יום שבת, 27 במרץ 2010

KAISEKI קאיסקי / אריה ביפן










קאיסקי / אריה קוץ


KAISEKI
ארוחה יפנית מסורתית מרובת מנות

השף אוקמוטו ממסעדת בומבנס בטוקיו
מנהל מסעדה מבוססת על מסורת הקאיסקי עם גיוון עכשיוי.
המסעדה מגישה כל ערב ארוחה מעט שונה, על פי עונת השנה ומצאי השוק, אך אחת בלבד, ללא אפשרות בחירה.

ארוחת שמונה מנות
2010–03–26

מנה ראשונה: טופו שני טעמים עם שרימפ קלוי קלות
מנה שניה: מרק אצות דקיקות עם שלושה כדורי בצק אורז ממולאים בשלושה פירות ים שונים.
מנה שלישית: מוס חציל במקפא עגבניות עם שלושה כדורי אורז קטנים ועליהם: בייבי קלמארי, רצועת פילה בקר וקיפוד ים.
מנה רביעית: מרק אורז סמיך עם נבטי במבו (סממן אביב), פטריות יער ושזיף וכבד אוז צרוב קלות מעל.
מנה חמישית: מרק רצועות בקר עם עלי יער טריים
מנה שישית: דג צעיר מתפיסת היום בשתי צורות הכנה – נא וצרוב מוגש עם פלפל דק (לא חריף) בגריל וצנון מגורר עם וואסאבי ועם תחמיץ עלים ירוקים.
מנה שביעית: בייבי תירס בגריל עם ירקות העונה בתחמיץ קל.
מנה שמינית: אורז בתה עם דגי סלמון
קינוח: סורבה שומשום שחור, מקצפת תות שדה ושמנת קפה

יום חמישי, 25 במרץ 2010

אני רואה כדורים / שי גטריידה



לזֹהר

אני רואה כדורים
אני רואה פרות וסוסים
ושועלים אני רואה – גדולים וּקטנים

עץ ששוחה במים
עננים אפורים ולבנים
וגוזל שעף מהקן - אחרי כמה ימים

זנב מתפתל. אֵש. חתול חותך עשב יבש

מן החוף עורבים צועקים
בשמיים פורחים סרטנים
ידיים קטנות אורגות למניפות – נוצות תוכִּיִים

שמיים גבוהים
נוסעת בהם סירת מפרשים
ודייג - קַוִוים עדינים - דג דגי עננים

דְגֵי אור ומחשכּים, דְגֵי אפסַיִם וּמעֲמקים
דְגֵי רגע (ותוהו וצוהר וכלום)
דגי אֵינְספור, דגֵי בין הדברים

מֵי שָמַיִם, סִבכי עננים
ירח נובט, אדמת תלתלים
ואור דק רוקם כוֹכַבִי - הרוקד בלילות השחורים

יום שלישי, 23 במרץ 2010

דמוקרטיה מתגוננת / מתקן תעשייתי לזיקוק גז על חוף הכרמל

חברת נובל אנרג'י, ושותפתה קבוצת דלק של יצחק תשובה, בעלות קידוחי הגז תמר ודלית, מעוניינות להקים בחוף דור מתקן לטיהור גז בשטח כולל של 250 דונם, הכולל: העברת הגז מהים בצינורות תת קרקעיים עד למבנה טיהור וניקוי הגז, ארובה בגובה 50 מ', מבנים תעשייתיים, מיכלי דלק ומבני קירור. בנוסף, שריינה רשות הגז 100 דונמים נוספים העלולים לשמש לתחנת כוח עתידית או תעשייה עתירת אנרגיה אחרת.
השטח המדובר הוא שטח חקלאי הנמצא מול זכרון יעקב, קרוב למושב דור ולפרדיס, בפתחת נחל דליה.
רק לאחרונה נודע כי התוכנית כבר אושרה בהליך מהיר על יד חלק גדול מרשויות התכנון. בקרוב אמור להתקיים דיון סופי בוועדה הארצית לתכנון ובנייה.
לפיכך, הוחלט בשלושת הרשויות: מועצת חוף הכרמל, זכרון-יעקב ופרדיס, לצאת למאבק ציבורי ומשפטי בשם כל תושבי האזור, כדי להילחם בהקמת חוות הגז במיקום המוצע.

שאלות:
למה לא משתמשים באזור התעשייה הקיים של חיפה והקריות?
למה מכניסים עוד מתחם תעשייתי בין תחנת הכוח של חדרה לחיפה?
מי אישר את המעבר משטח חקלאי לתעשייה כבדה?
האם האישור מתחבא מאחורי המונח תעשייה קלה כמו שירותים?
מי אישר את טווחי קרבת חוות הגז ליישובים באזור?
מי אישר את החריגה בתקני חומרים מסוכנים?
היכן נמצאות ההערכות הנזק לסביבה במקרה של התפוצצות?
למה הוציאו את חוות פי גלילות ומכניסים חוות גז חדשה לאזור מיושב?
מה המשמעות לגבי הרחבת ישובים באיזור?
מי אישר לפגוע בחוף הים?
מי מרוויח?

ארבעת הקלפים – הערות זמניות על דמוקרטיה וטרור, קפיטליזם וניו אייג' / דוד מיכאלי

לכל תופעה ורעיון בעולם יש בו-זמנית תופעה משלימה. אין תופעה כלשהי הקיימת לבדה. ישנו קשר משלים בין הרעיון הדמוקרטי העכשווי לבין ההשלכות וההיבטים השייכים לו היום: טרור, קפיטליזם וניו אייג'.
מול שאיפתה של הדמוקרטיה לשקיפות ופתיחות עולה צל הכיסוי והבידול. מול השיתוף והשיח הפתוח עולה צל הטהרנות והטוטאליטריות. מול הרווחה והרכוש עולה צל השוד. מול הסדר עולה הפרת הסדר. הדמוקרטיה מספקת כלים מערכתיים וחוקיים של חופש פרט וביטוי למניפסטים מכל סוג.
לרעיון הדמוקרטי במדינת החוק, שאמונתו מכירה בחופש פרט, בעלות פרטית וחופש התארגנות ובחירה, יש כחלק מובנה ממנגנון ההרס העצמי שלו את הבחירה עצמה ואת החלופה כמושגים שמהם נגזרת תרבות הצריכה החומרית והרוחנית. מכאן מופיע כחלק מובנה, הטרור, שמהותו היא ניצולו של הפרט הצרכני העצמאי ובחירתו החופשית, האלטרנטיבית והאמנותית בפעולה של מרד אלים במערכת החוק ובצריכה. (לעומת מרד אילם של התכנסות ודיכאון.)
לרעיון הקפיטאליזם המבטא את חופש הפרט החומרי, הבעלתני והצרכני, דוגל ביוזמה ויזמות ויוצר מערכות-על, יש כחלק מובנה את הניו אייג', המבטא את חופש הפרט הרוחני והתפתחותו, משתלב בתרבות הצריכה ודוגל גם הוא ביצירתיות ויזמות.

ההון במיטבו מעניק לנו גן עדן אופנתי כמערכת מורכבת של שפע ונוחות המאפשרים הגות וגם חמלה. בגן עדן זה נמצא פנאי, מזון מגוון, סניטציה, ניידות, אסתטיקה, תקשורת ויעילות במוצרים משוכללים.
יחד עם זאת ההון הוא עיוור, ומוכן לייצר כל דבר אם יש לו דרישה. ההון העיוור משתלט ומכתיב את הזמן, מייצר ומעצב את השווקים עצמם יחד עם סביבות הייצור, משנה את הסביבה ואת הקהילה, עם חשבון של הרס אקולוגי הנוסק מול צמיחת המודעוּת שלנו לאחריותנו, מפרק את הקהילות ומגייס אותם כמתפרנסים.
בניצולו לרעה של כלי ההון העיוור אנחנו פוגשים את תעשיית הנשק כמייצרת כסף ומלחמה, מנחילה ערכים של כוחניות והשמדה ויוצרת סביבה של דיכוי. אנחנו פוגשים את הפן הרע של השפע בתעשיית המזון המהיר המנחיל זללנות ובדידות, פיגועים בריאותיים ומחנות ריכוז ועיבוד לתוצרת חקלאית ובעלי חיים.
בעולמו של ההון אנחנו פוגשים את תעשיית הפרסום, הצומחת על תשתית מתכלה של עצים (נייר) וחשמל, שניתקה את מושג האושר מהנשגב ועיצבה אותו כמוצר נרכש, יוצרת אמנות מוּטה, מנחילה ויוצרת סביבה תחרותית של מקובלים ודחויים. זהו פיגוע-מושגי וקיבוע של חברה בגיל ההתבגרות.

כאשר הכל נמדד בעלות-תועלת פרטית ותאגידית (הסופר הנרי מילר קרא לזה ''התאגיד הקוסמו-דמוני''), מגורשת הרוח והאמונה מן המעשה הפרטי והכללי ובקצרה אין להם אלוהים, יש להם מכשירים ובמקום הרוח – בור של דיכאון משום שללא אלוהים אין הכרה באדם. הרוח המגורשת נודדת כדיבוק המחפש גוף והיא מתגשמת בתקופתנו בטרור ובניו אייג' ובכל ערוץ אמוני אפשרי.

הניו אייג' כדתיות חדשה וכניסיון אינדיבידואלי להגיע לנשגב, לאמונה ויצירת קהילה חדשה משתמש מכורח התקופה בתמונת הביטוי והאמונה של הדמוקרטיה וההון ובקידום מכירות של שוק חופשי.
הפיכת החצר הרוחנית למערכת עסקית ולמוצרים המגלגלים סכומי כסף עצומים היא אחד העסקים הרווחיים ביותר וזה מתאפשר תודות למבנה העירוני, לאמצעי התעבורה והתקשורת העכשווית המאפשרים הפצה של מידע במהירות נגיפית ולשבירת המונופול של גופי האמונה האורתודוכסיים.
הניו אייג' הוא דמוקרטיה של אמונות, ארכיטיפים ודפוסים. הניו אייג' מתיך אמונות ורעיונות ומהווה מעבדה לניסוח תחושות ומושגים חדשים.

הטרור משתמש בחופש ביטוי גם אם הביטוי הוא פצצה ובבחירה חופשית גם אם הבחירה היא רצח. הטרור משתמש בכלי ההון: ביזמות, בשכפול, בפרסום, בתקשורת, בעיצוב, בשיווק, בהפצה ובהנפקות.
אם המדינה משתמשת במלחמה כמערך ופיתרון ארגוני, הטרור משתמש בזעם כביטוי אישי. הטרור הוא אמוני וגם אמנותי כמיצג, פולחן וטקס. זוהי שליחות רוחנית קטלנית המספקת מוצא, מיקוד, מטרה ואופק ללכת אליו. ובקצרה, תשובה מצוינת לדיכאון הפונה פנימה וגם לאנונימיות.
בזאת משלים הטרור את הצד הפשיסטי (בהעדפת הפעולה לכשעצמה על פני יחסים) והפטישיסטי (בסגידה לפריטים של שליטה) העיוור (לא פחות מן ההון העיוור) של המסגרת הדמוקרטית המקבלת-כל ואת שימושו בשלושת הקלפים האחרים בסדרה.
לכל ארבעת המרכיבים יש הגדרה של אידיאל הרמוני כמטרה-תוצאה-מוצר. חוץ מן המסגרת הדמוקרטית המכילה ביסודה מרכיב של תום, ושבסדרת הערכים שלה נמצאים כרטיס בוחר, חופש תנועה, סובלנות מינית וזכות לגור על פי בחירה, בשלושת הקלפים האחרים קיים מרכיב מסוכן של התמכרות שאינה רואה בני אדם אלא קהל מטרה ומנצלת את הסובלנות, הקבלה והתקינות המובנים בדמוקרטיה. בהתמכרות הזאת המציאות אינה היא לכשעצמה אלא מערכת סמלים זכרית-מייצגת של פנטזיית אושר צרכני המשקפת במעוות את סדרת הערכים הדמוקרטית.

בסדרה הקפיטליסטית אלו כרטיס אשראי, מכונית, אישה יפה ובית פאר. בסדרה הניו אייג'ית אלו כרטיס אשראי רוחני, רולס רויס, אם אפשר, נשים יפות ואשראם. בסדרה של הטרור אלו כרטיס אשראי אידיאולוגי, רכב כל שהוא או תנועה, נשים כהבטחה מובלעת ומצודה.

כאשר העולם הופך בפסיכוזות חסרות התום האלו למשחק הישגי, כל הבריות הופכות לשטוחות וקל להפקיע אותן מאנושיותן בשיכרון הכוח, ולעבור על הדיבר ''לא תרצח'' הנפשי ו/או הפיזי האמור להימצא בשורשה של מדינת החוק הדמוקרטית.

מושג האושר היום משודך להצלחה חומרית ומשותף לכולם כהבטחה עתידית. בו זמנית מתקיים מולו הדיכאון. מושג האושר הוא שימוש קר לב בדימויים משוכפלים על מנת להשיג הבטחה שלעולם לא תושג ולפיכך מה שנותר הוא הפעולה העוויתית עצמה של המיצג הדמוקרטי-טרוריסטי-קפיטליסטי-ניו אייג'י, אשר מתחבט בעצמו בו-בזמן שעולמו-סביבתו נאכלים ומתכלים בסערה מטורפת.
השקעה והקרבה, במובן של מגויס - מכור לעבודה - שאינו רואה אחרים - בדלני, ובקצרה מה שמכונה ''מקצועיות'', מחליפים את מושג האחריות הטרנסצנדנטי שנמוג יחד עם רוח הדברים תחת לחצי המושגים הנוראים ''מבחן התוצאה'', ''עלות תועלת'', ''אושר לכל'' ו''זה לגיטימי'' האיום במיוחד.

היכן שיש דמוקרטיה יש טרור. היכן שיש קפיטליזם יש ניו אייג'. אלו הם פני הבחירה השונים של אותה מהות מרקדת של שימור והרס. הרביעייה הזאת היא סדרת הקלפים המניעה ויוצרת את העולם של היום בקשרי גומלין הדוקים בין ארבעת המרכיבים היוצרים את האחד מתוך האחר: שני קלפים שמהותם ארגון ומבנה ושני קלפים שמהותם אמונה ואמנות. הסיווג של ארגוני ואמוני אינו קשיח משום שכל ארגון מקורו בחזון ואמונה וכל אמונה תהפוך בסופו של דבר לארגון.

חובתם של חברי המסגרת הדמוקרטית כ''דרך האמצע'' לקיים תחושה ורוח שאינן נופלות מעוצמת הזעם של הטרור ומעצמת החמדנות של ההון על מנת לשמור ולהגשים את אנושיותם ולא לאפשר התמכרות קיצונית מכל סוג בניצול לרעה של החוקה הדמוקרטית כמו שימוש בהפרטה משולחת רסן שמשמעה אידיאולוגיה של הון, או משיחיות מכל סוג אחר המעבירה את האחריות על חיינו לידיהם של ברוני הון, ברוני מלחמה או ברוני אמונה.

יום ראשון, 14 במרץ 2010

בחול / אגור שיף / ספר חדש

אנחנו שמחים להודיע כי ספרו החדש של אגור שיף יצא לאור

שם הספר: בחול.
זירת שנות השבעים קמה לתחייה. אני זוכר. הייתי שם.

ספר טוב.



"בַּחוֹל" - פתיחה


הנה סוף-סוף אנחנו נפגשים.
אבל תראה אותנו. תראה כמה עלובה היא הפגישה הזאת. אני שוכב בחול ואתה רוכן מעלי, מסתיר ממני את שמי הלילה המוארים, מקרב את אוזנך לפי ולא שומע כלום. אפילו לא לחישה.
אין לי מושג כמה דקות אנחנו תקועים כאן במצב המגוחך הזה, אבל נדמה לי שבקרוב מאוד כבר נאלץ להיפרד. בעצם, אני די בטוח בכך. כן, הפגישה הזאת, הראשונה שלנו, האחרונה שלנו, לא תמשך עוד הרבה זמן. חבל. הייתי רוצה להספיק לספר לך הכול, גם אם אינך יכול לשמוע את מה ששפתי ממלמלות.

בוא נחזור להתחלה.
נחזור לאותו בוקר חם עד טרוף בתחילת הקיץ.
לטלפון שצלצל בשבע ורבע בדיוק. לטביעות רגליים רטובות שהובילו אל המסדרון. לקצף הגילוח שנמרח על השפופרת השחורה. לקול שסיפר לי שמצאו עוד אחת וביקש שאבוא מיד.
זה היה יום ראשון, אחד ביולי, א' בחודש תמוז. אם התחיל עידן חדש לא היה לכך כל סימן. לא ליקוי חמה, לא סופת קרח. לא נחיתת מטאור. רק איפוס התאריכים המוזר הזה שלא שמתי לב אליו בכלל. סתם יום לוהט, בדיוק על פי טעמי.
אני זוכר שהתענגתי על הרוח החמה שהכתה בלחיי. אני זוכר את אד האספלט שעלה מהכביש והתפתל מולי בריקוד בטן שקוף.
בדרך, על הכביש הישן, עוד הספקתי להיכנס למשתלה, ולקנות למִילְכִּי עץ קומקוואט קטן.
זה היה יום הנישואין העשרים שלנו.
קטפתי מהעץ חמישה תפוזים ננסיים כדי שיישארו עשרים בדיוק. איך יכולתי לדעת שעד שאגיע בערב הביתה, לא יישאר אף פרי מחורבן על העץ המסכן הזה, וכולם יתגלגלו על המושב האחורי של האסקורט?
בחיי, זה באמת היה קומקוואט עלוב.
אבל הסיפור, אח יקר שלי, מתחיל רק כאן, בין אולגה לקיסריה.
ירדתי מהכביש הראשי ליד אתר הבנייה של תחנת הכוח החדשה. פניתי לרצועת כביש דקה שלצידה התאמצו שיחים מרוטי ראש להזדקף מתוך הדיונות בעקשנות מעוררת רחמים.
ניידת פתוחת דלתות עמדה בכניסה לשביל. בתוכה היו שני שוטרים מעולפים שניתכו והתמזגו עם המושבים. המנורה המסתובבת על גג האסקורט ליקקה בהבהובה הכחול, המבוהל, את לובן השמיים.
אחד מהשניים פקח לעומתי עין מסונוורת. לכל אורך פניו נרשמה קובלנה כלפי שמש הצהריים שזרחה במלוא כוחה בדיוק מעליו.
הורדתי את החלון ואמרתי, "לזירה."







כשאני יוצא למדבר אני מרגיש שאני הולך למות / דוד מיכאלי

כשאני יוצא למדבר אני מרגיש שאני הולך למות
פורסם ב-NRG מעריב, יוני 2006


''אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה'', כך מתחיל השיר הנפלא של דליה רביקוביץ ז''ל וממשיך ''רק אלוהים יכול להציל אותו''. ההמשך המאולתר שלנו, אנשי הטיפול בשטח, הוא: אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה האם הוא נשאר אדם.

תארו לעצמכם שמוציאים אתכם החוצה מתוך התרבות הרגילה ונהלי החיים הרגילים שלכם. אתם במדבר עכשיו. כל מה שיש לכם, ויהיה לכם בכלל בימים הנוראים והנפלאים האלה הוא תרמיל מרופט שבו אתם סוחבים מים, מעט ציוד ומזון. והתרמיל כבד. תארו לעצמכם שעזבו אתכם ואתם צריכים למצוא את הדרך לבד ימים רבים במדבר הגדול הנפרש לפניכם והוא צופן בתוכו איום וצימאון, בדידות, קושי ללכת, מאמצים גדולים, סכנות ואובדן דרך.

תארו לעצמכם שאין מי שישמע אתכם ואת קובלנתכם. שלמדבר לא אכפת ממי שנכנס אליו ועושה רושם שלפעמים גם לצוות לא אכפת. תארו לעצמכם שהיחיד שאפשר לפנות אליו לעזרה הוא אתם עצמכם ובסופו של דבר אתם עושים זאת מכיוון שאין מישהו אחר ומכיוון שגם שום דיבוק פנימי לא יצלח ואז קורה דבר מופלא: אנחנו גדלים.

בדרך אל אחד מהמסעות האלה, כאשר ראינו את קצה מצוק ההעתקים נחשף לאיטו אל קרני השמש הראשונות, אמר לי אורן גור, חבר יקר, פסיכולוג: כל פעם שאני יוצא להישרדות אני מרגיש שאני הולך למות. אין הגדרה יותר מדויקת מזו. בכל פעם שאני עומד לצאת למדבר גם אני מרגיש שאני הולך למות.

הקבוצה נמנמה ברפיון. ילדים-גברים שניסיון החיים, דֶמון האכזבות, הנטישה, ההתעללות וההונאה שנצברו בהם הקשו את פניהם ועיצבו בהם תווים מרדניים, חשדניים ומתעלמים. נשימתם של רבים מהם מתוחה וקצרה, מוכנה להתפרצות. ציוד שטח ותרמילים מפוזרים ביניהם.

מי האנשים האלה שאנחנו יוצאים איתם? במה נפגוש בשטח? מה יהיו המצבים שנעבור אותם ביחד? אגרופים, סכינים, אבנים, זעם, אימה, אלו יהיו חלק מהווילונות שנחצה בדרך אל רגעי הבנה נדירים. המדבר עושה דברים גדולים ואנחנו המיילדים.

נוער בסיכון הוא ביטוי לאובדן עצם נשמתה של החברה האורבנית ההולכת וכובשת את מקצבי הטבע והקהילה לטובת קוד סגור של בטון וכסף. התוצאה היא חיי נפש חסרים ומכירת הרגישוּת לתועלות עסקיות עטופות בדימויים חסרי תום. התגובה היא דפוסי ניתוק, התמכרות, תוקפנות. דפוסים ומקצבים של הטבע צופנים במפגש איתם יכולות של עזרה לריפוי רגשי ושיקום. זה מה שעושה המדבר.

בתוך מרחב זה אנחנו פועלים כאשר אנחנו מציבים את המשתתפים מול עוצמתו של הטבע ומביאים אותם אל תחושה של יראה מול המוחלט ובו בזמן אל נוכחות וערך עצמיים ובלשונו של עמנואל קאנט על הפגישה עם הנשגב: ''אם כי אי-יכולתנו להתמודד עם הטבע מוליכה אותנו להכרה באפסותנו הפיזית, בו בזמן היא מעלה בנו יכולת שיפוט עצמי כנבדלים ובעלי עליונות על הטבע, יכולת זו היא בסיס לבניית קיום עצמי אחר לחלוטין". בתוך המרחב הזה אנחנו מציבים את הנערים במגע ישיר עם הטבע וגם מול עצמם, כהזדמנות נדירה לפגוש את עצמם, אולי לראשונה, בחלון הזדמנויות שיוביל לשינוי כיוון המבט ואולי אף לתחילת ריפוי.

את עקרונות העבודה שלנו אפשר לתמצת בקצרה לארבעה קווים מנחים: א. איננו מתייחסים לרקע או להיסטוריה של האנשים המגיעים אלינו. ב. אנו מטילים את עצמנו עם אורחינו למצב המחייב פעולה ועשייה. ג. אין חלופות. ד. המשתתפים מונעים על ידי המצב עצמו להחלטה עצמאית שאינה תלויית הרגלים.

השטח עצמו מכתיב טכניקות וכלים התנהגותיים כמו יציאה מתוך סדר מוכר אל טריטוריה אחרת בה תתבצע העשייה, המזון הוא בסיסי וצנוע מאוד, ישנה פעולה פיזית מתמשכת של הליכה וקיים גם מרכיב של שינון חוקי השטח. כלים נוספים הם התבודדות, מגע ישיר עם הטבע, התכנסות קבוצתית לארוחה, לינה או ביצוע משימה, קבלת הנחייה הנתפסת כתמיכה והגשת עזרה.

החניכים חווים ''מצוות'' כמו טבילה, טיפול עצמי, אחריות על האשפה שהם מייצרים, נשיאת מים ובחירה של דרך, ולבסוף הם חווים עם המדריכים שיחות אישיות, שאלות ותשובות.

הטיפול בשטח עוסק בפריצה מתוך דפוסים ולא בתפיסה הבעייתית או בתפיסה כלשהי. הוא אינו עוסק באישיות, ברקע ובהיסטוריה, שמהווים את השדות הרגילים לטיפול, אלא בפעולה ובחירה.

אפשרות הבחירה החופשית מוגשת שוב ושוב למשתתף. ההישרדות בשטח, העצמאות והיעדר שיפוט מסייעים לבחירת ההחלטה החיובית והנכונה בטבעיות. המשתתף צובר ניסיון של בחירות ''חיוביות''. כיצד תלך ישר בשביל מתפתל בהר? שואלת חידת זן. התלמיד מחקה פעולה של עלייה במדרון. זהו הדבר הנכון. בלי לחשוב על ישר ועקום הוא מבצע עשייה. זן הוא בסך הכל מונח של שפה רחוקה המצביע על מצב הוויה שלמה ומלאה שאינה מופרעת או חסרה. מראש ההר למעלה אנו מסתכלים בהשתאות למטה: האומנם אנחנו עלינו זאת?

שיחות ותשובות הנראות חסרות פשר על הנייר הופכות להיות בעלות משמעות כאשר הן ארוגות לתוך מצב מתמשך, לתוך רוח קבוצה המתעצבת בשטח ועם רוח הפרט העוברת תהליכים של התמודדות וגילוי. רוח המדריך עונה על מצב השואל. גוון הקול, שפת הגוף, מחוות. שאלה פשוטה כמו ''האם יש עוד הרבה? (ק''מ)'' מקיפה שלל משמעויות כגון ''נמאס לי ללכת'', ''אני עייף'', ''אני רעב'', ''קשה לי'', ''אני פוחד'', ''ההר הזה גדול עלי'', וכו'. שאלה מסוג זה יכולה להיענות בתשובה יבשה כגון: ''המון'', ''תסתכל'', ''כמה שיש יש'', ''לא אענה לך'' ואפילו שתיקה. תשובות אלו עוטות גוונים שונים בהתאמה למצב. דחיפות, הומור, נזיפה, התעלמות. ברור הוא שעל הנייר דיאלוג דל זה מאכזב. אולם בשטח אלו הנחיות אל המתרגל להתעמת עם עצמו בתנאי אמת קשים ללא אפשרות של התחמקות.

משל זן מספר כי פוגעת בך סירה בנהר. אם יש בסירה אדם, הנך נמלא כעס רב. אם הסירה ריקה, אין על מי לכעוס. באותו אופן אינך מבטא תוקפנות כלפי השמש או כועס על הסלע. למדבר לא אכפת ממך, מהותו היא תום ואינך יכול להגיש לו חשבון. האפשרות להגיע אל הנואשוּת לבדה בצורה מאובטחת ללא מושא האשמה כלשהו או הרסנות סביבתית, מאפשרת חצייה של קו שממנו יכולה להתחיל צמיחה. ה''טירוף'' של עבודת השטח גדול מהטירוף של המשתתף.

למשל כאשר אנו משאירים מישהו לבדו בתרגיל. על שאלה כמו ''מה אעשה לבד?'' התשובה ''תרקוד!'' הנה מפתיעה, מופרכת שבעתיים על רקע נופי המדבר הקשים, מעלה חיוך ומראה לשואל את פחדיו. המַראה הזאת גם מנחה אותו להשתמש בחומר הלימודי שקיבל להישרדות. השיא הוא שיש כאלו הרוקדים. גם להבין את הביקורת, גם לקבל את המצב וגם לבחור להצטרף לבדיחה! בעיני זו הארה.

הסדנה עוצבה לראשונה כרצף פעילויות שטח על ידי ניר גור - לשעבר מנהל בי''ס שדה עין-גדי, משוגע לדבר ומאסטר של שטח. אופי פעולות אלו, סדרן ומקצבן הזכיר לי משהו שהכרתי היטב: האימון המיוחד של אמנויות הלחימה במזרח הרחוק.

האימון המיוחד מבוסס על סדרה של תרגולים אשר ההצטברות שלהם מובילה לפריצה מנטאלית בשתי רמות: האחת, רמת המאמץ המצטבר עד שהמשתתף מוותר על היצמדות להרגליו והופך להיות אחד עם השטח והפעולה. השנייה, רצף פעולות מתוכנן ומתפתח עד לשיא הסיום. האין זאת אהבה?

עשיתי אימונים מפרכים רבים מסוג זה והנה כאן במדבר מצאתי את אותו אופי של עבודה ואותן המטרות: עשייה מאומצת, יציאה מדפוסי הרגל, זרימה עם תנאי מציאות משתנים, יכולת ריכוז או שמירה על עצמי יציב מול סערות רגש, תרגול ההחלטה לחיוב או לשלילה, ויתור על התנגדויות ופחדים והכרה או חוויה ללא מילים בידיעה שמעבר ובנשגב.

זהו דגם מובנה הפועל ביעילות רבה וכל משתתף רואה לעצמו חובה לעבור את הדגם בשלמותו על אף הקשיים של רצון נחלש, עייפות, כאבי פרקים, שפשפות, שלפוחיות, ושרירים שהגיעו לקצה יכולתם. דרך העשייה אנחנו לומדים לחוות גם את ''הזמן הגדול'' של הסדנה כמכלול וגם את ''הזמן הקטן'' של הרגע הפרטי הבודד.

משתתף שצלח את האימון המיוחד או את סדרת המדבר מרגיש שעשה דבר ענק, שפרץ גבולות יכולת ושהוא שייך לקהל מיוחד ומצומצם שעשה את ''זה''. כוחות חדשים מתגלים וטכניקות של עבודה ופעולה מקבלות ליטוש. זהו מאמץ גדול ואימון נפשי חזק מאוד. מופיעות תובנות: המשתתף מבין את השטח, את עצמו, את יכולותיו, פחדיו, חווה תחושת חופש חריגה, תחושת שקט חריגה.

כפר הנגמלים מלכישוע היה הניסיון הראשון להעביר סדנה זו לנוער בסיכון (1995). מנהל הכפר דאז, בני פישר, הימר על הניסיון. השבוע הסתיים בתחושת הישג והתעלות, ובהתרגשות גדולה לחניכים ולמטפלים. סדנת המדבר הפכה לטיפול שטח קבוע ולסוג של חניכה. בעקבותיהם הצטרפו לתמונה מוסדות חסות הנוער של משרד הרווחה וגופים נוספים העוסקים בנוער בסיכון. הנחינו מאז סדנאות רבות בנות שבוע. באפריל 2006 יצאנו לראשונה לסדנה בת שישה שבועות רצופים לאורך ארבע מאות קילומטרים סוערים במדבר.
כל אחד חצה סף כלשהו של פחד. כל אחד גמר משימה גדולה, מאומצת וארוכת טווח. כל אחד מבטא הערכה וכל אחד חווה אמון. אלו הם קווי חציה שנדרש זמן ארוך להגיע אליהם בטיפול רגיל והמדבר והסדנה מהווים במה, זרז ומעבדה.

בכל פעם שאני מסיים סדנה עם קבוצה בשטח אני רוצה לבכות משום שאכן נגעתי במוות או במוחלט. אני מוצף במה שנושאים עימם המשתתפים: בכעס, בכאב, בדיכוי, וגם בשמחה ובשחרור. אני מכיל את הלחץ ואת ההימור המטורף ללכת איתם על הקצה של התהום בגובהי ענק או על הקצה של התהום הפנימית שאת עומקה קשה לאמוד, ולשרוד בביטחון מתוך האמונה באדם ובנפש האנושית.

נפלתם ממטוס באמצע הלילה. האם תישארו בני אדם? רק אחרי שגמרתם להתלונן ולכעוס ולהאשים את כל העולם, התשובה היא כן. אחרת תמותו נפשית או פיזית. אנחנו בני אדם. ואנחנו מוצאים את הדרך.

נחל לא זוכר / צילומים / שי גטריידה

נחל לא זוכר

נוף באיזור גבעת מדור

מבט אל רכס הר צייד מישור ימין

שיר כאב תקופתי / שי גטריידה

צילום: שי גטריידה, יום רביעי למסע

שיר כאב תקופתי/ שי גטריידה

נושא:
משקל 4/4
רָ פָּ רָ פָּ פָּ
רָ פָּ רָפָּ טָפָּ
רָ פָּ רָ פָּ פָּ
רָפָ טָפָּטָ רָפָ טָפָּ

וריאציה:
טָ טָ טָ טָ רָ פָּ רָ פָּ פָּ
טָ טָ טָ טָ רָפָּ טָפָּ רָפָּ טָפָּ

וכן הלאה......

ימים רבים / דוד מיכאלי

צילום: דוד מיכאלי

חזרנו מהמסע הארוך ועוד לא חזרנו

זאת שיחת הסיכום ממסע 2009



ימים רבים

לפני הרבה ימים יצאנו ממקום אחד
וכל הימים האלה שהלכנו, בדרך,
אנחנו לא ממש זוכרים אותם
הם כבר מכוסים בערפל
ונשארו לנו דקות אחרונות
לסיים את המסע.

המסע הזה היה חלון הזדמנויות בשבילנו
גם להתמודד עם דבר בגודל שלא חשבנו אותו
(וגם הרבה אנשים אחרים בחברה לא חושבים עליו)
ועד הרגע הזה עשינו אותו בהצלחה
ועוד נשאר לנו הסוף. עוד לא סיימנו.
וזה גם היה חלון הזדמנויות לפגוש את עצמנו
כי כל בן אדם שהולך, הולך בשני מקומות:
הוא הולך גם על האדמה שבחוץ,
וגם בתוך הלב שלו בפנים.

כל כך הרבה זמן
זה מאפשר לנו לפגוש אצלנו משהו בפנים
שהוא לא קשור ללאומיות ולא לתרבות
ולא לשום משהו אחר, אלא רק לעובדה הפשוטה
שאנחנו בני אדם.
והמחשבה הזאת שאנו בני אדם היא העתיד,
כי כל מחשבה אחרת היא מיושנת.
ויש חיבור בין האדמה לבין האדם ובין השמים
והחיבור הזה עובר דרך הלב.
וזאת הייתה ההזדמנות שלנו,
לפחות לחלק מאיתנו לנסות לגעת בזה
אפילו אם אנחנו לא מצליחים להגדיר את זה בשם
וזאת היא איזה שהיא הרגשה
שאתם צריכים לקחת את זה אתכם חזרה
לחיים שלכם.

זה הסיום
וכל סיום הוא גם התחלה חדשה
ונשאר לנו הלילה
ונשאר לנו את מחר
ואלו הדקות האחרונות שהולכות ונגמרות.
ואני מקווה שאתם פשוט תנצלו את הדקות האלה
לחשוב, להרגיש, להריח את המדבר.
כי אחר כך אנחנו אומרים שלום.
ואתם צריכים לזכור תמיד שאין זמן.
אין לנו זמן.
אנחנו חושבים תמיד שנחיה לנצח. אנחנו לא.
אין לנו זמן אף פעם וכל דקה היא יקרה.

ואני מקווה שהפגישה הזאת (המסע) תהיה לכם לתועלת
ויהיה לכם רק טוב.


http://video.google.com/videoplay?docid=-867464247084467539&ei=2FWAS9PaBIm62wK_sczgBw&q=catem+bachus&hl=en&view=3#

יום שישי, 12 במרץ 2010

כחול וירוק - סוף החוף: הפגנה חוף הכרמל - אל תתנו לדגים ללכת

ציור: דוד מיכאלי


אנשים יקרים,

בזכותכם עצרנו את הפיתוח בחוף הבונים, אך כעת אנו עומדים בפני חזית נוספת:

חברת נובל אנרג'י, ושותפתה קבוצת דלק של יצחק תשובה, בעלות קידוחי הגז תמר ודלית, מעוניינות להקים בחוף דור מתקן לטיהור גז בשטח כולל של 250 דונם,
הכולל: העברת הגז מהים בצינורות תת קרקעיים עד למבנה טיהור וניקוי הגז, ארובה בגובה 50 מ', מבנים תעשייתיים, מיכלי דלק ומבני קירור.
בנוסף, שריינה רשות הגז 100 דונמים נוספים העלולים לשמש לתחנת כוח עתידית או תעשייה עתירת אנרגיה אחרת.
רק לאחרונה נודע כי התוכנית כבר אושרה בהליך מהיר על יד חלק גדול מרשויות התכנון. בקרוב אמור להתקיים דיון סופי בוועדה הארצית לתכנון ובנייה.
לפיכך, הוחלט בשלושת הרשויות: מועצת חוף הכרמל, זכרון-יעקב ופרדיס, לצאת למאבק ציבורי ומשפטי בשם כל תושבי האזור, כדי להילחם בהקמת חוות הגז במיקום המוצע.
עמותת כחול וירוק מצטרפת למאבק וקוראת לכל מי שהאזור יקר לליבו להצטרף אלינו.
מדוע אנחנו מתנגדים?
רצועת החוף בין עתלית לקיסריה היא אחת היפות ועתירות המשאבים בארץ. באזור זה קיימות ערי חוף עתיקות, נמלים עתיקים, מצודות ומבצרים צלבניים, וכפרים פרהיסטוריים מוצפים.
החיבור הנפלא של פארק הכרמל, מישור החוף וחוף הים, עם המפרצים היפיפיים מקנים לאזור קסם מיוחד.
לא יעלה על הדעת להקים קומפלקס של תעשייה פטרוכימית מזהמת בלב איזור ייחודי זה. חובה עלינו לשמור את האזור הזה ללא פיתוח תעשייתי, למען כל עם ישראל ולמען הדורות הבאים.
בנוסף, קביעת החלופות ובדיקתם נעשתה ללא שקיפות- ללא שיתוף הציבור, ולמרבה האבסורד – נערכה על ידי היזם עצמו.
אפילו ראשי רשויות באזור לא שותפו בהליך קביעת מיקום חוות הגז. קיימות חלופות אחרות שהוצעו, אך המדינה מסרבת לשקול אותן ברצינות. לא נסכים שהיזם יחסוך בעלויות על חשבון בריאות ופרנסת תושבי האזור!
האינטרס של היזם, חברה פרטית שהוקמה למטרות רווח, ברור לגמרי: אזור זה נבחר מאחר וכנראה זה הפתרון הזול ביותר והנוח ביותר לטיפול בגז.
אבל מי ישמור על האינטרסים שלנו?
לא מדובר כאן בעניין מקומי של תושבי האזור. חוף הכרמל ומשאביו הם נכס לאומי השייך לכל אזרחי המדינה - עזרו לנו לשמור על חוף הכרמל למען כולנו ולמען הדורות הבאים.
חתמו:
נגד הקמת חוות הגז בחוף הכרמל
והצטרפו אלינו בהפגנה ביום שני, 15 למרץ בשעה 08:30 בבוקר בצומת פרדיס.
כחול ירוק עמותה לאיכות הסביבה בחוף הכרמל ת.ד. 3047 עתלית 30300 Israel