יום ראשון, 28 בדצמבר 2008

ספר הזמן / דוד מיכאלי

circle / david michaeli / 1997

מושג הזמן היה תמיד תעלומה. אנו נולדים אנו חיים אנו מתים. מושג הסופיות המלווה אותנו מהרגע שבו אנו הופכים להיות חניכים וחברים נאמנים של חברה ותרבות, מושג זה בורא בו זמנית את מושג הנצח. בין הכיליון לנצח רוטט הזמן. אנו חווים את מותנו בידיעה המכאיבה שהזמן ימשיך לשטוף קדימה בין בעלי ההכרה. היחסים ממשיכים להתקיים, אבל, עם אחרים. קשה לנו לקבל את העובדה שיחסינו תמו. שהזמן עבורנו תם. אך לא. השמש זורחת ושוקעת. סתיו מחליף את הקיץ. חורף מחליף את הסתיו, ואחריו – האביב פורח. דמי רן בעורקי עד לסוף העולם, ושב עתיר ניסיון וחומר דרך הריאות אל לבי, משם ייצא רענן לזמן חדש, בנתיב המזומן לו. מזוני החי חולף דרכי, מעניק לי חיים. אשר נותר ממנו מעניק חיים לחיים אחרים. כך גם גופי המת יעניק חיים לחיים אחרים. פגישות נולדות מבשילות ומסתיימות. פגישה בת שניות ופגישה בת תקופת חיים. כל אחת היא יקום זמן שלם. פרחי הזמן בשדה האין סופי נפתחים ונסגרים, כלים ופורחים. כה הרבה מעגלים, כה הרבה מחזורים: היממה, הירח, השפל והגיאות, הביוץ, המחזור המיני הקטן, המחזור המיני הגדול, הנפת הפטיש והנחתתו, הנפת החרב והורדתה, החיבוק, הפיהוק, השינה, שתיית הקפה, לגימת התה, ההזנה, הזעם, הבכי, החיוך, כל דבר מעגל. הקטן מפעיל את הגדול, הגדול פועל על הקטן. אין סוף מעגלים משולבים אחד בשני, מטילים את צילם אחד על השני, פועלים בתנועה הרמונית חסרת גבולות. גם אם נתקע מעגל אחד הוא שייך לתמונה הגדולה. עצירתו או האצתו יוצרים שילוב חדש. התנועה אינה נפסקת לעולם.

במרוצתנו לקראת התאריך החגיגי, הכה אנושי של סוף האלף השני או סוף האלף השישי או סוף החמש מאות אלף, יהיה אשר יהיה, אנו יוצרים בידינו הקטנות, ואהבתנו הגדולה את הגדרות ההתחלה והסוף. ומה אנו עושים אם לא בנייה אין סופית של גדות הנהר, שם זורם נהר היחס הוא הזמן. עם כל תמרור שאנו מציבים אנו מוסיפים פירור לגדות המושגיות. בבנותינו את המושג והחומר אנו יכולים להתבונן מוקסמים בזמן השוטף. בנהר היחסים. כאשר המושג והחומר מתפוררים ושבים אל מקומם לתוך הנהר – אנו כה עצובים. נחפזים לבנות מחדש מדרך לכף רגלינו אשר ממנו שוב נוכל להתבונן מוקסמים בזרימה. בני אנוש מבורכים אנו, ואנו יוצרים את הקסם.

1000, 1600, 2200, האם אלו דקות? שעות? שנים? בכל אשר נפנה אנו עומדים סקרנים מול הדרך המניעה את כל גלגלי היקום המשולבים ביניהם. למין הזעיר ביותר ועד למוחלט ביותר. כל אשר היה הוא שיהיה. ולא. לא הבל היופי.

גם במחזור היממה בארץ החמה שבה אני גר, פועמת אותה חוקיות אין סופית. האין המתוק והמפחיד לקראת ההתחלה והופעת הזרימה ונסיגת הצל, והמעשה, והבוהק, האדמה המתקשה והאוויר הקורן. ההרפיה ועליית הצל וההמשך בלילה החם, החיפזון לקראת החידלון – ושוב רגע הביניים של האין אשר ספוג בכל שעה ובכל מעשה: הרגע האיום חסר הזמן, הרגע שבו נעלמו הגדות והוא מוחלט ועילאי. ובהתבונני בקטן אני רואה את הגדול: הנה העולם הנה אני.






0100

לפני היות הזמן
בתפר בין הסוף להתחלה
בנקודת האין
בין נשימה לנשימה


0200

כאשר האין הופך לכלום
דבר קורה בעומקים
מתהווה דמום



0300

דומם מרפה קשריו
שאריותיו פרושות
השמיים ללא תנועה


0400

בא רגע העמידה על שפת המפל
דממה לפני תנועה
השאיפה לפני שחרור
העולם שטוף באור שאינו אורו
השדה דומם ממתין


0500

הנה זורמת התנועה
תחילה אינה מורגשת
אך הנה! בבירור אפור!
אפור פלדה נסדק ורוד
ציפור! ציפור!


0600

קו הרכס נסדק
גלגל השמש מנסר, חותך, נוסק
הו שמש! שמש!
רקמות חוטים ואור


0700

ריצה ריצה
זורם עסוק מתנקה
מחפש בודק נוסק ניזון


0800

כאן נתחיל
כבר התחילו?
מקצב סדור
כיוון ברור


0900

הבט אל ידך
הכלי הפך אחד
הנכלל הפך אחד


1000

הבט סביב
ראייתך נפרשת
טבעות הזמן מכות גלים
מתחת לך


1100

היכן טרפי?
דם קטן זורם בי
חיים קטנים מפכים
נפש קטנה שבה


1200

תלויה בשמיים
פרושת אבר
מטילה אור מוחלט
לאן לפנות?
מזרחה? דרומה? מערבה?


1300

החלטה נפלה לא מורגשת
מתרכזת בעצמה
לא קשובה לכלום
חום זורם


1400

השמיים מנוסרים בעוצמה
נסורת של חום ואור
עצים שותים דממה


1500

נשמת העולם נשמעת
כבדה ויציבה
השמש מביטה לאחור


1600

הים מלטף את
מצחה של האדמה המסונוורת
באוויר קל


1700

בודקת את חשבונה
מרפה השמש את ידה
האדמה מתבוננת אליה
בעיניים חצי פקוחות


1800

מנוחה. עור הזמן!
אפשר לתקתק. לנשום.
מרכינה בעייפות את ראשה
אל מיטת המים
יפה, כונסת עצמה


1900

שעת המזל שעת הגבולות
הסדק הקשה נמס
האחד חי בתוך השני
נצח של רגע
אך הנה חומק חומק האור


2000

שקע העולם
עלה הגל סביבי
האנוח או אקום שנית?


2100

אני ממשיך מעבר לזמני
בארץ אפלה מוארת
תנועה שקטה פרווה רכה
וציפורניים


2200

ממלכה של עומק אפלה
מוזרויות מעמקים
עם אור עצמי


2300

מחול מזון והתרבות
הזמן אינו יציב יותר
מהר! מהר!


2400

שאריות חומקות אל המוחלט
נמוג הכל נבלע כוסה טבע
נמחה.
בריכה שקטה


0000

כבר לא היות בצד אחד
ואין עדיין צד אחר
רק המתנה באין מתן
והזמנה באין כל זמן

אין תגובות: