כמו זרעים ברוח / הערות על ספרות, משיחיות, הרפתקה וטרור / 3 חלקים / דוד מיכאלי

כמו זרעים ברוח

הערות על ספרות, משיחיות, הרפתקה וטרור

חלק א. עיר וברברים

המאבק הקוסמי כפול הפנים מבטא מתח מתמיד בין שוליים למרכז. אנחנו נמצאים בתקופה שבה מבני הלאומיות הולכים ומשתנים. למה הם משתנים? המבנה החדש בזמן הוא המגא-עיר. זו למעשה המצודה המודרנית שהמודל שלה היה הטירה הימי-ביניימית עם האריסים או הכפריים מסביב. היום קוראים לזה עיר ופריפריה. שוליים ומרכז. ספרו של קפקא הטירה מהווה את אחד המיפויים הנפשיים הראשונים והמושכלים של המבוך חסר הפשר שהיום הוא מוצף באורות ניאון ובו כל אחד צריך למצוא את עצמו בתוך האנונימיות.

אחת הדרכים למציאת העצמי היא האנרכיה, הטרור. הרעיון אינו חדש. כתב על זה הרמן הסה בספרו ''זאב ערבות''. הסצנה החלומית שבה הגיבורים יורים במכוניות אקראיות על הכביש התממשה להפליא בקבוצת באדר-מיינהוף ובמיתוס של אמריקה המודרנית האבודה עם בוני וקלייד. כתב על זה אנדרה ברטון הסוריאליסט: ''לצאת לרחוב עם אקדחים ולירות ולהמשיך לירות כמה שאפשר אל תוך ההמון''. כתב על זה בקונין האנארכיסט, שר על זה סיד וישיס הפאנקיסט ועכשיו שרים על זה ראפרים. אלו המתקיפים המודרניים של העיר הגדולה מבנה העל החדש העולה ומחליף את המבנים הלאומיים. מבנה נפשי חדש המאיים על המבנה הנפשי הקודם. סדר כנראה הוא הסדין האדום של האנטרופיה על כל הצורות שהיא לובשת. שיווה ההודי הוא אל ההרס. עת לבנות ועת להרוס אמר ירמיהו.

מרקו פולו, במאה ה-13 בסין, סיפר על ערים ממושטרות בנות מיליוני תושבים, ועל הסדר הממסדי והמערכתי המורכב והממושמע שהקונפוציאניים הראשונים ראו בו ערך אנושי עליון יחד  עם הרעיון שהגו לפני הספירה הנוצרית כי כל בני האדם נולדו שווים. הסדר מצדיק אמונה בטוב, ואם לא בטוב לפחות בנוח. בד בבד סיפר מרקו פולו על ''הזקן מן ההר'' חאסן אבן צבאח מנהיג כת החשישיים האיסמעילית ממבצר אלאמות ההררי שיצא במסע רצחני כנגד ערכי העיר וקהילות ההון ושלטון. מרקו פולו אמנם לא קישר בין הדברים אבל אנחנו, במבט ההוליסטי של מחפשי ארכיטיפים ודפוסים, אנו יכולים לראות את הקישור שהנו כה מובהק היום בין העיר הדמוקראטית במהותה לטרור.

בתחילת המאה העשרים תיאר ביולוג גרמני בשם יקוב פון איקסקול קיום רב רבדים של אוכלוסיות שונות על פני אותו מרחב כאשר כל אוכלוסיה משתמשת ומקיימת היבט אחר של המרחב. למשל עץ בשדה מהווה מרחב שבו מתקיימות בו זמנית אוכלוסיות שונות הנמצאות בשורשים, בגזע, בקליפה, בענפים, בעלים, בבלוטים ובאדמה שהעץ מצל עליה. לכל אחד המרחב הייחודי שלה וזמני הפעילות שלה וביחד מתקבל מרחב אקולוגי שלם. הבניין הרב-קומתי הוא מודל דמוקראטי דומה בשדה של העיר הגדולה. העיר שמאפשרת נטישה של  דיבוקי המשיחיות והכיבוש לטובת התבוננות הזן בספל המקיאטו, ישיבה בספרייה וטיול בגנים יחד עם תלוש משכורת קוראת בעצם מהותה למשיחיות להתפרץ לתוכה. מאז ומעולם מתקיים דיאלוג מלחמה מתמיד בין שתי המהויות הללו.

חלק ב. הרומנטיקה של הלהקה

תמיד יש טריגר שמתחיל את ההפעלה. באדמה הכל נמצא בפנים. כל הרעיונות, כל הדעות, כל הטקטיקות, כל הנבטים העתידיים. אם יורד מספיק גשם, תוכנת ההפעלה נפתחת. האדמה מתכסה בצמחייה. מה שלא נמצא באדמה מסוימת מגיע ממקום אחר בתקשורת של אבק ברוח, חרקים ובעלי חיים נודדים, או לחילופין תחת דחק, פרטים משנים מופע והופכים ללהקה ותנועה דורסניים המכלים את סביבתם.

הגרעינים או הזרעים הם אגדות ומיתוסים. גם מה שנקרא בדיון משום שפרטי התפאורה או הטכנולוגיה אינם חשובים. מה שחשוב הוא ביטויו של הארכיטיפ, ביטויו של דפוס התנהגות שהקרקע כשרה להצמיחו בעת הנכונה עבורו. הספרות היא משתלה או מאגר זרעים מסוג זה שהפך לשקוף בגלל אמצעי התקשורת של ימינו שמאפשרים לשכפל ולהפיץ מיידית והרחק.

אחת מן האגדות האלו היא אגדה מודרנית השייכת לסוגת הספרות הבדיונית שנקראת חולית. כתב אותה אמריקאי בשם פרנק הרברט שמיוחסת לו גם האמירה: "לעולם אין למעֵט מכוחו של מוח אנוש להאמין במה שהוא רוצה להאמין, חרף כל הראיות הסותרות".  

אמריקה הייתה מאז ומעולם פזרנית מאוד בשימוש בדימויים בשם חופש הביטוי והפרט ובמיוחד משום שהמילים והדימויים והספרים הפכו להיות מוצרים נמכרים וממכרים. הספר מספר על משיח ואפוקליפסה. התפאורה היא עולם מדברי ואקולוגיה הכוללת תולעי ענק טורפות. זהו עולם בעל משאב טבע של סם מנטאלי שכל הגלקסיה מכורה לו. הדימוי האמוני והתרבותי שנבחר כתפאורה לעלילה היה תרבות איסלאמית נוודית שכללה כמובן את המאהדי – המשיח האיסלאמי ואת הג'יהאד יחד עם מילון מושגים תואם. והנה כך שפשף פרנק הרברט בחן רב את המנורה וג'ין ענק ונורא שהיה רדום הגיח. למען ההגינות של המחזה יש לומר שהקרקע הייתה מוכנה היטב לקראת הופעתו של השד. וכמו שאנחנו יודעים, כשהתלמיד מוכן – המורה מגיע. ובנוסף, כל סופר חושש מן הרגע האפשרי שבו מילותיו המשולחות יתגשמו.

בספר חולית ישנו שילוב של עלילה סוחפת ושל הגות רגשית ותודעתית המופיעה הן בציטוטים מתוך כתבי קודש מדומיינים והן מתוך הנחיות של חניכה לקרב. למשל: "אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני איוותר." נהדר. 

זהו ספר קלאסי שנכתב לקהל נוירוטי שגדל וחי בתרבות דמוקרטית עירונית על מצע מנותק מהקרקע, מההישרדות ומפעולה אמיתית של קיום ולכן גם הוא גם מדוכא קלות או קשות ומחפש משמעות. שני המרכיבים זה של עלילה סוחפת וזה של הגות רגשית ותודעתית חולפים כרוח מלהיבה בתודעתו של הקורא ומספקים לו את הקתרזיס לצד התקווה לחיים אלטרנטיביים עם אופי ראשוני של מהירות, דם ואהבה. ביחד נוצר השילוש הקדוש הרווחי המכיל את הצרכן, הדמיון, ומחוז חפץ אלטרנטיבי לקיים. הפעולה שתתחולל תהיה רכישת ספרים וסרטים, שיח מרגש בקבוצת ההשתייכות ואימוץ דימוי רומנטי לרגעים בודדים.

בדיחה ישנה שואלת מה ההבדל בין נוירוטי לפסיכוטי. וזה הולך כך: אם שואלים פסיכוטי כמה זה שתיים ועוד שתיים הוא יענה מיד: חמש. הנוירוטי יודע שזה ארבע, אבל זה מעצבן אותו. כך, תארו לעצמכם, מה קורה כאשר הספר אינו נופל על קרקע נוירוטית? אלא הוא נופל על קרקע פסיכוטית? כלומר צדיק שבאמונתו חי, שסביבתו היא מדבר ממשי שאינו מדומיין, שמושגיו המסורתיים והמימטיים כוללים נקמה פיזית, שתחושתו המולדת וגם החינוכית היא קיפוח כפול: הן מצד מצבו החברתי והן מצד העולם הלבן המסומן כאויב מסורתי. ובנוסף, משאביו כמעט בלתי מוגבלים כך שביכולתו לחיות את הסרט ולא רק לצפות בו. השילוש הקדוש הפסיכוטי המכיל את הצרכן המאמין, את השטח התואם ומתקף את האמונה, ואת הדמיון כחזון אסטרטגי. זו היא מסה קריטית היוצרת פעולה שכבר כונתה בשם הן בספר והן באסלאם: ג'יהאד.

הייתכן שבן לאדן קרא את חולית? או ראה את הסרט? ייתכן מאוד. אם כי כאן אנו עוברים לתחומי ההשערה והדמיון. הוא גדל בג'דה שבסעודיה, למד בבית ספר יוקרתי, חילוני יחסית למקובל, שבו למדו זרים רבים. פוטנציאל החשיפה לסיפור הוא גדול. הסיפור מציב את המרכיבים והשחקנים השונים בהתאמה גבוהה לג'יהאד של אלקעידה: סביבה, אמונה, קיסרות מושחתת, נידח שהיה למשיח, מלחמה קדושה המתחילה בגרילה יצירתית של מטוסים מתאבדים ומתפתחת לעימות גורלי מכריע.

מלחמה תמיד הייתה עניין עם ממד רומנטי. דפוסי ההתלקחות ההמוניים שלה הם אישיים וויראליים כמו התלהקות של ארבה או שריפת יער, סערה אקלימית וגם כמו סערות התאהבות. פעמים רבות הסערה הרומנטית מתומרנת לעשיית רווחים מסחריים וטריטוריאליים. המרכיב הרומנטי של המלחמה נבנה מתוך פעולת האמת ההישרדותית החוברת לזיכרון המיתי של קבוצת ההשתייכות. בתזמון המרכיבים המתאים, הישג חיי הנצח או משך הזיכרון השמור על ידי ההמון, יחד עם תנועה לאופק שנפרץ, מחליף אצל הפסיכוטי, את גבורת הקיום היומיומי, המקומי התחום, השוקד על יצירה ושכפול זיכרון ביולוגי ואנושי. 

חלק ג. הטוטאליטאריות של החסה

שורשיו של כל ביטוי רוחני ואידיאולוגי מצויים בקרקע של פיתוח טכנולוגי. כל התפתחות טכנולוגית יוצרת פלטפורמה לריקוד רעיונות חדש. המשוורת של הפרשים בסוף ימי הביניים שחררה את ידיהם לשימוש בחץ וקשת והכריעה מערכות. הסניטציה, התקשורת  והגלולה שחררו את החופש המיני ושינו את הקהילה.

המונוקולטורה – סוג אחד או תרבות אחידה או אולי, תרבית אחידה, שמתקיימת על שליטה תאגידית בהרבה קרקע מחייבת ארגון, פיקוח, שיווק והפצה. המונוקולטרה מתאפשרת תודות לארגון תכנון ושיתוף פעולה. הקצה האחר של המונוקולטורה הוא הסופרמרקט הנוח שליד ביתכם שבו החלב מגיע מרפתות ענק מהונדסות, התירס משדות ענק מהונדסים והשמפו ממפעלי ענק כימיים והם מתפזרים על פני המדפים שוב למולטי קולטורה – ריבוי סוגים, אם כי מסודרת ומתוייגת, נוחה לקטיפה מן המדף, משחררת אותנו מטרחת הגידול ומאפשרת לנו ללכת ללמוד אמנות ורוחניות. הבעיה היא שזה גם משחרר אותנו מאחריות. על הסטייק למשל. האחריות היא מושג גורף. איבדת אותה לגבי נושא אחד, איבדת את הכל ואז באים הברברים.

המונוקולטורה אינה נעצרת בחקלאות. זו מהות הנדסית וארגונית כאמונה דמוקראטית. המיסוי והבנקאות למשל הם מונוקולטורה של כסף. ועכשיו גם הטרור של היום הוא מונוקולטורה. יש בהחלט מקום לחשוב מה קורה אם איננו מצליחים לנהל פלורליזם בונה, כי אז בפרפראזה על התפסן בשדה השיפון: אם כל החסות מרוססות או מהונדסות נגד תולעים, לאן ילכו התולעים? קל מאוד לגלוש מכאן לדעות שהן מונוקולטורה בפני עצמה ובשפה פוליטית פאשיזם: שילכו התולעים לעזאזל. מי צריך אותן? או מן הצד השני: אנחנו אשמים. מגיע לנו שיאכלו אותנו התולעים. אבל הדיון הוא בכלל לא על התולעים. התולעים הן חלק בלתי נפרד מן החסה. הדיון הוא על הטוטאליטריות של החסה כפי שעיצבנו אותה.

זה מביא אותנו לרובד עמוק יותר לאצות במקום לחסות. האצות לא רואות אף אחד ממטר. תן להם אגם שהתערער בו מעט האיזון האקולוגי, הכימי, או הטמפרטוראלי והנה הן יוצרות את הטוטאליטאריות או הטרור של האצות על פני כל האגם ויושביו עד שיעברו הן בעצמן מסה קריטית ויחנקו את עצמן ואת סביבתן למוות שיהיה בתורו דשן לחיים אחרים. ככה זה.

תנאים מתאימים של הסרת גבולות ואחריות גורמים לכל אחד ולכל קבוצה להתפשט ללא מעצור. הטוטאליטריות היא מונוקולטורה של צמיחה. מה עשינו רע? הרי צריך לצמוח. נכון? ועובדה שלא מצליחים לעצור אותנו. וכאן במלכוד של השיח הקפיטליסטי אפשר לומר נכון. הם צודקים. ולראייה: זה עומד במבחן התוצאה המפורסם שמולו ניצבים משוררים ואמנים בידיים שמוטות למרות שבליבם הם יודעים שזהו נימוק השטן, נימוק קצר רואי המכלה את עצמו ואת סביבתו.