יום שישי, 31 ביולי 2009

לארי, 24 ליולי, תמונה מס' 3 / דבי


light composition # 4 / david michaeli / tlv 1993
banana beach 24.7 / ari avrahami / tlv 2009



לארי

תמונה מס' 3


השדה כולו
עטף בכנף את גופי החומר,
אדוות רוח צוננת
ידעו את כוח המשיכה
ונישמת רחש חרישי של מגע, חיכוך, פליאה.

אשמור על קירבה
ללא האימה, ללא השיגעון, ללא הזמן.
רק ביראה מופלאה
של נשימה ותנועה קלה,
של ייתכן
שתאיר את פניי:
שתפרוש חיוך של מלאך:
שתלחש כל בוקר מזל טוב.


באהבה רבה
דבי

יום שלישי, 28 ביולי 2009

לדבי / סיפור ימי מתוך "סוף חורפית" / שי גטריידה

birds faces 3 / david michaeli / tlv 1993



לדבי


סיפור יַמִי מתוך "סוף חורפית"/ שי גטריידה


פונה לטבול בים הנח ממערב. ברֵכות מי הים שבין הסלעים היו נדמות בעיניו לגונות נרחבות. ברווח שבין תחילת קיץ לשלהי סתיו, יורד אליהן מצויד במסכת צלילה וקנה נשימה, יוצא למסעות המסתיימים רק בשעות בין ערביים. ובערביים ההם, כשהרוח הצפונית סוחפת את החוף, מצמררת כל פיסת גוף הנחשפת אל האוויר הנושב, היה הגוף משתוקק לשוב ולהיטבל להתכסות במים המלוחים-נעימים האוצרים את חמימות היום הזה, את חמימות אלה שלפניו, רק קריאות הוריו הממהרים לשוב הביתה בסוף יום עבודתם היו כופות אותו להגיח אל היבשה.
הדרך אל הים. שחיקת הרגל היחפה בחול הזיפזיף הגס. השריטות הקטנות הנסבלות. לפעמים דורכים על קוץ יבש. התנועה ברגל קלה, נחפזת, המרחיפה את הגוף, לחסוך את הכאב. אולם יש עוד לדלג על חַדודי הכורכר.
היה יורד לשם עם צהוב שיער אחד, לבלות את השעות שבהן הוריהם עסוקים בענייני עבודתם, שם בנצחם את השיממון האורב לאדישים היו מאושרים. על הסלעים בקו המים התרוצצו הסרטנים, רחשו הזבובונים, נחו בקונכיותיהם החלזונות. הם למדו כי הכיפה הסרוגה ניתקת בקלות ממצע הסלע שדבקה אליו, התבוננו כיצד כונסת עצמה בחיפזון לפנים קונכייתה, נדחקת להיסתר בנבכי הפיתולים, ורגע לאחר מכן, מששבו והניחוה על הסלע, זוחלת בתנועות קטנטנות להיאחז בו חזרה. ואילו צלחית הים, בחושה מגע ולו קל ביותר, מיד נצמדת לסלע בכוח עצום, רק בלהב סכין יצליחו לנתקה. שושני הים האדומות צבען שזיף בשל, מפתות לנגיעה, מקצבי הגאות והשפל מאלצים את פעילותן. נוגע ללב גורלם של ברווזוני הים, יצורים זעירים המתאספים בהמונים, עגונים ברגל יחידה לקרשים הצפים בים, כמו ספינות מסע גאות מנווטות ביד בטוחה – ומתייבשים למוות בהתנגש לוחות העץ בשרטון היבשה. וכן. מתחת לפני הים רבצו קיפודי הים ומלפפוני הים הרכרוכיים, שבהילכדם פולטים נוזל עכור, הדונגיוֹת הטועמות-מלטפות את האצבע המוגשת אליהן, חבצלת הים שאינה נענית למשחקי אצבע וחומקת זריזה אל נקבתה. ועמוק עוד יותר מנצנצים חופזים הסַרגוסים, רועים בשלווה בין כרי האצות, הערָסים שלפעמים העלו בפתיון על קרס, נזהרים שלא להידקר בקוץ הארס בעורפם, מובילים אותם אחר כבוד לרחוש בשמן במחבת.
ושם, מרגע שירדו למים שיחקו משחק של תחרות מי יתפוס ראשון את המפל. פִּרצה בסלע שדרכה גלי הים שוטפים מן המרחב אל הלגונה פנימה. היושב בפרצה היה נאחז היטב בסלעים ומפקיר את גופו לשטף מי הגל המתפרץ או משתמש בתנופתם לגלישה מהירה אל לב הברכה, ובכלות התנופה מתהפך וחותר כנגד, לתפוס את המקום מחדש, מתמרן בין גופות קהל הילדים והאִמהות ההומים אתם.
אלה נאספו ממשכנותיהם בעיירה ובמושבים הסמוכים, אל המתת הטבעי הזה, לצנן את גופם, לרווח את נשמתם, לסעוד מתוך סלי פלסטיק תְפוחים שהניחו על החוף, לפני שיתקבצו אל התחנה קרושים ממלח, להמתין לאוטובוס שישיבם למעונות – "שני פעמים לטֶכְּשש"; ומונים מטבעות.
השאון הרב בברכה. אלה רודפים, מים ניתזים לכל עבר, ואלה בורחים. זה עומד פשֹוק רגליים, ומולו במרחק מה, חברו שואף אוויר, דוחס לריאותיו ומיד טומן עצמו במים. צולל, מגשש אל בין מְצָרי רגלי אחיו, מחליק בינן וכבר פורץ מן המים בשאגות שמחה לאחר שהבקיע דרך. המנסים להעמיק לצלול חוזרים וחופן חול בידם, להוכחת עומק צלילתם, בהגיח ראשם מתוך המים, עוד עיניהם צרובות ואפם מנטף, שורקת נשימתם האחרונה. אחות בכירה אוחזת את אחיה בעורפו חוזרת וטובלת אותו במים, מחזיקה אותו עד פקיעת האוויר מריאותיו, מה היא מנסה עליו. מעורבבים קצת. נוגעים ומתחמקים. משתוקקים ונזהרים. יש שנתקל ומיד מגניב מבט מתנצל, ויש שאינה נרתעת להחציף פנים ולהישיר מבט בהתגרות. יש מי שמסנן איום. יש שפורץ את לשונו לקלל.
באוויר מתפזרות קריאותיה של אחת כְּבוּדה, הטובלת במים, חרדה לצאצאה המתרחק. תחילה פוקדת עליו שישוב, ולמראה דמות העצמאי הקטן ובאין פתרון אחר וכמוצא אחרון משנה את גוון קריאתה לתחנון, שישמע היילוד בקולה ויחזור אל קרבתה. עטיפות בדי שמלותיה דבוקות למשמניה, חזה הכבד קונה חיים משל עצמו ברטטו כבן לוויה לגוף המקונן את תחנוני הזעקותיה. והיבחוש. לאחר שאטם אוזניו למשמע הקולות, והסב גבו שלא לראות, שמא תצמית את מבטו ותעורר בו אילוצי כיבוד ומוסרי כליות – כיוון שהחליט שבא הרגע הנכון לצאת ולדהור. הנה מחזיר היבחוש את פניו אליה. כאילו הוכרע המאבק בידי סיב טבורי שקוף. בפנים מתכרכמים משגר התינוק, מהמרחק הבטוח, אָלות ושבועות להרגיעה, כדי שיוכל לזכות בכל זאת בהסכמתה. אולם חששותיה אינם מתרוקנים, ביטחונה אינו מתמלא ומפני היבחוש המכורכמים זולגות דמעות שליש, זעקותיו כבר מגלגלות אל אמו קללות וכבר נהיות ליללות, עכשיו דווקא יצא מהמים, הנה הוא משאיר אותה, לא אכפת לו כלום. הוא עוד יראה לה. היבחוש. ומיד כרגע הזה הולך הביתה. והיא. מאיומיו דעתה מתבלבלת לגמרי. קיפאון ותדהמה אוחזים בה. כְּבוּדה. כמה לידות אחריה, טלטלות חיים חוצות ארצות, עד שבא לעולם בן הזקונים הנעווה. מאיפה נתרגשה עליה הצרה החדשה הזאת. מה פתאום ילך התינוק לבד הביתה אל העיירה. רגלו יחפה. רק בגד ים לגופו. איפה נשמע. הנה בשנית הוא שואף להפליג בלעדיה לדרך שאם יתמיד בה, ינוע בשממת שטחי בור, דרך פרדסים, שדות תירס ותלתן. יחמוק ממבטי החקלאים, יצטרך לעקוף שני מושבים שלא נעים לחצות דרכם – כי על תושבי העיירה פוקחים בהם חשד – עד שיימצא נתיב לקצר אל השיכונים שעל הגבעה. המסע הזה גרוע בעיניה מהאפשרות הקודמת שנטל לעצמו בהפליגו אל מרחבי הלגונה, שבלגונה לכל הפחות מתאפשר לה לצפות בו מחוף מבטח. בכוחות שעייפו לשאת את הגוף הכבד מושכת עצמה אל סל הפיקניק שהביאה, לשלות ממנו איזה פיתוי שיבלום את הסורר, כבר כלה מרצו במאבקים, שכך זעמו, הוא מבקש אפשרות לשוב אל חוג אמו, מתפייס, מתרצה, מרפה ממלחמותיו, אך אינו מבטיח דבר למחר.
ובשבתות. משעת בוקר מוקדמת היה יוצא לשחיות ארוכות, עמוק לתוך הים, להיכן ששייטו סירות המפרש הקלות, חורשות על פני המים נתיבים קצרי חיים. כשפיריות צבעוניות משייטות אנה ואנה, עוצרות לשנייה, חגות על עומדן ואחר פונות לנתיב אחר. שעות של חגיגה שובבה נכונות להן עד הסתלקות השמש. רחיפת המפרשיות הקלות. מהירות, במפרש קצר מתוח בזווית חדה. נחושות לכאורה על מגמתן המתחלפת בפירואט לא צפוי, משתתפים בו גוף השייט וגוף הסירה. השייט, ידו האחת על המפרש והאחרת על מוט ההגה. לפני רגע היה גופו מאזן בשכיבה החוצה, בשרירים מאומצים אל מעבר לגוף הסירה, רחוק ככל האפשר, כמעט חותך את המים, ובהרף עין אחד, בזריזות מיומנת ובתנועה המתאימה עצמה אל גוף הסירה העולה אל הרוח, מחליק את המנור שמעל ראשו, עובר אל הדופן הנגדית, מותח את המפרש מתיחה מחודשת וההגה מייצב את החרטום לכיוון הרצוי. עוד הרוח, לא רפה לרגע לחצה, והשייט כבר מוצא את שיווי המשקל החדש. נשלם העקלתון ורצה לה המפרשית ברוח ההיא לאגפי ים אחרים. ושייט אחד ניגש בסירתו, חולף במהירות בסמוך, מושיט יד, דג את הילד השוחה במשיכה מיומנת אל סיפון המפרשית הזעירה להפליג אתו – ומרעיד מצינת המים שעל גופו, לבו רחב.

יום שני, 27 ביולי 2009

פראנויה - נגוע - מספרים באוזן - הרפת הביומטרית - פקס טוטליטאריקה - יעילות, כסף, ניצול - להיות מצורע מסומן

"...הויתור כל כך הגיוני, אבל אהה, אין ממנו דרך חזרה. "למה לא" מעביר באחת בן אדם מרגיש למצב של חומר לעיבוד. מחבר במערכת חברתית לפריט במערך כלכלי. מנפש חיה לנפש מתה. "אנחנו נדאג להם לרמת חיים גבוהה ביותר", מתכנן היזם הזריז, הפשיסט העסקי, את הרפת האנושית על תפוקתה, זמן המדף של האסיר או המטופל, מוצריה, מימונה הממשלתי, מיסויה ורווחיו. "אנחנו נדאג להם." להם ולא לו. כוונותיו כה טובות. עובדיו ושוטריו המבוהלים ממהות מעשיהם עצמם, למה לא?, שמשכורתם, כעובדי קבלן, בחוזה אישי, למה לא?, בני מזל שכמותם, משולמת להם בצורה סבירה, למה לא?, אוטמים את ליבם ועיניהם למה שמתרחש והופכים לנפשות מתות בעצמם, רימות על גוויית הסולידאריות. כך מנהלים לול זומבים רווחי על שוכניו ועובדיו. למה לא?..."
ביום שני כנראה יועלה להצבעה בכנסת חוק המאגר הביומטרי לקריאה שניה . חובה להתנגד לחוק הזה. לפי החוק - שאין מדינה בעולם שחקקה אותו - ישראל תקים מאגר מידע מרכזי ובו יהיו טביעות האצבע + צילום פנים + כל פרטי מרשם התושבים + פרטים רפואיים וכל מידע אחר שניתן לאסוף על כל תושב במדינה. גם שלכם ושל בני משפחותיכם.
סירבת לתת טביעת אצבע - שנה בכלא!
על פי פרופ' אלי ביהם העומד בראש המחלקה למדעי המחשב בטכניון הסיכוי שהמאגר ידלוף לכל מיני גורמים הוא ודאי. כמו שגם היום חלקים גדולים ממרשם התושבים של ישראל מסתובבים ברשת.
כל אחד יוכל לשתול עלינו פשע שלא ביצענו. כל אחד יכול לעשות עלינו תרגיל עוקץ, לעקוב אחרינו.
עובדי ציבור יעשו שימוש בפרטינו האישיים, אירגוני פשע יתפרו תיקים לאנשים, אירגוני טרור יאתרו בכירים במדינת ישראל כדי לנקום בהם.
זה יהיה הסוף של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. זה יהיה סוף הפרטיות של כל אחד מאיתנו וסוף תחושת הביטחון שלנו כאזרחים. מרגע שיהיה חוק כזה כולנו נהיה תחת מעקב . שלא לדבר על כך שגם המדינה יכולה להשתמש במאגר לעשות דברים איומים נגד האזרחים שלה. אל תאמינו למה שמספרים לכם. מומחי מידע ומחשוב כבר קבעו מזמן, אין שום בעיה להנפיק תעודות זהות חדשות וחכמות שלא ניתנות לזיוף לכל האזרחים בישראל ללא הקמת מאגר מידע ביומטרי מרכזי. הריצה לחוק הזה תמוהה, מיותרת ומסוכנת. הקמת מאגר המידע מסוכנת למדינה יותר ממרבית הסעיפים בחוק ההסדרים שעמדו על סדר היום לאחרונה.
עצרו את החוק!
נפשות מתות: מאמר על הפרטה ובתי כלא פרטיים:
האגודה לזכויות האזרח:

יום ראשון, 26 ביולי 2009

אל, הכל, / מורן בצר

izak 16 / david michaeli / tlv 2005



*

אל פינת החצר בה אני יושבת לשתות קפה אחר הצהרים, מגיעה רוח לשחק בעלים. השכן שתל שורת שיחי במבוק. מאולצים, גדלים במזג אוויר יבש. הכנרת עומדת בקושי בשלושת אלפים הסמ"ק לשנה מים שהם צריכים. הדשא מכוסה פריחה צהובה. נשרה מהעץ הגדול עליו הייתה תלויה בילדותנו נדנדת חבלים מאולתרת. בין הפרחים הצהובים שמתבוננים מלמטה אל מקומם הנפסד בצמרת, שותקות נוצות אפורות לבנות סיפור של לילה. גוזל היונים שהמה על גג האזבסט לא ילמד לעוף.


*

הכל נפרד. אדם נודד ממקום למקום ונושא בכיסיו געגוע. תבניות נוף מסתתות את לבו המנסה לקבוע גבולות על פני האדמה. נואש מתאמץ ליצור מקום שליו ומפר את הדממה. ים כחול מלמעלה לא נוגע בעומק ים למטה. שלמות שנקרעה לפני שנים בלחישת המילה "ויהי". לדמעות שנולדו אז קרא האדם גשם, ובין סופות האבק מחכה לו כי ישוב. לתקווה קרא עונות השנה, כדי לא למות מצער והחליט כי מה שיהיה הוא מה שהיה.

יום רביעי, 22 ביולי 2009

אור אפור / דוד מיכאלי / הייקו

chaya / david michaeli / tlv 1987



*

אור אפור בחוץ
יקיצתי מוארת
משי שפתייך


*

טועם מספלך
קצף חלב וקפה
עם עקבות בושם








יום ראשון, 19 ביולי 2009

בדידותי / מורן בצר / הייקו

movement # 11 / david michaeli / tlv 1997



*

יושבת מולי
בדידותי מדברת
ללא הרף




*

בדידותי נואמת על שולחן הכתיבה, קצת התעייפה בינתיים.


אסתטיקה, ציידים, פורנוגרפיה ועובדים זרים / דוד מיכאלי

cobalt madonna / david michaeli / tlv 2000



אסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים / דוד מיכאלי

בשנת 1975 הגעתי לריו דה ז'נירו היישר מן הקרנבל הגדול בסלוואדור בהייה. לצד הסמבה והטנגה, מרצפות החוף המעוטרות ושדרת התפוזים, מתחת לצילו של הגואל המאובן מבטון הפורש את זרועותיו על ההר שכונה פעם חרוט הסוכר, או בשמו המוכר יותר הקורקובדו, הגיבן, סיפרו לנו גם על המשטרה החשאית המוציאה אנשים מבתיהם. לקראת הפסטיבל, כך סיפרו לנו, הורידו פבלה שלמה של פחונים, משום שחסמה נוף של בית מלון שאירח ועידה, העמיסו את תושביה והורידו אותם 1000 ק''מ אי שם הרחק מריו, לגורלם. שמענו את זה על רקע לילי שבו בצמתות הפתוחות אל ארבעת רוחות השמיים הוצבו נרות, קערות פירות, פרחים, וחלקי עופות מבותרים שהוגשו כמנחה בטקסי מקומבה פרטיים וקהילתיים. זה היה אכזוטי, מפחיד מעט בתחום שעדיין יכול להיחשב כתיירותי אבל בהחלט כבר היה שייך לעולמותיו של גרהם גרין שבהם נשק המערב הלבן לחום האפל. אבל אנחנו היינו צעירים ותמימים. טפשים מוגנים גם על ידי צבענו, גם על ידי שיוכנו התיירותי, גם על ידי הקהילה היהודית. חודש לאחר מכן בדקו לי את הדרכון בפנים חתומות כשאני עומד בקבוצה ליד קיר ותת מקלעים טעונים מכוונים אלינו, יומיים לאחר ההפיכה בארגנטינה בדרכנו למפלי האיגואסו. חזרנו לברזיל, לסאו פאולו. בתחנת הרכבת המרכזית וברחוב שלידה ראינו מצוד קבצנים נכים שהוטלו על ידי סניטרים לבושי לבן אל טנדר מכלאה ופונו בשם האסתטיקה מהעיר. לאן? משיכת כתפיים. לג'ונגלים במקרה הטוב. למחרת היינו על הרכבת לבוליביה ולא חזרתי מאז לברזיל. ההפרטה, האסתטיקה, הציידים, מסתבר שאסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים, – כולם הגיעו לכאן, אל ארץ ישראל, זו שתמיד עמדה לה בלבי זכות הארץ הישנה והטובה והמוחלטת. אני מרגיש זר, עובד זר. הפעם אין רכבת להסתלק איתה למחוז שעדיין איננו מכירים את אלימותו ועוולותיו. הפחד של העובדים הזרים הוא גם הפחד שלי. אם היופי הוא אהבה, האסתטיקה היא פורנוגרפיה.


פחד
רגלי טובעות עקבות שחורים מתפשטים
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.


השנאה
כשאני מתפשט ונכנס למקלחת
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.

יום חמישי, 16 ביולי 2009

עשב / דבי / 16.7 / נזירה עירונית

לא ידעתי
כיצד הורגים את החלום
ולא את מידת השתיקה הדרושה
בשיחה עם רוחות רפאים
אלף לילותיי ועוד לילה חולפים
בחדר מבואה המתהדר אבנים יקרות
הספור רק החל.
כיצד אוכל להטיב להבין
את שאינו נופל לארץ
שלעולם נאחז בשארית הרוח מן הדרום
הדוהרת אל זוהר הצפון?!
הגלים באים ובאים
לעולם אינם מגיעים –
הגאות והשפל תמיד על גבול השפיות.
אני חוצה אל אזור הצללים,
בצניעות מתבוננת בירח כתום ששוקע
ומותיר אחריו את החשיכה:
הרופא היחפן היטיב עמי:
הניח רטייה, תמצית עשב אברהם
פטרייה יפנית וכדור סגלגל
שהילכו עלי קסם של הבראה
ויכולתי לראות מבעד לאובך
צללית של אל קדמון המשייטת
בסירת דייגים כחולה.

שי גטריידה על "אל הגבים" מאת יעקב שבתאי

אל המרחב המדברי שאליו "כתוב" משקיף, אני מבקש להביא את אחד משירי הזמר העברי היפים בעיני. השיר הוא מעשה הכְלבה יוצא מן הכלל של מילים ומנגינה. המילים המועטות מצפינות סיפור ישראלי שלם של יום מסע מדברי. המנגינה הארגובית פוסעת איתן מן האור הראשון , דרך שעות החום הכבד עד לחושך בהרים, בשבילים מוסיקליים מאוד לא ברורים, אך מפתיעים כל כך והרמוניים.
מוכרים לי שני ביצועים, שניהם נהדרים. האחד של הפרברים, האחר של גידי גוב.

אל הגבים/ מילים: יעקב שבתאי/ לחן: סשה ארגוב

עם אור את הגבים יצאנו לבקש
בדרך למכתש
ואת צחקת בקול, פניך בהירים
תראה, הן השבילים פה לא ברורים

בכל המרחבים רק עיט יחידי
ידך בתוך ידי
הבוהק הלבן מכה בסנוורים
ראי, הן השבילים פה לא ברורים

היובש השקט, שפתייך הצמאות
ורחש לטאות
האור כבד כל כך, פניך בוערים
אלי, הן השבילים פה לא ברורים

שער ראשינו באבק הפך שיבה
פתאום הלילה בא
צנחנו על החול, החושך בהרים
ראי, הן השבילים פה לא ברורים

יום רביעי, 15 ביולי 2009

קירקה / דוד מיכאלי

יהודית סספורטס the witness


קירקה

בספינה לבנה של גבס
שמע את קולה על קצוות הגלים
מכליב אותם לרקמה מתנועעת
רגלו שבורה, דם על רקתו. מהיכן לה את שמו?
אביה היה נגר כך אומרים ואמה היא תופרת
עינה היתה אופל פלדה מעוננת
היא חיה במקלט גרעיני וכאשר הובילה אותו לשם
הושמד העולם שבחוץ, בפנים
על שולחן הגזירה הגדול
מצא את אונות חבריו למסע מוגדלות לפרטים,
פתיל מדידה אדום מפותל לידן.
היא נגעה בו לרגע ביד מעוצבת שויתרה על הכל
ספינת גבס לבנה התפוררה שוב לחול
ממרחקים חצה כאב חד של צחוק הדלתות הכבדות
את הרשת שטוותה זמן כה רב
כאשר נשק לקשוות המתוחות
של שפתיה

קטאגאמי - גלופות נייר יפניות

פתיתי שלג בענני ערפל, תקופת מייג'י 1868-1912 42X30.5 ס''מ, אוסף שנקר

תערוכה מדהימה של נחישות, דיוק והתמדה עם מחוייבות עמוקה להתבוננות כתכונה אנושית. ללא מילים שיעור יסוד בעיצוב ואמנות.

האגודה לידידות ישראל-יפן

המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע''ש יחיאל נהרי, רמת-גן רח' חיבת ציון 18


ק ט א ג א מ י
גלופות נייר יפניות


הקטאגאמי, גלופת הנייר היפנית (ביפנית "קטא" פירושו דוגמה ו"גאמי" פירושו נייר), הומצאה בתקופת נארה (794-710 לספירה).

גלופת נייר משמשת לצביעת בדים בטכניקת הקטאזומה (צביעה באמצעות גלופה). בטכניקה זו מניחים את גלופת הנייר על הבד ומושחים דרכה דבק אורז שנועד לתחום את גבולות התפשטות הצבע. תפקיד הגלופה הוא לשמור על דיוק ולאפשר חזרה של עיטורי הצביעה.

