צעדים ומרחבים - ספר חדש - מחזור הרצאות - המכון ללימודי שטח

מחזור הרצאות בקורס טיפול שטח ואוריינות סביבתית בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים, על התפיסה האנושית, על טבעה של הפעולה ועל המרחב כפי שהם מופיעים ונבחנים בתנועה, מאמץ ורצון ובתנאי קיצון.

בתרבות האורבנית שהפכה לאקולוגיה הדומיננטית, השטח הפתוח הוא דף ריק, מפתח של ישימון.

 ב"תלכידי הזמן" שאנו יוצרים בשטח אנו יכולים לגזור ארבעה עקרונות מרחביים לתפיסת טיפול השטח כמעשה של אמנות מודרנית, שבאמצעותו אנו מפעילים חשיפה והתמודדות כדי להשיג התנסות ביכולת הפשטה והתנסות בפתיחה של פער בין גירוי לתגובה שהם תנאים של ראייה וחיבור.

כל צעד יוצר מרחב. כל מרחב מזמן צעד. התרגול פותח חלון אל היקום.
(טקסט גב הספר)

פרק שביעי

צעדים 61-71

הערות 82-96

תפיסות אמנותיות ומרחביות

השפעה, תגובה, אשרור, הטמעה

61

כאשר אנו מתבוננים בתמונה אנו מושפעים. כך גם כאשר אנו מתבוננים בנוף. בשונה מהתבוננות ביצירת אמנות, כאן המתבונן הינו חלק מהיצירה האמנותית, כמשתתף במיצג. ככל שהנוף קיצוני יותר במרקם, בפרופורציות, בזוויות ובחומר, הוא מופשט יותר מבחינתנו. ככל שהוא מופשט יותר עבורנו, כך נשקיע מאמץ רב יותר בהפעלת כלים אורייניים: מסגור, אומדן, השוואה, התמצאות, פרספקטיבה, הערכה פרופורציונית, ביקורת של הקשר תרבותי ואישי ומודעות. יכולת ההתבוננות לכשעצמה מופעלת מול השטח שממדיו ותנאיו אינם מאפשרים את הפעלת התגובתיות הרגילה. ומכאן התנסות בהפשטה, ומכאן פער בין גירוי לתגובה.

62

תנאים חדשים מפעילים אצלנו קלט חושי חדש. הפעולה הראשונית שלנו תהיה שימור הסדר הקיים וניסיון להדיפת המידע החדש המאיים עליו. מעבר לרמת מידע מסוימת שלא נוכל להתעלם ממנה נתחיל תהליך של למידה התנסותית. ככל שהחשיפה קיצונית יותר, כאוטית יותר ולא מוכרת, פעולת הקלט תהיה אינטנסיבית יותר, יחד עם הניסיון ללמידה מואצת, במטרה להסדיר את הנתונים והמידע המציפים את תבנית הסדר הקיים המבוסס על דפוסים מולדים ונרכשים, ועל פעולות החיקוי, ההרגל וההכרח. החשיפה, עם הלמידה המואצת מארגנת את המערכת שלנו מחדש, יחד עם תוצא של מודעות עצמית של המערכת לתהליך הסידור מחדש. הדחק הסביבתי עם הדחק המצבי גורמים להפעלה של תפיסה הסתברותית ולארגון מחדש של התפיסה הסיבתית ההיסטורית. הקלט החושי כולל את כל מרכיבי הגרייה החושית ואחד מן המפעילים הראשיים הוא  מידע חזותי.

63

"תפיסה חזותית היא חשיבה חזותית". אמר פסיכולוג האמנות הגרמני-אמריקני רודולף ארנהיים, שהשתמש בתיאוריית גשטלט (צורה או תבנית בגרמנית). כאשר אנו מתבוננים בתמונה אנו מיישמים ידע מוטמע ומגיבים למושגים חזותיים, צורניים וחומריים כמו צורה, סמלים, צבעוניות, מרקם, פרספקטיבה, יחסים. אנו מגיבים לשטח ולגוף. הראייה מוכתבת ע''י תבניות, צורות, התניות או תקניות של תפיסה שקיימים בנו כחברים בקבוצת השתייכות[1].

64

ארנהיים הגדיר זאת שני דורות לפני ההתפתחות הטכנולוגית של המרחב הווירטואלי שאפשרה את מרחב הכליאה הדינאמי של כנסיות גוגל ופייסבוק שפיתחו את הפאן-אופטיקון[2] המידעי או הדימויי האולטימטיבי שבו במקום לשלוח נידונים לכלא ממשי, הכלא הווירטואלי מיובא אל הנידונים[3]. בהפלגתנו אחורה בזמן אל התפיסות המורשתיות בבודהיזם הטיבטי נמצא את מושג ה"בארדו", כמצב הביניים של עולמות הדימויים שאנו לכודים בהם ושואפים להתנתק מהם.

65

רולן בארת מבקר התרבות והספרות בספרו מחשבות על הצילום (1980), מתמקד בהשפעה של הצילום על המתבונן. החוויה של המתבונן בצילום נובעת מהידיעה שהוא עד לרגע שזכה להנצחה. אמנות הצילום היא ייחודית משום שהיא מעניקה את החוויה של השתתפות בסיטואציה, חוויה של "זה היה" יחד עם "אז ושָם". עוצמת החוויה של המתבונן בצילום תלויה בשני גורמים אותם מכנה בארת בלטינית: סטודיום שמשמעו תווך, חלל, מרחב, ופוּנקטוּם שמשמעו מוקד, נקודה, אם נשתמש בסלנג של הנווטים – דקירה, ואם נשתמש במילון שלנו – ייחודיות singularity))[4].

66

הסטודיום מציין את התווך, נופו, עצמיו, דמויותיו ומרכיביו השונים ואת הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן, בעוד הפונקטום מציין את הנקודה האישית, הנגיעה אישית, החודרת, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום. הפרט יכול להיות לכאורה סתמי. חפץ, קרן אור, צל, מפגש בין עצמים, תלתל, מבט. "...משהו בצורה שהיא מחייכת..." (beatles), דווקא הפרט הקטן הזה שחודר את מסכי העין אל הלב מעורר בנו את הרצון לא רק לדעת על הדמות אלא גם לפגוש אותה, את נוכחותה. חיבור שקם לתחיה. הפונקטום משקף את פנימיותו של המצולם מעבר לבבואה המשתקפת מהצילום ולכן גם את פנימיותינו, משום שמשהו נגע בנו והקשב שלנו נפתח אליו[5].

67

בטיפול שטח אנו מזמנים למטופל תמונת מצב דינמית ותהליכית. אנו מזמנים את הסטודיום כדי להיחשף אליו, להיכנס אליו ולצוד את הפונקטום. ייחודיות זו יכולה להתבטא בשטח ברגע זעיר של דבר, מעשה, מחווה או התבוננות שבו מתחולל ההדהוד בין פנימיותו של המטופל, אופיו האמיתי[6], הווייתו ועולמו הפנימי, לפנימיותו של המטפל. אם הפונקטום הוא רגע נופי המטופל פוגש את עצמו – עצמיותו נוכח הנשגב הזעיר או הכביר. התופעה שכיחה בשני מרחבים: האחד הוא המעבר ההכרחי הסביבתי מסוג כלשהו המחייב אותנו "לוותר על החלקים הפרטיים שלנו" ולכן נוקב את הדימוי האישי, השני הוא מרחב שקט פרטי של "זמן חלום[7]" החורג מן הדימוי הקבוצתי.

