יום חמישי, 31 ביולי 2008

צפרדע בקיץ / אריה קוץ

צפרדעים וירח 3 /דוד מיכאלי/ 1990
frogs and moon / david michaeli / 1990


הצפרדעים
קפצו אל הירח
גלי המים


הצפרדע מופיעה באומנות החזותית ובשירה היפנית כאחד מסמלי הקיץ

עונות השנה היפניות התברכו בהרבה סממנים חזותיים חזקים
הסתיו מציב שלל צבעים מרהיב בטבע
החורף השחון חושף למראה את הר הפוג'י ומביא גם מידי פעם שלג
האביב מביא שלל של פריחות
הקיץ בירוק עמוק המעורר אצלינו קנאה הוא אצלם משעמם

סממני הקיץ באומנות אם כך הם יותר אקוסטיים מחזותיים
פעמוני מתכת קטנים משוועים לטיפת בריזה וקול תזוזתם משמח את האוזן
קול הציקדות מנסר את האויר העומד של חום הקיץ וחודר לכל מקום
ולבסוף קול אהוד בקיץ הוא קרקור הצפרדעים

החורף הקר והשחון מעלים את הצפרדעים
גשמי הקיץ מחזירים את הצפרדעים לטבע ולסביבה האקוסטית של עונת השנה
על כך ובזכות העובדה שאין לקיץ הרבה דברים אחרים להציע לאמנות
הצפרדעים עולות לקדמת הבמה

אגב צפרדע ביפנית נקראת קאלו
KAERU
ובאותו הצליל נשמע גם הפועל היפני לחזור
היפנים נוהגים לשים בארנקיהם פסלונים זערוריים של צפרדעים כדי שהכסף שיוצא מהארנק גם יחזור.

יום רביעי, 30 ביולי 2008

קו / ח.מ.

חתול / ד.מ. / 1978



בלילה שכבתי במיטה ושמעתי את אבא ואמא מדברים. אמרה אמא: "לא התקשרתי אליך לעבודה כי הקו היה תפוס כל הזמן, אח"כ הייתה הפסקת חשמל כללית והודיעו שקווי החשמל לא עמדו בעומס בשל מזג האוויר. מפה לשם, נהיה חם מאוד ורציתי לנסוע לירושלים ברכבת אבל לא היה לי מידע על קווי הרכבות. לשם גיוון טלפנתי למישהו שקורא בכף היד. הוא אמר לי שיש לי קו חיים מאוד מעניין. גם קו האהבה מאוד טוב. הוא אמר שיהיו לי חיים מלאי אהבה.
חזרתי הביתה מלאת סיפוק. החלטתי למתוח קו על העבר ולהתחיל דף חדש. רציתי להתקשר אליך ולספר לך את כל זה וכמה שאני אוהבת אותך אבל לא היה קו. הטלפון התקלקל."

יום שלישי, 29 ביולי 2008

בין כאן / מורן בצר

הרצל בשבילך. ד.מ. 2003


רציתי לקנות לך ספר. רציתי לקנות לי ספר ממך. לעטוף אותו בחיוך ולרוץ הביתה לתת לך אותו. ישבתי על השרפרף הקטן בחנות הספרים. חנות ספרים יד שנייה, בלבו של מקלט. ערמות של ספרים, שטיח מקיר לקיר. תפאורה כזו שמיד מעוררת בי, כמו נשלף מאיזה מחסן, זיכרון שאינו שלי. חורף בבירה אירופאית, שנות השלושים של המאה הקודמת. משהו דחוף נמצא באוויר. איזה מסר שיש להעביר, ממי ולאן אינני יודעת. אין זה חשוב. מסתתרת לכמה רגעים בין דפים של איזה ספר, מוסיקה קלאסית מניעה אותי קדימה ואחור מבלי משים. חולצת נעליי מותחת את אצבעות הרגליים, חוזרת להיות בת 17 בספרייה הגדולה של בית הספר התיכון. בטח יצאתי באמצע שיעור. קבצנית של מילים. מחפשת עצמי באיזה ספר ישן, הופכת דפים במהירות. לוקחת ספר ופותחת אותו. לא מוצא חן. המילה הראשונה לא מוכרת, אני סוגרת. אבל באתי לקנות לך ספר. מה תאהב. אולי שירה. כן שירה. תקריא באוזניי הלילה לפני שנלך לישון. תברא עולם שלם במשולש שווה הצלעות שיווצר בין השיר, עינייך הכחולות והשפתיים שלך. אני אוהבת לראות אותן זזות. אדומות ומבטיחות באופן שגורם לי לחכות. לחכות שתנשק אותי. תמיד מחכה. אפילו שיודעת שלפעמים זה יכול לקחת איזה זמן, אם נגיד אנחנו בפגישה חשובה או בארוחת ערב ואתה יושב מולי, רחוק מכדי לנשק. ברגע שאתה מעביר לי את המילה הראשונה של היום, אני מתחילה לספור את הזמן עד הנשיקה. עוצמת עיניים והמילים של השיר בינתיים מנשקות אותי במקומך. מישהי נכנסת, שואלת את המוכר אם הספר שהיא הזמינה הגיע. הם מתחילים לדבר. משעמם. בכמה מילים צריך להשתמש כדי להגיד כן או לא ומתי. נושמת עמוק בפעם החמישית מאז שנכנסתי ואנחה של ציפייה ממלאה את המרחק ביני לבין מדף הספרים. המון ספרים זה מצב שתמיד גורם לי גם עצב. חושבת על האנשים שכתבו ועל האנשים שקראו, ועל אלה שלא התעניינו. חושבת על החלומות הכרוכים. לכתוב חלום זה כמו למסמר פרפר בתיבה עם מכסה זכוכית. חלומות צריכים להיות חופשיים. תאי הזיכרון שלנו מרחמים עליהם אך חסד הם לא עושים. אתה מעדיף כריכה קשה או רכה. הערימה שעל הרגליים שלי כבר די כבדה. יש כאן כל מיני. כאלה שתאהב וכאלה שאני אוהבת. זה לא תמיד אותו דבר. המוכר מתקשר לכל מיני אנשים שהזמינו ספר, הוא משאיר להם הודעות. חלקם כבר קיבלו הודעה בעבר ועדיין לא הגיעו לקחת את הספר. מעניין כמה זמן ספר מחכה. אולי אני אבקש ממנו להתקשר אלייך. להגיד לך שאני הגעתי. בדיוק מה שהזמנת. הוא גם אומר לכולם שיבואו עם קצת זמן בכיסים. לא משעמם אותו לשמוע את עצמו. אני באתי בלי כיסים בכלל ואני יושבת כבר שעה. נאנחת בפעם המי יודע כמה. אנחות של ציפייה, ושל השלמה. אנחות של עצב ותהייה. המון ספרים גורמים לי עצב. ספרים שלעולם לא אדע את סופם. כשאצא החוצה אל הכיכר המרוצפת אחזיק בידי ספר קטן עטוף בחיוך. הכובע האדום שלי ירצה לעוף ברוח, להגיע אלייך לפניי.
את מדרגות הבית שלי ממלאים חרובים יבשים שנשרו מהעץ. הדלת סגורה. אתה לא מחכה לי. לא הגעת עדיין. פותחת את הדלת. אין בידי ספר רק שקית עגבניות תמר.

יום שני, 28 ביולי 2008

צפרדעים וירח

צפרדעים וירח 2 / ד.מ./ 1990

צפרדעים וירח
דוד מיכאלי

שלוש צפרדעים ישבו בביצה
וצחקו צחקו נורא
ואפילו לא ידעו על מה!

הירח מעל נעלב עד מאוד
ונדד לו חיוור מדמעות
ואפילו לא ידע על מה!

אז אמרה לו הרוח:
טיפשון שכמותך, מדוע אתה נעלב?
והרי צפרדעים תמיד צוחקות,
בלי סיבה ובלי מסובב.

באמת? אמר הירח,
מוחה בחשאי דמעותיו,
אני שם עברתי, והן צחקו, אז חשבתי,
והרוח נשב.

הרי הן אותך אוהבות,
הרוח הציץ בין עלים ירוקים,
אתה כה רציני וחמוד
ומאיר לבדך בלילות אפלים.

אז חייך הירח, האירו פניו,
שמים חצה בגאון.
ובמי הביצה מתחתיו
הוכו צפרדעים תימהון.

הוי ירח שלנו למים נפל!
הן קראו, קרקרו, רעשו,
קפצו לביצה, הצלה! הצלה!
המים סביב זהרו.

רטובות ותמהות בלי ירח ביד
עלו לגדה הלחה
נשאו מבטן, במרום הוא היה!
מחייך וצוחק נורא
.

נופים מדויקים 9 / איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 9, איילת טיקוצקי, 2006

יום שני, 21 ביולי 2008

513 / רות פנטופרו


רותי, פנטופרו, ירושלים. Ruti, Pantofaru, Jerusalem
עבודה 513

יום חמישי, 17 ביולי 2008

גרר...

גרר.../ד.מ./1992





צחצוח בוקר
מן הלילה נותרו רק
עיגולים שחורים



נאחז בידית
מברשת שיניים
פותח את היום




מדריך הטרמפיסט לבדידות מאת דוד מיכאלי

נאמר במקורות: או חברותא או מיתותא. או חברה או שנמות. אנחנו זקוקים לחברה כמו למזון. לגירוי, למשובים, להזנה רגשית ואינטלקטואלית. אבל ראוי שנדע מה ערכה של חברה עבורנו ומה ערכנו עבור החברה, ואת זה אפשר לחוות רק באמצעות ההיעדר. היעדר חברה - להיות לבד לזמן מה, בסוג של צום מהחברה שסביבנו. המצב חדש הזה הוא טעון, בונה ובעל משמעות רבה.

