצמי שהיה להם עניין בנו, בסופרים, באופן אישי. מין פרויקט "אמץ סופר" כזה. אבל לא. זה העשב הכל כך יפה שמקיף אותנו. העשב שכמעט, היתי אומר, מעורר תאבון.
בכל מקרה, חבורת הפרים הצעירים הזאת באמת עשתה רושם עצום על כל הסביבה. (לא לחינם המילה ל"הצקה" באנגלית היא to bully.) בפעם הראשונה שמעתי עליהם מפי רוז. היא עצרה לידינו כשרכבנו ברחוב לטר אס, והזהירה אותנו. "פרים עלולים לעשות שטויות לפעמים," אמרה.
אחר כך בלילה, אחרי ארוחת הערב, חזרה האוגנדית מבוהלת אל שולחן האוכל ואמרה בלחש, "יש שם חיה בחוץ וזה לא צבי." יצאנו החוצה בשורה זהירה: מחזאי, משוררת, אציל, ניו-יורקית, מתחזה, ליסבונאית ומתרגם, על קצות האצבעות ובשקט בשקט. על השביל, מתחת עץ התפוחים רבץ לו פר, הביט בנו בעיני עגל, והמשיך ללעוס.
"הי, אבל אנחנו מכירים את הפר הזה," אמרתי ללסבונאית.
"בטח," אמרה , "זה ההוא, מהשישיה ההיא, הם כולם שחורים ורק לו יש ראש לבן."
למחרת השכם בבוקר, פגשתי אותם שוב, את כל החבורה, והם עמדו ולעסו, כאילו כל החיים לפניהם, ואפילו לא הפנו אלי מבט, ואחר כך, לאט לאט, פנו וירדו במורד הגבעה.
על השביל, ליד עץ התפוחים נשארה ערימת גללים עצומה, רכה וריחנית.
בולשיט. בולשיט אמיתי.