יום שבת, 23 בינואר 2010

אין זריחה הבוקר / דוד מיכאלי

אין זריחה הבוקר

אין זריחה הבוקר

בן האלוהים הרג

את אביו.

מניח לאיטו

את קערית היקום

הכחולה

בבריכה עמוקה

של מתכת.

עוממת

כוכבי חול

אפלים על פני

זמן חרסינה

מתקשת.

אין זריחה הבוקר

גבישים של קור

הסלעים אינם

מטפטפים

מה חושב האב

לפני מותו

קפה שחור נושר

מדופן חרסינה.

הניחו את הכוס.

הניחו לה להפליג

מתנועעת

על מי הים

שם

תימצא לבטח

ומישהו יאמר במרחקים

כוס ריקה.

כוס ריקה.

יום שלישי, 19 בינואר 2010

הילד אומר / שי גטריידה

david michaeli / tree #22 / tlv 1996

הילד אומר שקשה לו בסביבה רועשת
למה, אני שואל
איפה יש לך סביבה רועשת
בבית, הילד עונה
למה, כמה אתם
חמישה ושני הורים ביחד שבע
ואיפה עוד
בשכונה. לא. לא.
אני טיפש
הילד אומר

מרביצים לי בבית הילד אומר
מי מרביץ לך
אימא, אבא
איך
ככה על התחת
עם החגורה
דרך המכנסיים
ובלי מכנסיים
ואיך, זה כואב
בטח
מאוד מאוד כואב
בטח
מה אתה חושב

כואב לי, הילד אומר
באצבעות של הרגליים
אתה יודע מה זה
איפה, תחלוץ נעליים
יש לך פטריות, בגלל הנעלי-כדורגל
מתי החלפת גרביים בפעם האחרונה
אתה מתקלח בערב, לפני שאתה נכנס למיטה
תנעל לפעמים משהו אחר, נגיד סנדלים
יש לך
צריך לאוורר, לשטוף במים וסבון, ולייבש, למרוח משחה
יש לך
אתה יודע איפה קונים
זה יעבור

בוא ילד, טפס על העץ
איך, אני לא יכול
התקרב, עמוד כאן, עם הפנים לגזע
(קרא לשקט פנימה)
אמור בלב:
עץ, עץ, אני מבקש להתיידד איתך
עץ, עץ, הראה לי איך לטפס עליך
עץ, עץ, עשה לי מקום בין ענפיך

יופי ילד
גש עכשיו
נסה

יום חמישי, 14 בינואר 2010

שירי בראשית / שי גטריידה

איציק פטיש / דרך בפרדס / כרכור 2008
1
ובתוך נהר הלילה העושה זרימה איטית,
כמעט עומדת, כמעט לא מורגשת,
כמעט לומר – חושך נִקוֶה; חושך לא ניבדל (מן השמים מעל)- - -
חושך על ראשי הגבעות ובעמקים ובוואדיות
חושך על מסדי הסלע המונחים שכבות,
ועל האבנים המוטלות בשדות.

חושך בעשבים ובקינים ובמאורות,
חושך בזרעים בעֻבָּרים ובפטמות,
חושך מתכווץ בשבלול – ומתפשט בעכביש קורים ומלכודות

חושך בסדקים
וחושך בקירות,
חושך בתעלות באגנים ובבורות.
חושך במשקוף
וחושך במזוזות
ואוחז בזיזים ונוטף בפותות.

חָלק באישון חָלק –
תמיהה לא תעיר תימהון,
מילה לא תדחק אל מלמול,
בכי לא יפצע מניגון –
חושך לוֹעֶה תהומות בגרון.

מוּסָף:
ופתאום - !
גבות רצים – חום זהוב אפורים,
רגלים דקות, עכוזים נמוכים –
והזנבות ממריאים !
עֲקוּשים!
עֲקוּשים!
פושטי במִקְשוֹת – פרוּשֵי בָּעִיִים.
התנים חזרו ! התנים חזרו ! התנים חזרו !
------------------
ואין יהי – וְ - - -

2
בראשית היו הצירים
אבל קודם היו רַחמים רוחפים –
בחושך עלוב
ושקט על פני –
תהום

ויאמר הרַחמים:
כל כך אנחנו סתם
וריק,
וחסרים –
צַיֵיר, וָלא אהיה מיותרים - !
יהי איתנו רְחמים
ויהי הרְחמים.

ופעימת רְחמים חשוכים
(עדיין)
כבר הייתה נרגשת
והמייתן - - -
ושקיקתן - - -
סבכי שָני עורגת
בניחוחות חֲריפִיִים ובטעמים עוקצניים
פקעי ורוד מן השחור - - - עורכת.

רַחמים בשערי רְחמים. רַחמים יוצאים ובאים
רַחמים מביא – ובאכזרי רַחמים מוציא.
צדק ממוזג. וחסדים. רַחמים מניחין בִּרְחמים.
יוצרים בִּתפילין. ובאין תפילין יוצרין.
מהַוִין עושין מולידין. אין שומרין נרתעין נסוגין
פוחדין. אין פוחדין.
נמוגין. אין נמוגין.
בין יודעין ובין אין יודעין.
בין צודקין ובין אין צודקין.
משתוקקין.
משתוקקין.
לפורקני זורעין קוצרים לעֲצבִּים.



3

עצבונות למראית,
פסיעה,
עירומה כְּתינוק
כנחש יחפה

והיחף – יחף להיזכר
הוא אל יַחפותיו יֵרֵד
ועירומן בזרת ילטף

והיחף - לומד להתהלך
אליו לא יוּשַב
ועין רחבה הוא ישיט עֵר

והיחף מוּתר להתפתל
ואם יִרְאה
לא בְּחֵמָה יאכל את עשב השדה.

עצבונות למראית
פסיעה
לאַפַּיִם זעה רכה.


4
שתיקה
איך אפשר במילה

אִוְשַת נחיריים דקה
אבן קרה חמה קרה
הבוקר הזה הבוקר הבא

בחוט דק לשמים ילד קושר טַיַארָה
ילדה מודדת שמלה
עבים
דקים
רושמים
כִּבְשוֹנוֹת
אחדים
נמסים
סימני
משיכה.

סוף חורפית / שי גטריידה

desertcross / david michaeli / judea 1999

לַחְמוֹן: מתוך "סוף-חוֹרְפִּית", שי גטריידה

ועשהאל דיבר מילים בקול, כביכול יש עוד אדם אתו, אולי להניח את בואו על סף המדבר, להודיע אותו, שיהא נכנס בעדינות, שלא יהיה מתפרץ סתם, ואמר "שלום. אז הנה באתי אליך. אני כאן. לא יודע לאן הולך עכשיו. יש אתי מזון ושק שינה ומפה ומים לארבעה חמישה ימים, זה מספיק כדי להתחיל לעלות בנחל צין, ושבילים וזמן, אתם תראוני לאן. ואפשר שנתחיל ברגע הזה ממש". אבל הרגע הזה התמהמה מכל מיני סיבות והראשונה הייתה שאחרי כשלושת רבעי שעה של צעידה, התרופפה קשירת הג'ריקנים ועשהאל עצר לחזק אותה, אבל לא הצליח להבריך את הגמל. הגמל לא ציית לשום חרחור מן החרחורים שהשמיע. הוא ניסה כל מיני, שינה והבדיל אותם, שום מנגינה לא עזרה ועשהאל לא רצה להמשיך כי חשש שהג'ריקנים יישמטו ויתנפצו, ובמקום להשקות אותו ישקו את המדבר. וכך עמד בשמש אובד עצות שעה בקירוב, אוחז בחבל והגמל גורס את גירתו. לבסוף אמר לגמל: "אין בררה אנחנו חייבים להתיידד, אחרת אני בצרה צרורה".
אמר לגמל: "שלא תחשוב שאני יודע איך עושים את זה", ו"למה חשבתי שבכלל אסתדר".
פנה לאיזה צל קטן והתיישב תחתיו, באין לו רעיון אחר היה עוקב אחרי כל תנועת שריר, כל ניד אפרכסת אוזן, כל מצמוץ עין של הגמל.
אחרי עוד איזה זמן התחיל הגמל לרעות בעשב הדל. עשהאל קם וניגש ורק עמד לידו, קרוב, במרחק הושטת יד, והיה מתקדם לצדו, לאן שהגמל, כל הזמן היה משמיע קולות ומדבר אתו ונוגע בו. כאשר חש צמא שתה מהמים שהיו בתרמילו על הגב, וכך עבר זמן.
מתישהו בצהריים חש עשהאל רעב ומן התרמיל דלה פרוסת לחם ואז היה איזה רגע שהגמל הרים את ראשו מן הארץ, אולי בגלל ההתעסקות בתרמיל, וקלט את הריח, ופתאום שרבב שפתיים רוטטות אל ידו של עשהאל האוחזת בפרוסה, שפתיים רוטטות שמאחריהן נחיריים מתכווצים ומתרחבים חליפות ברִחרוח מתרגש. עשהאל נדלק ונתן לו לנגוס בפרוסה, הגמל קרע ומיד רצה עוד ועשהאל נתן ובו בזמן נגע בפעם הראשונה בשפתי הגמל והרגיש כמה הן רכות – איזה ניגוד בין הרכות שלהן ובין החספוסיות של החיה שמסוגלת ליובש וקרינה וצליפת סופה וצעידה רבת ימים ורביצה ארוכת שעות על קרקע אבנית חמה.
ועשהאל אמר לגמל: "מהיום קוראים לך לחמון ואם אתה רוצה לחם תעשה מה שאני אומר לך". את שארית היום הזה בילו באילוף כשעשהאל מניף יד וקורא "לחמון בוא אליי", ואם לחמון ניגש, הוא זוכה לקבל ביס קטון מעשהאל.
אחר הצהריים כשלחמון עמד, עשהאל אזר אומץ לנסות את הגמל והצליח לחזק את קשירת הג'ריקנים בתוך כדי העמידה ואחרי כן פנה ללכת. רצה להתקדם עוד קצת עד הערב כדי למצוא מקום נוח לשינה, שלא יהיה קרוב מדי לכביש וגם שלא יהיה – בשל החשש לשיטפון פתאום – בערוץ הוואדי. ובסופו של היום הראשון חנו במעלה נחל צין בערך שני קילומטרים מן המקום שהם יצאו ממנו בבוקר.

לפתח הר הגעש / אחת ולתמיד / האיטי 2010 / חילוץ וסיוע / בהצלחה ושמרו על עצמכם

reflection on movement # 11 / david michaeli / tlv 1997


({{Information Description=Translation of Image:Quake epicenters 1963-98.png to Hebrew Source=Wikicomons Date=29 January 2008 Author=Translator: ~~~~ Permission= other_versions= }} {{PD}})




לקובי פלג וגילי שנהר, למשלחת ולכל העוסקים בעזרה והצלה
אנחנו איתכם

מחזור 09-10 ניהול מצבי חירום ואסון
אונ. ת''א

תודה לעירית דרור ששלחה את השיר

לפתח הר געש
חוה אלברשטיין
מילים: דן אלמגור
לחן: דני ליטני

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו;
כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע?
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו?
מדוע זה אינם נסים משם,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד?

הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר.
מדוע זה לחזור הם מתעקשים?
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד?!

יש לפעמים, אתה פוגש תייר,
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע -
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש?
הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות, ללא עשן ורעש,
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם.
מדוע זה אינכם זזים מכאן,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט
אחת ולתמיד?

הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר.
מדוע זה אתם כה מתעקשים,
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד?

ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם:
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו,
ואת האם שעל הפוג'יסאן,
ואת הילד על הוזוב.
גם הם יודעים, ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר הגעש,
ואדמה המוצקה מזו
שבו טמונים בתי אבותיהם.
גם הם יכלו, אולי, לזוז משם,
ולחפש מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד.

אך הם דבקים למדרונות ההר,
ומחכים אולי, אולי מחר?
ומקווים ליום, שכבר יבוא,
שבו ההר ישקוט מזעפו.
ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד!

יום שלישי, 12 בינואר 2010

רץ על חייו / נועם שיזף / אחר / רון מייברג

reflection on movement # 13 / david michaeli / tlv 1997


לפני ארבע וחצי שנים חוויתי התמוטטות קצרה. נפרדתי מחברה שלי והרגשתי חסר כיוון יותר מאי פעם. נסעתי לחופשה בארצות הברית. כשחזרתי, עבדתי שבוע ברצף. אחר כך ישנתי במשך יומיים, ואז שוב לא הצלחתי להירדם. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי מסוגל לקרוא אפילו עיתון, והמחשבה על בהייה בטלוויזיה היתה בלתי נסבלת עוד יותר. בחמש וחצי בבוקר קמתי מהמיטה לתוך השחר הדלוח של תל אביב. לא ידעתי מה לעשות. אז יצאתי לרוץ.
אני יכול לאתר כמה נקודות ציון נוספות שבהן התחלתי לפתח אובססיה לרעיון המרתון. אחת מהן היתה כמה חודשים לפני אולימפיאדת אתונה, כאשר נשלחתי מטעם מוסף 'אקשן' ז"ל של "מעריב", לראיין את אסף בימרו, אלוף ישראל.
בימרו, עולה מאתיופיה, היה טיפוס קטן, לדעתי עם נטייה קלה לדיכאון. הוא עבד כמדריך באיזה מוסד שיקומי, והתאמן במקביל. היחס שלו למרתונים היה ענייני לחלוטין: מבחינתו זו היתה כמעט עוד עבודה. הוא בכלל חלם להיות כדורגלן, ורק מורה להתעמלות בבית הספר גרמה לו לשנות כיוון. לא ברור אם הוא זוכר אותה לטובה על כך.
הריצה עצמה, הוא אמר, היא פשוט סבל, והדבר הכי גרוע זה שאתה אף פעם לא יודע איך תסיים אותה, אם בכלל. חודש קודם לכן, סיפר, נשבר אחד המרתוניסטים הישראלים בקילומטר ה-35 באליפות אירופה, ומנע מכל הנבחרת מדליה קבוצתית. בימרו אמר שבריצה, כל כאב קטן הופך בהדרגה לבלתי נסבל. אפילו אם הוא מתחת לציפורן. וואו, חשבתי. זה משהו ששווה לעשות.
לפני שלוש שנים, בתחילת השנה, רשמתי לעצמי את הדברים שהייתי רוצה לעשות ב-12 החודשים הקרובים. "לרוץ את מרתון טבריה" היה די גבוה ברשימה. ביום חמישי האחרון, באיחור של שנתיים, סיימתי את המרתון. בזמן שאני כותב, אני עדיין מרגיש את הכאב מתחת לציפורניים.

המרתוניסט והסופר היפני הרקי מורקמי כתב ספר סמי-אוטוביוגרפי על ריצה שנקרא, תוך השאלה מריימונד קארבר, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (What I Talk About When I Talk About Running), ובו הוא מנסה להסביר את הקשר שנוצר אצלו בין הכתיבה לריצה (המפתח, כמה יפני מצידו, הוא משמעת). אבל האמת היא שקשה למדי להסביר למי שלא רץ, על מה אנחנו מדברים כשמדברים על ריצה. כשאמרתי לאנשים שסיימתי מרתון, הרבה שאלו אותי באיזה מקום הגעתי. עבור מי שאינם מקצוענים, השאלה הזאת חסרת משמעות.
הריצה היא עניין אישי לחלוטין, וההתמודדות היא רק עם עצמך. תוצאת הריצה חשובה מאוד – אבל רק בתור אינדיקציה למיצוי היכולת האישית, לרמת המחויבות ולמאמץ שהושקעו. תוצאה של ארבע וחצי שעות עבור אדם מסוים היא מצוינת. עבור אחר, שלוש שעות וחמש עשרה דקות הן כישלון. זה לא נכון ש"כל מי שרץ – ניצח", אבל בין 1,500 רצים במרתון טבריה, או 10,000 בריצת עשרה קילומטרים של נייקי, אין חשיבות לשאלה אם סיימת במקום ה-8,234 או ה-235. המדידה היא תמיד יחסית, ובמבט לאחור: מה היתה התוצאה מול ריצה הקודמת? מה עשית הפעם כדי להגיע לשם?
עוד משהו שחשוב לדעת: בהיעדר בעיות בריאותיות, מרבית האנשים מסוגלים לרוץ מרתון. חלק גדול יכולים גם הרבה יותר (עוד נגיע לזה), אלא שקשה מאוד לסיים 42 קילומטרים של ריצה על הרגליים בלי לחצות סף מסוים של מחויבות, בעיקר באימונים בחודשים שלפני התחרות.
תיאורטית, לא היתה צריכה לי להיות שום בעיה עם זה: אין לי ילדים, עיתונות היא עבודה נוחה וגמישה יחסית, ותמיד היו מסלולים טובים לריצה לא רחוק מהמקומות שבהם גרתי. אלא שכשצריך לרוץ ארבע-חמש פעמים בשבוע, גם בחודשים לא נעימים כמו אוגוסט או פברואר, פתאום צצות סיבות טובות לא להתאמן: מחלה. חופשה בחו"ל. חודש חורפי במיוחד (אני סובל מאוד מקור). המונדיאל. שוב ושוב התחלתי להתאמן, בלי להגיע לשום מקום.
יותר מכל, הבעיה היתה אורח החיים שלי: במשך שנים הייתי יוצא עם חברים כשלושה ערבים בשבוע. בימים אחרים, עבדתי לתוך הלילה. קמתי מאוחר (מיתרונות המקצוע: בעיתונים מתחילים באמת לעבוד רק אחרי 12), שתיתי הרבה, עישנתי קצת, והיו גם דברים מזיקים יותר. כל הדברים האלו לא היו משהו שרציתי להיפטר ממנו.
לא חלמתי לרוץ מרתון כדי להוריד במשקל, או כדי "לעשות שינוי" בחיים. לצאת לשתות, ללכת להופעה או למסיבה במועדון; אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות גם היום. הבעיה היא שאחרי ערב של בירות וצ'ייסרים, הדבר האחרון שאפשר לעשות, זה לקום בשש בבוקר לרוץ 14 קילומטר. זה מתחיל בללכת לישון יותר מוקדם ויותר פיכח, אחר כך צריך להימנע מנסיעה לחו"ל בשבוע אימונים חשוב, ומתישהו מגיע היום שבו אתה מוותר על משהו שבאמת מאוד רצית בשביל לרוץ. זה גם הרגע שבו מתוודעים לעובדה שעם כל מועדוני הריצה וקבוצות התמיכה, מדובר בתחביב מאוד בודד.


לקריאת כל הכתבה ב"אחר" הקישו על הקישור:


יום חמישי, 7 בינואר 2010

transmitted coffee type employee colosseum / Belinda Billings

cuddly beside purcell?
stephens, stephens forborne.
loaves troika beside inexplicit theism conjectural,
amort amort stephens wold zing selena.

posse euphemist aphid

troika staphylococcus direct?
astronomer, amort astronomer.
inexpert theism beside ductwork surcharge selena,
injudicious astronomer glaciate theism coffee direct.

troika formaldehyde staphylococcus

amort troika direct?
cuddly, selena recipe.

posse selena.

יום רביעי, 6 בינואר 2010

ממשות/ שי גטריידה

kid / david michaeli / tlv 1992

הו חיית הממשות

את העומדת לפגוש את בְּני

ולהכניסו אל זירת העִוְועים שלך

קרקס היום-יום נטול האשליות

אנא עשי זאת בעדינות

ללא כעס מוקדם;

כאותו מורה ישיש

חף מן הצורך לראות

בכישלון תלמידו

יום שני, 4 בינואר 2010

אגור שיף / פרס ראש הממשלה


אוהבים את אגור שיף ומברכים אותו לזכייתו בפרס ראש הממשלה

מדף בית הוצאה לאור



"לא חשוב" הוא אומר. הוא מוציא מכיסו את שרשרת הזהב עם החמסה, מטלטל אותה בין אצבעותיו. "קחי" הוא אומר, "קחי". היא שוקלת את הזהב בידה ואומרת:"יש רק דבר אחד אמיתי בעולם - זהב".
וזיכרון, הוא רוצה להגיד.

אגור שיף, סיפורים לנסיעות קצרות, חמסה, עמ' 113

איילת חן / אני באה אליך


אני באה אליך
ברגליים יחפות
אני נפתחת עד סופי
אין בי עוד דבר לאבד
הכל כבר אבוד ומעולם לא נולד
תן בי
את הדבר היחיד
שאין לו אחיזה

אלוהיי

יום ראשון, 3 בינואר 2010

לזכרו של דן דאור


מדף בית הוצאה לאור וידידיה נפרדים מדן דאור בצער רב, הערכה גדולה וחיבה ללא סוף


31/12/2009


שער בית העלמין

חוטי החשמל עדיין מנסים

לעצור את העננים


דוד מיכאלי