יש הרבה שפוחדים, פשוטו כמשמעו, להיות לבד עם עצמם משום שמעולם לא חוו זאת. במדבר, שבו הזדמן לי לפגוש אנשים רבים הבאים מן המרחב הבנוי, למדתי להפתעתי כי רוב רובם של האנשים לא חוו כמעט מעולם רגעים של פרטיות מוחלטת. זו נתפסה בעיניהם כבדידות וכדבר שלילי הקשור לדחייה ונידוי. אם תחשבו על זה, לעולם לא היינו לבד ממש. תמיד נמצא מישהו לידינו. הורה, אח/ות, מכר/ה, ידיד/ה, אנשים. גם אם אנו לבדנו בחדר, קיים סביבנו רעש חברתי ותקשורתי קבוע כמו גליו של הים. בחדר לידינו יש מישהו, בבניין יש שכנים, ברחוב חולפים אנשים ובכביש מכוניות.

אנחנו פוחדים להיות לבד. המשמעות עבורנו היא נטישה. גדלנו במרקם חברתי, לפי צרכים ומשובים חברתיים ומסגרות של טקסים, מצוות, ונימוסים או של הצד הנורמטיבי או של הצד האחר. אנו מעוצבים עם הקבוצה בתגובות מתמידות של טיפוח, עידוד, פינוק ולחילופין בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אנו מותנים ותלויים במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או קבלה.

תגובות הסובבים מאשרות את עולמי לחיוב או לשלילה ויוצרות את דרך חייי. אם לא אקבל את המשובים הללו, אתבע אותם בכל דרך וטכניקה אפשרית, ואשר כמובן למדתי אותן מסביבתי החל מנימוסים, דרך מניפולציות ועד תוקפנות. סביבתי אינה מניחה לי, ואני לא מניח לה, עד אשר אקבל את מנת התגובות שאני מכור לה, לאשר את קיומי הבונה או ההורס כפי שעוצבתי. אלו הן רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקנו לתמיכה בדפוסים של "הגב! בדוק! הגב!". החברה נשענת עליך כפי שאתה נשען ודבוק אליה. שינוי עצמאי במערכת יחסים סימביוטית כזאת מביא אותנו למצבים של ניתוק יחסים, פיטורין, הגליה, הומלסיות חברתית. הפרנו את תנאי העסקה. עצם ההתבוננות לבדה משמעה בדידות. המתבונן יצר קו גבול וחצה אותו.

הבדידות מאופיינת כתו וככוח מעצב אצל יוצרים. כאבה העז ופחדיה עוברים התמרה אל מצב של עיניים פקוחות לרווחה וקיום של מה שאפשר לכנותו פליאה של גילוי, ולהיות מאהבו של העולם ועקרונותיו. ברגע זה ממש, שבו לא אכפת לך מהחברה ותשומת ליבך הוסטה מיחסיך משום שגילית עיקרון קיומי, אתה תורם לחברה מבלי שהתכוונת את מתנתה הגדולה ביותר.

מתוך נהר הזיכרון של הבודדים עולות פנים כמו למשל דמותו של משה רבנו שהתבודד בראש הר סיני במדבר וירד עם קוד החוק החברתי בידיו, ישוע הסובל שפתח את ידיו ואת קוד ליבו, מוחמד הנרדף שנחבא מאחורי קורי עכביש במערה וגילה במקריות העכביש את אצבעו של אללה. בודהה היושב מתחת לעץ הבאנייאן כזאב בודד, מלא חמלה כמובן. רומי ההוגה הסופי המחונן ששרטט את התשוקה, לאו טסה שיצא לגלות על גב התאו ומשאיר שמונים ואחד שירים הוראתיים על עיקרון האקראיות בניהול, שופנהאור הנעלב שהביא את בודהה למערב העסוק והצביע על הרצון כמהות העולם, סילביה פלאת בתוך פעמון הזכוכית כחלוצה המשרטטת את מפת הדיכאון, ואן גוך שפירק את האור בשדה החמניות המטורפות, קרישנמורטי שהניח על השולחן את ההתניות, היחסים וההתבוננות ואיינשטיין המרוחק והבלתי צפוי ששיחק ביחסי העולם כקוביות בעלות יותר משלושה ממדים. איש הפסיכולוגיה קרל יונג, שגם הוא בעל מקום של כבוד בגלריה הזאת, טען כי הבדידות נובעת לא מתוך חוסר באנשים אלא מתוך הקושי הנורא להסביר ולמסור את הדברים שנגלים לך. הוא עצמו הסתגר לו במגדל שבנה. אני סבור שזה גם הקו שמבדיל בין תום לאינטרסים.