הגלופה עשויה משתיים או משלוש שכבות של דפי נייר המופק מעצה של עץ הקוזו. דפי הנייר מודבקים זה לזה באמצעות מיץ אפרסמון, והוא שמקנה לגלופה את הגוון החום-כהה. אמן הקטאגאמי נדרש לשליטה עליונה בסכין החיתוך, ואין כל אפשרות לעשות תיקונים בנייר לאחר שנחתך. סוגי הקטאגאמי השונים נבדלים זה מזה בסכין החיתוך ובאופן החיתוך של נייר הגלופה.

בתקופת מייג'י (1912-1868) שימשה טכניקת הקטאגאמי לעיטור בגד ה"קאמישימו", לבושו של הסמוראי שכלל מעיל ומכנסיים. בקיוטו עיטרו ציורי הגלופה את קימונו ה"יו-זן" של מעמד האצילים שהיה עשוי ממשי יקר, אך היה אפשר לראות את עיטורי הקטאגאמי גם על בד הקימונו הפשוט "יוקאטה", ששימש לבוש יום-יומי. בתקופת טאישו (1926-1912) עדיין רווחה והתפתחה טכניקת הקטאזומה. לאחר מכן בתקופת שואווה (1989-1926), עם התפשטות מנהגי הלבוש המערבי, בחרו פחות ופחות יפנים את לבוש הקימונו לחיי היום-יום, ועקב כך פחת מספרם של האמנים היוצרים בטכניקת הקטאגאמי. לאחר מלחמת העולם השנייה, במסגרת המאמץ להחזיר עטרה ליושנה ולשמר את האמנויות המסורתיות המיוחדות ליפן, הכריזו השלטונות ביפן על אמנות יצירת הגלופה ואמנות הצביעה בגלופה כאוצרות תרבותיים לאומיים.

התערוכה "קטאגאמי – גלופות נייר יפניות", שלראשונה בארץ מוצגות בה מספר רב של גלופות נייר, מאפשרת לצופה הישראלי להכיר מקרוב את האסתטיקה הייחודית של אמנות הקטאגאמי. מרבית הגלופות המוצגות בתערוכה הושאלו מאוסף שנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב. כמו כן מוצגות כמה גלופות מאוסף ג'ורג' חורש. בתערוכה מוצגות גם גלופות נייר מעשה ידיה של טאיקו קושידה אליאש. טאיקו היא אמנית קימונו שיוצרת בטכניקת הקטאזומה, וכאוצרת שותפה של התערוכה חקרה את אוסף הגלופות של שנקר ושל ג'ורג' חורש.

זה לא מתח זאת מועקה / שי גטריידה / מתוך "סוף חורפית"

tigermount, david michaeli, judea desert,2001


מכורבל בשק השינה, השמים מעל היו קרים, חלקם מכוכבים וחלקם מוסתרים מאחורי עננים. עשהאל הרהר שהוא שכח מזמן את דבר קיומם ושכח כי יש מראה שכזה של עומק ושקט רוחש. הרהר על שקט רוחש, כי אחת לכמה רגעים חלף לוויין בדרכו מאי אן לאי שם ומדי פעם בפעם נפל כוכב. הוא הבחין שקבוצת הכוכבים גימל הדרום כבר זזה קצת מתחילת הערב. אמר בלבו שבדיוק השקט הזה דרוש לו, הנה זאת התחלה טובה לדבר שלא הותיר לו כל בררה אלא ללכת עד כאן. הוא שאל מה עושים עכשיו בבית, הקשיב לסביבה ושמע את נהמת מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, שמע את חריקת השיניים של לַחְמון המעלה גרה, ומדי פעם בפעם מחרחר, ופתאום תהה כמה זמן לילה כבר עבר ולא היה יכול להשיב, אף לא באומדן. רק ידע שעל אף עייפותו הרבה – השינה הלאה ממנו.
אחרי עוד זמן הוא הכיר את האי שקט שנכנס בו. ניסה לגבור עליו בכל מיני תרגילי אטימת מוח בתוך השק שינה, אבל הוא הרגיש לא נוח לטמון את ראשו בשק השינה כי מה אם תתקרב אליו איזו חיה רעה, יש פה צבוע וזאב וקרקל, אולי איזה נמר אחד נשאר. לחש לעצמו זה לא אי שקט. זה מתח. יצא מהשק להפיג את המתח בתנועה. התקרב אל לחמון וראה שהוא רובץ אך צווארו זקוף ומבעו דרוך וערני, עוקב אחרי התרחשויות שהיו נסתרות מעשהאל.
ועשהאל הלך לקושש, ליבה מגחלים את המדורה והניח קומקום לתה, אוף כמה לאט עבר הזמן עד שהתה רתח. עשה פיפי אחרי התה וחזר לשק השינה, שוב הסתכל בשמים ושמח לראות עוד טיפונת תזוזה, הנה קסיופיאה הסתובבה מעט סביב צירה. והוא הרהר מזל שאני רואה לוויינים עפים. וכוכבים נופלים. מקצבי קסיופיאה איטיים מדיי בשבילי. אוף. עד שהם זזים. ולא. אלה לא כוכבים, אלה שנופלים. בכוכבים מתכוונים לכל מיני שמשות שמתכלות מתוך בעֵרה פנימית. אלה שנופלים הם חלקיקים אבקיים. נסחפים ונלכדים בכוח, נמשכים ומתחככים, ונשרפים. בהירים כל כך. כל כך בהירים. וקצרים. זה רק שאני מביט מכאן טועה לחשוב שהם גדולים וכבירים. והוא חשב על בהירותם; איזו בעֵרה מרוכזת מפיקה אותה. והוא חשב על ההסתובבות של הגופים השמימיים סביב עצמם, ואיך תנועתם קשורה בתנועת גופים אחרים. על תנועות התרחקות הוא הרהר ועל תנועות של התקרבות.
ועדיין הייתה השינה רחוקה ממנו. כבר שכחתי את זה, אמר בלבו, אני כבר לא רגיל לבדידות. אוף אם היה לי פה אוטו הייתי עכשיו נוסע הביתה. ועוד קצת אחר כך אמר בלבו זה לא מתח זאת מועקה, ושוב יצא מהשק ושוב ליבה את המדורה ועוד זמן העביר על ידה, אינו מצליח להתקדם הלאה במחשבותיו וגם לא להיחלץ מן המועקה או לדלל אותה. הוא אמר "זה יותר מדיי בשבילי, אני הולך לאבד פה את הקצת שפיות שעוד נותרה בי. מחר באור ראשון, לא מעניין אותי מה יהיה עם לחמון, אני רץ לכביש ועולה על הטרמפ הראשון שיעצור לי". והיה בהסכמה הזאת עם עצמו דבר מרפא ואחריו הרגיש שהוא כבר עייף באמת וחזר לשק השינה.
שארית הלילה ההוא עברה עליו בין התעוררויות שבהן היה מצלם בעיניו את תמונת השמים להיווכח שהכוכבים אינם נחים במסילתם ונעים אל דעיכתם, ובהתעוררויות היה מרגיע ששום חיה רעה אינה זוממת עליו, ובהתעוררות הלפני אחרונה, אור ראשון כבר האיר, הרגיש איך באה עליו הקלה עצומה על אף שרירי הצוואר והכתפיים התפוסים ועל אף הלאות שממנה נפקחו עיניו. באור הראשון הזה אהב את קול מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, אהב את שחור הזנב הראשון שבא להתעניין על ידו בפְרִירות כנף וזנב, אהב את לחמון הרטוב מטל שעדיין היה דרוך וערני אבל דבר מה נראה בו ידידותי יותר ורך כלפיו, ואמר "עכשיו אני אישן עוד קצת", נרדם הפעם לשינה שלווה ועמוקה אם כי קצרה, וממנה הקיצו אותו הצקות זבובים וקרניים של שמש מדברית חמה.

יום שלישי, 14 ביולי 2009

צפריר / דוד מיכאלי

ze'elim, david michaeli. judea desert, 2005


צפריר

לזמן מה הייתה זו סכירת אבן על נתיב הזרימה שחרבה ושְמה נסחף ועצר מעט מזרחה. בירכת צפירה נמצאת על סיפו של המפל הגבוה של נחל צאלים. במשפט הזה זורמות כמה משמעויות. ראשית, "נחל צאלים" הוא הביטוי העכשווי של הקצה המערבי והיהודי שהורכב לישראליות ונושא עימו כמובן את המשיחיות כמרכיב מובנה את הגלות והגְזֵרה המדבריים וכן את הנִיסִיוּת. שנית, הוא מכיל צליל צל רחב נוף כמו צאלה, וצאלון, וגם אצילות והאצלות, כלומר, דבר גדול מתיאור שאורו או צילו שוטפים מטה במדרג ואל דרגות תחתונות. מדרג ודרגות הם גם אום דרג' ודרג'ה, מקום ומקום במדבר יהודה. ושלישית, הוא מכיל את השם הבדואי, הן בהדהוד פונטי והן בזיכרון ובהדחקת הזיכרון בוזמנית שהם מרכיב טראגי קבוע בתנועות האנושיות הגדולות ששטפו באזור ובקהילות הרופפות הגילדניות שנאחזו בשוליו עם שוך המערכות השולטות, אם בצאן, בשוד, או בדפנות הסלעים כנזירים, צרובות, מכונסות, מוכנות ליגון שיטפונות. "ואדי סייאל" הוא ואדי השיטפונות.

השיטפונות עצמם דומים לקאלפות הגדולות. תמיד הרגשתי כי השיטפון מוחק את הדף ומותיר אותו נקי או לבן, כמו הבולדרים הגדולים, למחזור קיום חדש. אפשר לומר שהנחל הקניוני הזה מוחק וכותב את עצמו מחדש באמצעות מחזורי השיטפונות כפלימפססט של אבן.

הוואדי נמצא במדבר יהודה, שם שאוחז בתוכו את הגנטיקה הרומנטית והקנאות המדברית של שטחי קיצון, הישרדות, רועים, בורות מים, עומס חום כבד, מגילות כתובות פגומות המסרבות להימחק, מצוד מורדים, שוד ומצוקים, יוני סלע ונחשי אפעה. את מסרי האהבה הביישניים מעבירים הרועים באביב באמצעות סימון ענפי רותם פורחים.

שיטפונות מוליכים בהתגשמות פתע כמויות ענק של מי סחף, חובצים את החומר, מעלים קצף, נועצים גוויות בסדקי סלע, מבריחים נחשים אל דפנות בוץ ונעלמים כשהם מותירים גבים מלאים מים חומים שלאחר כמה ימים הם מצטללים עד כי לעתים אינך מאמין שיש בהם בכלל מים. כה צלולים, כה דוממים. בזמן מועט הם מתייבשים, חלקם נטמנים. אלה שנותרו מוצלים מתעננים לירוק, פוחתים בחום השמש ומכהים לשחור על קרקע נטולת חמצן.

הגבים, מכתשי אבן בסדקי המעוקים המעוקלים המוצללים שבקרקעיתם ובתחתית המפל. חלקם נסתמים בסחף הזורם, חלקם נפתחים. תלוי מה עוצמת הזרם. וכך גם ברכת צפירה, הגב שבראש המפל הגדול, שהייתה סתומה במשך שנתיים ובשיטפונות האחרונים נפתחה מחדש.

תארו לעצמכם צוקים של אבן גיר שצבעה חום, מתנשאים לגובה של עשרות מטרים, או צונחים לעומק, תלוי מהיכן הינך מביט. קו יתדות מתכת קדוחות בסלע ומחוזקות בשרף אפוקסי מוליך על פני הצוק הכמעט אנכי, ביטוי עכשווי של ישראל שהתיילדה אל מולדתה הממשית או המטאפורית, צמודה אל צוק ההיסטוריה לעתים במהופך כמו שממית חרדה, חלק גדול מגופה נשאר מפרפר בזיכרון בארצות אחרות, במחוזות אחרים. לקראת התחתית דילוגים על בולדרים, החום הופך ללבן, במבט למערב רואים מפל שלילי עם צניר חלק בשלישו העליון מעבר לחצר סלעים סגורה. יוני סלע ממריאות באדיקות באלומות האור בקתדראלה המשוקעת הומה לפתע ודוממת שוב, גלישה בעזרת ידיים ורגליים אל קרקעית מרוצפת חצץ ואבנים גרופות שצבען לבן מוחלק כעצם קר, הזרימות הקשות אינן מאפשרות לשום פטינה להצטבר.

אז, בין קירות מצוקים, במבט מזרחה, נפתח מרחב ריק, עם רכסים מעורפלים באופק. עדיין איננו רואים את המפל, אבל הבריכה, בריכת צפירה, הנה היא. גב שקט. מפעם לפעם רעד על פני המים. רוח הקניון, נשימת המרחב הגדול שבחוץ אינה חדלה. רוח קלה, צינת עומק שהשמש מבקרת בו מצד אחד אך לרגעים מועטים באמצע הרביע הראשון של היום, ועוד רגעים מועטים מצד אחר לאחר אמצע היום, בריכת המים המשתנה והדוממת, לפניה ומטה בעומק עוד שני מטר, המשכה, בריכת גב נוספת של מים רועדים ממתינים, והלאה מעבר לשפתה הלבנה נפילה ארוכה אל המדרגה הראשונה וממנה הלאה ומטה מטה ריק גדול.

מה שאני רוצה להתייחס אליו הוא הרעד הזה לבדו, כי זה הדבר שעל שמו קרויה הבריכה, בריכת צפירה. הצפירה ע"פ מילון ספיר היא גם עליית השחר, עטרה, תור השעה היעודה. והצפירה היא הזאפירה הבדואית, והזאפירה הוא הזֶפיר, והזפיר שמקורו מערב הוא צפריר, הרוח הקל שמרעיד את פני המים ונותן לנו תחושה שיש מסתורין חי בנקיק העמוק, כמו במסתורין החי של ההשתנות מן הדומם אל המובחן, כאשר שחור נמזג כחול וההמתנה הדוממת מסתיימת על רמת המדבר ואחרי כן בני גוונים, ולתכול ולוורוד בתנועת האצבע הקלה של הרוח, צפרירי בוקר. יום בא במדבר. גבולו רך לרגע, פניו קשים. וכאן, מה שגרם לי לשבת ולכתוב את כל זה, היו כמה דברים: האחד, תקופת המתנה ארוכה מאוד, לילה מאוחר או אשמורת אחרונה, שנתות ארוכות שבין שלוש לחמש, של המתנת הכתיבה. וההמתנה הזאת שבסופה צברה קוצר רוח, תמה כשנסחפתי בקריאת ספר. כל השנה האחרונה הייתי עסוק בענייני מדבר, שמיעוטם היה בגלות המסולעת שמדובבת אלי ורובה היה תוכניות וארגון ומחשב ופגישות. כשכלו כל הקיצין וחברתי הפכה להיות נרגנת ואני הייתי לרגזן, חזרתי להתבונן בקצה העיר במדבר המים בשעה שבין הלילה ליום, עם בוקר, כדי לשוב עם רוח מפויסת יותר.

שם קיבלתי משותפה להתבוננות, רצה למרחקים ארוכים, כרך קטן של שיחות. שבעה לילות של חורחה לואיס בורחס. (הקיבוץ המאוחד, 1995, בתרגומו של אורי פרויס). והנה בהרצאה הראשונה שלו על הקומדיה האלוהית, בעמ' 22, בורחס מתאר בוקר בכור המצרף שבקוטב הדרומי בשורותיו של דנטה ומנהל דיון על השחר העולה, הגוון המתוק של הזאפירו. מילה שבאיטלקית מתנגנת, פוקחת עיניים, הומה כיונה. אבן חן מן המזרח שצבעה מקובל ככחול. צבע, ספיר, תכלת. אלו שלבי הפיתוח. כך גם תרגמו לעברית.

האם הזאפירו של דאנטה הוא הזאפיר שמשמעותו בערבית "המנצח"? הסאפיר שמשמעותו בערבית שגריר או שליח? זְפיר שמשמעותו בערבית אוויר או עדן? הצבע הכחול אינו מוזכר. הוא מובלע בביטוי הגוון המתוק בבשורת הרווחה שלו, בשמי השחר, בזיכרון אזכור אבן החן. ומה עוד מובלע שם? האם ידע דאנטה כי צבעיו של הספיר משתנים? האם ידע היוצר כי הספיר נחצב מתוך המעמקים ונולד אל האור לאחר תהליך של ליטוש וצריפה? האם ידע הכותב כי הוא השני בקשיותו לאחר היהלום ועמיד בפני פגמים ושריטות? האם הכיר המחבר את תופעת שלושת (או ששת?) קווי האור המחוברים לכוכב המופיעה בספיר המלוטש? האם הייתה לכך השפעה על מדורי יצירתו? הידע הסופר כי הספיר קשור לסתיו? עונת המעבר? זמן השתנות ושיטפונות? היקפנו מעט את האבן עצמה, אך אצלי מיד קם צלילה של המילה. היכן הזֶפיר? הרוח?

ברכת צפירה הנה היא שוב מול עיני, שפה צרה של חול גרוס ואבנים, צוקי גובה, צל ציפור, וקצה פתוח אל המרחב הגדול במזרח, אשה נחה על האבן הלבנה לצד המים, והרעד. הרעד הלוא הוא הזפיר שלי. הצפריר. ברכת צפירה, בירכת צפירה. וזה, הדבר שקם, הכתוב מול המקום, היה צפריר בפני עצמו. חושך מוצק איבד את יציבותו ועוד לפני שהבחנתי בשינויי הגוון, כבר קם רוח, רעד קל שלא חדל, ואז, אור הכתיבה. וכמובן המעבר המוחלט בין האפס לאחד. בין הריק לפעולה, בין טרם היות הדברים להיותם, בין אי אבחנת הפרטים לאבחנתם, בין הוו-ג'י לטאי ג'י כפי שהתופעה מכונה במושגי הקוסמולוגיה הדאואיסטית וכפי שנרתמו המושגים האלה במאה השש עשרה להשתנות הגדולה, קו הזמן שחצה את העולם והדהד ממערב למזרח וחזרה, רוח שאמר: פועל לא פועל, זפיר המערב שבישר שיטפון ורעם של המהפכה התעשייתית, הכתובה, הדפוסה, ואת המושג הבינארי שהמריא על צילו. והמעבר הזה הרי משמעו בין אפס לאחד והוא גם המעבר הנורא שבין הדף לאלף. היכול הנייר לתקשר עם הכתוב עליו? שאלה איומה.

ממד המצע חוּצָן למישור העשייה. זוועה גזורה היא. ברוח הקלה הזאת של סוף השבוע האחרון פגשתי על מארג הטקסט של שיחותיו של בורחס עם עצמו, דבר נוסף. בשיחה על חלומות הבלהה הוא מספר בעמוד 41 של הגרסה בעברית על אחד מאחייניו שחלם שהלך לאיבוד, פחד, הגיע לבית עץ לבן עם מדרגות מסתובבות, פרוזדור ודלת ומהדלת יצא בורחס. הילד שתק, ולאחר שנייה שאל: תגיד לי מה אתה עשית שם? ובורחס, המפוחד, ממה? עובר באחת לאינטלקטואליזציה של ממדים ושיפוט על חוסר אבחנה בין חלום לערות. והרי יכול היה לבחון את השאלה בעיני המשורר. הרי הילד הוא שער, בין תבניות שלא נוצקו סופית. מה עשה בורחס במחשבתו של הילד? לא בבית הנחלם שצבעו לבן, אלא מה עשה שם במחשבתו של החולם? ואולי לכך נתן תשובה מודעת לא מודעת בסיפורו "החורבות המעגליות".

באותו מאמר הוא נוגע בשני מרכיבים הכרחיים של חלום הבלהות: תחושת הזוועה, והשקט הנורא. והרי זוועה טמונה בכל פתיחת דלת, ואולי התקווה שנמצאת שם, בפעולה, נגזרת מן הזוועה, שרק לא תופיע. והשקט הנורא הוא אנו לבדנו. הנטושים. ועל שפת המפל הגדול כדלת לא דלת לאינסוף, ובתוך המעוק האפלולי חבויים נמצאים תמיד שני המרכיבים האלה שדוחפים אותנו לטפס על קירות פשוטו כמשמעו, והקרקעית ממתינה תמיד. רק הצפריר גואל אותנו מהדממה הנוראה, כאשר הוא מעביר את תודעתנו מן הדף הריק אל העשייה הנושבת. ובעמוד 119 שבתרגום, בשיחה על הקבלה, מצטט בורחס את ברנרד שאו: אלוהים נמצא בעשייה.

בצורה נפלאה מכל הסבר מצאתי טעות הגהה בגרסה העברית בלב הספר מעט לאחר אמצע עמוד שמאלי לקראת סוף פסקה, בשיחה על ------ ? נכתבה המילה בו, בצורה: בוא. כלומר עם א מיותרת, היא האלף המפורסמת שבורחס משדך אותה תמיד לדמוניות המקסימה של האלְףְ, הסיוט ובו בזמן גם ההתחלה שלעולם איננו מאמינים בה והיא מפרנסת את המעגל הנצחי וחורבותיו הכתובות. הסופר מחייך אל הנכתב מעצמו. הנכתב מעצמו מגחך על הסופר. וכמובן, למרות שבשטף הקריאה ציינתי בזיכרוני את המקום לשוב אליו, לא מצאתי אותו למרות שדפדפתי וחזרתי וקראתי שוב ושוב ושוב. האין ההזדמנות מופיעה לפנינו פעם אחת? וההחמצה? ורק הזיכרון של מה שאין להוכיחו, וההיוותרות על קָצֶה חלוּם שאין סוף לעומקו, ומה שנותר לנו, עיוורים כשמשון לפני שנמוטט את ההיכל שבתוך ההיכל, הוא להפנות את פנינו, פני זאב, תודה לזאב, בודדים, למגע הכה מתוק, הילדותי, של צפריר הבוקר הנושם, המבשר של זהב הזריחה, צבע שהוא משלים לכחול וחובר אליו מאז ומתמיד גם בתחושה העמוקה של הקדמונים שחיברו ספיר וטורקיז לזהב וגם בערכי המתמטיקה, הרוח שהתגשמה לדימוי בתוכנת הפוטושופ שבהוראת היפוך הופכת את הזהב ואת צבעי האדמה ואת צבע העור שלנו עצמנו לכחולים. בממד אחר של אנטימטיקה או אולי מטאמטיקה אנחנו כחול. שם השמיים הם המדרך העמוק היולד אותנו. וצבעם מהו? הרי ככל שאנו מנסים לגעת בהם כְּחוּלָם וזהבם נמוגים לאפלה מנוקדת. בהרצאתו על העיוורון מצטט בורחס את גתה: "כל מה שקרוב מתרחק". גתה היה זה שכינה את שעות השחר של היוצר "זהב נמס". ילד הייתי, מתבונן ארוכות בשמים, ראשי סחרחר, מנסה לתפוס את עומקו של האינסוף. לימים פגשתי בריק שבין הכתובים איש בשם פול צלאן שהתבונן גם הוא בתהום זו. הוא אמר: מי שעומד על הראש, השמים הם התהום שלו. רעד עובר בפני המים כאשר בעומקם מעבר לתהום המצוקים נעים העננים.

צפריר / ספור / פורסם בתרבות וספרות, הארץ 10.7


מה שאני רוצה להתייחס אליו הוא הרעד הזה שעל שמו קרויה הבריכה, בריכת צפירה. הצפירה על פי מילון ספיר היא גם עליית השחר, והצפירה היא הזאפירה הבדווית, והזאפירה הוא הזפיר, והזפיר שמקורו מערב הוא צפריר, ותחילתו של אור הכתיבה

אסנת אביטל - אמנית

אסנת אביטל. זוכת הפרס לאמנויות ע"ש הדסה ורפאל קלצ'קין לשנת 2008


אסנת אביטל - אמנית
היום בבית העולם של קיבוץ עינת באה למנוחות אסנת אביטל - אמנית ועמיתה לתרגול טאי צ'י. תודה על היותך. אנחנו איתך באהבה רבה.

יום חמישי, 9 ביולי 2009

האמן על האמנים / יאיר גרבוז

Ma donnA / david michaeli / tlv 1984


תודה מיוחדת לרון בן-דור המבלב"ג (המביא לבלוג)



יאיר גרבוז האמן על האמנים

מתוך "משקפיים" חוברת 13 יולי 1991


"היכולת של האמן להיות במיטבו ברגע ההכרעה ובזמן הנדרש גוזלת כוחות נפש מרובים ומחירה לרוב יקר מאד. שיאים הרי יוצרים מורדות והישגים מבשרים כישלונות אפשריים. יוצא לפיכך, שלעיתים קרובות משלם האמן תמורת חכמת היצירה באינפנטיליות יומיומית. תמורת הבטחון והנחרצות שבשיפוט האמנותי - בחרדה ותחושת אפסות. תמורת הדיוק הוא משלם בפיזור נפש ותמורת הנאמנות להישג וההקפדה על האיכות - בבוגדנות. תמורת הבדידות - בשחצנות. הפגיעות עולה לו בתקפנות ואף בהתנשאות, ותמורת הנשיאה בעול והיותו נשלט בידי יצר בלתי ניתן לכיבוש, הוא מפצה את עצמו, לפחות לכאורה, בנטילת זכויות יתר מופלגות, התנהגות קפריזית ומוסר חברתי גמיש. חשיבות המקוריות ביצירה גורמת לו לטעות ולחשוב שגם התנהגותו צריכה להיות מקורית."

"להיות אמן הוא קודם כל להיות שופט ובה בשעה להיות, במידה רבה, גם המחוקק והמחדש. ייסוריו וחרדותיו של השופט שייכים למחיר שהוא משלם בעבור עירנותו ויושרו, שכשלעצמם אין להם חשיבות אלא כמסייעים לתבונתו ולכושרו ולהחליט ולגזור דין."

"אמן הוא זה שבנה סביב עצמו מעטה דק והגנה שבירה של שביעות רצון, אבל פנימה משם הוא כולו חוסר ידיעה אך רוב מעשה. כל זה מקל על כושר ההיפרדות וההתגרשות שלו. ומתוך שבינו לבין עצמו אין הוא עושה מעצמו עניין גדול, הוא יכול להמר על עצמו ולחטט בעצמו ולהפתיע את עצמו, ובעיקר לבגוד בעצמו. הוא בעצמו איננו טוב בעיני עצמו מכל שמרן מחורבן אחר. הוא יוצר טכניקה של הכרעות חסרות רחמים לטובת ההימור ונגד השמרנות, לטובת הבדיקה ונגד ההרגל, לטובת העשייה. הוא מחפש תמיד איזון בין עבר והווה, מסגרות ושבירתן, כוח ומתינות, רגש ושיפוט. הוא נאבק על גבולות ומגבלות ויוצר גבולות ומגבלות חדשים, מרענן את מה שעמד להתנוון וטומן את זרע הניוון החדש."

יום רביעי, 8 ביולי 2009

טכנומיסטיקה - הספר: נמצא בצומת ספרים ובחנויות הפרטיות. סטימצקי עדיין חושבים. לכו לצומת!

ציור עטיפה הדר סגל
היי לכולם
מיפוי טכנומיסטיקה ברשת ובתקשורת. כל עזרה בהפצה תבורך.

קישורים למאמרים:

קישור למאמר הארץ שיצא השבוע ביום א
http://www.haaretz.co.il/captain/spages/1098300.html

סיקור תומר פרסיקו מעריב נרג
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/906/776.html

שאלות ותשובות בתפוז
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1210

ראיונות שפורסמו:
יום שלישי 6 ליולי נערך ראיון ברדיו רשת ב ג'יגה בייט

ראיונות בדרך: (אנחנו רוצים להגיע ללונדון וקירשנבאום)
אברי גלעד
כלכליסט
הארץ ספרים
מעריב
ידיעות

ערבים לכבוד הספר:
אוניברסיטת בר אילן 31 במאי
יום ה 25 ליוני ערב טכנומיסטיקה בית בהאוואנה
יום ה 2 ליולי ערב טכנומיסטיקה בפרוזה דיזנגוף

מוצ''ש 8 לאוגוסט ערב השקה הירקון 70 – החללית – בואו!


אתרים למכירת הספר:
סטימצקי
http://www.steimatzky.co.il/steimatzky/pages/Product.aspx?ProductID=13371660&CategoryID=1

הדף של מדף בפראג
http://prag.publishing.googlepages.com/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%9E%D7%93%D7%A3


בלוגוספירה:
http://www.notes.co.il/ido/56975.asp

http://catuv.blogspot.com/2009/06/blog-post_49.html

http://www.2jk.org/praxis/?p=2210

http://eyaldatz.blogspot.com/2008/04/blog-post_30.html

http://corky.net/drupal/aggregator/sources/24

http://catuv.blogspot.com/2009/05/blog-post_4955.html

http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?tag=%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

http://2007.icon.org.il/event.php?id=5

http://www.tapuz.co.il/olamot/Interests/%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

http://shaveh.co.il/story.php?title=z---267

http://twitter.com/ThaiFoodBlog/status/2254204715

http://it.themarker.com/tmit/article/863

http://twitter.com/jonklinger/statuses/2369531938




יום שלישי, 7 ביולי 2009

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס / עם עובד 1976 / מאנגלית: ג. אריוך
תודה מיוחדת לרון בן-דור המבלב"ג (המביא לבלוג)
ביום קיץ שקט אחד ישבתי לי בבית העלמין ושיחקתי על המצבה דמוית- הספסל של המלאך גבריאל, עליו השלום, שכונתה כך משום שמלאך עשוי שיש היה כורע עליה. לפתע נשאתי את עיני וראיתי, לא הרחק, תהלוכת-הלויה קרבה ובאה, אם אמנם ראויה היתה להיקרא תהלוכה. סוסים לא היו. גם מזמרים לא היו.
ארבעה אנשים נשאו ארון-מתים קצר ורחב שהוצא מחדר המתים. --- רוח מרעננת להפליא היתה מנשבת ביום ההוא בבית-העלמין ורוחם של הזקנים אמנם היתה מרוממת. הם השגיחו בפרחח קטן לא הרחק מהם - ראשו הגיע אז קצת למעלה מקצה המצבות - שהיה עוקב אחר תנועותיהם בתשומת לב עצומה.
"בוא לכאן, ילד ונשוחח," אמר הכוהן יוהאן. "דרוש לנו מלווה שלישי".
קפצתי ובאתי אליהם בעמדם בשביל ולחצתי את ידיהם, והכוהן יוהאן ואייוינד הנגר הציבוני ביניהם והוליכוני עמם מאחורי הארון בתורת מלווה שלישי בתהלוכת-ההלוויה: כל הדברים הטובים מנינם שלושה. ---
שאלתי מי האיש שם בארון. והם לא ידעו לענות. הכוהן יוהאן אמר: "אנו קוברים אותו לא משום שאנו יודעים מי הוא, אלא משום שיודעים אנו כי האל אוהב במידה שווה את כל בני האדם; הוא רוחש לי ולך ולאייוינד הנגר, זה האיש האוחז בידך השניה, אותה האהבה שרוחש הוא לאיש המוטל בארון המתים הזה".
"אולי זה האיש שהיה בחדר-המתים אתמול או שלשום ושאין לו פנים?" שאלתי.
"כן, זה הוא, כנראה," אמר הכוהן יוהאן. "פניו חסרים, אם אפשר לומר כך, ומטעם זה אין אנו יודעים מי הוא".
לאחר שהארון הורד לקבר, והכוהן יוהאן אמר מילים אחדות על שפת הבור, הוא חזר אלי, אחז בידי והוליך אותי אל שפת הקבר ואמר:
"ועכשיו, אלפגרים, נשיר את המזמור שכתב האלגרים פטורסון לשמם של כל בני- האדם החיים ומתים באיסלנד במות עליו בתו הקטנה".
ואז פצח הכוהן יוהאן בשיר בקולו הסדוק, קול יגע וחסר גוון של אדם זקן.
ואני, ידי אחוזה בידו שרתי עמו בקולי הילדותי הצלול; וכך התחלתי לשיר לעולם כולו. לא בלי גאוה חשתי, כי נבחרתי איכשהו לשיר לחיים ולמתים גם יחד. יונאס השוטר שר גם הוא עמנו, וגם אייוינד הנגר. האיש הקיטע בעל הסוסים השתדל גם הוא לשיר. והצפורים שרו.
ואז הלכנו משם. "הלויה נאה מאד" אמר הכוהן יוהאן. "הלויה נהדרת. הלואי יתן האל לכולנו הלויה נאה שכזאת".
אני לא אמרתי כלום, ורק החשתי צעדי לצדו וידי אחוזה בידו. נבצר ממני להבין, מדוע סבור היה הכוהן יוהאן, כי ההלויה נאה כל-כך, שהרי אפילו סוסים לא היו.
כוהן הקתדרלה הזקן נפרד ממני לשלום אצל שער הכנסיה. "שלום לך," אמר. "ואם יזדמן לך לשחק בבית-העלמין שלנו בשעה שנערוך הלויה ותראה, שאין קהל-המלווים גדול ביותר, כלומר, תראה שיש תהלוכה קטנה ונאה כמו זו שהיתה היום, למשל, מוזמן אתה להצטרף אלינו ולזמר אתנו. אני איני מיטיב עוד לשיר, חוששני. אבל אף שאיני מיטיב לשיר, יודע אני, כי יש צליל אחד, שהוא מאד טהור.
("גם הדג ישיר", עמ' 62)

