יום חמישי, 31 במאי 2018

על פעולה, תודעה ומושג העצמי - דבריו של דוד מיכאלי בהשקת הספר "נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות" מאת אבי מוריה


שלום לכולם ולכולן. שמחה גדולה לאחר תהליך ארוך.

אני רוצה לדבר על
פעולה ותודעה ומושג העצמי
או
צורה וכוונה ומושג העצמי
ובמילה אחת - אמנות

ספר הוא הנדסת זיכרון של פעולה ותודעה.
זאת הנדסה מהופכת, לפירוק, ולאחר מכן להרכבה מחדש.
ההתבוננות שלנו לאחור לתוך הזמן מסדרת בתוך תבניות את הגורמים השונים שנמצאים בערפל של זיכרון.
התבניות מצביעות על כיוון, על דרך, אולי הדרך...
התבניות מאפשרות לנו להבין, מעט יותר, מהו המקום הכאוטי שבו אנחנו עומדים בהווה שלנו. בעכשיו.
מסגרת החלון, שדרכו אנחנו מתבוננים דרך הספר הזה, היא סין.
השמשה של החלון היא אמנות לחימה.

החניכה האישית שלי עצמי הייתה באמנות הקרב היפנית ברוח הזן, קראטה-דו.
רק אחרי-כן עברתי מרוח יפנית לרוח סינית בלימודי הטאי-ג'י שלי.
העבודה שלי בתנועה וכתיבה אפשרה לי לנסח תמונה תודעתית בקווים גסים:

הנה התמונה:
בתחילת האלף השני בסין פיצלו רעיונות הבודהיזם את החושים מן הנפש. הם פיצלו את התודעה ליש ולמתבונן, לפגום ולשלם.
התפיסה הזאת הגדירה מחדש את השאיפה לשלמות כמושא של השתוקקות ונתנה לו צורה של יעד.
בתוך המתח החושב שנמצא בין המושגים של דימוי ומקור שהם למעשה המושגים של בארדו ונירוואנה, נולדה הגרסה המזרחית של מושג העצמי עם אפליקציות של טיפוח ועיבוד עצמי: פרקטיקות של תרגול.
לצידה של התפיסה הזאת התקיים המושג האנושי, הפרטי, שאינו דתי, של גיבור מוסרי ואיש המעלה.

בקו הזמן של המאות השש-עשרה, השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ביססו המהפכה התעשייתית והחשיבה המדעית את המושגים של השכפול, הדפוס והתפוצה.
הטכנולוגיה הרחיבה את הקשר בין הקהילות ואפשרה להפיץ את המושג של "העצמי" – מושג רדיקלי מול המבנים החברתיים המסורתיים.
עד הפריצה הטכנולוגית הזו המושג הזה היה בבעלותם של קהלים תקיפים, עשירים ומצומצמים ובעלי שליטה על זמנם.
הטכנולוגיה אפשרה להמחיש באמצעות דימוי וכתב את ההתבוננות שהייתה שמורה למלומדים ונזירים.

באותו קו זמן, ההתפשטות התעשייתית והתאגידית של טכנולוגיית הנשק החם ייתרה את הנשק הקר ואת העימות האישי, והביאה לתיעוש המלחמה יחד עם גידול פרוע בהיקפי המלחמה.
ההתפשטות של הנשק החם התעשייתי גם ביטלה את מעמד הלוחמים ואת הקוד ההתנהגותי שלהם.
המהות של הלוחם הפרטי שאיבדה את החשיבות המערכתית שלה, פנתה פנימה לתוך עצמה והפכה את מושגי הקרב והעימות לכלי פרטי של פיתוח עצמי.
דרך האדם הלוחם כקוד רומנטי של כבוד ויושרה, התאימה בצורה מושלמת למושג הטיפוח והעיבוד העצמי, ובנתה מיתוס של גיבור בודד, נזיר לוחם ואביר נודד.
(במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה אנחנו מוצאים את התופעה גם במיתוס המערב הפרוע באמריקה ובמאה העשרים אצל גיבורי קומיקס וסרטים. זו תופעה אנושית אוניברסלית).

התקשורת המתפתחת הגדילה את חוג העולם ואת העירוניות וסיפקה במה ואופקים חדשים ליחידים בעלי כישרון ורעב להכרה.
הביטוי העצמי מצא ערוץ להגדרה עצמית באמצעות מיצג, ובבחירה של אורח חיים של אמן חוקר כמו שחקן ורקדן.
במאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, יחד עם התקשורת והביטוי העצמי, הופיעו, כמו בכל אמנות, המניפסט, הביקורת והשירה, שבמזרח הייתה בעלת משמעות הוראתית.
הקרב האישי הפך לאתגר של מחקר עצמי עם קהילות של חסידים ורבנים, ולאמנות קצה של חיים ומוות על מנת להגיע אל המוחלט שמעבר לדימוי ולפחדים. גאולה.

היסטוריה, מסורות ואגדות שגוייסו כסימוכין לטובתם של המניפסט, המחקר העיוני והשירה, שימשו גם את הקהילות ואת חברות המהגרים הסיניות בהונג קונג, בטיוואן ובאמריקה כמטען של מורשת קיסרית ופיאודלית.
הדלתיים הסגורות של צ'יינה טאון, המבנים המשפחתיים המורחבים, גם בעסקים וגם בפשע, ויחסי החניכה כשיטת לימוד בצל קורתו של המאסטר, הקסימו את הקהילה המערבית והדמוקרטית שהייתה צמאה לבידור, והתפשטו דרך אותה קהילה מערבית כסוכנת של תקשורת.

שנות הששים של המאה העשרים פתחו את עידן הרב-תרבותיות.
בשנים האלו החל יבוא של מושגים מן המזרח אל המערב, שמיצבו אותם כאופנה וכסמל סטטוס של נאורות, אורח חיים ובריאות שמקורם יוחס לתור זהב נשכח.
זו הייתה פופולריזציה של בודהיזם עם עננים של דאואיזם, זן יפני ומשחות סיניות יחד עם חניכה של אמנויות הקרב.

החל משנות השבעים של המאה העשרים, החלו יותר ויותר צעירים מערביים בעלי אמצעים להגיע למזרח הרחוק למסע אישי של לימוד וגילוי. חניכים אלו הפכו עם שובם לסוכני תרבות פעילים של מסורת רעיונית ותרבותית שעיצבה את השיח והמציאות של אמנויות הקרב הפנימיות. עד ימינו אלה.

יותר מן הסיפורים הפרטיים של הגיבורים והשיטות השונות, זוהי דינמיקה של אמנות.
המקרה הפרטי של מורה זה או מורה אחר או טכניקה זו או טכניקה אחרת הם רק שלב בצמיחתה של אמנות הקרב כדרך של חקירת יחסים, וכדרך לעיבוד העצמי בתַוֶוך של דימויים מתחלפים.

התפיסה הצ'אן-בודהיסטית הסינית ופיתוחה היפני הזן-בודהיסטי, הוקרנו אל התודעה העולמית באמצעות סוכנות הסיפורים המצולמת של המאה העשרים ושחקניה. הולי-ווד...
התפיסה הזאת הפכה לחלק אורגני מחוויית הלוחם של ימינו בצבא, בטרור ובאמנות.

התפיסה הזאת עוצבה על ידי אמנים כמו ג'נג מאן צ'ינג מטיוואן שהיגר לארה''ב, כמו ג'יצ'ין פונאקושי מאוקינאווה שפירק את המהות הסודית הסינית לשיטה מודולרית פתוחה לכל יחד עם עקרון של זיכיונות לימוד, וכמו ברוס לי שהיה אחד מסוכניה ויצואניה המבריקים של אמנות הקרב הסינית והפך למיתולוגיה חוצת גבולות.  

הדיון הפילוסופי העתיק ביחסים שבין צורה ומהות מתממש במושג טי-יונג. מהות ויישום. מימוש מקביל לכוונה וצורה.
בסוף המאה התשע-עשרה הסינים אמרו כתשובה למודרניזציה המערבית המתפשטת בארצם: נקבל מהמערב את הצורה והתועלת, אנחנו ניתן את המהות.

זו תפיסה שאנחנו מוצאים את ביטויה בשמות כמו אמנות הצורה והכוונה, שינג-אי צ'ואן, או באמנות הציר העילאי או המחלק הבראשיתי שחוקרת את המרחב שלפני הפיצול: טאי-ג'י צ'ואן או באמנות שמונת הממשקים לעולם, מושא המחקר של הבה-גואה ג'אנג.

אנחנו מתחקים אחרי המהות בסיפורי החניכה, בביוגראפיות, באגדות, בשירה ההוראתית, ביישום, בתרגול ובחיפוש שיטתי אחר המופלא שבקשר.

טאי-ג'י צ'ואן, בה-גואה צ'ואן ושינג-אי צ'ואן הן שילוש משלים של אמנות הקרב הסינית שהפכה מפרקטיקה לחימתית לאמנות העומדת בפני עצמה וייצאה את עצמה לעולם.
בכל מקום נמר התופעות הנראה הוא אותו נמר.
ובכל מקום דרקון הזרימה הנסתר הוא אותו הדרקון.

תודה רבה ובהצלחה בחיפוש שלנו.

יום שבת, 5 במאי 2018

טַאנְג חָאוֹ, היסטוריון אמנויות הלחימה בסין - חלק 2 של המבוא מן הספר נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות מאת אבי מוריה


טַאנְג חָאוֹ, היסטוריון אמנויות הלחימה בסין 


חקר היסטורית אמנויות הלחימה בסין חב את קיומו להיסטוריון שהקדיש את חייו פשוטו כמשמעו לנושא. טַאנְג חָאוֹ, או בשמו האחר טַאנְג פַאן-שֶנְג[1] היה חוקר חלוצי של אמנויות הלחימה בסין, מורה לאמנויות לחימה בעצמו, פעיל במיסוד התחום ודמות טראגית. בחייו, שנפרשו על פני תקופה סוערת בהיסטוריה הסינית, הניח את היסודות למחקר וביקורת ללימוד הפן ההיסטורי והמעשי של אמנויות הלחימה.
טַאנְג היה ביקורתי לגבי מיתוסים של שושלות מורים וביקורתי לגבי החיבור בין אמנויות הלחימה לדת, לעל-טבעי ולמיסטי. קריאתו לגישה ריאליסטית יותר בהיסטוריוגרפיה של סגנונות אמנויות הלחימה לא נתקבלה באהדה.
הספרים שהותיר אחריו סייעו לראות סתירות, אי התאמות, ואי סבירויות בשושלות היסטוריות מקצועיות ולממצאיו קיים תוקף במחקר העכשווי. כפי שכתב גוּ לִיוּ-שִׂין[2]: "טַאנְג חָאוֹ עסק ללא לאות במחקר לכתיבת ספריו. לפיכך הללו אמיתיים, מפורטים, מדויקים, ומניבים מסקנות הוגנות. הדבר משקף את הידע הנרחב של טַאנְג ואת גישתו הרצינית".
טַאנְג נולד בשנת 1887 למשפחה ענייה בנפת ווּ-שִׂיאֶן שבמחוז גִ'יָאנְגסוּ[3] ונטה מילדותו לאמנויות לחימה וספרות. מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו אילץ אותו להפסיק את לימודיו ולעבור לשַאנְגחָאי[4] בתקווה למצוא פרנסה. בשַאנְגחָאי החל טַאנְג ללמוד את סגנון לִיוּ-חֵה צ'וּאַן (ששת ההרמוניות)[5] עם המורה לִיוּ גֶ'ן-נָאן[6]. על פי גוּ לִיוּ-שִׂין המורה לִיוּ שבא ממחוז שַאנְדוֹנְג[7], היה בעליו של בית ספר לאמנויות לחימה ולימד באוניברסיטת גִ'יָאוֹ- טוֹנְג[8]. טַאנְג הפך למנהל בית ספר יסודי בשַאנְגחָאי, והחל ללמד את תלמידיו אמנויות לחימה בהדגישו את תרבות הגוף כבסיס לכלל אימוני הלחימה. הוא התנגד להילת הסודיות והתיאטרליות שאפפה את אמנות הלחימה וראה את התרגול השיטתי כמוליך למיומנות גבוהה. בתקופה שבה רתמו מורים אגדות לקידום פרנסתם הוא עורר עוינות. גוּ לִיוּ-שִׂין מספר כי "שחקנים מהאופרה הסינית שגילמו דמויות מעולם הלחימה אהבו לצפות באימונים של המורה לִיוּ, וגם באימונים של טַאנְג בבית הספר היסודי".
דעותיו הפוליטיות הישירות של טַאנְג גרמו ללאומנים להאשימו כקומוניסט. בשנת 1927 עצר אותו השלטון היפני בשַאנְגחָאי בהאשמה של סיכון פוליטי ובחשד לקשרים עם המפלגה הקומוניסטית. טַאנְג שוחרר כאשר חברו ג'וּ גוּאוֹ-פוּ[9] שהיה אח  הגוֹנְג-פוּ[10] שלו, שימש כערב לטובתו והביא את כל משפחתו לאזור המעצר על מנת לערוב לטַאנְג[11].
על מנת למנוע צרות נוספות, ג'וּ וחברים נוספים מימנו את נסיעתו של טַאנְג ליפן ללימודי משפטים ומדעי המדינה. בשהותו ביפן למד את שיטת הלחימה ג'וּקֶן-גּ'וּטְסוּ [12] - לחימה בחרב צבאית וברובה מכוּדַן (bayonet) תוך שימוש בציוד מגן.
עם שובו לסין שימש לתקופה קצרה כמפקח מחלקת העריכה בחטיבת ההוצאה לאור של של המכון המרכזי לאמנויות הלחימה בנָאנְגִ'ינְג[13]. בשנת 1930 הוביל משלחת מחקר של נציגי המכון ליפן. בשנה זו פרסם המכון את ספרו "מחקר שָאוֹלִין ווּ-דַאנְג[14]". הספר מתח ביקורת על המיתוס שקישר את שָאוֹלִין צ'וּאַן  לבּוֹדְהִידְהַרְמָה ועל המיתוס שקישר את הולדת הטָאי-גִ'י צ'וּאַן   לגַ'אנְג סַאן-פֶנְג. היות ורבים מהפרסומים בתקופה תיארו את העברת הטָאי-גִ'י צ'וּאַן מדור לדור דרך בני אלמוות דאואיסטים, לא פלא שהמחקר התקבל בעוינות על ידי החוג המקצועי של אמנויות הלחימה, עד כדי כך שזממו לפגוע בטַאנְג.
שוב חש לעזרתו ג'וּ גוּאוֹ-פוּ שהתמחה בשִׂינְג-אִי צ'וּאַן[15], האבקות ואיגרוף מערבי[16]. ג'וּ הגיע ל"גישור" עם המאיימים על טַאנְג. זמן קצר לאחר מכן טַאנְג חָאוֹ עזב את נָאנְגִ'ינְג ושב לשַאנְגחָאי שם עסק בעריכת דין ובכתיבה לכתב העת לאמנויות לחימה המאוחדות[17].

בינואר 1932 יצאו טַאנְג וצֶ'ן דְזְה-מִינְג[18], מתרגל טָאי-גִ'י צ'וּאַן   בסגנון צֶ'ן, לכפר צֶ'ן[19], על מנת לחקור את המקורות וההתפתחות של הטָאי-גִ'י צ'וּאַן. גוּ לִיוּ-שִׂין מספר שזמן קצר לאחר שיצאו למסע קיבל מכתב מטַאנְג: "הנהר הצהוב הוצף. לא הייתה שום אכסניה בנמצא, אבל בחנות אחת היה חדר ריק שהוצע לנו. נתקלנו בסופות, שלושה ימים לא היה אפשר לחצות את הנהר. כשהסופה שככה שכרנו ספינה קטנה בעזרתה חצינו את הנהר הכמעט קפוא. היה זה ראש השנה הסיני".
בהגיעם לכפר צֶ'ן, טַאנְג סקר רשומות ומצבות, וחיפש אחר תיעוד נוסף. הוא ביקר את זקני הכפר והקשיב לתורתם. על פי דבריו המחויבות שלו הייתה "לתקוף את המיתוסים של השושלות: להבחין בין אמיתי למזויף". אחד הגילויים בכפר היה כתב יד שנכתב בידי צֶ'ן שִׂין[20], בן הדור השש-עשרה לשושלת צֶ'ן, שבו פירט את מורשת הכפר. לאחר מותו של צֶ'ן, טַאנְג סייע להוציא לאור את כתב היד שכונה ''טָאי-גִ'י צ'וּאַן מצויר[21]''. טַאנְג היה הראשון שהצליח לבסס את ההשערה כי תבנית הטָאי-גִ'י צ'וּאַן של צֶ'ן וַאנְג-טִינְג[22] התבססה על עשרים ותשע תנועות מתוך שלושים ושתיים התנועות בתבנית של המצביא צִ'י גִ'י-גוּאַנְג[23].  
בשנת 1931 טַאנְג היה פעיל בהקמת "התאחדות הווּ-שוּ של  שַאנְגחָאי[24]", במטרה לקדם פטריוטיזם ולעודד התנגדות ליפנים. מספר שנים מאוחר יותר הממשל היפני בשַאנְגחָאי הכריז על  טַאנְג כ"אישיות פוליטית מסוכנת" והטיל עליו צו מאסר. טַאנְג הסתתר במשך חודשיים בביתו של עמית לאמנויות הלחימה. במסתור כתב את "מחקר על הכתבים הסודיים של אמנות אגרוף שָאוֹלִין[25]".
טַאנְג חי תמיד במצב כלכלי גרוע. למרות זאת הצליח לפרסם מחקרים אודות אמנויות הלחימה. אשתו דאגה לנהל את משק הבית ולשמש רעיה נאמנה, אך היו להם פיות רבים להאכיל והם חיו בדוחק. על ספרו ''מחקר שָאוֹלִין ווּ-דַאנְג'' כתב: "טיוטה סופית בערב מותו של בני השלישי, קורבן למחסור בקורת גג ותזונה". כאשר גילה כי עכברושים כרסמו ברבים מהחומרים שכתב, האשים את אשתו כי לא שמרה עליהם כראוי, וכתוצאה מכך תלתה את עצמה. בנוסף לכל, טַאנְג ההמום מהתאבדות אשתו, נעצר שוב בידי המשטרה הצבאית היפנית ושוחרר שוב ללא הוכחה לקשריו עם הקומוניסטים.
לאחר שחרורו עבר להתגורר במחוז אַנְחוּאֵי[26] כזאב בודד, יצא את ביתו לעיתים רחוקות והקדיש את כל זמנו לכתיבה. לאחר זמן שב להתגורר בשַאנְגחָאי ובשנת 1955 הצטרף ל"ועדה לחינוך גופני" של הממשל הלאומני במטרה לחקור את ההיסטוריה של הספורט הסיני. ארבע שנים מאוחר יותר חלה ונפטר בעשרים לינואר  1959 כשהוא חסר כל. כתביו מהווים אבני דרך בהבנת היסטוריית אמנויות הלחימה בסין[27].


