יום חמישי, 28 בפברואר 2008

ספר חדש: גלות, מסע, בחירה


מאת: דוד מיכאלי

משתתפים: ד''ר ראובן יעקב, בני פישר, ניר גור, נטע רון, פרופ' רחל לב-ויזל, יעל דמארי, רוני כצמן.

מדף בית הוצאה לאור



הפילוסופיה, התפיסה ההתנהגותית והכלים של טיפול דרך שטח מדברי במאמרים, סיפורי אירוע וסיכומי סדנאות. בחלקו הראשון של הספר שלושה פרקים: הראשון הוא רקע הגותי, השני הוא התפיסות העומדות בבסיס הטיפול והפרק השלישי הוא כלי השטח לטיפול. חלקו השני של הספר מכיל סיפורי טיפול, סיכומי סדנאות, ניירות עבודה, מחקר פעולה של פרופ' רחל לב-ויזל ונספח מסיים.

אם כי המחבר אינו פסיכולוג נוכחות בספר במיוחד בפרקים השני והשלישי תובנות פסיכולוגיות רבות כמו העמדת האנושיות כנגד דחפים (פרויד), התלהבות, הדבקה והסעה (לֶבון), תיאורית שמונת השלבים (אריק אריקסון), הכלה (דיון), התאמה לסביבה (פיאז'ה), היכולת להיות לבד וחוויית ביחד (וויניקוט), יחיד בקבוצה, שייכות והשפעה (שמאק ושמאק), סכיזואידיות ודפרסיביות (מלאני קליין). נדיר לפגוש היבטים פסיכולוגיים והתנהגותיים דרך חוויה אישית ואירועי אמת בשפה ספרותית חיה ובזה גם ייחודו של הספר.

"...שמו של הספר "גלות, מסע, בחירה" נוגע בהחתמה ההגותית שלנו הלוא היא מעברו של אברהם העברי. גלות, מסע ובחירה מייצגים את הנושאים המרכזיים של עבודת השטח: יציאה אל מחוץ לעולם ההרגלים, המסע החיצוני והפנימי על כל רבדיו, הכרת אפשרות הבחירה על ידי המטופל, ואם תרצו, כריתת ברית פנימית." (עמ' 11)


תודה לד''ר אסתי שלו על הערות והארות.

יום רביעי, 27 בפברואר 2008

שדרות Shderot

או, בחר את הוורד של מחשבותיך. צילום: קובי קלמנוביץ
מיתות ומעברות / דילן תומס


Deaths and Entrances
Dylan Thomas 1945

מאנגלית: דוד מיכאלי
תודה לסטיבן מור על המשובים ועל ערב שבו מצאנו את המלאך שאין לו אהבה נופל דרך עיניו של דילן תומס על צלב מהופך של מפציץ שטוקה צורח את ביאתו המבעירה בימי הדין של לונדון. אפשר להחליף את השם לונדון בשם שדרות. או עזה.



על כמעט בערב תבערות
של כמה כמעט מיתות,
כאשר אחד בשגב המעט אשר אהבת ביותר
והמוכר תמיד עליו ללכת
לביאי להבות נשימתו הנוסקת,
של בני אלמוות רעיך
המקימים אברות מאפר נספר
כדי לִירוֹת ולזמר תהילתך,
זה אשר ממעמקי תחתית קרא הוא אשר ישיג שלווה
שלא תדעך או תחדול
עד לאין קץ למכתו
בינות רבים מנשואי זרות יגון לונדוני.

על כמעט בערב תבערות
עת על שפתיך וצפניך,
מוברח, מותר, אֶרג זרים נרצחים,
אחד אשר ממש אינו ידוע,
כוכב הציר שכנך, שמש של רחוב אחר,
יצלול וָתוֹר לדמעותיו.
יסוך במטר דמו בים הזכרים
המגיע אל מֵתך שלך
ומַשיב את עולמו החוצה והלאה מפתילי דמעותיך
וטוען את גרונות קני הירי
עם כל בכי שהיה מאז אור
לראשונה הִבְזיק מעֵבֵר רעם מחיאת עפעף.

על כמעט בערב תבערות
של מיתות ומעברות
כאשר קרוב וזר נפגעו על גלי לונדון
ביקש את קברך לבדו,
האחד אויב, מני רבים, אשר היטב יודע
ליבך מואר
באפלה שמורה, רוטט מבְּעד בריחים ונקרות,
ימשוך את הברקים
ליגוֹף השמש, לפלוח, כנוֹן פתרוניך המואפלים
ופרשי דין השב צַרוֹב
עד כי אותו אחד שאין לו אהבה
טווה את סוף שמשון של גלגל המזלות שלך.

יום שני, 25 בפברואר 2008

ספר חדש: מחשבות רגועות משפת האגם


מחשבות רגועות משפת האגם
צ'יאן מו

תרגם מהמקור הסיני והוסיף הקדמה, הערות ואחרית דבר ד''ר גדי ישי.
הוצאת ספרים מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

הספר "מחשבות רגועות משפת האגם" נכתב על ידי צ'ייאן מו (1990-1895) באביב 1948, על סף כינון המשטר הקומוניסטי בסין והפיצול מטייאוואן. הספר מציג ניסיון לחדש את המסורת הקונפוציאנית והתייחסות לצרכים המודרניים של תרבות סין ושל האדם בכלל. ביקורתו של צ'יאן מו מבחינה בין תרבות סין הנוטה לראות את העולם כאיכות קיום אנושית אחת, לבין תרבות המערב המפצלת בין האלוהי לאנושי. בין מארג התרבות האנושית הנטווה מזיכרון, שפה ורגש היוצרים את המשמעות לקיום לבין דת ומדע מערביים וחיים מודרניים. כטקסט שנכתב בשנת 1948 בזמן שאוכלוסיית העולם מנתה שני מיליארד בני אדם הוא שומר על רעננותו ותקף גם לששה מיליארד של היום בעולם צרכני, תקשורתי ומנותק.

"...הכישרון האנושי צומח רק במקום שהמנהגים מזינים אותו, וכי ראשיתו של המנהג הוא בהד שבנפש הפרט." (עמ' 206)

ד''ר גדי ישי, מלמד היסטוריה ופילוסופיה סינית באוניברסיטת חיפה, בטכניון ובאוניברסיטה העברית.

יום חמישי, 21 בפברואר 2008

הכותאב


מתוך סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור
תמונה: מגילות תל-אביב. צילום קובי קלמנוביץ


במקום שבו נפגשות היבשות הגדולות של אסיה ואפריקה, סמוך לחופי הים התיכון, ישנו מדבר מקומי על שולי חגורת המדבר הגדולה אשר מתפתלת מהאופקים הרועדים של הדשתי כַּוויר המלוח בפרס דרך הנֶפוד הגדול הלוהט, בואכה לסהרה האין סופית. המדבר הקטן הזה נחבא אחרי הרי יהודה השותקים ורמתו מבוקעת באפיקי ענק חרבים ועמוקים. אל אחד מאפיקים אלו מוליך שבר קטן, אפיק משנה, אשר שמו במפות של משרד המדידות הלאומי הוא נחל הרדוף. מעולם לא ראיתי שם הרדוף. שיחי מלוח, רתמים, זוגן, אזוב קשוח קוצני, הגיסום הפורח בחודש השביעי בריח עז. אלה כן. הנחל יבש וקשה. האפיק הולך ומעמיק עד לנפילתו הפראית אל גזע הערוץ המרכזי של האגן הגדול. האפיק עצמו מגיע מהרכס המופנם, האלים, של חברון, מתפתל במתינות תוך כדי שהוא הולך ומעצים את תוואיו ומפליו כמו מוזיקה מתגברת לקראת שיאה.
כמה מאות מטרים לפני הנפילה הנוראה מתפתל האפיק כמו זנב של דרקון בצורת פרסה. תכופות הייתי תוהה, בעמדי על סכין האוכף התלול שמצפון, על הרוח הנעלמה של הישות הפראית המתפתלת עמוק ורחוק מתחתיי. שם, לפני תחילת הפיתול, המתין גב מים ירוקים. בירידה זהירה דרך הסלעים הזקופים, ניתן היה להגיע אל המים.
אל הגב הזה הייתי נוהג להגיע בדרך כלל מתוך האפיק עצמו שנראה כמו רחוב עם קירות גבוהים של אבן. כשני פיתולים במעלה ההרדוף, נפתח האפיק היבש לצדדים, מאפשר עלייה מאומצת אל הרמה המדברית דמוית פני ירח. שם, באפיק, על הקרקעית הסחופה משטפונות רחוקים, עם מעט שיחים מוטים, משוטחים בחוזקה, מצאתי את הכותאב.
הכותאב הוא אבן. הלכתי באפיק היבש. האוויר רעד מחום מעל פני הקרקע, זמזום אקראי של חרק נשמע מזמן לזמן יחד עם קולות האבנים המקישות תחת משקל צעדי. מפעם לפעם נמשך מבטי אל אבן בעלת ייחוד.
הייתי מיומן ביותר באיסוף אבנים. המדבר עצמו לימד אותי לנוע בחרגון פתוח כך שהאבן הנכונה תקרא לי לפתע, משקפת בצורתה, מרקמה וצבעיה את רוחי, תשוקותיי וזמני. הייתי נעצר מיד, נענה לקריאה הקטנה תחתי, מתבונן אל מראת נפשי הנחבאת בין אבנים אחרות. בתחילה הייתי חייב לקחת את מתנות המדבר. מסוכן וערל היה להתעלם ממתנת הישות הדוממת הפרושה לאופק. הייתי רוכן עם התרמיל על גבי ואוסף את האבן המדברת. אבן צור שחורה לימדה אותי שיר מוזר. ביתי התמלא אבנים. על אדני החלונות, מתחת למיטות, על המדפים, בחדר הרחצה. במובן זה הייתי ממשיכו של אבי מורה הדרך שלמגינת לבה של אמי הביא עוד ועוד אבנים לביתו. האבנים היו קמעות לכל דבר. הן אצרו את הלכי רוחי השונים במקומו של זכרוני אשר הלך והפך שקוף ומבהיק וקל יותר ויותר. בטחוני גבר. כמה פעמים חלפתי מעל האבן הקוראת, פסעתי כמה פסיעות נוספות לניסיון, ואז חזרתי למצוא אותה שוב, לשווא. נעלמה האבן. נוכחתי לדעת כי התגלות האבנים אינה אקראית. מבטי החושף נכון היה לנקודת זמן אחת בלבד. חדלתי להביא אבנים נוספות הביתה, כאשר התחלתי להעניק את האבנים כמתנות קמע. באפיקים היבשים הרמתי אבנים שונות מתבונן אליהן ארוכות, לפעמים מצמיד את שפתי אל האבן ואז מניח אותה חזרה, בקפידה, בגומה שיצרה.
הכותאב עצר אותי על מקומי. זו הייתה אבן בגודל אגרוף או לב. פניה היו מדורגים. היא הייתה מכוסה בפסים ורצועות שחורות ולבנות מתפתלות שיצרו מרקם וכמעט תבניות, כמעט ברות זיהוי. כאשר התבוננתי בה חשתי שאני על גבולה של הבנה כלשהי אך לא יכולתי לנוע מעבר לה. לתוכה. ביקשתי את סליחתה, נטלתי את האבן ושמתי אותה בתרמילי. יכולתי לשמוע ברוחי את המדבר מגחך.
נחתי ליד הגב הירוק, מוקף קירות מוארים גבוהים של סלע. התבוננתי ארוכות באבן. האבן סיפרה לי ששמה הוא כותאב. משמעות השם, כך אמרה, הוא כל אשר נכתב וכל אשר ייכתב. שם דממה האבן, פסיה ממשיכים להתפתל, והותירה אותי עם האפשרות לקרוא בה את כל הזמנים. התמלאתי פחד והכנסתי אותה חזרה אל אפלת התרמיל.
לידי היו שרידים מגורמים של נבלת יעל קטן. אותיות של דם יבש כהה סיפרו את סיפורו של הנמר הבהיר על פני עשרות מטרים של פני המצוק שעליו ניסה גדי הפרא למלט את נפשו.
חום השמש החזקה האיץ בי לעזוב את המקום. לפני עוד הייתה דרך ארוכה. טבלתי בגֵב ועליתי עם בגדים ספוגי מים לאורך כתמי הדם הכתובים אל רמת המדבר. על פני השטח הפתוח תרמילי הפך להיות כבד יותר ויותר. ריאותי כאבו ממאמץ הנשימה. בסופו של דבר עצרתי, הורדתי את התרמיל, הוצאתי מתוכו את הכותאב. הבטתי סביבי. אבנים אקראיות היו מפוזרות בכל. הנחתי אותה בזהירות ליד כף רגלי, התבוננתי בה שוב, בצופן הנסתר, הזדקפתי, הפכתי את פני מרים את התרמיל. התרמיל היה קל בהרבה. פסעתי תוך כדי הידוק רצועת הבטן. לאחר שלוש פסיעות הפכתי את פני. אי אפשר היה לזהות יותר את האבן.
מאוחר יותר הגעתי לבריכת מים מוקפת סלעים. על פני הסלע נרשמו פסי אור באותו צופן נעלם. כאשר התבוננתי בהם, מוקסם מתנועתם המוארת, קראתי פתאום את הזמן הקרב. הכותאב! לבי כבד עלי פתאום. עזבתי את המקום.
ימים אחרי כן בעיר הגדולה, התעלסתי באהבים עם אישה. על עורה המואר נחו פסי צללים עמומים וחמים. לפתע נתפענחו אלה מול עיני. כתמי הזמן המפותלים, נעו מחדש. עצמתי את עיני ברוגז אך לשווא. מתחת לעיני המשיך הזמן לכתוב את עצמו באדום ללא הרף.
מעתה, בכל אשר פניתי ראיתי את הזמן מתפענח מול עיני. העתיד נפתח בעלווה הנעה וצלליה, בקליפת העץ, בכתמי האור על פני המדרכה, בשבילים המנצנצים בבוקר של החשופית. בסופו של דבר התרגלתי לידיעה הבלתי פוסקת כאל רעש רקע אשר איני מתייחס אליו. לרוגזם של האנשים אני צוחק לפתע במקומות לא צפויים. אולם רוב הזמן אני דומם, מתעלם, מוקסם מהכיוונים לבדם, הנעים, מצטלבים ונפרדים, של בריכת המציאות.