יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

שנה טובה / HAPPY SHANA TOVA / מדף

BEARER OF THIS SERTIFICATE IS A CITIZEN OF PLANET EARTH AND
ENJOYS ALL RIGHTS AND PRIVILEGES AS WELL AS OBLIGATIONS
david michaeli, tlv,1990

שנת האקומן / דוד מיכאלי

השנה היו לי הרבה מאוד פגישות שהנושא העיקרי בן (וגם בספרים שלנו) היה במילים אלו או אחרות המרחב הפועל, המתבונן הפעיל, ההקשרים ולא האובייקטים. דבר נוסף שאפיין את הנשים והאנשים שפגשתי הייתה רגישות וחשיפה כמעט קיצוניות. נראה לי שהמון עיניים רואות וחיות את מה שהיה נחשב פעם למוזרות סובייקטיבית במקרה הטוב. מילון המושגים משתנה, ודברים שהיו שקופים מקבלים ממשות ומתפשטים בקהלים רבים וקהילות. כשלימדתי עיצוב בזמנו נהגתי להראות לסטודנטים איך מסה מצטברת של קשקושים אקראיים מתחילה אחרי זמן מה לקבל תבניות פנימיות. אולי אנחנו פשוט חוצים את החמישים והכל נראה מעט אחרת מעבר לרכס ההורמונלי. אבל איך אפשר להסביר את האנשים הצעירים שמתבוננים ומנסחים את פני האחד בצורה שלא הייתה קיימת לפני דור? לרגישים ביותר שנמצאים בכל קבוצה ובכל כיתה יש היום הרבה יותר דלתות לעבור בהן, לפגוש אחרים ולהיות מסוגלים לממש בחירות תפיסתיות שפעם היו כרוכות בקשיים הרבה יותר גדולים. מעבר מגיוס שבטי לשאמניזם פרטי המוצא את מקומו לאחר תקופת חיפוש במערך רשתי חי. גידול עצום של שדות חדשים ומקצועות חדשים בתחומי טיפול, קישורים, ניסוח דימויים ומידע.

איך אפשר להתעלם מהתופעה של הנשים העצמאיות והכה מבריקות? שכבה שלמה של נזירות עירוניות עצמאיות מתפתחת כאן. בורגנות ותנאי חיים של ביטחון ושפע יחסיים היוו תמיד בית גידול לרעיונות, טכנולוגיות ותפיסה. לעומת זאת מלחמה וחירום חיזקו תמיד גישה הישרדותית של נשים מעניקות חיים וגברים נוטלים אותם. אבל אולי משהו שאינו חולף נובט הפעם מול הטריטוריות הגבריות שהפיקו את מיצגי האימים התעשייתיים של מלחמות העולם ואת מופעי הטוטאליטאריות האסייניות ועדיין מפיקים את מופעי הטרור העולמיים. אולי זה התחיל כבר עם המכנסיים הקצרות של החלוצה הישראלית? או אולי עם אשת הפרחים של שנות הששים? או אולי עם הנכחת דמות הגיבורה הלוחמת במשחקי המחשב ובקומיקס, שנעה אל קדמת הבמה ואל שערי החוברות והאקרנים בשנות השמונים? ובמילותיה של הכותבת מורן בצר: המציאות מתחילה מן הדמיון. במילים מפורסמות אחרות: אם תרצו אין זו אגדה.

קו מבדיל בין חברה בוגרת בעלת יכולת הפשטה והכללה שהחליפה את אדוני המלחמה שלה לבין חברה שאינה בוגרת המחזיקה בהם. אנחנו מכירים פחות או יותר את קו הזמן שחצה את העולם בתחילת המילניום הראשון לפניה''ס. קרל ג'אספרס כינה אותו תקופת הציר ובו התחוללה קפיצה תפיסתית במוקדי תרבות שלא היו קשורים אחד לשני: סין, הודו, פרס, ישראל ויוון עברו למצב של הכרה מסוג חדש בפילוסופיה, במוסר ובדת. מכאן נגזרה הנחה כי התפתחות תפיסתית המגיעה לשלב מסוים מביאה לפריצה תודעתית, השפעה התפתחותית, הגדרה והפעלה מעצבת על הציביליזציה המעורבת בעניין. הנה קו הזמן של הרנסנס שחצה את העולם ונשא עימו הן את הנחת "אם-אז" המדעית, את השכפול והן את ההכרה בעצמי. ועכשיו, הרשת. מהו קו פרשת המים הבא? מילותיה של כותבת ותיקה אחרת, אורסולה לה גווין נכתבו בשנות הששים בספרה "ידו השמאלית של החושך" (עברית: אריה חשביה), וכתובות לצד המחשב שלי: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." האם זה ריאלי? לא אכפת לי. האם יש לזה סיכוי? זה מה שאני רוצה. ומכיוון שזה נהגה, זה אפשרי.

בחרתי לסיים במילים מבוגרות עד להפתיע של אדם צעיר מאוד, סלע גור: "אני נותן, או שאני מאפשר, או שאני לא מצליח למנוע, מהקבלה לשלוט בי... הכל חודר, הכל נכנס, הכל יפה... לפעמים עצוב מעט ונוגה, לפעמים מעט מפחיד, לפעמים יותר, אך מעל או מאחורי כל זה, הכל יפה... מקסים..."

השנה הוצאנו את "גלות, מסע, בחירה" – טיפול דרך שטח (שלי), ואת "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" של בארי לונג - אסופת מאמרים, ראיונות וקטעי יומן המתפרסמת לראשונה בעולם. תרגם וערך – ניצן מיכאלי.

על שולחן העבודה שלנו נמצאים הספרים "אני הוא זה" של ניסרגדתה מהאראג' בתרגומה המצוין של דיויה – שחר לב, "טכנומיסטיקה" של עידו הרטוגזון, "אמנויות קרב סיניות פנימיות בראי התרבות" של אבי מוריה. הנה אנחנו באים.

שנת שלום טובה ומתוקה ומלאה באושר של אהבה ובריאות ורעב של יצירה.
דוד מיכאלי וכל צוות מדף בית הוצאה לאור

אריה ביפן / LION IN JAPAN


אופניים - הדור הבא

אריה ביפן / LION IN JAPAN



עלה דובדבן
משנה את צבעיו
בריואנג'י


אריה קוץ

יום חמישי, 25 בספטמבר 2008

בין עיר / מורן בצר

black holes in paradise, david michaeli, givatime, 2001

באתי אליך. פיזית ישבנו, אך רוב הזמן ריחפתי, משום שלאורך הזמן היית לידי, אני מנחשת שכך גם אתה. קיומנו נפרש אל כל מרחב וזמן אפשריים. על שני כסאות מול מסך מחשב, תמונות וקבצים התחלפו בלחיצת אצבע. מעניין. אך אני חיכיתי בשקט לרגעים בהם המסך התפנה מתוכן, כדי שאוכל לראות את השתקפות דמויותינו, סמוכות, מתבוננות במסך. הייתי הגוף והכסא, מילות השיחה וציפור השיר, הייתי במדבר ובין קירות, הייתי חבוקה בזרועותיך ונאמנה לאחר, עשינו אהבה בלי לגעת. הדמיון שלנו חגג על מיטת היחיד בחדר שבקצה המסדרון.
יצאתי ממך אל שעת אור אחרונה בעיר סואנת. יום נאסף אל נקודת האל חזור שלו. נדמה כי כולם ברחוב. השעה היפה ביותר נעלמת בתוך מהירות בני האדם. הלכתי רכה, חציתי כבישים בדייקנות דרך מעברי חצייה, מוארת, נשטפת מבטי נהגים. מלאה סימנים נסתרים המעוררים אי שקט. ראשים הסתובבו אחרי ואני, משתפת פעולה סדרתית שכמוני, חייכתי ביישנות, הזזתי שיער מהפנים בתנועה שחקנית. משננת שורות שנכתבו עבור אחרת.
עליתי לאוטובוס. כמה עולה כרטיס, הסגרתי זרותי. התיישבתי בסוף, שואפת להרחיב את נקודות המבט. הוצאתי אפרסק מהתיק, רך מטלטולי היום, אכלתי אותו לאט, משהה כל נשיכה כדי ללכוד את המיץ שנפרד מהקליפה. מה שלא נלכד בפי דגדג את מפרק ידי. צחקתי בקול. הבהלתי את הנוסע שישב לידי, סטודנט צעיר, מחזיק ספר פתוח ועושה עצמו קורא. מכל המושבים הפנויים באוטובוס התיישב לידי ושכח שלקרוא משמע להתקדם בשורות, להפוך דפים. שוב צחקתי בקול. אחר כך השתעשעתי עם השתקפותי בחלון, נמרחת על פני הנוף החולף. התחשק לי להיות דמות בחיים אחרים. בחיים אחרים רציתי שירד גשם ודמותי תמהר לדירה בקומה שניה, אל מרפסת ועץ ענק בחצר. לא הצלחתי לחשוב מה אני רוצה שיהיה בדירה, מי ישב איתי על המרפסת. רציתי להתעטף במעיל ובכובע ולמהר לאיזה מקום. לא יודעת לאן, לא יודעת מדוע. רק למהר.
ירדתי בתחנה אקראית. נעצרת על גשר, משעינה דמיוני על מעקה, מתחתיי אורות אדומים של אחורי מכוניות רודפים אחד את השני, מתוך כוונה מובהקת לא להיתפס לעולם. תנועת מכוניות מהפנטת, מושכת אותי לנסוע לכל מקום, כל מרחק, רק כדי לשנות כיוון בפנייה הראשונה ולחזור מכל מקום, כל מרחק. אליך.

יום שני, 22 בספטמבר 2008

חֲרָטָה / ג'וליוס צ'ינוגו, זימבבואה

hunger, david michaeli, 2002


חֲרָטָה / ג'וליוס צ'ינוגו

מאנגלית: יעל גלוברמן

אֲנִי נֶאֱבָק לַחְדֹּר
לְלִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים
אַךְ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
אֲנִי מוֹצֵא
שֶׁהַמַּאֲמָץ הָיָה לָרִיק –
מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא נִמְצָאִים בְּלִבָּם שֶׁלָּהֶם
הֵם מִצְטוֹפְפִים בִּלְבָבוֹת אֲחֵרִים.

משורר שהיה כורה פחם בזימבבואה.

בין דב / מורן בצר

babies, david michaeli, givatime, 1992


יש פעמים שרגש גדל, משנה צורה. נהיה דוב. נגיד דוב קואלה. דוב קואלה יושב אצלי בין הגרון לפופיק. מבפנים, מתערסל. חכם, בחר מקום טוב. לא רק מקום, גם תחפושת. מתוק, במשקל קצת יותר משמונים ושלושה גרם, עיניים גדולות, חומות בהירות, מנוקדות מנצנצות בצהוב בהיר. יש רגעים שאני אוהבת אותו. בייחוד שהוא עייף. מתוך הנמנום הוא אומר מילים מצחיקות, בלי משמעות מדויקת, אני ממציאה את הכוונה. נושם עמוק בתוכי מתעגל לשינה, לא מזיק, רק זקוק לנחמה. רוב הזמן חשוך בפנים, את החוויות מקבל יד שנייה. אם הוא מפסיד הוא חייב גם להרוויח. מה הוא מרוויח. מה אני. יש רגעים, שאני עלולה לא לזהות דוב קטן בתוכי. בייחוד שאני עייפה. מתכחשת אליו. נטוש, לא זוכר את הדרך הביתה, שורט בתוכי. יש לו דרכים לבקש תשומת לב. בהתחלה בעדינות. מחכך את האף. מסובבת את הראש לצד שני. נבהל. ריקנות, מושיטה יד, מתגרדת. בסוף הוא כועס. נושך. אני צועקת "לא יודעת מה לעשות עם דוב קואלה". מנסה לטפל בו כמו בחתול, מראה לו תמונות של קנגורו ונופים אוסטרליים, הוא מתחיל לבכות. הדמעות שלו מגיעות לעיניים שלי, מצייתות לחוק כלים שלובים, אני מוותרת מתיישבת לידו בשקט, מלטפת בעדינות, מזהה דוב קואלה קטן בהיר פרווה. נזכרת, מברכת אותו לשלום. שנינו נרגעים.

יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

טוקיו, מגה טוקיו / דוד מיכאלי. צילומים משה ארדר.

צילומים: מושה ארדר, טוקיו 2008


הדרקון הראשון בזמן המודרני נצפה במגה טוקיו במאה הראשונה של האלף השלישי. במילים האלה בערך נפתח ספר ההדרכה של משחק תפקידים שבו היו השחקנים והלוחמים הראשיים תאגידים של דת, כסף, מידע, טכנולוגיה מערב ומזרח. פגשתי את הספר אצל ירדן מיכאלי בגבעתיים לפני שתים-עשרה שנים. קומפוזיציות עשירות של גוף אנושי, טכנולוגיה קרבית ופריטים מנטליים וסטטיסטיקה חיה של נקודות למשאבים, נשק וחיים על גבי קלפים מאויירים שמקורם בסיאטל, נקודת מפגש בין תרבות אינדיאנית ואמריקאית. כל נקודת מפגש פעורה כזאת מאפשרת לידה של מושגים. בדרכי היער שסביב סיאטל נוסעים במהירות מחפשי פטריות ומחכים להבזק האנרגטי של הפטרייה הנחבאת שיאמר להם אני כאן. פתח ליקום מקביל. מגה טוקיו מופיעה לראשונה בחזונות המנגה המצוירים שבהם מוצעים פריטי זן מנטליים כחלק מארסנל שחלקו גשמי וחלקו רוחני וייצוגים של תום צלוב ואינטרסים. המסה האורבנית מתעבה כמו ענן לקראת סערה. התרבות דוהרת בפראותה הרגילה קדימה כסיירת פרשים אלימה, בתולית, מינית וסקרנית על רקע של הבזקים קלים וברקים מתהווים הנוצרים ממנה עצמה בענן האורבני הצובר את מטענו האנרגטי. המילה אנרגיה במובנה המודרני הופיעה לראשונה בשיח הציבורי רק בסוף המאה התשע-עשרה והפכה בזמננו למושג הוליסטי מוביל.

יום שלישי, 16 בספטמבר 2008

קץ הדימוי / דוד מיכאלי

הערה זמנית על תנועה 13, דוד מיכאלי 1997 momentary reflection on movement 13, david michaeli



אדם בסוף חייו, ההזדהויות נושרות ממנו כעלים יבשים. נדרש מאמץ לשאת ולתחזק את ההזדהויות, והסיבה היא פחד. מול האריה המסוכן קבוצת המסאים הצעירים הופכת לשקטה דרוכה ונרגשת. המסאים שמבחן הבגרות שלהם הוא לעבור מעבר לפחד אומרים אז: אנו מוותרים על החלקים הפרטיים שלנו. זו הגדרה נפלאה לשמיטת הזדהויות וחשיבות עצמית והכרה ביחסיות הכרתנו ובמהותנו.

הזדהות אינה המהות האנושית. הזדהות היא סמוכה או קליפה בעלת תפקיד הכרחי בגדילה כמבנה או תפיסת שדה יציבה דיה אשר מאפשרת למהותי לצמוח לקראת עצמאות. ישנה תופעה מרתקת שבה הרך הנולד בן חודשיים שלושה דומה לאמו, לאביו, לסבו, לסבתו, למישהו אחר במשפחה. פניו לובשים ופושטים צורה, מתעצבים כחומר רך בחיפוש אחר מושא הזדהות עד אשר הוא מתקבע.

הילד הרך מזדהה עם אנשים, סביבה ואמונות הזמינות לו והופכות למה שנקרא אישיותו. בתור אדם בוגר, ביכולתי להחליט להשיל את ההזדהויות אחת לאחת. זהו רצון טבעי. כמבוגר, אני נושא את הזדהויותיי כמגן. איני יכול ליצור קשר בר-קיימא דרך הזדהויותיי אלא רק דרך מהותי היסודית שמעבר לפחד. עם בוא המוות נמוגות ההזדהויות האחרונות. נותרות הפנים המקוריות.

הפחד הנפוץ הוא כי בהשלת ההזדהות אני מחסל את עצמי. זה אינו נכון. משיל את הזדהויותיי, אני פורח. ההזדהויות הן הקשרים שלי לגוף ולמרקם האנושיים, החברתיים והסביבתיים מהם צמחתי. בידי הברירה האם להיוולד לקיום עצמאי או להיטמע חזרה לשדה שיצר אותי.

משיל את הזדהויותיי אני יוצא לקיום עצמאי ויוצר. איני מבודד את עצמי בזאת מהשדה שצמחתי בו אלא להפך, אני מוסיף ומפרה כגורם עצמאי. זוהי חובתי לעצמי וסביבתי. ילדי יהיה קשור אלי באותן סמוכות. תפקידו יהיה לצאת מקשרים אלו. אנו נעים בנתיבים שהורינו השאירו לנו. ביכולתנו לחרוג מהם ולעצב נתיב, להישאר בהם או להישמט מהם.

יציאה לקיום עצמאי ויוצר מחייבת אותי להיות פעולה במקום להזדהות עם פעולה ובזאת אני עצמי הופך למושא הזדהות ולייחודיות היוצרת יקום משלה כמקור השדה, מקור תבנית היחסים.

העשייה והפעולה שכל אחד בוחר הן מדיום להגדרת מהותו. אם אני מזהה את העשייה עם מהותי, קיומי, אני במצוקה. מהותי ונוכחותי אינן תלויות בתפקיד. קיומי כצורה מותנה בעשייה. כלשהי. עצם קיומי כצורה, מצביע על פעולה בהתרחשותה. הפעולה בקיומה מקיימת או חושפת את התבנית והכיוון שהם קווי היקום. כיון שכל עולם היחסים סביבי הוא השלכות של גופי ותפיסתי כיצד אני יכול לקיים תוקפנות או התעלמות כלפי עצמי ולא לקיים אותו היחס כלפי סביבתי? זה בלתי אפשרי.

בחירת העשייה או הפעולה נתונה בידי. כאשר אני רואה את הבחירה אני משתחרר מהמצוקה, והעשייה הופכת לכלי או משחק. גלישה חופשית על גלי הפעולה. הפעולה אינה נפרדת מהשדה. היא יוצרת אותו בוזמנית בעצם קיומה. כגורם עצמאי ביכולתי וחובתי להיות שותף לכלל. כיוצר עצמאי תרומתי ויכולת הקבלה שלי חשובים לכלל. גם אם אינם מובנים לאותו הזמן.

עם חלוף חיי, יותר ויותר תכנים נשמטים ונזרקים. תבניות שעוצבו מהם ודימויים שנרכשו נשארים וחוסמים. האם ישנה דרך להמיס תבניות אלו? המגע עם העולם מעצב דגם ותמונת עולם הנשארת גם לאחר שהתכנים נעלמו או לאחר שהסביבה השתנתה. תמונת העולם שלנו מספקת לנו בית הכרתי, נוחם, רוגע וסדר מוכר לשם אנו חוזרים שוב ושוב כפי שהאבן נופלת לאדמה שוב ושוב. תמונת העולם יכולה להיות בונה ותומכת או הרסנית ושוללת. היא טוטאליטארית. כוחה הוא שהיא היא הדבר הקים והמוכר. תכנים חדשים יוזרמו ויקבלו שוב את הפירושים הישנים. כאן הרצון לבדו יוביל לשינוי באמצעות סקרנות וחיפוש.

אנו רוצים לחפש ולגעת באותו דבר כל זמן קיומנו. תקופות, מאות, עידנים. השוני בין התקופות, אינו ברצון הקבוע להגיע לנשגב ולמושלם. השוני לאורך התקופות הוא במערך הדימויים שבעזרתו ניתן לנסח את העולם. מערך הדימויים משתכלל, מתעדן ומועצם מעצם ניסוחו. המנסח, האמן, אינו שונה בכמיהתו, רגישותו והבנתו מהמנסח שלפני מאות בשנים. תפקידו הוא לנסח את הדימויים החדשים, את המערך החדש, ולזנוח את המערך הקודם. הביטוי החדש, היצירה של הדימויים החדשים ויצירת ההרכבים השונים מצעידים אותנו בגרם המעלות הזה עוד מדרגה קדימה. תודות למדרגות אנחנו עולים. תודות לנו יש מדרגות.

הדבר יוצר את השדה בעצם קיומו. כל עצם, כל חומר, כל אנרגיה, כל מהות, יוצרים את שדה היחסים שלהם עם עצמים אחרים בעצם עובדת קיומם. הבריאה היא גם הבורא ולהפך, הבורא הוא הבריאה. אני בעצם קיומי בורא את תבנית היחסים סביבי. השולחן בורא את תבנית היחסים שלו. האמונה יוצרת את המורה האמן יוצר את האמונה. האמונה בי על ידי התלמיד או המלווה מאפשרת לי לתפקד כמדיום. התלמיד משתמש במורו כמדיום ומנסח עבור עצמו לצרכים שונים ופתרונות בעולמו הפיזי, הרגשי והנפשי. כאשר אני מאמין בעצמי, זהו שלב שבו אני יכול לתפקד כמדיום עבור עצמי ולקיים ערוץ פתוח לתחושות שלי ללא תווך חיצוני. וברמה גבוהה, ללא צביעה וקבלת גוון על ידי הדימוי והמלה. התלמיד הופך לבוגר כאשר הוא מסוגל ובשל לתפקד כמדיום. אם לא בעבור עצמו לפחות עבור תלמידיו אשר באמונתם מאפשרים לו להתבטא. האמונה יוצרת נתיב זרימה ויוצרת בזאת את הפעולה.

מעל הצורה והחלל תמיד מרחפת רוח. האמנות והיצירה הן תכונותיו של האדם. כל אדם. תשומת הלב שלי ממוקדת בדרך כלל על תוצאת מעשה האמנות. אני יכול להסיט את תשומת הלב שלי אל מעשה האמנות עצמו. המעשה עצמו של האמנות או המעשה עצמו של היצירה הם ניסוח של דימוי. הניסוח או ההגדרה של הדימוי, מעבירים את הדימוי מתחושה למושג. המושג ניתן לאחסנה ולהעברה. על גבי המושג אנו יכולים לנוע אל התחושה הבאה. ללא הניסוח, אנו נשארים במדרגה של הדימוי הלא מוגדר, הלא פתור בלי אפשרות להתקדם הלאה. כל בני האדם הם אמנים. כל אחד עסוק בניסוח דימוייו והפקתם. במות, המכונה מפסיקה לייצר דימויים וההזדהויות נמוגות. מן השקט העולם מתחיל מחדש.

כל שדה מורכב ממערך דימויים. כל מערך דימויים הוא סופי. מערך הדימויים מושפע ומקבל גוון ממצב המדמה. קץ הדימוי הנו דבר פרטי. בה בעת הוא אוניברסאלי, מולטיברסאלי, כוללני, חל על כל דבר בעולם. כל אחד חייב ונדחף להעלות להכרתו את דימוייו המתאימים לו. כולם ביחד תורמים ויוצרים לסך מניית הדימויים של העולם.

מחקר הדימוי, מיצויו, והמעבר לדימוי הבא הם דרך מתפתחת. אחד יכול לעבור את כל הדרך הזאת ולהגיע לקץ הדימוי, שם הוא יוצא לחלל אחר. משם הוא יכול לחזור אל עולם הדימוי ועשיית שימוש או חיים בחברת אנשים שלא סיימו את מחקרם שלהם. עד מותו אדם מבקש או חייב להשלים את מערך דימוייו. זה אשר לא השלים, או לא הצליח לצאת נשאר כלוא בדימוי ומסיים כך את חייו.

זה אשר הצליח להפשיר את דימוייו ולנוע הלאה דרכם עד לסוף הדרך, נמצא במקום שבו לא מנצלים, לא מפלים, לא אוגרים. כל אדם הנמצא במצב זה לא יהיה אלים, לא יהיה חמדן ולא יהיה כפות לתשוקות כלשהן.

החברה מצעידה את עצמה ללא הפסקה במחקר הדימוי. התיאוריות המתחלפות הן הדימויים המתחלפים. כל שטח נחקר. כל שטח מצעיד את האחרים קדימה באותה דרך. חלוצים במחקר דימויים מפענחים ומנסחים עבור אלו שלצדם ומאחוריהם את הדימויים החדשים ומעלים אותם להכרה והשתחררות מהם. הגישה לדימוי מתאפשרת כאשר זמנו של הפרט חופשי משליטה, או חורג מהזמן הקבוצתי.

דימוי הפרט פורץ את הזמן החברתי. מכאן נובע שהזמן החברתי הוא דימוי. רצונו של כל אחד הוא למצות את הדימוי שבו הוא נמצא, לפרוץ את גבולותיו ולנוע אל הבא אחריו עד אשר יגמור לנסח את כל הדימויים בדרכו. התפיסה מעוצבת בהתאמה לסביבה. הדימוי נוצר בהתאמה להתפתחות הטכנולוגית.

החברה מכירה תודה לזה המעז להתנסות במצבים חדשים, בטכנולוגיות חדשות ובניסוחים חדשים. בזאת הוא מבצע עבורם התנסות חלוצית ובדיקת דרך. תפקיד השכבות העשירות בחברה הוא לנסות את הטכנולוגיות החדשות והניסוחים החדשים אשר עדיין נדירים ויקרים ולמצב אותם כאפנה ומודל התנהגות בדרך לשילובם והפצתם כמוצרים ודימויים השווים לכל נפש.

כיום הדימוי נגיש להרבה יותר בני אדם, וחובתו של כל אחד היא להכיר בדימוי לנסחו ולמצוא דרך להשתמש בו, זאת הצעידה בדרך על מנת להשתחרר ממנו ולעבור אל הדימוי הבא עד לסוף הדרך והשחרור. האמן או היוצר, בונה את הדימוי החדש ואת ההרכבים החדשים. הוא מנסח. הניסוח יוצר את המציאות. ללא הניסוח והמנסחים לא נוכל לנוע הלאה. נותני השם, המגדירים, ההופכים תחושה למושג.

העולם חולף בנו כתחושה. דרך לימוד התחושות בגופנו אנו חולפים בעולם הצללים המענג או המייסר של הדימוי. ריפוי עצמי ותיקון נעשה באמצעות פענוח וניסוח ככלי אמנות, ללא קשר לשדה. פענוח עצמי נכון עוזר ומרפא אחרים.

התפיסה יוצרת בו זמנית את האני ואת המציאות כמערך היחסים הנובע ממנו. הכלא הוא הבוזמניות, של הפעולה והמציאות שהיא יוצרת כרעש רקע נלווה. חורגים מכך רק דרך ויתור על הזדהויות, מעבר לדימוי, מעבר לפחד, דרך שקט.

גבעתיים, 1998

יום שבת, 13 בספטמבר 2008

פנקייק ואור / דוד מיכאלי

לד. הזהובה שלום. הבחינה בעוד יומיים. מתמטיקה. ערכים, יחסים. הרי אלו הקווים הנעלמים של העולם. טלי אותם וגופו של העולם על ריבוא תופעותיו ייעלם. למשל פיל. למשל סרט. למשל טלפון סלולארי. למשל פנקייק. יש את הפנקייקים של ארצות הברית של אמריקה. שם הולכים לבית הפנקייק להתפלל, לקיים טקס. חבורות, אוהבים צעירים, אוגרי שומן מתוק. במערב התיכון נפגוש לפנות בוקר נהגי משאיות אדירים עם זרועות מקועקעות, גומעים קפה של פרקולאטור עם מגדלי פנקייקס, סירופ מייפל, קצפת. ישנם הפנקייקים של בית הפנקייק שעל כביש החוף ליד בית ינאי. כאן אצלנו מגישות אותם נערות ונשים מאוקראינה ובלארוס, שערן זהוב, סינרים לבנים למותניהן. עיניהן מתבוננות פנימה אל ילדן או אמן הזקנה. את הפנקייק הן מקבלות מגברים ערביים צעירים וזריזים שיוצקים במהירות את הבליל בגוון של קרם אל תוך תבניות כסופות עגולות על פני משטח לוהט שחור ומשומן הנמתח לאורך כל הקיר. מכל תבנית יוצא פנקייק. תפוח כמעט כמו פרוסת לחם. זהוב עם למינציה מט. ספוגיים, מניחים אותם אחד על השני בזוג ואת הסירופ החום של המייפל, בעברית עץ האֶדֶר, שהעלה שלו מופיע על דגלה של קנדה, קנדה אשמה! קנדה אשמה! יוצקים בין שני העיגולים ומעליהם, גולש על שטח הפנים הזהוב זולג ונקווה מטה אל צלחת לבנה. בסירופ של היום יש רק שני אחוזים של משהו אמיתי והיתר הוא נופת של סוכר וחומרי טעם. אבל הצבע הוא חום כהה שקוף כמו לכה של נגרים וגם נוזל דומה מאוד.
קרמל ניתך מציף את הגוף בהלם של אינסולין כאשר הרפסודות הספוגיות פורקות מטען מתוק אל הרקמות הרכות של הלשון, החך, פנים הלחיים וענבל הלוע בואכה אל באר הגרון והלאה. הכל מוצף מתוק חד סוכרי נספג ומתפוצץ בגשם זיקוקים מתוקים בתאי המוח והטעם בוזמנית ומשאיר אחריו השתוקקות למנה הבאה, למילוי, כאשר נמוג הזיקוק המתוק ומעל ריקנות האור הוורוד מתוק מתאבך עשן קל מתוק וריק על אופק מר עם גוון של אבקת אפייה. תאי הטעם מתמוטטים כמו קירות חוור מתרוקן, צורחים למלט המתוק שיחזק אותם. אני מחייך כשותף לדבר עבירה אל בת זוגי והיא מחייכת אלי. אצבעותינו דביקות. פינו עסוק. אנשים סביב השולחנות הכהים עסוקים גם הם. רעש המכוניות בחוץ מנותק והחדשות הן מוזיקת רקע של מעליות. אנחנו עשירים. צליל הקופה הרושמת מתוק מופיע באוויר מפעם לפעם כעלי כסף קטנים. עיניך זוהרות מעל הכאב. את מעשית. ריח שמפו מתוק משיערך, שפתיך אדומות. הנרקוד הלילה? הנאהב? ריח תחנת הדלק עוטף אותנו בחוץ.
ישנו הפנקייק של ויקי שהייתה לוחמת מחתרת באצ''ל. טרוריסטית מנדטורית. היא נעצרה ליד פס הייצור של הביסקוויטים ששפתם משוננת בבית החרושת פרומין בירושלים ונכלאה על ידי הבריטים בכלא בבית לחם עם חבורה שלמה של נשים. צעירה, סוערת, חדת לשון, צלקת באפה מרסיס של רימון יד. אצלה הפנקייק הוא דק מן הדק. תחרה של בצק ביצים עשיר, כמעט שקוף עם בועות פנימיות. פרוש על הצלחת מניחים עליו כפית ריבת תות תוצרת בית מגבעתיים עם ניחוח של מרתפי אחסון ממרכז אירופה והבלקן. אז מגלגלים אותו כמו בֶליני מהמטבח הרוסי. הנקודות של התות צפות בתווך המתוק ארוזות מאוכסנות בעורו של הפנקייק מתפצחות על הלשון. הילדים שוב קטנים כאשר הם חוטפים וחוטפים את הדפים המתוקים מהצלחת.
ישנו פנקייק של זן שיש לרקוד אותו. כאשר ההשתוקקות בשלה, הולכים למטבח. שם יש חלון מזרחי ועלים גדולים של ציפור גן עדן מופיעים בו. האור מטיל על הקיר צללים נעים של עלים ובלב אוחז כאב מתוק. אני שם בדרך כלל את הסינור השחור של קפה סיגאפרדו שגליה העליזה שמבט עצוב חולף לפעמים בעיניה נתנה לי כאשר עבדה כמלצרית. בחדר הסמוך מרעימים תופים בקצב מורכב. רטט חולף בשלד הבניין. אני רוקד.
כדי להכין פנקייק יש לחשוב על חביתה. חביתה מועשרת. אבל, כדאי לחשוב גם על שירה, גוונים, תשוקה, שביעות רצון, פינוק, אור שמש. מוזיקה של פראנק זאפה יכולה להיות מעולה. ''איש המאפין'' הוא מעט כבד ומתאים לסיום אכילת הפנקייק, אבל ''נערת הכפר'' הוא מעולה. הקשיבי לנערה. היא יוצאת ממ…מדעתה. קחי קערה גדולה. אני משתמש בקורנינג או פיירקס, אבל הכל הולך. קחי שתי ביצים. שברי אותן. צקי אותן לקערה, השליכי את הקליפות. הוסיפי סוכר. כשלוש כפות. אולי יותר. הוסיפי מעט מלח. חצי כפית שטוחה. חפשי בקבוקון וניל, הוסיפי כעשר טיפות או שליש כפית. אני משתמש ביוגורט, או שמנת עשירה, או שמנת קרם פרש. אפשר גם ממ...שמנת מתוקה. שמנת מתוקה בהחלט מעניקה לזה משהו. ערבבי הכל. הוסיפי מעט שמן זית משובח. אם אין ברירה, הוסיפי שמן רגיל. לא יותר מכפית או שתיים. שתיים. הוסיפי קמח בהדרגה וערבבי, אם זה קשה מדי הוסיפי נוזלים. לבחירתך חלב או מים. לערבב ולערבב עם הוספת הקמח. אני משתמש בדרך כלל בחצי קילו קמח. כאשר התערובת הופכת לחלקה עם בועות קטנות בפנים, כאשר מהכף התערובת נוזלת בצורה אחידה וחלקה, מעט יותר סמיכה מריוויון נראה שזה מוכן. שם אני מתחיל לבחוש עם המצקת מעלה ויוצק מעלה ויוצק. תמיד אני חושב על ערבוב צבעים משום שמורי לציור באקדמיה לאמנות, שאיני זוכר את שמו אבל היה לו אף גדול, שיער כסף מדובלל מעל לקרחת ומאחורי משקפיו העבים מבט תם היה אומר תדיר: הצבע צריך להיות כמו שמנת רכה מאוד! אז, כפי שהיה אומר ידידי ארנסט ה., עולות בועות זכות ונאמנות בקרם. אז אני נוגע באצבעי הקטנה בפני השטח של הבליל וטועם בזהירות.
מחבת על האש! לכל אחד המחבת שלו. נירוסטה, טפלון, בחרי מחבת גדול שטוח ונוח. האם את מעדיפה חמאה או מרגרינה? החמאה נשרפת ויש להוסיף לה מידה קטנטנה של שמן כדי שלא תישרף. כמויות קטנטנות. סדרי לפנייך את הכל בנוחות כמו מערכת תופים של להקת רוקנ'רול. הכירה, המחבת, הקערה עם הבליל עם המצקת (הידעת שמצקת בעברית נקראת גם תרווד?) קערה של פיירקס להניח בה את הפנקייקס, כף להפוך את הפנקייק. כף עץ לטפלון, כף נירוסטה שטוחה למחבת נירוסטה. השאירי לידך את שקית הקמח אם צריך לעבות את התערובת. השאירי לידך כוס מים אם צריך לדלל אותה או אם תהיי צמאה וקרוב לודאי שתהיי. את יכולה גם להניח כוס בירה אם אלו פנקייקס של ערב או לילה ואפילו להוסיף לתערובת בסקרנות.
המחבת חמה. חמה מאוד. הוסיפי את המרגרינה או החמאה. כמות קטנטנה לפנקייק הראשון. לאחר מכן אין צורך יותר. המחבת משומן, מצקת ראשונה. ניסיון! כשיופיעו בועות על פני השטח הבהירים הפכי את הפנקייק. התבונני בצבע. שחום? אש חזקה מדי. זהוב? מושלם. הפכי שוב. התבונני במרקם החדש של הצד השני. הוא שונה. אצלי הוא יוצא דומה מעט לפני עלה עם עורקי הצריבה של השימון. הפכי שוב. הוציאי אל הקערה. אחת שתיים שלוש ניסיון.
עכשיו, אם את חובבת פנקייק עבים, על התערובת להיות סמיכה יותר ואל תניעי את המחבת לאחר היציקה. אם את חובבת דקים, תערובת דלילה יותר ולאחר היציקה הניעי את המחבת בתנועה סיבובית, פרק היד משוחרר אבל בפיקוח, והפנקייק הרך ייפרש סביב. הלאה! הבא בתור. הגיטרות הולמות, את נעה, הפנקייק יוצא מדעתו בעדינות מולך.
חפשי את צבעה של השמש הזורחת בפנקייק. גוון נכון יגרום לך אושר וגאווה. ההוראות המסורתיות לייצור להב החרב היפנית המפורסמת אינן כוללות מספרים. יש להתיך את המתכת לצבע השמש בחצות היום. רק אז אפשר ליצוק אותה לתבנית. מכאן בא הביטוי של רבי האמנים של המזרח הרחוק: הברזל ניתך, אפשר לעצבו לכל כיוון. את הפלדה יש ללבן עד אשר תגיע לזוהרה של השמש הזורחת. רק אז אפשר לחסמה. זכרי כי בעיוורון האושר צפון שינוי. השגיחי על האש. אלברט איינשטיין ביטא היבט אחר של אותו דבר: במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות. בפנקייק הרביעי נסי כמה צעדי ריקוד. דברי אליהם. הרי הם משיבים לך. איזה סירופ מייפל נבחר? אורגני? תעשייתי רגיל? נוסיף חמאה? ריבה של תות? שוקולד? קצפת? שמנת חמוצה? מה שתרצי. את מנצחת על התזמורת. הם אוכלים מכף ידך את אור השמש.

יום שישי, 5 בספטמבר 2008

בין רגל לרגל / מורן בצר

long nude / david michaeli / 1990


בשעות שקטות חשכה חיצונית מתגברת על הפנימית. תמונה אחת מוקרנת לי בראש בבהירות. חדר סתמי בדירה תל אביבית מוזנחת ורועשת. החדר מחזיק מאות שעות משותפות ואלפי מילים שעברו ממני אלייך ולהפך. חדר בו התעוררתי בבקרים רבים של סוף חורף, בהם הייתי יפה בעיניך מאד, ומעזה אני לומר, אף יפה בעיני עצמי, כמו שמעולם לא הייתי. במראה הענקית שכיסתה את הקיר מול המיטה חייכה אלי דמותי מאושרת, נאהבת, מתעלמת ממטלות היום, מותחת רגליים ארוכות ונוהמת בסיפוק. מוזה ברונטית, פזורת שיער ודעת, מחלקת פירורי רגש על מגש גופה הצחור ולא מרגישה מחסור, לפחות לא מיד. היו ימים שזה החמיא לי. כל מריבה הייתה הופכת מתחת ידייך לשיר, מתנת פיוס. לא הבנתי שאתה מכור לדרמה, שרק ככה אתה יכול ליצור, לא מתוך אושר אלא מתוך כאב. מחפשת להבין מה רצית ממני. את הרמזים פיזרת בשתיקות, במבט העיניים, במגע. מגע מטורף מכאב, מגע שנכנע לתשוקה פעם אחר פעם, מבקש להספיק הכל ועכשיו, כי המחר לא יגיע. תשוקה עזה, מלווה בתחושת סכנה תמידית. ימים ומעשים שנגעו תמיד בקצה, שאיפה למשהו שלא יוגשם. מה שלא ידעתי אז, חוזר אלי היום. נואש אתה מנופף בידיך להדגיש את ההרגשה ורק מערבל את האוויר. המילים שלך, נשלחות, כמו מבעד לזכוכית אטומה, ריקות. בלילה ההוא ידעתי. לא משנה כמה ניסינו מעשה האהבה לא בא. התחבושת על הרגל שלי מילאה את המרחב, תפסה את כל המיטה. מותשת ומתוסכלת, הטחתי אגרופים קטנים בחזה שלך ובכיתי. לא ליטפת, לא אמרת מילה. מבט מיוסר. שתיקה. עם רגל נקועה, חסרת אונים, לא הייתי שלמה. כאב לי והייתי צריכה אותך. לא יכולתי לרקוד סביבך עירומה, לא יכולתי להתלבש יפה ולצאת אל הפאב הקרוב למשקה של לילה. גוף נפגע הפחיד אותך, בדמיונך תמונות תלות וזיקנה. כאילו הרגל תישאר כך תמיד. האוטו שלי היה רחוק, אפילו לא ידעתי איפה. אחרי הצילום במרפאה הורדת אותי בבית ונסעת להחנות אותו באזור מותר. רציתי לצרוח עליך ובו זמנית לקבור את הראש עמוק בתוך בית השחי שלך. רציתי להכאיב לך, כמו שידעתי שאתה עתיד להכאיב לי. עוד לא ידעתי עד כמה. אילם, מפוחד, בהית בי עוברת לישון בסלון, סופרת את השעות עד הבוקר. לא פתחת את הדלת, לא הצעת שנתחלף. התחבאת בשמיכות, מתפלש בצערך ובשיר הבא. בוקר. צלעתי אלייך, מסננת פקודות. תביא את התחבושת, תעטוף את הרגל, תאסוף את החפצים שלי, תקרב את האוטו. נעת בחדר כמו צל. עושה ושותק. על הכל יכולתי לסלוח. על הכל סלחתי. לא על זה. נתת לי את המפתחות ושאלת אם אני בטוחה שכדאי שאנהג במצבי. הניסיון שלך להביע אמפתיה עורר רחמים יותר מניסיוני שלי לברוח. בקושי נתתי לך לסחוב לי את הדברים למכונית. רק במושב הנהג, לבד, הגיעו הדמעות וטשטשו הכל, כל איבר כאב לי, הרגשות ניצלו את חולשת הגוף והשתוללו חופשיים. למה גוף מאבד הכרה רק מכאב פיזי. רציתי לנשוף, לנשוף לרוקן את כל האוויר להתעלף לשכחה. בבית חיכתה לי מיטה ריקה וחמישה ימי מחלה לשכב עם הרגל למעלה. כל מה שצריך כדי לא להחלים. מה שלא ידעת אתה, הולך לאיבוד, בין מחשבה אחת, בין זיכרון לשכחה.

