האנושיים
בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. זננזיב. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בוקר שלמחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.
למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף תמיר ודק וקשה. בגיל עשר כבר הייתי ער לכך. בפניה שכן זעם קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וזהירות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הגרמנים היו לוקחים במחנה הריכוז את הבנות שנראו טוב, ושולחים אותן לצבא כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.
זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את החתול הגוסס, את הקבצן, את המחסום, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. אם במקום אמונתך תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט.
כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול חדשני בלסד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה יסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו, מתאבכים בקשת צבעים דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. כי אסור לא לדעת.
פרימו לוי ששרד את אושוויץ כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לביו מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.
ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום שמתבטא בשילוש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, "פסל האחריות". אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב גילה פרנקל במחנה הריכוז.
ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי גם זה אפשרי. ההודאה והנכונות להקרבת האחר למען הישרדותך משנים את תודעתך לנצח כי כך החלטת.
יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח. נקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו.
אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המשך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."
הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול האנושי, ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. מהותו היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח" תודעת הזוועה הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה יקרה לרבבות. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית. הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו ובמילים אחרות הנכונות לבטל את המשמעות היא ביטול הנשגב. אין הבדל בין הקטן לגדול. רצח הנשים במשפחה הוא הטבח בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ. להפוך את האנוש לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. הניסיון להבין או לחיות כסביל הוא מותרות אינטלקטואליים של בטוחים ובריחה מעימות. הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים זהות, ההחלטה תקבע אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.
למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף תמיר ודק וקשה. בגיל עשר כבר הייתי ער לכך. בפניה שכן זעם קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וזהירות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הגרמנים היו לוקחים במחנה הריכוז את הבנות שנראו טוב, ושולחים אותן לצבא כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.
זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את החתול הגוסס, את הקבצן, את המחסום, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. אם במקום אמונתך תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט.
כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול חדשני בלסד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה יסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו, מתאבכים בקשת צבעים דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. כי אסור לא לדעת.
פרימו לוי ששרד את אושוויץ כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לביו מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.
ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום שמתבטא בשילוש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, "פסל האחריות". אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב גילה פרנקל במחנה הריכוז.
ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי גם זה אפשרי. ההודאה והנכונות להקרבת האחר למען הישרדותך משנים את תודעתך לנצח כי כך החלטת.
יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח. נקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו.
אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המשך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."
הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול האנושי, ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. מהותו היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח" תודעת הזוועה הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה יקרה לרבבות. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית. הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו ובמילים אחרות הנכונות לבטל את המשמעות היא ביטול הנשגב. אין הבדל בין הקטן לגדול. רצח הנשים במשפחה הוא הטבח בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ. להפוך את האנוש לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. הניסיון להבין או לחיות כסביל הוא מותרות אינטלקטואליים של בטוחים ובריחה מעימות. הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים זהות, ההחלטה תקבע אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה