מחול אחרון ופרידה / דוד מיכאלי

מחול אחרון ופרידה / דוד מיכאלי

''על החיים ועל המוות!'' כך היינו צועקים בתור ילדים ומטילים את עצמנו מן הגדר הגבוהה אל מצע הצמרת הצפופה של שיח השרביטן הענק מתחתינו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו צועקים כנערים ומזנקים מן הסלע הגבוה אל המים הרחוקים מלמטה. ''על החיים ועל המוות!'' היינו לוחשים כמתבגרים ומניחים את ידינו המזיעה מהתרגשות והחוששת על כתפה של הנערה שאהבנו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו מקמצים שפתיים ומהדקים את ידינו על הנשק.

זרם החיים שוטף דרכינו כאשר אנחנו ערים או רדומים, והקול הפנימי שלנו הולך ונעלם ככל שמיומנותנו לנהל את חיינו בדפוסים קבועים גוברת. המיומנות הזאת מתרחקת מן האתגר הזה ופונה ממנו והלאה. הקול הזה מופיע מחדש לעתים חלוד וצרוד, לעתים לוחש ולעתים, עם התעוררנו, פועם, חיוני ועז, כאשר אנחנו חשים על ערפנו את נשימתו הקרה של המוות המפחיד והמעצים את חיינו למקסימום האפשרי.

קרלוס קסטנדה כתב בספרו את מילותיו של מורו האגדי דון חואן על ארבעת האתגרים שהלוחם ניצב מולם: ראשית הפחד שמשתק אותנו המלווה את כל המתחילים, אחרי כן הבהירות התבניתית שמעוורת אותנו ומלווה את הוותיקים בביטחון עצמי מופרז, אחרי כן העוצמה המלווה ולוכדת את המאסטרים במצב של קיפאון וקפריזיות, ולבסוף הזקנה הקוראת לנו להניח סוף סוף את ראשנו העייף.

את הפחד, את הבהירות ואת העוצמה כאויבי הקשר והחיבור הכנים והחיים, יכול הלוחם לנצח בנהלו את הקרב במחויבות, נחישות ועיקשות ולצלוח אותם הלאה. את הקרב האחרון מול הזקנה אין ביכולתו לנצח אבל הוא יכול להחליט להילחם עד הרגע האחרון ולהגדיר בזאת את אנושיותו במקום לכפוף את ראשו ולהילקח על ידי המוות כחסר רצון וזהות. בקיצור להסתכל למוות בעיניים.

איך עושים את זה? בטי דייוויס שחקנית העבר בעלת העיניים המהפנטות הצהירה בסוף חייה: זקנה היא לא עסק לרכרוכיים! בחוברות הרכות והישנות מן המאה הקודמת, שנתמרטטו כל כך מהר, של ביל קרטר, איש החוק הנועז מן המערב הפרוע, תוארה לא פעם סצנה שבה האקדוחן שנורה בדו-קרב התאמץ בכל כוחו למות כשהוא ניצב על רגליו. ''מת במגפיו'' היא אמרה ישנה שמציגה את הפעולה והמאמץ העל אנושי של האמנות להיות לוחם עד לרגע האחרון ממש. סופר הצללים שכתב את החוברות הללו העניק בכך תו של אנושיות הנלחמת על זהותה גם לפושע הרע ומוחק אותו כך מן העלילה עם מחווה של הצדעה לרוח האדם.

אגדות זן מספרות על מורים ששקעו במדיטציה ונפטרו מן העולם בישיבה זקופה. סיפורי סמוראים מפארים את המוות המכובד כמופת לרוח הלוחמת. מיתוס מצדה מציג נטילת חיים עצמית בהכרה מלאה כאקט אקזיסטנציאליסטי של חירות והתרסה מודעת מול מוות ועבדות. סיפורי חסידים מספרים על צדיקים שנפטרו מן העולם בדבקות עילאית בעיצומה של תפילה או הגיית ה''אחד''. מיתת נשיקה נחשבת כמושג נכסף וכחסד מיוחד של בעלי ידע. היכולת ללכת פקוח עיניים במצבים קיצוניים עד גבול האפשרי ואז לעבור אותו תובעת החלטה ומיקוד ומחויבות מוחלטים והמוות אינו משאת הנפש אלא מחיר אפשרי. לעתים זו הדרך היחידה לשרוד.

הניסיון ליטול חיים כמחווה אולטימטיבית כמו ביסורי וֶרתר הצעיר הוא סטייה ומלכודת אגוצנטרית נוראה. אל אחד מרבני הזן היפניים ששמו סנגאי גיבון (1837-1750)  הגיע פעם מישהו שהתייאש מחייו ורצה למות. ענה לו סנגאי בשיר קצר: ''אם הגיע זמנך למות ואתה מת, טוב. אם הגיע זמנך למות ואתה לא מת, כמה טוב!'' כאשר שאלו את סנגאי ברגעיו האחרונים אם יש לו משהו לומר לפני מותו, אמר בכנות לתדהמת תלמידיו: ''איני רוצה למות". בחיים הרגילים אין שום צורך למהר אל הסוף כמובן ומי שעושה זאת חוטא חטא יסודי למתנה המופלאה של חייו.

המוות מונח מול עינינו בצורות רבות. הגוזל שנפל מקינו, הזבוב המחוץ, החתלתול העיוור הנטוש, הפרה הנשחטת, הסטייק במחלקת הבשר, הקשיש שמקבל דום לב, שקיעת השמש. כבר נאמר רבות כי המוות אינו נפרד מן החיים. בחברת השפע של ימינו לא למדנו ולא נאמר לנו כי ברמה המעשית איננו מפוצלים ונפרדים מן הגווע אלא מחוברים אליו בכל נים ומכיוון שלא למדנו אנו נאלצים ללמוד זאת בזמן האירועים עצמם.

מחלקת האריזה של תאגיד החיים המודרניים של חברת השפע ממהרת לארוז ולפנות כל שמץ של אנטרופיה ואנחנו אוהבים ורוצים את זה. זהו מאמץ אלכימי נוגע ללב להגיע אל האור הגנוז העליון ולבדל ממנו לחלוטין את קומת המרתף האפלה. המשיחיות הצרכנית הבוהקת של דת הניאון הביאה את ההכרה באור כמותג לשיאים חדשים ופוסלת את החשיכה משום שהיא אינה ידידותית לצרכנים. כל נורה שרופה מוחלפת מיד, כל קמט מאופר בקפידה, החרקים המתים מטואטאים, נתחי הסינטה ארוזים בניילון נוצץ, לתרנגולת קוראים עוף והקשיש שצנח נארז במהירות ברפסודה לבנה המעבירה אותו בילל סירנה את נהר הכביש אל ארץ האפלה הרחוקה. מנהל הסופר נושם לרווחה: עסקים כרגיל!

אנחנו מיומנים לחלוף על פני המוות, להתעלם ממנו למען זרימת חיינו השוטפת. אולי להתעכב לרגע קל של מודעות שאנו מכסים אותה מייד חזרה. אי אפשר לחיות עם זה. זה כואב ומפריע ומפחיד. אבל ברצף הימים החולפים אנחנו מגיעים אל הרגעים שבהם אנחנו עומדים ליד הגוף הפצוע, השבור או המתפורר של נשמות שגידלו אותנו או היו לנו נשמות אחיות. כאן אנחנו מעורבים ואיננו יכולים להתעלם. מה עושים? אנחנו שואלים את עצמנו, אם נותר לנו הרף עין של זמן לפני הסוף. או, אם נותר זמן קשה ונמשך, אנו נגררים וצונחים אל תרגולות אחרות של החלפת חיתולים, תמיכה, האכלה וניחומו של התושב הבודד בספינת הגוף השבורה או המושבתת.

כאשר מתחיל הזמן הארוך של הפרידה, לנו האנשים של ארץ החיים, יש עבודה רבה וחובות לסיום. הזמן הוא ארוך ומספיק משום שאם אנחנו עושים את המוטל עלינו, הזמן אינו קיים והשוכב מולנו מבקש לשמוע אותנו גם אם אין בספינת גופו סימנים של חיים או הקשבה. הנוטה למות מבקש לשמוע אותנו כפי שהתינוק מבקש לשמוע את אימו ואת העולם; המיית חסד ולא מלים הגיוניות. אנחנו הניצבים, תפקידנו המוזר הוא לגדל את הגווע ולתמוך בו כדי שיעמוד יציב על רגלי נשמתו במרכז האירוע הנורא.

המוות אינו פתאומי ובכל אופן אין פתאומי ממנו. כך גם הסתיו אינו פתאומי ואנו מופתעים כשהוא כאן עם הקרה הראשונה. סימנים רבים מופיעים בתורם ואומרים לנו כי מישהו הולך ומתקרב אל נהר השכחה. בן זוגנו התורן למחול המוות מבצע את צעדיו על פי אופיו וההחלטות שנטל בחייו. הוא יכול להתחיל את השכחה זמן רב לפני ההתפוררות. הוא יכול לשבות הרבה לפני המחלה. הוא יכול להפסיק לפעול ולהתכנס הרבה לפני החורף. האם נראה זאת? כן. האם נאמר זאת? לא. משום שאנו פוחדים. האם אנו פועלים? לא. משום שהפעולה משמעה להודות במה שקורה ואנחנו לא רוצים את החורף הזה. אנחנו מבינים אותו אבל לא רוצים אותו אצלנו.

האם אנחנו יכולים לשנות את התנהגותו או דרכי הפעולה של הגווע? לא. הוא כבר בחר והוא כבר גולש באיטיות או במהירות. בידיו יש אוצר יקר ערך. המפתחות ליחסים הנושנים שלנו. התיקים שאנו נושאים איתנו יום יום: אכזבה וזעם ותסכול ושאלות, שאלות, שאלות, קבורים ומכוסים במרבד של כללים והרגלים וכיבוד אב ואם ואדם. אבל כדאי לדעת שנוכח פנינו יושב בכורסה או על כסא גלגלים או שוכב במיטה אוראקל שמסכותיו התפוררו והוא נושא בקרבו תשובות חשובות עבורנו ועבורו ותפקידנו הוא להתקשר ולהיות נוכחים ולקבל את התשובות.

כשאנחנו מנסים להתקשר ולתקשר במלים קשרי הרגש נבנים ומנוסחים בנו מחדש במלים. כאשר אנחנו מנסים להתקשר ולתקשר בנוכחותנו, קשרי הרגש נבנים בנו מחדש ומנוסחים בשיקוף של תחושות. אבל עלינו להיות נוכחים.

איך עושים את זה? עזבו לרגע את החיפוש העצמי ואת החשבונות והנקם. יש לכם קרדיט בלתי מוגבל של היכרות עמוקה. עתה, אינכם קרובי משפחה עם מטען היסטורי אלא הינכם בני אנוש בלבד. אחד על אחד. הזדמנות לפגוש עמית לקיום, לפגוש את המבט על קו הפחד ומאחוריו, הזדמנות לתת, ללמוד ולקבל. על החיים ועל המוות! גם אם אתם הצד היחיד שמוכן או יכול לתקשר, אתם את שלכם עשיתם ואתם שלמים ויחד עם זאת עזרתם בדרך עלומה לצד השני.

קחו אותו או אותה לפני שיהיה מאוחר מדי אל הדרך. מסע של סיכומים: לחלוק בשתיית קפה, או שקיעת השמש, או נסיעה אל מחוז ילדות, או נסיעה סתם. להיות ביחד עכשיו משום שהזמן נגמר. צאו ביחד. זו פגישה עיוורת בין קרובים. גם אם לא נאמר שום דבר ברור בעל משמעות המפגש כולו הוא רב משמעות וברור ושני הצדדים מודעים לו גם אם אין כלים לומר זאת.

אין מפגש מסוג כזה שאינו פותח נעילה ישנה ובד בבד מרגיע את חרדת המוות ומנחם. את זאת אנחנו יודעים זמן רב לאחר שתם הכל ורק אז נוכל להכיר תודה להזדמנות שנקרתה לנו ולא החמצנו אותה בהסתר פנים. הגיהינום האמיתי הוא הפרידה בלי שנהגו או נאמרו הדברים. שני הצדדים פונים לדרכם מכווצים.

דבר אליה, אמר הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר. זה נכון. דברו. ועוד עומדות לזכותנו, אנחנו החיים, השעות של אחרי הפטירה. אם אינך מסוגל לדבר כדאי שתנסה למצוא דרך לעקוף או לפרוץ את מה שתופס את בטנך, ליבך וגרונך משום שאם לא תעשה זאת תהיה נידון לראות את הגויה העטופה מחליקה פנימה אל החור השחור והמפתחות שעמדו לרשותך ויכולת להשתמש בהם מחליקים יחד איתה אל הנצח. דבר. אין לך זמן. תקשר. משום שמה הטעם להישאר עם הירושה הקשה הזאת שנודדת בתורה אל מי שגידלת אתה. גם מחווה קטנטנה לפני הסוף המוחלט יכולה להמיס את הקיר ההיסטורי באחת משום שהיא אינה שייכת להיסטוריה אלא הרחק מעבר לה, למקום חסר מילים.

ישנם שני נושאים שבהם יש קשב מלא מצד הסובבים: האחד הוא אהבה והשני הוא המוות. למעשה זהו נושא אחד של המפגש עם האחר והוא עוסק במעבר בין ממדים. אומרים כי בלי קשר לגיל האדם, ברגעים האחרונים של חייו הוא נפטר בוגר ושלם.

כל נפטר מוריש ומעניק לנו את גוויעתו ומותו כשיעור. חוויית המוות יוצרת חור במרקם המציאות ומעניקה לנו רגע חסד של ערות. הארה בקרב המשפחה אשר חיש קל מתכסה חזרה ברקמה הסבוכה של היחסים והיום יום מעל לעומק העלום. האנרגיה המופקת על ידי הגווע ברגע המוות היא עצומה. אנו עוברים טלטלה אדירה גם אם איננו מודים בכך ומכירים בכך. לצורך זה נוצרו טקסים מסודרים בכל החברות האנושיות. החברה נפרדת באופן מסודר ומובנה מזה שהיה חבר בה ומוקירה לו תודה על קיומו. היכולת האישית שלנו להעניק מחווה פנימית של שיתוף קיומי הגוברת על הפחד, היא אהבה והכרה של תודה והתבוננות בשמש שפעם הייתה בצוהרי היום ועתה בבוא יומה היא שוקעת ומותירה אותנו בוגרים יותר באדם אחד.

פרסום ראשון : 11/11/2005 9:42

מסע / דוד מיכאלי

מסע

כאשר חוני המעגל תחם וחתם את עצמו במעגל הוא לא השאיר לעצמו שום נתיב אחר חוץ ממסע פנימי ובזמן 

בקיום האנושי המסע הוא מושג עתיק יומין והוא מהווה מודל פעולה מובהק לכל עשייה אנושית. אופיו של המסע משקף את האקולוגיה, החברה והזיכרון שמהם הגיע הנוסע. המסע הוויקינגי וגם המונגולי היה פשיטת ה''בליץ קריג'' הסקרנית והאלימה של יחידות הספנים או הפרשים. אפשר לקרוא לזה דיג, או ציד, או מרעה אלים. המסע הנוודי בונה את עצמו כרוח החל מהיאחזויות של צמחי דיונות בודדים ומסתיים בסופת חול כג'יהאד או כמופע פתאומי של ארבה התר אחרי נווה מדבר. המסע האימפריאלי הרומאי הוא מחנה הלגיון ההנדסי וכביש האבנים והאקוודוקט ובית המרחץ. המסע הנוצרי הוא דמעות הדם והאופיואידים של ''הוויה דולורוזה'' הנושאת את מבטה מעלה אל הזנית בצעדה על כביש האבנים הרומאי המאוזן כבמה. הייסורים מבחינתה מאפשרים לפצל בין הגוף לבין הנשמה העולה למסע שמימי. מסעו של ''היהודי הנודד'' והגולה התמידית הסובבת אותו, חולף בתוך אותיות האל הפורחות באש שחורה על אש לבנה ויוצרות את העולם בכל רגע נתון. המסע הבודהיסטי סובב תמידית בתוך עצמו, קשוב לרחש המנוע של המנטרות ולסיבוב גלגלי התפילה בהמתנה שלווה לסיום המסע. המסע הארוך הסיני הוא "הדרך הנכונה", החולפת בריבוא תופעות וטעמן הנקבע על ידי המתבונן, אל ליבת התפיסה, שם נמצא מעבר סודי לשמים. כל אלו הן מרכבות תפיסתיות המהוות אמצעי וצורה לצאת לדרך שבה נשאף לגלות את עצמנו ואת העולם.

המסע הוא הכמיהה האנושית אל מה שמעבר. הרצון להביט בשמים, לגעת בשמים, לעלות לשם, אל הממלכה שמעבר. דרך משחקי הילדות שלנו אנו מזנקים מעלה כאליהו הנביא ברכב האש שלו, כשיווה, כסופרמן, כקפטן קירק מ"מסע בין כוכבים", ודרך משחקי הבוגרים שלנו, לשמם של השמים ובהשראתם, אנו בונים ומקימים קתדרלות ועתה אנו גם מעיפים אותן לחלל, בטראנסצנדטיה הזאת אנו מגלים כי ככל שנתבגר הדלת השמימית הזאת תימצא לנו מעבר לווילונות תודעתיים בתוך ליבנו ולשם צריך לצאת ולהתכוון במסע.

אנחנו מציבים את הדרך לפנינו, הדרך מציבה לפנינו את עצמנו. זוהי סגולת ההתבוננות האנושית המאפשרת להולך להתבונן בעצמו, להבין את הדרך ואז, אם יצליח, לשכוח את שניהם. במרדף הידוע אחרי האופק אנחנו מגיעים באמצעות המסע שוב אל עצמנו דרך וילונות ההכרה השונים החל מפחדים וזיכרון, דרך המעבר מן האפס לאחד שהוא הכניסה לשטח, האקלום וההתמצאות ובחירת הכיוון, ההפסקות וההתבוננות, אמצע הדרך כשיווי משקל, הסיום וחזרה לזיכרון והפחד הבלתי נמנע שאחריו. עד כה היה המסע ביטוי גברי מובהק.

שבעה וילונות למסע. הווילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן הנמשך של הסיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב אל הזרות מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד במשפט הסיום של "גטסבי הגדול", ''אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה''. כאן הולך ונבנה מתווה של שביל וגרף מאמצים פנימי על כל משבריו. אנו מוותרים בכאב על דפוסים שאינם רלבנטיים עתה ויחד עם הכאב אנחנו נגאלים מכלאם. כל דפוס אחר, מעתה, לעולם לא יהיה טוטאליטרי כדפוס הראשון. זהו גרף בעל מבנה קבוע של התחלה, שיא וסיום וזהו אתגר של הפרט האנושי לסיימו הן במעשה הקטן היומיומי והן במעשה חייו כולו.

ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הווילון השני נוכח בפנינו: הכניסה לשטח. כל אחד מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות. והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, אנחנו בדרך. המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, המשמעות שהפכה לשעמום תובעני וטובעני, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! התנועה משמעה כיוון. לכן תמיד יצאו מחפשי המשמעות, הנואשים והמיואשים, אובדי עצות ונתונים במשבר אל הדרך. התנועה הברורה מחלצת אותנו מערפל המבוכה והאובדן אל אופק חדש המאפשר מיקוד ומטרה וסדר. המשמעות חוזרת לחיים עם הכיוון. לפני שנים רבות, במחנה הגדול של ילדותנו התמימה, המוגנת והמגויסת בצופים כתבנו על גשר חבלים מפחיד בגובהו: ''מי שמרגיש שהוא הולך ליפול שימשיך ללכת''. משפט שמלווה אותי עד היום.

הווילון השלישי שמו אקלום. מלאכת ההסתגלות, ההתמצאות וקריאת השטח. אנו משתמשים בחליפה וארכיטקטורה חדשה של פעולה, מקצבים, דופק, ראייה וכמובן אביזרים. חליפה חדשה זו הופכת אותנו לבעלי תפקיד ומגויסים. המטרות כה ברורות והפעולות כה מוצדקות ואנו באמת אכן מוצאים את הנ.צ., עד כי אנחנו יכולים בשם המשימה לשכוח ולהתעלם מן העולם כולו. זו הקלה גדולה אך זמנה קצוב תמיד. להמשיך בהתעלמות משמעו לבטל את הסביבה והזמן לטובת פעולה כדבר המצדיק את עצמו.

''ברווח שבין הדברים - כוחם'' אמר לאו-דזה הוותיק. הווילון הרביעי משמעו הרווח, החלל, ההפסקות והחניות. בהתאמה, מחסה, הגות ואמנות האירוח שלשמם הוקמה והותוותה הקונסטרוקציה המבצעית המסובכת הזאת של המסע, ומשם ייוולד חזונו של המערך הבא כשהוא מבקיע וקורע את האמת של הקודם.

נקודת השוויון של המסלול היא הווילון החמישי של המסע: הבחירה איך להמשיך. אם עד כאן הגענו בכוח התנופה מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום. זוהי נקודת איזון ושוויון מוזרה משום שבינות כוחות הדחף והמשיכה המכסים אותנו תדיר ניבעה חלון זעיר שבו ניצב רצוננו כנוכחות שאינה תלויה ואינה נוטה לפני שהוא בוחר את הכיוון הבא. נעים להכיר. אם פגשת אותו-אותך פעם, הוא-אתה לרשותך תמיד.

כל אלו, תחנותיו של ההלך, בדרכנו אל הווילון השישי: הסיום. מלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות. זהו מקום מסוכן שבו יכולה להישמט עשייתך מידיך. מראה נקודת הסיום מספר לך כי יצאת החוצה מן החלום, או מן המציאות. בחר לך.

בדרך חזרה מסיום המסע מכסה אותנו הווילון השביעי, הפרידה, שכולה עננים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון כבר החלה, אנו שבים הביתה. לעולם אינך יכול לטבול באותו הנהר פעמיים. לעולם לא תגיע לאיתאקה כפי שסיפר לנו המשורר קוואפיס מאלכסנדריה או לאיכטלאן כפי שכתב לנו קרלוס קסטנדה הסופר המיסטיקן, אבל הן הן שהעניקו לך את המסע.

המסע מתועד בספרות וברשומות היסטוריות ככלי תרבותי לטיפול, חניכה וגילוי עצמי. ערכיו נבלעו במסגרות המערביות הגדולות והמתועשות של חברת השפע בצבא, במקומות עבודה ופנאי. הגילוי העצמי נדד למחוזות התרמילאים והמשוטטים בעולם. עם הופעתה של שכבה אמידה ופעילה של בני חמישים מתחיל המסע הפרטי להופיע גם ככלי חיפוש אישי למבוגרים. תופעה זו קיימת מקדמת-דנא בהודו כאשר זה שמילא את חובתו לחברה כלוחם וכמפרנס עוזב את רכושו וביתו ויוצא אל הדרך לחיפוש עצמי. עתה היא נובטת בעולם חברת השפע. יציאה של בן עולם הצריכה אל השביל מממשת את האקולוגיה המודרנית על פנים של גיאוגרפיה ותיקה. המסע לחיפוש מזון פיזי שעלה בהצלחה, הוחלף במסע לחיפוש מזון רוחני.

למסע משמעות של גלות, מעבר ב''ריק'', וכניסה מחודשת אל החברה. למסע ארבעה מרכיבים עקרוניים: ההחלטה, היציאה, השהות, הסיום. ההחלטה נוצרת מתוך בשלות או משבר. ביציאה לדרך כל דבר נטען משמעות של הישרדות ולימוד. אנו מוותרים על מיצג הדימוי שלנו. הלבוש והציוד שהיו רלוונטיים למערכת הקודמת אינם רלוונטיים יותר למקום החדש, יחסינו החברתיים מאבדים מתקפותם מכיוון שחוקי השביל שונים. ההולך נצרף בתנועה, בשימוש ראוי בציוד וביחסים עם עצמו וסביבתו. הוא נבחן על נחישותו, תפקודו בזמן משבר, והקשבה לאחר. הוא חווה הבשלה והתבגרות.

כדגם מבודד של רצון ומקום מאפשר המסע להתבונן, להשוות ולבחון את תופעות חיינו בנוחות ולשוב מחוזקים. סיום המסע מאשר כטקס חניכה את המעבר בדרך ואת מעמד הבוגר, בעל הניסיון. זהו נכס רוחני שנרכש במאמץ קשה ובחוויה מתמשכת של נוף ויחסים.  

למסע יש תפקיד של מובּיליוּת חברתית. עוצמת המאמץ מאשררת את המעמד. בהיבט טיפולי-חברתי יש לציין את היבט החלוץ, השודד הנואש או הפושע השפוט כמי שתוקפה של המערכת שגידלה אותו פקע לגביו; הוא הולך או נשלח למקום חסר מערכת ושם הוא צריך להתנסות ביסודות הראשוניים של המערכת בעצמו.

מושג המסע מעוגן בנו עוד לפני שקראנו לעצמנו בני אנוש. פרפרי המונארך, דגי הסלמון, העגורים האפורים, המדוזות הכחולות, הלווייתנים. לאסי שבה הביתה. אלו מסעות במובן הביולוגי, דרכי הריח השואבות, נתיבי החום הקוראים, המסלולים המגנטיים המדויקים, רצועות חשמליות משודרות ממעמקי הפלסמה הפנימית של הפלנטה, ענני ואן אלן מהדהדים וילונות קרינה צבעוניים על קטביה, נהרות הים הגדולים, מפלי הרוח. מעשה-רוקם של חומר ואנרגיה, טנטרה מחוללת, שורפת, שוטפת, הופכת, נושבת, רועמת, קורנת.

נדודים של תשוקה וגעגוע בעקבות אור השמש, בעקבות המים, בעקבות הזהב, בעקבות האהבה, אלו במובן התרבותי. עלייה לרגל לירושלים להר המוריה, להר סיני, להר מרו האגדי, לרומא, למכה, אלו במובן הדתי. הגבעה של ילדותי ליד ביתי היא האוורסט, הקוטב הצפוני, הדרומי, הים, המדבר, החלל. אלו המסעות האישיים, הלאומיים, האנושיים. הרפתקה של חציית גבולות, שינוי מקום, השלה והחלפת זהות, הבשלה, ניכוס ועיצוב מציאות. המסע הוא גלות ובחירה, ויתור ורכישת חדש ממישור אחר. מושג הדרך ספוג בכל התרבויות והשפות כלימוד חי.

לאחר זמן כה רב שזמנך היה שייך לאחרים הזמן חוזר להיות שלך. בצעד החוזר על עצמו כתפילה מאות אלפי פעמים אנו נגלים לעצמנו אט אט כתעלומה ודרך עצמנו העלום, מתגלה העולם שאנו תרים אחריו. דרך עצמנו מתגלה הדרך.

הדרך היא הסמוי מן העין, מורכבת מאינסוף הדברים, כיוונה אחד. נתיב חוצה הרגלים, מסורות, תרבויות ובו זמנית היא כל אלו כולם. הספן, הנודד, החלוץ, החוקר, השוטה, המורד. אלה שמותיהם של משתמשי הדרך. מהמרים על חייהם, נכסיהם, ביטחונם עבור דבר חסר שם שעניינו גילוי והרפתקה ותחושת החיים הפועמת.

צבעיו של המסע רבים אולם המסע הוא אחד. גווניו יכולים להיות סחר, כיבוש, דת, מחקר. אולם כל אלו הם תירוצים בלבד, המשמשים אותנו להצדיק את היציאה מתחום המושב שלנו לטובת חדש ולא נודע.

סביבתנו נבהלת. היא מעוניינת לשמר את מבניה השונים. הנטישה היא איום. חלופה. תקווה. לפיכך היא נבהלת, ממסגרת את ההרפתקה בתועלות של כסף ושליטה. אלו מניעים קדומים של דחפי הישרדות. היא הופכת את הבהלה לריגוש ואת הריגוש לבידור ואת הבידור לסוכנם של דחפי ההישרדות הקדומים כמגן ומזור לפחד וממנו לשעמום. אבל הנוטש כבר נמצא הרחק מעבר לגבול, לעשייתו יש משמעות כאשר הוא מעצב כמטרה את כוכבו החדש ואת אדמתו החדשה בצעדיו. הוא נולד ואתו גם אנחנו.

גופנו תובע את המסע, את התנועה, את ההתחככות בחיים, בארץ, באוויר, במים ובאחר. שסתומי ערוצי הגוף מופעלים בתנועה. חשיבתו תלויה בתנועה. תזמור כל אינסוף הרבדים של גופנו - איבריו, ערוציו, מסריו, יחידותיו - מותנה בתנועה.

וכאשר יסתיימו צעדינו, ראשנו עייף, עינינו רואות את מסך השקיעה המוּפז, ישאל אותנו המקום: ומטרתך? האם הגעת? האם השגת? מבטנו האחרון עומם, הוגה ומחייך גם יחד, כה גדלנו מאז יצאנו למסע. אל מקומנו איננו יכולים לשוב יותר לעולם כי אנו המקום. ומטרתנו? הושגה. אכן הושגה. הלכנו בדרך. היינו הדרך. הדרך היא אנחנו. סיפורנו הוא הדרך. התשמע?

המדבר כמרחב של גיהות אורבנית / דוד מיכאלי

גבעתיים, ינואר 2011

נכתב עבור פרויקט שיקום הקדרון בהזמנת ארכ' אריה רחמימוף

המדבר כמרחב של גיהות אורבנית

מאת: דוד מיכאלי

ראש התכנית הבינתחומית לטיפול באמצעות שטח – סמינר הקיבוצים

הדרך יורדת מגב ההר אל בקעת הירדן, חוצה אותה ועולה אל הרכס בצידו השני. הדרך היא גשר מחבר בין פרשות המים. אפשר לרדת מגב ההר עד לקרקעית הבקעה לים המלח. אפשר לעלות מהקרקעית אל גב ההר. בירידה אנו במסע אל המזרח אך גם במסע אל התהום. בעלייה אנו במסע למערב אך גם במסע אל השמיים הנתמכים בגב ההר והיכלותיו. במסע האישי התמידי שלנו בין המקור לגאולה אנו פוגשים את הנשגב בשני הכיוונים ובשני מרחבים בחוץ ובתוך עצמנו. הפגישה מעלה שאלות רבות. איך חוזרים מן התהום? איך חוזרים מן השמיים? כמובן בדרך. אך מי ימכור את הכרטיסים? על כל דרך ישנה אקולוגיה של גובי מס המתפרנסת על ההולכים. שליטי ההיכלות ושליטי המעבורות והקברים קודרים הם משום שהם סוחרים בשיש ובפחד. סוחרי הפחד הקודרים ינכסו את הדרך לעצמם ויחסמו אותה לאחרים שאינם מאמינים בפחד. לפיכך, אין הדרך שייכת לסוחרים בפחד ואין הדרך מגיעה לא להיכל שנבנה עליה ולא למעבורת שהוצבה עליה אלא חולפת דרכם. אלו תחנות בלבד לשרות ההולכים. ההולכים אל עצמם ילכו. הדרך חייבת להיות חופשית. 

המעבר הדרמטי המהיר של החברה המערבית במשך העשורים האחרונים מחברה מודרנית-תעשייתית לחברת פוסט-מודרנית, טכנולוגית ווירטואלית, נוגע ליצירה ועיצוב ידע, העברת הידע, תפיסות עולם, דרכי חיים, כלכלה ודפוסי ייצור, אופי שוק העבודה. זאת, יחד עם הגדרת התפקידים החברתיים והמבנה המשפחתי. ילודת תינוקות, הגירת משפחות מהכפר והמתבגרים, מצטרפים לאוכלוסיית הערים ומשנים את המאזן הדמוגרפי הגלובלי. למעלה ממחצית האנושות, כחמישה מיליארד בני אדם, תתגורר בערים עד שנת 2030.

ערי עולם מהוות מאפיין מרכזי בתהליכים הגלובאליים ומרכזות כוח והשפעה על תהליכים במרחב הגלובאלי. תהליכים כלכליים, דמוגרפיים וחברתיים בערי עולם מתבטאים בתנועת התיירות והתיירות העסקית כאשר הארצות המפותחות מדרגות את ענף התיירות כאחד מהמגזרים הכלכלים החשובים. עקב נדידת התעשיות אל מחוץ  למרחב העירוני ושינוי אופי הערים ממוקד יצרני למוקד צרכני, חלים שינויים תפקודיים במרחב העירוני כאשר יותר ויותר שטחים משנים את ייעודם לאוריינטציה תיירותית בשילוב ישן וחדש, אשר מתבטא ביחסים הדדיים בין התפתחות תיירותית, התפתחות רכוש ומבנה התשתית, בעלי עניין בתיירות משתפים פעולה עם האליטות הכלכליות הרואות את הפוטנציאל העסקי בתיירות וכן עם הכוחות הפוליטיים המקומיים המחפשים מקורות עבודה והכנסות ממסים. שלושת הכוחות הללו יצרו את מה שנקרא 'קואליציית הפיתוח העירוני' “Urban growth coalition" [Whitt, 88]. השלוב בין תיירות מקומית לבין תיירות מארצות אחרות ובין תיירות עסקית - מעצבים את אופי הערים לכיוון של פלורליזם תרבותי התורם להיותה מרכז כלכלי (שוורץ, י, 2003).

יחסי הצמיחה של העיר כוללים לא רק את הפיתוח המבני והתעבורתי אלא בו זמנית מרכיב כאוטי של פשיעה, אי סדר, ערעור. אין שום אפשרות להתעלם מהמרכיב הכאוטי במערכות גדולות. התעלמות ממרכיב זה תוביל להתפתחותו מחוץ להכרתנו עד אשר יפרוץ את הסדר הקיים בלי שהתכוננו אליו. יש לתכנן ולהבנות את המרכיב הכאוטי את שילובו ואת מסגורו כחלק אורגני ובלתי נפרד במערכות גדולות על מנת לשמור על יציבותן. בועות ריק מבחינה מבנית מתוכננות כאיים של פראות על מנת לאזן את רצפי הסדר המתפתח. ככל שמתפתחות מגה ערים כך גדלה חשיבותו של המרחב הפתוח הראשוני כמאזן של צפיפות ולחץ וכמספק תשובה ומרחב נשימה לחיפוש אחר ספר, אתגר, רומנטיקה, משמעות ומטרת חיים.

המרחב האורבני גדל והופך למופע אקולוגי דומיננטי על פני כדור הארץ. הממדים הופכים להיות עולמיים. אם ליד הבקתה היו גינה, גן, בוסתן, שדה, ופרא, אם ליד העיר היו גינות, פארקים, שדות חקלאיים ממוכנים, שטחים ביטחוניים ושמורות טבע, כיום היחסים מתהפכים: לא המרחב הפתוח מכיל את העיר, אלא העיר מכילה את המרחב הפתוח.

כמרחב פתוח המדבר הוא משאב עולמי והדרך להשתמש בו היא למטרות חברתיות, תרבותיות וקשרים מדיניים חיוביים כחלק ממבנה עתידי של המזרח התיכון והים התיכון, באמצעות יצירה וחידוש דפוס תרבותי עולמי של דרכים, צליינות ונדידה לצורך פתרון בעיות ועיצוב ערכים חדשים, חילופי תרבות ולימוד ערכים של נדידה ומסע. המודלים שלנו הם רשתות והמסרים העוברים בהם הם אנרגיה המחפשת ערוצי נדידה.

יש לשאוף להענקת מעמד אקסטריטוריאלי לדרך עצמה עם אתרי סחר חופשי כמשימה אנושית גדולה בעלת מכנה משותף חוצה לאום וקבוצות אתניות להחייאת נתיבי הסחר הקדומים מהמדבר אל הים והפיכתן למסגרות תיירותיות נודדות של בילוי, אתגר, גילוי עצמי וחינוך.

מיצוב המדבר והדרך כזירה טיפולית הוא דרך לאירוח קבוצות אתניות ולאומיות מהעולם. תנועה מבוקרת במדבר יכולה לספק את הצורך של המסע באמצעות תיירות אתגרית. ניתן להקים לתחייה מסגרת מסע מפרט בודד ועד קהילות כטיפול נפשי קבוצתי. מסעות חניכה, צליינות, כיבוש מרחבים הכרתיים. אימוץ מושג המסע הצופי על פי המודל של אל ערבי כמסע פנימי.  אימוץ דפוסי נדידה, שינוי דפוסי אגירה של רכוש, שינוי דפוסי תזונה במטרה לפתור את ההשמנה המערבית, טיפול באוכלוסיות בודדים, טיפול באוכלוסיות שוליים ויצירת חלופה דינאמית לשהות הסטאטית בעיר. מודל הנדידה המחודש במדבר מציע ערוץ מסורתי למפגשים והגשמה עצמית.

בשנים האחרונות התפרסמה הפעילות במסעות הטיפוליים, וזאת משום שהיא מספקת חווית הצלחה אתגרית אקולוגית עמוקה ומשפיעה, המקבילה למודלים מסורתיים וצלייניים של נדידה ויציאה מאזורי הסביבה הצרכניים והטכנולוגיים. התלות שלנו במערכות תומכות היא עמוקה ביותר ויחד עם תחושות חופש הפרט ואפשרויות הבחירה, בני חברת השפע תופסים עצמם כבני אלים ואינם ערים לסביבה שאינה סביבתם.

המסע הטיפולי הוא בעל השפעה רבה הן ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה, כחלון הזדמנויות לחוויה חיובית עמוקה וחווית הצלחה. הפעילות משתמשת במדבר כחדר טיפולים פתוח, מציבה אתגר ומגע ישיר בטבע המסייעים לשיקום מיומנויות כמו שיווי משקל, גרייה חושית, הפעלת האברים השונים בגוף, שחזור תחושות אבודות, הכרת גבולות הגוף וגבולות הסביבה, מפגש והתגברות על פחדים, תפקוד ופתרון בעיות תחת לחץ, התנסות בלוח מזון בסיסי ולא מעובד, חוויית עשיית הלחם.

המסע הנודד במדבר כגלות מבוקרת מסייע לחיזוקם של כישורים כמו גיבוש, שיתוף פעולה, מנהיגות חיובית, חשיבה משותפת, עבודה משותפת, יכולת להגדיר מטרה ולפעול למימושה ותחושת עתיד, נתינת כלים וכישורי חיים. זיהוי והתמודדות מצבי פחדים ותלות, קני מידה ופרופורציות, הרחבה של טווחי אוריינות, קשב והתבוננות. קידום של עצמאות אישית, העצמה, התנסות בקבלת החלטות בדילמות מוחשיות ומצבים משתנים, עיבוד והשלכה על מצבי חיים בקהילה, מנהיגות ואחריות חברתית. התהליך מתחולל בשלושה מישורים של התגברות פיזית, התגברות מנטאלית, חוויה רוחנית של הישג וחשבון נפש.

כאשר המדבר יוגדר כבעל תפקיד משמעותי כמו העיר הגדולה, היציאה אליו תהיה נדרשת ונחוצה, תוכל להיות מתוקצבת על ידי ממשלות וחברות מסחריות ותישא עמה ערכים חינוכיים ותרבותיים כתוצאה ממפגש הפרט עם השטח. מעבר קבוצות דרך המדבר ייצור חילופי תרבות במשמעותן הרחבה והפרטנית. הכרויות עם אוכלוסיות שונות, טיפוח מורשות אתניות ולאומיות והצבתן כממלאות תפקיד של חינוך ופתרון בעיות. לימוד חוקים,מנהגים, כללים, לימודים חיים של שפה. המדבר יהיה בתפקיד מעבדת התנהגות המאפשרת חווית ספר ותנועת אוכלוסיה תיירותית מוכוונת.