68

בדיונו על אמנות ואשליה אומר פסיכולוג והיסטוריון האמנות הגרמני-בריטי ארנסט גומבריך (הדימוי והעין, 1981), כי תפיסת תמונות אפשרית רק באמצעות סביבות מושגיות כסכמות שפה ופרשנות אשר משתנות במשך התקופות, וכי האופן שבו אנו מבינים כל תמונה, ייצוג או דימוי מתווך ע"י ההכרות שלנו עם סכמות. מכיוון שהסכמות זמניות[8], לפיכך, ראיית האובייקט בייצוג היא אשלייתית.

69

לפיכך, כל תמונה היא סוג מסוים של חשיבה ותפיסה סביבתיים ואנחנו שותפים להקמת המשמעות של מה שאנחנו רואים. אנו פועלים ונפעלים במרחב מושגי. המציאות כפי שאנו קוראים אותה, היא מוסכמה, ואנו רוכשים, מתמכרים ומטמיעים את מושגיה המילוליים, הצורניים, החזותיים, ההתנהגותיים והפוליטיים במעגלי תגובה ואישור של פעולה וזיכרון המעמיקים את ההתמכרות לסדר הקיים. כל ערעור על הסדר הקיים מעורר התנגדות שמקורה הוא בדחפי השימור[9]. לכן, מפגש עם שטח מחוץ לקונוונציה שלנו (חשיפה[10]) הוא משבר והזדמנות להתנסות ולימוד של דרכי ראייה חדשות. מפגש מסוג זה מכיל הזדמנויות של חוויות אמוניות הנשענות על ההזדמנויות להזדהות (חזרתיות[11]) ויוצרות חווית משמעות וחיבור לעולם. 

70

הראייה היא פעולה יוצרת, הפועלת כבוראת ובוררת סדר[12]. הראייה שלנו מחפשת את הסדר כרצף, תבנית וצורה כדי להינעל עליו. ולשם כך היא מחפשת תמידית נקודת ייחוס ורצפים. רצף וצורה משמעם סדר, גם אם הם שליליים והרסניים[13]. לפיכך, חריגה מתבנית של סדר קיים מעוררת צורך קיומי והשתוקקות מידית אל סדר חדש כ"קרקע תפיסתית". דרך תופעה זו, המופעלת בכל לימבו, אפשר להבין את ההיצמדות בכל מחיר לקבוצת השתייכות כלשהי[14]. כך אפשר לשער את ההיתכנות לחוויה טיפולית, חברתית ותרבותית של קבוצת השתייכות בשטח, כסטודיו מוגן לשיטוט והתבוננות.  

71

חיקוי, הרגל והכרח מייצרים את "קופסת המציאות" שלנו. דרכי ראייה הוא מושג המתייחס לדרך המושגית והאופנתית, ולפיכך זמנית, שבה אנו מתבוננים, קוראים, זוכרים נעים, ועושים את העולם, מדברים אותו, מבטאים אותו, את חפציו, ייצוגיו, דימוייו, סמליו ויחסיו באמצעות עשייתנו. אנו משתמשים במילון ושפת ראייה ועשייה על פי השטח, מרחב הזמן והתקופה הרלבנטיים. באמצעות דרכי הראייה שלנו אנו חלק מהמימזיס[15] (mimesis) התקופתי, מאמיניו ושחקניו. זהו דגם שנראה אקראי ולא מודע, של דרכים, נתיבים וערוצים שיש לו ביטוי סביבתי וגיאוגרפי. זו המציאות שלנו שעבורנו היא מוחלטת ולא מודעת.

---

[1]  מרכיב זה הינו כה מהותי ועמוק עד כי אפילו תחושת הכאב הינה תלוית תרבות וקבוצת השתייכות. לקריאה נוספת – נקמת הרפואה של איוון איליץ'.

[2]  פאנ-אופטיקון (panopticon) (ג'רמי בנטם): "רואה כל" מתאר במקורו כלא מתוכנן ומבטא ארכיטקטורה של פיקוח ריכוזי שבו המנהל רואה את אסיריו אך אלה אינם יכולים לראות אותו.

[3]  כאן היינו יכולים לפתוח דיון נוסף בתופעה של "ההד המקדים" כלומר ההנחות התיאורטיות המופיעות לפני התגבשותו הפיזית של מערך ותווך תפיסתי, כמו להקת הציפורים הנוסקת בבהלה לפני הופעת החתול או תופעת אי השקט של הכלב לפני רעידת האדמה.

[4]  ביטוי של סטיבן הוקינג: נקודת מגוז (או מפץ...) מרחבית ורעיונית שממנה מתחילה תופעה או יקום.

ריי קורצוייל משתמש במונח לסימול של אופק אירועים של התכת אנושיות וטכנולוגיה.

[5]  זהו נתיב דו-סטרי משום שכאשר אנו בשלים או מוכנים אנו רואים את הנקודה. הנקודה מדברת אלינו.

[6]  הפנים האמיתיות, בעקבות קואן של זן: מה היו פניך המקוריות לפני שנולדת?

ראה פרק 9, פסקה 76, 77.

[7]  מודל EEIRID

[8]  בזאת הוא פוסע בעקבותיו של אריך אוארבך וספרו "מימזיס"

[9]  שהם ביטוי לחוק הראשון של ניוטון – חוק ההתמדה, גוף יתמיד במקומו ולא יזוז אם הוא לא מוכרח, יחד עם החוק השלישי של ניוטון חוק הפעולה והתגובה כסימטריה.

חוק שימור החומר משתנה בתנאים יחסותיים עם עליית רמת האינטנסיביות.

[10]  מודל EEIRID וכמו כן מעבר ממערכת סגורה למערכת פתוחה.

[11]  מודל EEIRID

[12]  ברונובסקי, בספרו מקורות הידיעה והדמיון, 1978

[13]  זמן המדבר 4. היבט נוסף של תופעה זו כחיפוש הישרדותי אטאביסטי אחר סדר ומשמעות הינו סינדרום שטוקהולם.

[14]  השתוקקות החומר לצורה, אריסטו

[15]  התגלמות המציאות, ייצוג או חיקוי של המציאות על פי אריסטו. אריך אוארבך בספרו מימזיס בדק את היחסים בין המציאות התקופתית וייצוגה כפי שהתבטאו בספרות התקופתית.

זמן המדבר פרק 1 - מקום

 

1

מקום

בכל מקום שבו אני עומד, נבנה עולם. בכל מקום שבו אני עומד, אני מרכז העולם. ממני צומחים כל הכוונים: קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה למטה ופנימה. אני הציר. ממני נבנים הצפון, הדרום, המזרח, המערב וכווני המשנה. אני מרכז המצפן, אני מרכז שושנת הרוחות. ביושבי לנוח בלב השטח אני חש אט אט את התרקמות העולם של אותו מקום. הסלע הזה מימין, הגבעה הזאת מאחורי, הנקיק הצר העולה צפונה, ומולי השיח בדרום. והרי זה בית לכל דבר. אני יודע היכן אני במקום. ידיעת המקום היא דבר גדול. ברוך המקום. ברוך הוא. עכשיו אני יכול להזיז את הדברים לפי רצוני. לשפר, לבנות, לחזות, לתכנן. את הקפה אכין כאן ואת התרמיל אשים שם. את הנעליים אניח בצד ההוא ואני אשען לצד הזה.

כה מהר בניתי בית. אם אשאר שם, אזיז אבנים ואבנה קירות. אם אשאר עוד, אוסיף גג. אם אשאר עוד, אטפל אשפר אוסיף ארחיב ואתפשט לשטח חדש.

אני נצמד בשקדנות לא תאמן לטיפול בסביבתי. אני יוצר ובונה את סביבתי באופן אוטומטי ממש כמו ריקוד הציפור האורגת. כפות לתבנית שימיה כימי הזמן. זוהי יכולת מובנית בתוכי. בקודים שאני טעון בהם. אלו הדברים המאפשרים לי לנוח להיות מוגן ולהתרבות. כל דרישה וכל תכתיב המאלצים אותי לעזוב את מקומי, ואפילו שהיתי בו עשר דקות בלבד, מעוררים בי זעם, ותחושה של יציאה לגלות. עד אשר נבנה המרקם הראשוני של הבית וכבר עלי לנטשו. כה מתסכל, כה מרגיז. תחושת הבעלות שהחלתי על המקום חייבת להיזנח. בכל מקום שבו אני שוהה, אני בונה מערך מנטלי שלם. אני נמצא בבית מנטלי, ואני מסרב לעזבו. נדרש מאמץ ורגש לנטוש אותו, והביטו! כבר אני מחפש את הבית החדש. נע בתחושה של רעב וחיפוש, אני מחפש את המקום הבא להיצמד אליו, ושם אני מפעיל בלי דעת את כל אותו מערך אדיר של בניה.

אבל הדרך היחידה להגיע לדבר חדש, היא לנוע אל תוך השטח הריק הלא נודע על מנת למלאו ולהפכו לקיים נודע ומודע. הדרך היחידה היא דרכו של אברהם. לך לך. לך לך מארצך, ממולדתך, מביתך אשר אהבת. עזוב את הבית. צא מתא השטח המנטלי הנוכחי. נוע הלאה.  אנחנו הסקרנים, התאבים לידע ,הנעים במעגלי מוחנו, ונעים בנתיבי השטח, עלינו לצאת כל פעם מהמקום שהפך לבתינו על מנת שלא נקפא על מקומנו.  עלינו לנוע על תחושת הרעב הסקרנות והמשחק.

וכך אעזוב את חצר ביתי לראות מה יש מעבר לפינה ברחוב. אך אסיים את שתיית הקפה, אודה למקום שאירח אותי, ואנוע הלאה. כל המקומות מצפים לי ואני אורח בכל מקום. ובעוברי בהם, ביוצרי את שושנת הרוחות בכל מדרך רגל, הרי אני מפרה ומופרה בעת ובעונה אחת. אני צועד על כתמי האור הנפרשים לכל הכוונים כמו על סנדלי קרניים.  תא השטח הבא הולך ונפרש ומתגלה לעיני עם כל מדרך.  מקום חדש קורא. אני הולך מביתי כאן אל ביתי שם. אני אורחו של העולם.

זמן המדבר - פרק 8 - ראייה

8

ראייה

אנו מגיעים כיום מתוך חללים סגורים המשובצים בקונגלומרט ענק. טווחי הראייה שלנו מובנים למרחקים המוגבלים לבניינים מולנו ולמכוניות לפנינו. גבולות הגזרה שלנו מצומצמים לרוחב הרחוב. רוב הראייה שלנו מתקיימת בחללים בגודל של חדר. אנו חיים ברצפים של חללים דחוסים המכתיבים קצב והחזרי קצב משתנים, מהירים, מזוותים וקצרים. ביוצאינו מהקומפלקס העירוני, בדרך כלל אנו נמצאים בתוך קופסת הרכב, כאשר אנו נעים לאורך נתיב קווי מוגדר, ואז אנו מגיעים לחללים סגורים חדשים. כאשר אנו יוצאים מתוך המערך הזה אל שטח פתוח , ואל נתיב שאינו ברור או אינו קיים, אל אופק לא תחום, אנחנו נתקפים באופן מיידי בחרדה. אנו חשים חשופים, אנו חשים פגיעים, ואנו אכן כאלה. יהיה לנו מאד נוח בשלב ראשון אם ננסה להחיל את התפיסה המבנית שלנו על פני השטח. כך נוכל להביט בערוץ כעל רחוב או כביש, ועל מפגש בין ערוצים כעל צומת. נוכל להסיק מסקנה האם ישנה תנועה כבדה שכדאי להימנע ממנה כמו מים, שיחים צפופים, סלעים לא עבירים, או, האם אנו יכולים להשתלב בגופינו ותנועתנו הרגלית בדרך. האם יש פתחי כניסה לקירות ולגבעות בצדדים, או האם אלו הם מבנים חסומים. לאור תפיסה זאת נוכל לעשות שימוש באופן הראייה הרגיל שלנו. בהתבוננות מסוג זה אנו מוצאים תחליפים, ואם תרצו, תחליפי גמילה לתפיסת האופק, המרחב והריצוד שאנו רגילים ומכורים אליהם מהקומפלקס העירוני. אבל, בסופו של דבר, אנו יכולים להשתחרר מהפחד ולהביט באופן חופשי אל מרחב גדול, לא תחום. אנו מרחיבים את אופן הראייה שלנו. המשובים הקצרים המוטחים אלינו מהקירות הקרובים בסביבה העירונית מספקים לנו אישור בלתי פוסק על מקומנו במרחב. המשובים האלו הופכים להיות ארוכים ומועטים ביחס למה שאנו רגילים. כאן אנו יכולים לחוש יותר את יכולת העמידה שלנו בכוחות עצמנו על פני הקרקע והמרחב הפתוח. זה אפשרי וקורה לכל אחד ויותר מהר מששערנו.

בשלב ראשון המרחקים נראים אין סופיים. אנו מעדיפים לא להכיר במרחקים ועצמים שמעבר לטווחים שאנו רגילים אליהם, ואנחנו לא רואים אותם פשוטו כמשמעו. הם נותרים מחוץ לתפיסתנו. אבל בפרק זמן קצר יחסית של ימים אחדים אנו מסוגלים לקבל משוב ברור ובר שימוש ממרחקים של כמה קילומטרים, ולהשתמש במשוב זה באותה יעילות שאנו משתמשים במשובים הקצרים שבעיר. למעשה, האופק שלנו גדל. תפיסת עצמנו גדלה גם היא, ואכן, בשובנו לאחר פרק זמן ארוך בשטח, אל העיר, אנו חשים שהתקרות נמוכות יותר עלינו ולוחצות, וכנפי רוחנו נחבטות במשקופים הצרים. עלינו לקפלן, להשפיל את מבטינו ולהסתגל במהירות חזרה לתדר המהיר, לזמן המשתנה ולמרחקים הקצרים.

המדבר, הים, הקוטב, הפסגות והחלל הם המרחבים הקיצוניים בעלי ההשפעה החזקה והם שונים משטחים פתוחים רגילים הקרובים לתחומי המושב שלנו. בשטח הפתוח הקיצוני, למרות שאני מחויב לחוקים נוקשים ולא סלחניים של חום, קור אויר ותנועה, אורך הגל של המשוב מאפשר לנו להיות הרבה יותר חופשיים בקבלת ההחלטות שלנו. ביטוי הרגש שלנו יכול להגיע בנחת יחסית עד סופו, וזאת בניגוד להפגזה העירונית המחייבת אותנו לפנות, להחליט, לשלוף, ולבטא רגש חלקי מכיוון שעלינו להגיב מיד על המשוב הבא. בשטח הפתוח אנו יכולים לנוע ממצב של תגובה בלתי פוסקת ולחץ, למצב של רווחה, היענות, ויצירת מרווח זמן מספיק המאפשר עיבוד רגשי, ניסוח והבנה. אולי ניתן לומר שככל שאנו יוצאים החוצה רחוק יותר כך מתאפשר לנו להכיר את עצמנו יותר. המערכת הגופנית שלנו ניזונה ממשובים אלו ומאפסת את תדריה לפיהם. מקצבי השטח קובעים את מקצבי הגוף. אנו נוכחים לדעת זאת לפי שינוי שעות השינה המתכיילות על פי שקיעת השמש ועל פי זמני היציאות שלנו המתכיילות על פי הזריחה. מקצב נוסף בגוף המתכייל בהתאמה לשטח, הוא מקצב הריצוד של שרירי העינים. למעשה, מקצב זה הוא ממשק ראשי בינינו לבין סביבתנו ובעקבותיו מתכיילים גם יתר מקצבי הגוף כמו הנשימה, הדופק וחילוף החומרים. אנו יכולים לומר למעשה שהשטח קובע את אופן ההתבוננות שלנו, ומכאן את אופן תפיסת המציאות. ניתן לגזור מכאן השלכות תרפיות, הבנות על יחסיות של תפיסה, ובעיקר על תפקיד הסביבה בהתנהגותנו. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, נאמר. זאת אמת.

מצד שני ניתן להפוך את כיוון המבט שלנו ולהתבונן בשטח האורבני כעל מערכת אקולוגית בעלת אפיון מדברי. מדברי? אנחנו? והרי התרבות היא היפוכו של המדבר! ובכן, מסת הסלע  המיוצרת המצטברת בצורות ומשטחים של קירות בניינים, כבישים, ורחבות, מהווה אפיון מדברי. משובי קרינת חום ואור  של משטחים חשופים, מהווה אפיון מדברי. נגר עילי שייך לעולם זה, וגם נישות ירוקות בקרקעית ערוצים אשר אנו מוצאים אותם בגינות בניינים ואיי תנועה. הבניינים והכבישים מייצרים חום. העיר חמה במידה משמעותית מהסביבה הפתוחה. בועת חום ואור מתקיימת מעל שטח עירוני וניתן לזהותה ממרחקים על ידי ענן האובך האופייני ביום וההילה בלילה. כמות האבק בעיר היא עצומה. פליטת מכוניות, מכונות, ותנועה, בליית קירות, מתכת, נייר וחומרים אחרים מייצרת כמות אבק הגדולה פי 200(!) מכמותו בשטחים פתוחים. אבק במשקל של מאות טונות מרחף, מונח ונע עם זרמי אוויר על פני כל קילומטר מרובע אחד בשטח העירוני. שעות החשיפה מתייצבות למקצב אחר על פי צל הבניינים, והצמחייה מתאפסת בהתאמה. נטיית לבי אומרת שדפוס מבני זה, עם ייצור החום והשפעתו על האור, וזרימת המים ואי ספיגתם, דפוס זה בגודלו הנוכחי כעיר בינונית מעצב את האקלים שלו כבועה אקולוגית בעלת גל השפעה מתפשט על המרחב שבו העיר ממוקמת. כמו אגודל הנלחץ אל משטח וקווי הלחץ מסתמנים מסביב. ככל שגדל הלחץ גדל הסימון. על פי ראייה זאת כל תוואי שטח הוא בעל השפעה על סביבתו. יצירת תוואי החורג מקני המידה האקולוגיים של סביבתו מייצרת סביבה אקולוגית שונה. ממש כמו אי הגדל והופך ליבשת. כך, שוב על פי תחושתי, סכר אסואן משנה את סביבתו במעגל הולך ומתרחב. הצללת מי הנילוס, היעלמות הסחף, האפיק המתחתר במים ההופכים להיות מהירים יותר, הרס הדלתא, הדיונות על חופי מזרח הים התיכון, הכה רחוקים מהנהר, נעלמות מחוסר חול הבא מהנהר, גשם במופע של שברי ענן ושטפונות על פני חופים אלו, פני הקרקע המשתנים בעקבות שטפונות, מאגרי מים המתמלאים אחת לתקופות ארוכות יותר, ניצול מים משתנה, אופי גידולים וצמחייה משתנה, מדד לחות אחר הן של האוויר והן של הקרקע, סערות ברקים ושינויי המטענים החשמליים באוויר. למעשה המידה קובעת את המקצב והחלל והיא אפיון הסביבה. מוזר הדבר שאנו נעים ושוהים בחללים ובריק המוגדרים על ידי הצורות, אבל מושגינו מתייחסים רק לצורות ולגופים. הרי ברור הדבר שאם נתפוס את החלל וכיווניו נוכל להבין את השפעתו של גוף או גופים בתוכו, מגמותיו, ואופיו של השינוי המגיע בעקבות נוכחותו. לעיר של היום יש אופי מצוקי. קניונים במובן התצורתי, שברים, העתקים, מעברים תלויים, נתיבי זרימה ותנועה תוקפניים, פינות מוסתרות של מזון או מים, תצורות חברתיות של נברנים, מפרקים, וציידים, האופייניות לחיים בצל שאינו של צמחייה, להקות בקנה מידה קטן, לעומת גדול בשטחים פתוחים. במבט מתרחק נוכל לומר: הו, הרי המדבר שאנו מכירים מתבלה, נשחק, מתרכך. אולי ממבט זה אפשר לצפות את מגמות השינוי של הערים בעתיד הרחוק מאוד. אבל זאת יש לדעת: התצורות האנכיות הללו אופייניות למערכות צעירות, מערכות בהתהוות. ועוד, כל תצורה אכן מתפתחת, ומתבלה. 

לאחר מאמץ גדול

לְאַחַר מַאֲמָץ גָּדוֹל לוֹקֵחַ כַּמָּה יָמִים לָשׁוּב:

הַיְּקִיצָה הַמֻּקְדֶּמֶת שֶׁהִנְּךָ חוֹוֶה הִיא אֶחָד מֵהֵדֵי הַמַּסָּע.

גּוּפְךָ עָשָׂה מַאֲמָץ פִיזִי גָּדוֹל, וְהוּא רוֹצֶה לָנוּחַ וְלֶאֱכֹל.

יִהְיוּ גַּלֵּי עֲיֵפוּת שֶׁיֵּלְכוּ וְיִתְמַתְּנוּ בַּיָּמִים הַבָּאִים.

יִתָּכֵן שֶׁתֶּחְוֶה בִּדּוּל וּתְמִיהָה אוֹ קֹצֶר רוּחַ,

יִתָּכֵן שֶׁתֶּחְוֶה קשִׁי אוֹ חֹסֶר רָצוֹן לְסַפֵּר עַל מָה שֶׁעָבַרְתָּ בּוֹ,

יִתָּכֵן שֶׁיַּחַד עִם תְּמוּנוֹת חַיּוֹת שֶׁל רְגָעִים וּמִפְגָּשִׁים תֶּחְוֶה גַּלֵּי רֶגֶשׁ,

אֲבָל אוּלַי הָרֶגֶשׁ יִגְאֶה גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם.

גִּמְגּוּם נִרְגָּשׁ, נְגִיעָה בְּרוֹצֵחַ, יֶלֶד מִתְיַפֵּחַ בַּגּוּף שֶׁגָּדַל וְהוֹתִיר אוֹתוֹ מֵאָחוֹר,

שִׂיחָה עִם צִפּוֹר, גֹּבַהּ גָּדוֹל מְאוֹד, כּוֹכָב נוֹפֵל לְלֹא קוֹל, אֶבֶן, שְׁבִיל.

כַּמּוּבָן, יְכוֹלָה לִהְיוֹת, וְרָאוּי שֶׁתִּהְיֶה, תְּחוּשָׁה שֶׁל פְּלִיאָה וְגַאֲוָה.

מֻמְלָץ לִשְׁתּוֹת בְּשֶׁקֶט אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר וְגַם לַעֲצֹר רֶגַע בַּשְּׁקִיעָה.

הַאִם הַמַּשְׁקוֹפִים קְטַנִּים יוֹתֵר מֵאָז שֶׁחָזַרְתָּ?

הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא לְאִטּוֹ.