הערות על יחסות ויחסיות / דוד מיכאלי


inner construction of a woman contemplates at a fish pool / david michaeli / 2001


הערות על "אם, אז, יחסות ויחסיות"


את אי-הנחת הראשונה שלי, או אולי נכון יותר, את רתיעת הסלידה שלי שהייתה אינטואיטיבית, בלתי מנומקת ותמימה, חשתי בשנת 1979 בשיעור במסגרת הלימודים העיוניים בבנין הישן של בצלאל בירושלים. בכיתה ישבו בעיקר תלמידות המחלקה לאמנות. הנושא היה תיאוריה של האמנות ואל תוך הנמנום והאטימות של איש צעיר, שלא ממש עמד על דעתו, בשעות אחה''צ החמות, הסתנן לראשונה המושג רלטיביזם כתפיסה פילוסופית.

אינני יודע מדוע דווקא המושג הזה עקץ אותי אבל משום מה התעוררתי ופתחתי בויכוח עם המרצה. לא יכולתי לסבול, שמרן שכמוני, את ההנחה שהוצגה שבה הכל יחסי ואין שום ערך מוחלט וכי למעשה הכל מותר. לאחר כמה חילופי משפטים נרגשים נוכח סטודנטיות מהפכניות מרושלות בקפדנות, הרלטיביסטיות הטריות, הַרְפּיוֹת תמימות שעקבו בעיניים לוהטות אחר דברי המרצה הנלהב שהיום אולי אפשר לכנותו פוסט-מודרניסטי, סיכמו כולם חוות דעת. אהה, הם אמרו. הוא ממש לא רלטיביסט. הוא רומנטיקן.

*

המושגים שאליהם אני רוצה להתייחס כאן, הם מושגי היחסות האיינשטיינית (RELATIVITY) והיחסיות (RELATIVISM) שהופיעה כצִלה. הבדל של אות יוד אחת. קוצו של יוד. לשם כך נחזור מעט אחורה לניוטון ותפיסת העולם החדש שלו: באופן פשטני מאוד אפשר לומר שבעיצוב העולם ותפיסתו ניסח ניוטון בפיזיקה שלו תמונה של "תורת שדה" שכבשה את העולם, או אולי מצאה עולם בשל לקראתה, ובנתה אותו כתמונת מרחב מכיוונים ותנועה, המבוססת על כבידה. הציבור חש שיש תשתית ליקום ובימה הגיונית למציאות ואירועיה, ותפס את עצמו כקהל. האל שבמכונה או אולי במבנה היה רציונאלי לפתע, ניוטון היה שליחו ותופעות העולם היו ההצגה.

הסרגלים הניוטוניים היו קשיחים, מכאניסטיים, ברורים וסיבתיים כמניפסט של טכנולוגיית הזמן ההוא, זמן המהפכה התעשייתית וגאון המכניקה, והיוו את המסגרת המושגית לתקופה של ההשכלה או כפי שמכנים אותה היום, "נאורות". ההנחה הרציונאלית של "אם-אז" ושכפוליה הייתה צלולה ברורה ובטוחה, והציגה תוצאות מוכחות כמו נס מעשה מרכבה מסובך, שבו רכבת כבדה נוסעת בביטחון ובמהירות על גשר פלדה. מאז ועד היום, דרך אגב.


עבור היומיום שלנו ניוטון עדיין תקף. אם תקשיבו היטב תשמעו את זמזום הגלגלים: אם-אז-אם-אז-אם-אז... שבונים את הטכנולוגיה הנאורה, אם כי את הנהג נתקשה יותר למצוא. לאור הצלחתה המוכחת בשדה החומר המשוכפל, גויסה ההנחה "אם-אז" גם אל השדה של יחסי אנוש. הטכנולוגיה ותוצריה, יחד עם פלאי חווית התנועה התעשייתית והאורבאנית המתעצמת והמשתכפלת, מהווה גם מסלול רווח וגמול מהיר שקל לנתקו משיקולי טוב ורע, מוסר ויחס אנושי, לטובת יעילות ותוצאה שבה מושגים כמו אנרגיה וחומרי גלם חלים באלימות על בני אדם.

הפוטוריסטים האיטלקיים (1909) כג'וקרים של תקשורת מודרנית הגדירו את העתיד שאנו חיים בו היום במילים: "פלדה, גאווה וקצב מסחרר", לצד "המלחמה היא ההיגיינה האולטימטיבית" והתרשמות עמוקה מיופייה של המלחמה הטכנולוגית במסות גדולות.

בא איינשטיין (1879-1955) ויחד עם חוויית התנועה המתעצמת בעולם ואצלו בפרט ויחד עם חוויית שמו שלו כ"אבן-אחת" (שארהיב עוז ואניח כי היה לה תפקיד נכבד בבניית תודעה מובהקת של ייחודיות באישיותו, ייחודיות במובן של Singularity - מושג של סטיבן הוקינג שמשמעותו היא נקודת מקור שממנה נפרש יקום או מימד חדש), הניח את עצמו על המרחב ועיקם אותו. הסרגלים הניוטוניים הקשיחים הפכו לדינאמיים, ונקודת המבט שלנו, יחד איתנו כמובן, הפכה מעתה לחלק פעיל בעיצוב המרחב, כשותפה פעילה ובעלת תפקיד במערכת אקולוגית דינאמית מורכבת ומשולבת שבה דבר משפיע על דבר והצופה משפיע על הנצפה.

אלוהים הבוחן, שנעלם מן היציע הטראנסצנדנטי הגבוה שבו היינו רגילים לפנות אליו כאשר לא הבנו מה קורה על הבימה, הופיע למעשה מחדש בנו עצמנו. בקהל. לא פלא שלא ממש הבנו מה קורה, לא פלא שהוקסמנו ונלחצנו. היחסות באה לעולם שהמתין לה, והעולם השתנה מיד. המושג הזה הכה גלים תרתי משמע בכל מקום ואיינשטיין נתפס בצדק רב כנביא ומעצב מציאות. הוא היה אדם מאמין והכיר בטוב ורע. הוא היה מענטש. אבל מה לטוב ורע ולתיאוריות פיזיקאליות?

היחסות היא מושג קשה לתפיסה והסלנג שלו בשימוש פופוליסטי נתפס כיחסיות. מ"רלטיביטי", שמשמעו דינאמיקה הוליסטית של חומר ואנרגיה, ל"רלטיביזם", שמשמעו מוסר ושיפוט יחסיים. הטרגדיה של העניין היא שהיחסות משמעה: כל-דבר-משפיע-על-כל-דבר וזה מטיל עלינו כיחידים אחריות בהיקף שלא שיערנו. זאת, כאשר היחסיות שמשמעה הכל יחסי, דהיינו, שום-דבר-לא-קשור-לשום-דבר-ואין-משהו-מוחלט, מאבדת את חוט השדרה של הקיום, מתירה מאיתנו את האחריות ובזאת גם מבטלת את הנשגב משום שלכל אותו ערך. היחסיות הופכת אותנו לפרטים בדידים בעלי קשר רופף, אם בכלל, וניתנים להחלפה, והיא נותנת מסד ותשתית אידיאולוגית להפרטה ולהפרעה הקיצונית שאנחנו חווים כיום בעולם מושגי של תרבות שליטה צרכנית. ובכן, מושג היחסות הוא אבן דרך ראשית בעיצובו של העולם של היום כמהות הוליסטית, יחד עם פירושה המהופך – צילה הבו-זמני, מושג היחסיות, המפריט ומפריד במקום לחבר, שכבש את העולם כהגות של תודעה אלימה.

*

אבן דרך נוספת בעיצובו ופירושו של העולם היחסי וכחלק מן העובדה שאלוהים נעלם מן היציע, או המוחלט מן הלב, היא הופעתו של הגורו פרויד (1856-1939). זיגמונד פרויד עיצב ומיצב את מוסד הגורו בפורמט המערבי שלו, והעולם המערבי שחיפש כוהנים עם השינויים הקהילתיים של העיר והמכונה, היה בשל לקראתו או לקריאתו: מודל של אב-רוחני-אזרחי-מערבי-מודרני-טכנולוגי.

ברמת המיצג, המודל הבורגני של פרויד הזכר הפטריארכאלי, המקשיב, המיני, הדוגמאטי, עם העומקים של התת-מודע, כורסת המטפל ורקע הספרייה, הפך להיות המודל המוביל של המורים הרוחניים בעידן התקשורת והשפע. אפשר לומר אולי, שמכיוון שהאל נעלם מן היציע, החלטנו לשחק את תפקידו.

כדאי להתעכב מעט על התפקיד ואביזריו. כורסת המטפל המגדירה את היושב בה, לעיתים על חשבון תודעתו, משכפלת מיצג של כוהן ומזבח או חזן וארון קודש, או כומר ושולחן המיסה. אם יש אל אזי יש מאמין - ולהיפך. זהו סוג של סימביוזה, תכנות ומשחק תפקידים של מקום, שולט ונשלט. נמצא את המופע הזה בכורסת המנהלים עם האיש שבה במדי כהונה פוליטית, עסקית או בטחונית ולשכת הכוהנות המשמשות לידו, החוקר ומנורת החקירות כעין האל המסנוורת התובעת חשיפה ווידוי, וכמובן כסא המנחה הטלוויזיוני ומפיקותיו, עם העין הכל-רואה המשדרת כל. את הקטורת והנרות המסורתיים החליפו פריטים כמו מקטרת וסיגר, ומאוחר יותר טלפון ומיקרופון כמיצג של אותות אור, קול ועשן ואותות אלקטרוניים שסמלו תקשורת עם הנשגב ובשפה פשוטה שליטה מרחוק. בזיכרוני משנת 1975 בסלוודור שבברזיל נוכחות כוהנות המקומבה, שחורות, גדולות, לבושות לבן, מעשנות סיגר ענק ללא הפסק כאמצעי תקשור. הסייבורגים האלו, של שחקן ותפאורה תואמת, ניצבים מול הייצוג של המקבל את החסד או הייסורים, המתוודה, המרואיין, המטופל, האסיר, המעונה, או הציבור בתיווך העין המשדרת, ומאפשרים להציג עוצמה של ידע פנימי בלעדי, להעניק חסד אלוהי - מלכותי או ייסורי דין במגע או במחווה, וגם לאחוז בפריבילגיה של להיות בלתי מובן וסתום כמייצגי סמכות ויכולת כערכים העומדים בפני עצמם.

פרויד היה מעצב מושגי מחונן, שסידר את כל העולם המערבי ומחשבתו בחתך חדש ונאור אך יצר כנסיה חדשה. הוא הטעין אל השפה המדוברת של התקשורת החדשה, המבוססת על שכפול דוהר, את מושג התת-מודע המהווה ניסוח וערוץ תקשור למרחבי אין-קץ יצירתי; את מושג המניעים שפתח מרחב טיפול וסובלנות להתמודד עם הפראות המודרנית כמעין מיסיונריה חדשה, והכשיר דרך מושג הקתרזיס את מושג ה"טראנס" המודרניסטי כסוג של הארה או גאולה כשמתח קו בין הגלוי לנסתר ואִפשר לכל מי שבא אחריו לפרש, לדמות או לתאר את הישויות שהתגוררו בנעלם. התת-מודע הפרוידיאני, כחלק מתפיסה מטריאליסטית ומפת-נפש מכניסטית של רוח התקופה, סיפק בסופו של דבר תשובה אמונית.

ממאגר מיתי המקשר בין בני האדם הפך התת-מודע הפך למאגר דיבוקים שאינו בשליטתנו, לפחות כך אנחנו אוהבים להצהיר, ולהרשאה תרבותית של התפרצות רגשית בלתי מבוקרת. במקום שנעלה בערוץ חד-סטרי של טראנס לשמיים, קיבלנו, כנהגי או אולי צרכני תודעה דמוקרטים צעירים, ערוץ דו-סטרי שבו יורדות אלינו גם מפלצות. לבורגנות הצמאה לרוח היה זה גם סוג של בידור ספיריטואליסטי.

המניעים, שכבודם במקומם מונח, היו מניפסט נפשי בעל זיקה למרחב היחסותי העמוק והמתעקם, רב הפנים והזמנים. אך ממש כמו הטרגדיה של היחסות וצילה הנורא - היחסיות, אנחנו חווים גם כאן את "בא לברך ונמצא מקלל" - קללה הבלעמית מהופכת: המניעים החליפו בקלות מפחידה את המוסר המוחלט, וסיפקו סיבתיות לוגית המפתה להתעלם מעקרונות מוסר ולהימנע מעימות. הם הפכו את היחסים ליחסיים בנקיפת אצבע או אם תרצו - בנעיצת הקוץ של היוד המיותרת.

הנביאים והמעצבים עצמם, תפיסתם ורעיונותיהם, אינם הסיבה לתהליך ולאירועים. הם סוכני השפה שמבטאים את מה שהבשיל זה מכבר בתודעה ובביטוייה הטכנולוגיים והתרבותיים. עם הופעתם של מושגים מכריעים ששינו את פני התודעה המערבית, בו-זמנית יחד עם צלם, שנפרש עלינו כמִשְגים תודעתיים מכריעים לא פחות, אנחנו נלחמים על פירוש ובחירה.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2008

זוהר / דוד מיכאלי


Yellow and rocks. David Michaeli, Jerusalem, 1979


מוקפת זוהר
נבלת החתול נחה
בשדה חרציות