[1]  Tang Hao 唐豪 a.k.a Tang Fansheng  唐範生1887-1959
[2]  Gu Liuxin  顧留馨1908-1990,  סגן מנהל מכון המחקר לחינוך גופני בשַאנְגחָאי, מחבר המאמר "לזכרו של טַאנְג חָאוֹ".
[3]  江蘇吳縣  Jiangsu Wuxian
[4]   Shanghai 上海
[5]  Liuhe Quan六合拳
[6]  Liu Zhennan劉震南
[7]  Shandong 山東
[8]  交通  Jiaotong University , מילולית: "תקשורת", מהאוניברסיטאות המודרניות הוותיקות והמכובדות ביותר בסין.
[9]  Zhu Guofu  朱國福1891-1968
[10]  "אח גוֹנְג-פוּ", עמית באחוות הלימוד.
[11]  קנדי וגוּאוֹ: היה זה הליך משפטי שבשגרה לפיו בן משפחה או המשפחה כולה אחראים וערבים לצד שלישי.
[12] הגירסה הסינית מכונה פִּי-צִי pici 劈刺, מילולית "חיתוך ודקירה", תורגלה בסין מתחילת תקופת הרפובליקה.
[13]  Nanjing Zhongyang  Guoshuguan   南京中央國術館
[14] Shaolin Wudang kao少林武當考 (Shaolin and Wudang Research, 1930). Taibei: Hualian chubanshe, 1983.
[15]  Xingyi Quan  形意拳
[16] קנדי וגוּאוֹ: לא רק המזרח השפיע על המערב אלא גם להיפך. בשנת 1934 פורסם הספר "איגרוף מערבי", אותו תרגם והעיר צֶ'ן טִינְג-רוּאֵי. איגרוף תורגל בשנות ה-30 במכון המרכזי וביחידות אחדות של הצבא הרפובליקני.
Chen Tingrui 陳霆銳 (translator and commentator).
Xiyang quanshu 西洋拳術 (Western Boxing Method) 1934.
Shanghai: Zhonghua shuju 1934.
[17]  Guoshu tongyi yuekanshe國術統一月刊社

[18] Chen Ziming陳子明  d.1951
[19]  Chenjiagou 陳家溝, כפר צֶ'ן במחוז חֵנַאן מונה כמה אלפי תושבים של משפחת צֶ'ן, המתייחסת לאב מייסד אחד. הכפר נמצא מצפון לנהר הצהוב במרחק של כשני ימי הליכה ממנזר שָאוֹלִין.
[20]  Chen Xin陳鑫 1849-1929
[21]  Chen  Xin 陳鑫. Chen shi taiji quan tu shuo 陳氏太極拳圖說 (Chen Family Style Taiji Quan Illustrated and Elucidated, 1932).
Shanghai: Shanghai shudian chubanshe, 1986.
[22]  עפ''י מקורות כפר צ'ן:  1600-1680   Chen Wangting 陳王庭  
  עפ''י דוגלאס וויל  1597-1664
[23]  Qi Jiguang  戚繼光  1528-1588  
[24]   Shanghai zhongguo wushu xuehui上海中國武術學會
[25]  Shaolin quanshu mijue kaozheng  少林拳术秘诀考证
(Secret Textual Research on Shaolin Boxing Art)
Shanghai: Shanghai guoshu xiejinhui, 1941.
[26]  Anhui 安徽
[27]  רשימה כרונולוגית של כתבי טַאנְג חָאוֹ מצורפת בסוף הספר. מקורות לפרק:
*"Tang Hao: Historian, Martial Artist, Wanted man". In:: Kennedy, Brian &  Guo, Elizabeth. Chinese Martial Arts Training  Manuals  – A Historical Survey. Berkeley, CA: Blue Snake Books, 2009.
Szymanski, Jarek. "Brief Analysis of Chen Family Boxing Manuals". http://www.chinafrominside.com/ma/taiji/chenboxingmanuals.html
Green, Thomas  A. & Svinth, Joseph R. (eds.) Martial Arts in the Modern World. Wesport, CT: Praeger Publishers, 2003.
Gu Liuxin顾留馨. "In memory of Tang Hao", 1982.