"כל האנשים הטובים חבוי בהם צליל אמיתי, לא הייתי אומר כעכבר במלכודת אלא אולי כעכבר בין הקיר לבין ציפוי. אבל חסד מיוחד הוא, אם האל מאפשר להם לשיר את הצליל שהם שומעים … מעולם לא שיחק לי מזלי עד כדי כך שיכולתי לשיר את הצליל ששמעתי בקרבי, ואף על פי כן הצליל קיים ואמיתו אינה נפגמת" (גם הדג ישיר עמ' 123)
קרוב יותר שצליל זה יהיה לא לפרסום אלא אדרבא, לאלמוניות גמורה" (211 )

טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / מאמר בגלריה הארץ

עשב / דבי / 7.7 / קטע מוסיקלי

ציפורים וירח 1 / יצחק פטיש / ישראל 2008



קטע מוסיקלי.

השדה נותר מאחור כה צהוב מחמניות.
האלים שיצאתי לבקש קמים לתחייה, משתקפים במראה:
מפהקים, מגחכים.
בסבלנות חיכיתי שיניחו זר על ראש, שהקתרוס ילווה
את יקיצת הנצח.
להתחיל מחדש מבידיון הכוכבים הזוהרים אחורה בזמן, המעבירים
מידע בחושך, ושאר בראשיתונים
כמין חיות קדמוניות שאינן פוסקות מלהיכחד חדשות לבקרים
עד קצה הנשימה שלי והלחץ בחזה והעצב הדבק למוחי.
אינני רוצה להרגיז את יושבי מרום או לשבש את מהלך הדברים.
כיצד נוהגים בחצר המלוכה?
קידה, כניעה, דברי חנופה?!
- מחפשת מורה דרך – אני אומרת, שיעבירני במסע
מהחלון לדלת לים, לעצמי.
הם דוברים שפה אחרת.
אינני מבינה פשר החולשה התוקפת ומותירה אותי עייפה מתמיד.
אחד מהם קם בכבדות, ניגש קרוב ושולף מחזי סכין
ואנחת רווחה נשלפת עימה. אני תמהה לדעת האם הלחץ בחזה
היה הפגיון של בורחס או חדות בהירה ונוקבת של
ראייה בעל כורחי.
כולם מהנהנים בראשם ומפנים מבטם לדגים המעופפים
השוחים סביבי – יש להם כנפיים.
אז חשות רגליי את האדמה נמסה, זולגת
והמסה של המסע נמצאת בגרגיר אחד בודד, כבד ודחוס,
כמה גדול היקום הפועם בו.
ניסיתי לחייך מבלי לדמוע. עקבתי בעיניי אחר החוט הקושר
ביני לבין אלה שהיו כאן לפני – חולמים את חייהם
כשברקע מתנגנים צלילים המריחים סדקים: היכולים
להסתנן כמו הרוח כמו המים ולהכיר אותי מתגשמת
בענן אי-שם למורדות הרי אררט.

כְּלוּם/ שי גטריידה

neolitic eight / david michaeli / tlv-givatime / 1997




וּמִן הַתהום –
הַמִּלָּה הַזֹּאת – כְּלוּם.
חוֹזֵר וּמְגַלְגֵּל אוֹתָהּ.
כְּלוּם.
כְּ –
לוּם.
כְּלוֹמַר כַּלּוּם הַמְּפֻיָּח, הַנֵּיאוֹלִיתִי, הַיָּשָׁן,
מִבְּאֵרוֹת הַמַּיִם הַחַיִּים בְּעֹמֶק יָם.
אוֹ זֶה אֲֹשֶר כַּחֶרֶס הַנִּשְבַּר,
בְּתַחַח חֳלָדִים וּבִנְשִׁימַת עָפָר
יָצוּף אֶל פְּנֵי הַזְּמַן.




הערות:

1. לוּמָא, לוּמֵי (ארמית) = שם מטבע, מָעָה.
מָעָה היא: "…גרעין קצת הפֵּרוֹת, כמו של החרובים, הקישואים והאבטיחים וכדומה. ובהשאלה: מעות הים, האבנים הקטנות וכדומה על קרקע הים". בן יהודה, מילון הלשון העברית.
2. ועוד דוגמאות לשלל פירושים ושימושים אצל כנעני באוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות. לדוגמה, ריב"ג: "אבל כְּמעותיו פירושו אצלי כמספר החול אשר בו, כעניין ושמתי את זרעך כְּחול הים".

3. בִּבְאֵר המים בכפר הניאוליתי בְּיַמָּהּ של עתלית (כיום שקועים הכפר והבאר מטרים אחדים מתחת לפני הים) מצאו הארכיאולוגים גלעיני זיתים ושעורים שהשתמרו.

העבר הוא תמיד בלתי צפוי / אספה פלד




העבר הוא תמיד בלתי צפוי / אספה פלד

יום שני, 6 ביולי 2009

בנין לבן החלטה שחורה: קופאית בגבעה - בריונות, גזענות, טיפשות, נקמה

שש שנים אחרי גיורה, קיבלה הקופאית האתיופית ממשפט דרורי והאברך הדורס מכתב המודיע לה כי גיורה בוטל!
אברך מקושר לצמרת ש"ס דורס קופאית אתיופית
שופט דתי מוציא אותו זכאי כדי לא לפגוע בקריירת הדיין שלו
השופט אונס את הקופאית לסלוח לנאשם
הנקמה בקורבן: הרבנות מבטלת את גיורה של הקופאית
הפגנה!
לא לגזענות - לא למדינת הלכה!
יום שני ה-13 ביולי בשעה 9:00 בבוקר מול בית המשפט העליון בירושלים

עשב / דבי / 6.7

david michaeli/herbert samuel/tlv 2006

*
בוקר
נפרדת מעוד ידיעה.
הדרך יורדת לים
פנסי הרחוב כבים אחריי.
זוכרת לנשום
כנפיי רטובות, מלוחות
מחכה לאופק שיתרחב
בינתיים מסדרת את גרגרי החול, תולה ענן
מנמנמת את שארית הזמן
מתקמטת בשקט
סופגת אותות של זמן על העור.
אבני הדרך מעופפות
שומעת את הד שריקתן בחושך.

הרי לא תוכל להיכנס לחלומי.
באצבעותיי ציירתי במערה שלי
את הממוטות שועטות
ואבק היתמר מעבר לזמן
וכיסה את עיניי.

אהבתי את הצל שנותר על החול
כי למדתי לעוף.






*
אני חולמת את חיי
הערפילים זכים ונוגים
וואהו, כמה כיוונים?!
אני נאחזת בבועות האוויר שבמים
בידיים החותרות
ברגליים שנעות, צפה
שוזרת מראה עיניים להזיה
הכל רוטט סביבי
להק דגים הביט בי בעין אחת
התנפצות גלים ורחם מים
מוסיקה של תפילת מעמקים
דרך המנסרה
נתפזר האור
לאלפי רסיסים ונשר עלי
שיכרון.
כמה חדים היו חושי
לשמוע את צמיחת העצים
נשירת העלים, ונשמת הגלים.

יצרתי עולם אחר
וגמעתי המרחק
שביני לביני באינזמן סופי
כעת אנוח.

humid turteles / david michaeli

d.m.gturtle/givataime/2001

Humid and hot in tlv cool evenings in Jerusalem
Stoned turtles hide under the dry leaves