כל התנסות משמעותית בחיינו היא חוויה פרטית שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לחלוק אותה עם מישהו אחר ואפילו עם עצמי. אבל אפשר להמיר את האנרגיה הזאת למילים, לתמונה ולצלילים כמאכסנים זמניים של מהות ונוכחות. (אם כי כאן יכולה להתחיל שיחה חדשה על השראה. אוגוסטינוס על המבוא לאבאנגליון על שם יוחנן, הנרי צ'אדוויק, עברית, מוסד ביאליק, 55: הואיל ויוחנן ניחן בהשראה הוא היה מסוגל לומר משהו, אלמלא ניחן בהשראה הוא לא היה אומר דבר.) האם לא הייתם לבדכם לחלוטין, גם אם היו אנשים מסביב, בתהום הראשונה שראיתם, בנס הראשון שקרה לכם, או במוות הראשון שחוויתם? בכאב? בדרך כלל אירועים פרטיים של בדידות דוממת מכוסים בזריזות ברעש חברתי ומילולי. קצף גלים. גם כאשר אנחנו חולקים את אותה התנסות ומזהים אותה ביחד, כל מה שנותר לנו הוא להכיר בחיוך פנימי, (אולי זהו חיוכו של בודהה או חיוכה של המונה ליזה), בבדידותו של האחר.

ישנם כל כך הרבה מקרים כאלה של יוצרים בודדים, עד כדי כך שאפשר להגדיר את הבדידות כמאפיין של הגות ויצירה. ליוצר הבדידות היא טבע. למתנסה ולמחפש, הבדידות היא מקום קשה ומבחן, לאחרים הבדידות היא עונש, לפעמים כבד מנשוא. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר אומר לנו בעצם כי תכונה זו מאפיינת אותנו כבני אדם. האם זה יקל עלינו לו נדע שהעומד/ת לידינו בדידותו/ה עמוקה כשלנו? התשובה היא כן. משום שאנו נושאים את מבטינו החוצה וברגע זה מתחילה מלאכת המאהב של העולם. אל תפסיקו.

זהו סוג של מבחן עצמאות אבולוציוני שבו בעלי יכולת התבוננות, נוכחות עצמית חזקה ורגישות גבוהה יותר מתנתקים מהגלגל המחזורי של המרקם החברתי וההגותי. להתנתקות יש מחיר. הבדידות כמובן וחוסר ביטחון מול אופק לא מוכר. אבל כך גם מרגיש אדם צעיר שעוזב את ביתו לפתוח חיים חדשים. ובדידות גם אפשר להרגיש בקרב זוגיות, משפחה והמון. כל הלבבות הבודדים האלה מפיקים ויולדים את התובנות, היצירות וההמצאות המגלמות את רוח האדם והחברה ואנחנו בתשובה מוקירים להם תודה על מאמציהם, אם כי לעיתים באיחור ניכר ולפעמים הרבה אחרי שזמנם הפרטי תם. הבודד ביותר, אם אינו קורס לתוך עצמו, מגיע לחיבור החברתי הגבוה ביותר.

איך עושים את זה? מחפשים הזדמנות להתבונן לבדידות בעיניים. בפראפראזה על המשפט המפורסם ''כשהתלמיד מוכן המורה מגיע'', כאן נוכל לומר: כשאנחנו מוכנים - המקום וההזדמנות מגיעים. ואם נחזור לרגע קט לאיינשטיין, מקום ואירוע משמעם זמן. ודרך אגב איינשטיין גם אמר: ''במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות''. ואני חייב להוסיף ציטוט של רומי המיסטיקן שגורם לי תמיד נחמה מסוימת: ''כאורך כנף הציפייה כך גובה המעוף''.

אנחנו יכולים להתבונן על מסע הבדידות כהתנסות ולא כתוצאה. ככלי שאיתו נוכל להגיע ולגעת בדברים הפנימיים שלנו ובעצמנו ומשם ברוח העולם. שם, הרחק בעומק נח לו מובי-דיק, הלווייתן הלבן של היצירה. כדי לצוד לוויתן כזה אנחנו צריכים להיות רדופים כהוגן, מכורים לרצון ומטורפים של החלטה. לצאת אל הדהירה הגלמודה הזאת בים הרחב של העולם, בעיניים פקוחות לרווחה, במודעות מלאה ונכונות לשלם כל מחיר תמורת פלא מכאיב מחליף צורות ושמו אהבה.


יום שלישי, 15 ביולי 2008

nothing


sergio waksman, jerusalem 1980


house un-American.

Western snake charmer,

melted cheese running dog,

imperial revolutionary,

Tantalizing tidbits

from the four corners

herenow on your breadbasket,

no one feeds us as McDonalds can.

Not guilty.

ריקוד / מורן בצר

שיבולת שועל, כרכור, צילום: יצחק פטיש avena. Israel. Photo by Izak Patish


יוצאת הרוח
שדות חיטים ושעורים
רוקדים לקראתה

מחול אחרון ופרידה


פקאן, כרכור, צילום: יצחק פטיש nuts. Israel. Photo by Izak Patish


מחול אחרון ופרידה

חוויית המוות יוצרת חור במרקם המציאות ומעניקה לנו רגע חסד של ערות. דוד מיכאלי על המערכה האחרונה במחזה החיים

11/11/2005 9:42

''על החיים ועל המוות!'' כך היינו צועקים בתור ילדים ומטילים את עצמנו מן הגדר הגבוהה אל מצע הצמרת הצפופה של שיח השרביטן הענק מתחתינו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו צועקים כנערים ומזנקים מן הסלע הגבוה אל המים הרחוקים מלמטה. ''על החיים ועל המוות!'' היינו לוחשים כמתבגרים ומניחים את ידינו המזיעה מהתרגשות והחוששת על כתפה של הנערה שאהבנו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו מקמצים שפתיים ומהדקים את ידינו על הנשק. זרם החיים שוטף דרכינו כאשר אנחנו ערים או רדומים, והקול הפנימי שלנו הולך ונעלם ככל שמיומנותנו לנהל את חיינו בדפוסים קבועים גוברת. המיומנות הזאת מתרחקת מן האתגר הזה ופונה ממנו והלאה. הקול הזה מופיע מחדש לעתים חלוד וצרוד, לעתים לוחש ולעתים, עם התעוררנו, פועם, חיוני ועז, כאשר אנחנו חשים על ערפנו את נשימתו הקרה של המוות המפחיד והמעצים את חיינו למקסימום האפשרי. קרלוס קסטנדה כתב בספרו את מילותיו של מורו האגדי דון חואן על ארבעת האתגרים שהלוחם ניצב מולם: ראשית הפחד שמשתק אותנו המלווה את כל המתחילים, אחרי כן הבהירות התבניתית שמעוורת אותנו ומלווה את הוותיקים בביטחון עצמי מופרז, אחרי כן העוצמה המלווה ולוכדת את המאסטרים במצב של קיפאון וקפריזיות, ולבסוף הזקנה הקוראת לנו להניח סוף סוף את ראשנו העייף. את הפחד, את הבהירות ואת העוצמה כאויבי הקשר והחיבור הכנים והחיים, יכול הלוחם לנצח בנהלו את הקרב במחויבות, נחישות ועיקשות ולצלוח אותם הלאה. את הקרב האחרון מול הזקנה אין ביכולתו לנצח אבל הוא יכול להחליט להילחם עד הרגע האחרון ולהגדיר בזאת את אנושיותו במקום לכפוף את ראשו ולהילקח על ידי המוות כחסר רצון וזהות. בקיצור להסתכל למוות בעיניים.

אם הגיע זמנך למות ואתה לא מת, כמה טוב!

איך עושים את זה? בטי דייוויס שחקנית העבר בעלת העיניים המהפנטות הצהירה בסוף חייה: זקנה היא לא עסק לרכרוכיים! בחוברות הרכות והישנות מן המאה הקודמת, שנתמרטטו כל כך מהר, של ביל קרטר, איש החוק הנועז מן המערב הפרוע, תוארה לא פעם סצנה שבה האקדוחן שנורה בדו-קרב התאמץ בכל כוחו למות כשהוא ניצב על רגליו. ''מת במגפיו'' היא אמרה ישנה שמציגה את הפעולה והמאמץ העל אנושי של האמנות להיות לוחם עד לרגע האחרון ממש. סופר הצללים שכתב את החוברות הללו העניק בכך תו של אנושיות הנלחמת על זהותה גם לפושע הרע ומוחק אותו כך מן העלילה עם מחווה של הצדעה לרוח האדם. אגדות זן מספרות על מורים ששקעו במדיטציה ונפטרו מן העולם בישיבה זקופה. סיפורי סמוראים מפארים את המוות המכובד כמופת לרוח הלוחמת. מיתוס מצדה מציג נטילת חיים עצמית בהכרה מלאה כאקט אקזיסטנציאליסטי של חירות והתרסה מודעת מול מוות ועבדות. סיפורי חסידים מספרים על צדיקים שנפטרו מן העולם בדבקות עילאית בעיצומה של תפילה או הגיית ה''אחד''. מיתת נשיקה נחשבת כמושג נכסף וכחסד מיוחד של בעלי ידע. היכולת ללכת פקוח עיניים במצבים קיצוניים עד גבול האפשרי ואז לעבור אותו תובעת החלטה ומיקוד ומחויבות מוחלטים והמוות אינו משאת הנפש אלא מחיר אפשרי. לעתים זו הדרך היחידה לשרוד. הניסיון ליטול חיים כמחווה אולטימטיבית כמו ביסורי וֶרתר הצעיר הוא סטייה ומלכודת אגוצנטרית נוראה. אל אחד מרבני הזן היפניים ששמו סנגאי גיבון (1837-1750) הגיע פעם מישהו שהתייאש מחייו ורצה למות. ענה לו סנגאי בשיר קצר: ''אם הגיע זמנך למות ואתה מת, טוב. אם הגיע זמנך למות ואתה לא מת, כמה טוב!'' כאשר שאלו את סנגאי ברגעיו האחרונים אם יש לו משהו לומר לפני מותו, אמר בכנות לתדהמת תלמידיו: ''איני רוצה למות". בחיים הרגילים אין שום צורך למהר אל הסוף כמובן ומי שעושה זאת חוטא חטא יסודי למתנה המופלאה של חייו.

המוות אינו פתאומי ובכל אופן אין פתאומי ממנו

המוות מונח מול עינינו בצורות רבות. הגוזל שנפל מקינו, הזבוב המחוץ, החתלתול העיוור הנטוש, הפרה הנשחטת, הסטייק במחלקת הבשר, הקשיש שמקבל דום לב, שקיעת השמש. כבר נאמר רבות כי המוות אינו נפרד מן החיים. בחברת השפע של ימינו לא למדנו ולא נאמר לנו כי ברמה המעשית איננו מפוצלים ונפרדים מן הגווע אלא מחוברים אליו בכל נים ומכיוון שלא למדנו אנו נאלצים ללמוד זאת בזמן האירועים עצמם. מחלקת האריזה של תאגיד החיים המודרניים של חברת השפע ממהרת לארוז ולפנות כל שמץ של אנטרופיה ואנחנו אוהבים ורוצים את זה. זהו מאמץ אלכימי נוגע ללב להגיע אל האור הגנוז העליון ולבדל ממנו לחלוטין את קומת המרתף האפלה. המשיחיות הצרכנית הבוהקת של דת הניאון הביאה את ההכרה באור כמותג לשיאים חדשים ופוסלת את החשיכה משום שהיא אינה ידידותית לצרכנים. כל נורה שרופה מוחלפת מיד, כל קמט מאופר בקפידה, החרקים המתים מטואטאים, נתחי הסינטה ארוזים בניילון נוצץ, לתרנגולת קוראים עוף והקשיש שצנח נארז במהירות ברפסודה לבנה המעבירה אותו בילל סירנה את נהר הכביש אל ארץ האפלה הרחוקה. מנהל הסופר נושם לרווחה: עסקים כרגיל!אנחנו מיומנים לחלוף על פני המוות, להתעלם ממנו למען זרימת חיינו השוטפת. אולי להתעכב לרגע קל של מודעות שאנו מכסים אותה מייד חזרה. אי אפשר לחיות עם זה. זה כואב ומפריע ומפחיד. אבל ברצף הימים החולפים אנחנו מגיעים אל הרגעים שבהם אנחנו עומדים ליד הגוף הפצוע, השבור או המתפורר של נשמות שגידלו אותנו או היו לנו נשמות אחיות. כאן אנחנו מעורבים ואיננו יכולים להתעלם. מה עושים? אנחנו שואלים את עצמנו, אם נותר לנו הרף עין של זמן לפני הסוף. או, אם נותר זמן קשה ונמשך, אנו נגררים וצונחים אל תרגולות אחרות של החלפת חיתולים, תמיכה, האכלה וניחומו של התושב הבודד בספינת הגוף השבורה או המושבתת. כאשר מתחיל הזמן הארוך של הפרידה, לנו האנשים של ארץ החיים, יש עבודה רבה וחובות לסיום. הזמן הוא ארוך ומספיק משום שאם אנחנו עושים את המוטל עלינו, הזמן אינו קיים והשוכב מולנו מבקש לשמוע אותנו גם אם אין בספינת גופו סימנים של חיים או הקשבה. הנוטה למות מבקש לשמוע אותנו כפי שהתינוק מבקש לשמוע את אימו ואת העולם; המיית חסד ולא מלים הגיוניות. אנחנו הניצבים, תפקידנו המוזר הוא לגדל את הגווע ולתמוך בו כדי שיעמוד יציב על רגלי נשמתו במרכז האירוע הנורא. המוות אינו פתאומי ובכל אופן אין פתאומי ממנו. כך גם הסתיו אינו פתאומי ואנו מופתעים כשהוא כאן עם הקרה הראשונה. סימנים רבים מופיעים בתורם ואומרים לנו כי מישהו הולך ומתקרב אל נהר השכחה. בן זוגנו התורן למחול המוות מבצע את צעדיו על פי אופיו וההחלטות שנטל בחייו. הוא יכול להתחיל את השכחה זמן רב לפני ההתפוררות. הוא יכול לשבות הרבה לפני המחלה. הוא יכול להפסיק לפעול ולהתכנס הרבה לפני החורף. האם נראה זאת? כן. האם נאמר זאת? לא. משום שאנו פוחדים. האם אנו פועלים? לא. משום שהפעולה משמעה להודות במה שקורה ואנחנו לא רוצים את החורף הזה. אנחנו מבינים אותו אבל לא רוצים אותו אצלנו.

לפגוש את המבט על קו הפחד ומאחוריו

האם אנחנו יכולים לשנות את התנהגותו או דרכי הפעולה של הגווע? לא. הוא כבר בחר והוא כבר גולש באיטיות או במהירות. בידיו יש אוצר יקר ערך. המפתחות ליחסים הנושנים שלנו. התיקים שאנו נושאים איתנו יום יום: אכזבה וזעם ותסכול ושאלות, שאלות, שאלות, קבורים ומכוסים במרבד של נורמטיביות והרגלים וכיבוד אב ואם ואדם. אבל כדאי לדעת שנוכח פנינו יושב בכורסה או על כסא גלגלים או שוכב במיטה אוראקל שמסכותיו התפוררו והוא נושא בקרבו תשובות חשובות עבורנו ועבורו ותפקידנו הוא להתקשר ולהיות נוכחים ולקבל את התשובות. כשאנחנו מנסים להתקשר ולתקשר במלים קשרי הרגש נבנים ומנוסחים בנו מחדש במלים. כאשר אנחנו מנסים להתקשר ולתקשר בנוכחותנו, קשרי הרגש נבנים בנו מחדש ומנוסחים בשיקוף של תחושות. אבל עלינו להיות נוכחים.איך עושים את זה? עזבו לרגע את החיפוש העצמי ואת החשבונות והנקם. יש לכם קרדיט בלתי מוגבל של היכרות עמוקה. עתה, אינכם קרובי משפחה עם מטען היסטורי אלא הינכם בני אנוש בלבד. אחד על אחד. הזדמנות לפגוש עמית לקיום, לפגוש את המבט על קו הפחד ומאחוריו, הזדמנות לתת, ללמוד ולקבל. על החיים ועל המוות! גם אם אתם הצד היחיד שמוכן או יכול לתקשר, אתם את שלכם עשיתם ואתם שלמים ויחד עם זאת עזרתם בדרך עלומה לצד השני. קחו אותו או אותה לפני שיהיה מאוחר מדי אל הדרך. מסע של סיכומים: לחלוק בשתיית קפה, או שקיעת השמש, או נסיעה אל מחוז ילדות, או נסיעה סתם. להיות ביחד עכשיו משום שהזמן נגמר. צאו ביחד. זו פגישה עיוורת בין קרובים. גם אם לא נאמר שום דבר ברור בעל משמעות המפגש כולו הוא רב משמעות וברור ושני הצדדים מודעים לו גם אם אין כלים לומר זאת. אין מפגש מסוג כזה שאינו פותח נעילה ישנה ובד בבד מרגיע את חרדת המוות ומנחם. את זאת אנחנו יודעים זמן רב לאחר שתם הכל ורק אז נוכל להכיר תודה להזדמנות שנקרתה לנו ולא החמצנו אותה בהסתר פנים. הגיהינום האמיתי הוא הפרידה בלי שנהגו או נאמרו הדברים. שני הצדדים פונים לדרכם מכווצים.

כל נפטר מוריש ומעניק לנו את גוויעתו ומותו כשיעור

דבר אליה, אמר הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר. זה נכון. דברו. ועוד עומדות לזכותנו, אנחנו החיים, השעות של אחרי הפטירה. אם אינך מסוגל לדבר כדאי שתנסה למצוא דרך לעקוף או לפרוץ את מה שתופס את בטנך, ליבך וגרונך משום שאם לא תעשה זאת תהיה נידון לראות את הגויה העטופה מחליקה פנימה אל החור השחור והמפתחות שעמדו לרשותך ויכולת להשתמש בהם מחליקים יחד איתה אל הנצח. דבר. אין לך זמן. תקשר. משום שמה הטעם להישאר עם הירושה הקשה הזאת שנודדת בתורה אל מי שגידלת אתה. גם מחווה קטנטנה לפני הסוף המוחלט יכולה להמיס את הקיר ההיסטורי באחת משום שהיא אינה שייכת להיסטוריה אלא הרחק מעבר לה, למקום חסר מילים. ישנם שני נושאים שבהם יש קשב מלא מצד הסובבים: האחד הוא אהבה והשני הוא המוות. למעשה זהו נושא אחד של המפגש עם האחר והוא עוסק במעבר בין ממדים. אומרים כי בלי קשר לגיל האדם, ברגעים האחרונים של חייו הוא נפטר בוגר ושלם.
כל נפטר מוריש ומעניק לנו את גוויעתו ומותו כשיעור. חוויית המוות יוצרת חור במרקם המציאות ומעניקה לנו רגע חסד של ערות. הארה בקרב המשפחה אשר חיש קל מתכסה חזרה ברקמה הסבוכה של היחסים והיום יום מעל לעומק העלום. האנרגיה המופקת על ידי הגווע ברגע המוות היא עצומה. אנו עוברים טלטלה אדירה גם אם איננו מודים בכך ומכירים בכך. לצורך זה נוצרו טקסים מסודרים בכל החברות האנושיות. החברה נפרדת באופן מסודר ומובנה מזה שהיה חבר בה ומוקירה לו תודה על קיומו. היכולת האישית שלנו להעניק מחווה פנימית של שיתוף קיומי הגוברת על הפחד, היא אהבה והכרה של תודה והתבוננות בשמש שפעם הייתה בצוהרי היום ועתה בבוא יומה היא שוקעת ומותירה אותנו בוגרים יותר באדם אחד.

יום שני, 14 ביולי 2008

סבלנות / מורן בצר

שושנת מים, הרצליה, צילום: יצחק פטיש
water lily. Israel. Photo by Izak Patish


זורקת חכה
סבלנותי פיתיון
השאר זה מים

יום שישי, 11 ביולי 2008

מנשר לאמנות בוגרים 2008 צילום




גליה שיזף, עיזבון, 2008




ביקשתי ליצור סדרת צילומים אשר מדברת על תחושות. תחושות אין מוצא, תקיעות, כבילות והרצון לברוח ללא יעד.
היה לי חשוב לצלם מקומות אוטנטיים לתחושות אשר מכילים אפשרות של מקום קיים ואין מקום בעת ובעונה אחת.

יום רביעי, 9 ביולי 2008

נופים מדוייקים 3 - איילת טיקוצקי


נופים מדויקים 3, איילת טיקוצקי, 2006

על פרח


כלה. יצחק פטיש. הרצליה 2008


על פרח

מאת: דוד מיכאלי


בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)

בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.

יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.

הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.

האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.

הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.

מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.

לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.

יום שני, 7 ביולי 2008

עולם חדש


Baby girl born 0033 on Sunday 6 July 2008, at 2.49kg (exactly 1 month preterm).Same birthday as the Dalai Lama & George W Bush, so take your pick.No name as yet, although her surname will eventually be Adar-Moore.We are all deliriously happy .LoveSteven

יום חמישי, 3 ביולי 2008

אשה גדולה great woman




רותי, פנטופרו, ירושלים. Ruti, Pantofaru, Jerusalem
עבודה 511
חמוצים ודינוזאור מהעיר העתיקה
פנטופרות
רותי פנטופרו, חברה יקרה ואישה גדולה. אמנית, בוגרת בצלאל, עבדה במוזיאון ישראל, אם לרובין.

...בהזכירי את המודול, עולה אלהמברה והגיאומטריה המושלמת שעליה נבנתה מול עיני. רשתות של ריבועים, מחומשים, משושים, מתומנים. פיתולי צמיחת הוורדים ותנועת מזרקות המים משובצים בעצב הגיונו של היוצר. ''ג'ינת אל ר'אליף''. בהזכירי את הוורדים עולה באפי ענן ריחו העז של מסדר ורדים, הפורח במלבן צר, ארוך מאוד, בכניסה למוזיאון הבנוי על שולי מורדותיו המערביים של עמק המצלבה. בחודש מאי, מיוחמת מריחם, מגירה זיעה, נרגנת ומתנשפת, הייתה רות פ. מניעה את גופה הגדול, אוספת את עלי הכותרת המפונקים לעת ערב ומפזרת אותם למאות במרקם רועד לוהב, מתכהה במהירות על גבי סדין פשתן לבן, מכינה אותם לחניטה בצנצנות ריבה מרוכזות, מסורת מסבתה ברומניה. כפי שהייתה יוצרת את התצריפים הבוהקים המוזרים, כפותים, מלאי פינות אפלות, של תכשיטיה, פנינה לפנינה, רסיסי זכוכית, פתילי מתכת, פיסות משי, צעצועים זעירים, עגילים, כך פרשה וצרפה את העלים המסמיקים משלוח ועוד משלוח. הסדין היה כבד מריח ומגע של קטיפה חיה וגוועת. האוויר הזיע ורטט מעל העירום המתכווץ של עלי הוורדים. בימים האלה, אי אפשר היה לחשוב על דבר. בית האבן הסדוק היה מוצף אינסולין. לתוך אדי הארגמן של הוורדים נמהלו ריח זיעתה, ריח מי השירותים שכה אופייני לירושלים הישנה, ניחוח כורכום קל או הֶל שהתגנבו ברוח הצפון מזרחית מהשוק, בישול אתיופי על פתיליות, עקבות ריח סימון של חתולים מיוחמים, רוזמרין מרוחק מָזוּג לאורן וסדיני יסמין על קירות האבנים בחמסינים הראשונים.

מתוך הסיפור "המעצב", "סיפורים על גבריות וזיכרון", דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור