יום שני, 30 באוקטובר 2017

צעדים ומרחבים - ספר חדש - מחזור הרצאות - המכון ללימודי שטח

מחזור הרצאות בקורס טיפול שטח ואוריינות סביבתית בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים, על התפיסה האנושית, על טבעה של הפעולה ועל המרחב כפי שהם מופיעים ונבחנים בתנועה, מאמץ ורצון ובתנאי קיצון.

בתרבות האורבנית שהפכה לאקולוגיה הדומיננטית, השטח הפתוח הוא דף ריק, מפתח של ישימון.
 ב"תלכידי הזמן" שאנו יוצרים בשטח אנו יכולים לגזור ארבעה עקרונות מרחביים לתפיסת טיפול השטח כמעשה של אמנות מודרנית, שבאמצעותו אנו מפעילים חשיפה והתמודדות כדי להשיג התנסות ביכולת הפשטה והתנסות בפתיחה של פער בין גירוי לתגובה שהם תנאים של ראייה וחיבור.
כל צעד יוצר מרחב. כל מרחב מזמן צעד. התרגול פותח חלון אל היקום.
(טקסט גב הספר)


פרק שביעי
צעדים 61-71
הערות 82-96

תפיסות אמנותיות ומרחביות
השפעה, תגובה, אשרור, הטמעה

61
כאשר אנו מתבוננים בתמונה אנו מושפעים. כך גם כאשר אנו מתבוננים בנוף. בשונה מהתבוננות ביצירת אמנות, כאן המתבונן הינו חלק מהיצירה האמנותית, כמשתתף במיצג. ככל שהנוף קיצוני יותר במרקם, בפרופורציות, בזוויות ובחומר, הוא מופשט יותר מבחינתנו. ככל שהוא מופשט יותר עבורנו, כך נשקיע מאמץ רב יותר בהפעלת כלים אורייניים: מסגור, אומדן, השוואה, התמצאות, פרספקטיבה, הערכה פרופורציונית, ביקורת של הקשר תרבותי ואישי ומודעות. יכולת ההתבוננות לכשעצמה מופעלת מול השטח שממדיו ותנאיו אינם מאפשרים את הפעלת התגובתיות הרגילה. ומכאן התנסות בהפשטה, ומכאן פער בין גירוי לתגובה.

62
תנאים חדשים מפעילים אצלנו קלט חושי חדש. הפעולה הראשונית שלנו תהיה שימור הסדר הקיים וניסיון להדיפת המידע החדש המאיים עליו. מעבר לרמת מידע מסוימת שלא נוכל להתעלם ממנה נתחיל תהליך של למידה התנסותית. ככל שהחשיפה קיצונית יותר, כאוטית יותר ולא מוכרת, פעולת הקלט תהיה אינטנסיבית יותר, יחד עם הניסיון ללמידה מואצת, במטרה להסדיר את הנתונים והמידע המציפים את תבנית הסדר הקיים המבוסס על דפוסים מולדים ונרכשים, ועל פעולות החיקוי, ההרגל וההכרח. החשיפה, עם הלמידה המואצת מארגנת את המערכת שלנו מחדש, יחד עם תוצא של מודעות עצמית של המערכת לתהליך הסידור מחדש. הדחק הסביבתי עם הדחק המצבי גורמים להפעלה של תפיסה הסתברותית ולארגון מחדש של התפיסה הסיבתית ההיסטורית. הקלט החושי כולל את כל מרכיבי הגרייה החושית ואחד מן המפעילים הראשיים הוא  מידע חזותי.

63
"תפיסה חזותית היא חשיבה חזותית". אמר פסיכולוג האמנות הגרמני-אמריקני רודולף ארנהיים, שהשתמש בתיאוריית גשטלט (צורה או תבנית בגרמנית). כאשר אנו מתבוננים בתמונה אנו מיישמים ידע מוטמע ומגיבים למושגים חזותיים, צורניים וחומריים כמו צורה, סמלים, צבעוניות, מרקם, פרספקטיבה, יחסים. אנו מגיבים לשטח ולגוף. הראייה מוכתבת ע''י תבניות, צורות, התניות או תקניות של תפיסה שקיימים בנו כחברים בקבוצת השתייכות[1].

64
ארנהיים הגדיר זאת שני דורות לפני ההתפתחות הטכנולוגית של המרחב הווירטואלי שאפשרה את מרחב הכליאה הדינאמי של כנסיות גוגל ופייסבוק שפיתחו את הפאן-אופטיקון[2] המידעי או הדימויי האולטימטיבי שבו במקום לשלוח נידונים לכלא ממשי, הכלא הווירטואלי מיובא אל הנידונים[3]. בהפלגתנו אחורה בזמן אל התפיסות המורשתיות בבודהיזם הטיבטי נמצא את מושג ה"בארדו", כמצב הביניים של עולמות הדימויים שאנו לכודים בהם ושואפים להתנתק מהם.

65
רולן בארת מבקר התרבות והספרות בספרו מחשבות על הצילום (1980), מתמקד בהשפעה של הצילום על המתבונן. החוויה של המתבונן בצילום נובעת מהידיעה שהוא עד לרגע שזכה להנצחה. אמנות הצילום היא ייחודית משום שהיא מעניקה את החוויה של השתתפות בסיטואציה, חוויה של "זה היה" יחד עם "אז ושָם". עוצמת החוויה של המתבונן בצילום תלויה בשני גורמים אותם מכנה בארת בלטינית: סטודיום שמשמעו תווך, חלל, מרחב, ופוּנקטוּם שמשמעו מוקד, נקודה, אם נשתמש בסלנג של הנווטים – דקירה, ואם נשתמש במילון שלנו – ייחודיות singularity))[4].

66
הסטודיום מציין את התווך, נופו, עצמיו, דמויותיו ומרכיביו השונים ואת הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן, בעוד הפונקטום מציין את הנקודה האישית, הנגיעה אישית, החודרת, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום. הפרט יכול להיות לכאורה סתמי. חפץ, קרן אור, צל, מפגש בין עצמים, תלתל, מבט. "...משהו בצורה שהיא מחייכת..." (beatles), דווקא הפרט הקטן הזה שחודר את מסכי העין אל הלב מעורר בנו את הרצון לא רק לדעת על הדמות אלא גם לפגוש אותה, את נוכחותה. חיבור שקם לתחיה. הפונקטום משקף את פנימיותו של המצולם מעבר לבבואה המשתקפת מהצילום ולכן גם את פנימיותינו, משום שמשהו נגע בנו והקשב שלנו נפתח אליו[5].

67
בטיפול שטח אנו מזמנים למטופל תמונת מצב דינמית ותהליכית. אנו מזמנים את הסטודיום כדי להיחשף אליו, להיכנס אליו ולצוד את הפונקטום. ייחודיות זו יכולה להתבטא בשטח ברגע זעיר של דבר, מעשה, מחווה או התבוננות שבו מתחולל ההדהוד בין פנימיותו של המטופל, אופיו האמיתי[6], הווייתו ועולמו הפנימי, לפנימיותו של המטפל. אם הפונקטום הוא רגע נופי המטופל פוגש את עצמו – עצמיותו נוכח הנשגב הזעיר או הכביר. התופעה שכיחה בשני מרחבים: האחד הוא המעבר ההכרחי הסביבתי מסוג כלשהו המחייב אותנו "לוותר על החלקים הפרטיים שלנו" ולכן נוקב את הדימוי האישי, השני הוא מרחב שקט פרטי של "זמן חלום[7]" החורג מן הדימוי הקבוצתי.

68
בדיונו על אמנות ואשליה אומר פסיכולוג והיסטוריון האמנות הגרמני-בריטי ארנסט גומבריך (הדימוי והעין, 1981), כי תפיסת תמונות אפשרית רק באמצעות סביבות מושגיות כסכמות שפה ופרשנות אשר משתנות במשך התקופות, וכי האופן שבו אנו מבינים כל תמונה, ייצוג או דימוי מתווך ע"י ההכרות שלנו עם סכמות. מכיוון שהסכמות זמניות[8], לפיכך, ראיית האובייקט בייצוג היא אשלייתית.

69
לפיכך, כל תמונה היא סוג מסוים של חשיבה ותפיסה סביבתיים ואנחנו שותפים להקמת המשמעות של מה שאנחנו רואים. אנו פועלים ונפעלים במרחב מושגי. המציאות כפי שאנו קוראים אותה, היא מוסכמה, ואנו רוכשים, מתמכרים ומטמיעים את מושגיה המילוליים, הצורניים, החזותיים, ההתנהגותיים והפוליטיים במעגלי תגובה ואישור של פעולה וזיכרון המעמיקים את ההתמכרות לסדר הקיים. כל ערעור על הסדר הקיים מעורר התנגדות שמקורה הוא בדחפי השימור[9]. לכן, מפגש עם שטח מחוץ לקונוונציה שלנו (חשיפה[10]) הוא משבר והזדמנות להתנסות ולימוד של דרכי ראייה חדשות. מפגש מסוג זה מכיל הזדמנויות של חוויות אמוניות הנשענות על ההזדמנויות להזדהות (חזרתיות[11]) ויוצרות חווית משמעות וחיבור לעולם. 

70
הראייה היא פעולה יוצרת, הפועלת כבוראת ובוררת סדר[12]. הראייה שלנו מחפשת את הסדר כרצף, תבנית וצורה כדי להינעל עליו. ולשם כך היא מחפשת תמידית נקודת ייחוס ורצפים. רצף וצורה משמעם סדר, גם אם הם שליליים והרסניים[13]. לפיכך, חריגה מתבנית של סדר קיים מעוררת צורך קיומי והשתוקקות מידית אל סדר חדש כ"קרקע תפיסתית". דרך תופעה זו, המופעלת בכל לימבו, אפשר להבין את ההיצמדות בכל מחיר לקבוצת השתייכות כלשהי[14]. כך אפשר לשער את ההיתכנות לחוויה טיפולית, חברתית ותרבותית של קבוצת השתייכות בשטח, כסטודיו מוגן לשיטוט והתבוננות.  

71
חיקוי, הרגל והכרח מייצרים את "קופסת המציאות" שלנו. דרכי ראייה הוא מושג המתייחס לדרך המושגית והאופנתית, ולפיכך זמנית, שבה אנו מתבוננים, קוראים, זוכרים נעים, ועושים את העולם, מדברים אותו, מבטאים אותו, את חפציו, ייצוגיו, דימוייו, סמליו ויחסיו באמצעות עשייתנו. אנו משתמשים במילון ושפת ראייה ועשייה על פי השטח, מרחב הזמן והתקופה הרלבנטיים. באמצעות דרכי הראייה שלנו אנו חלק מהמימזיס[15] (mimesis) התקופתי, מאמיניו ושחקניו. זהו דגם שנראה אקראי ולא מודע, של דרכים, נתיבים וערוצים שיש לו ביטוי סביבתי וגיאוגרפי. זו המציאות שלנו שעבורנו היא מוחלטת ולא מודעת.





[1]  מרכיב זה הינו כה מהותי ועמוק עד כי אפילו תחושת הכאב הינה תלוית תרבות וקבוצת השתייכות. לקריאה נוספת – נקמת הרפואה של איוון איליץ'.

[2]  פאנ-אופטיקון (panopticon) (ג'רמי בנטם): "רואה כל" מתאר במקורו כלא מתוכנן ומבטא ארכיטקטורה של פיקוח ריכוזי שבו המנהל רואה את אסיריו אך אלה אינם יכולים לראות אותו.

[3]  כאן היינו יכולים לפתוח דיון נוסף בתופעה של "ההד המקדים" כלומר ההנחות התיאורטיות המופיעות לפני התגבשותו הפיזית של מערך ותווך תפיסתי, כמו להקת הציפורים הנוסקת בבהלה לפני הופעת החתול או תופעת אי השקט של הכלב לפני רעידת האדמה.

[4]  ביטוי של סטיבן הוקינג: נקודת מגוז (או מפץ...) מרחבית ורעיונית שממנה מתחילה תופעה או יקום.
ריי קורצוייל משתמש במונח לסימול של אופק אירועים של התכת אנושיות וטכנולוגיה.

[5]  זהו נתיב דו-סטרי משום שכאשר אנו בשלים או מוכנים אנו רואים את הנקודה. הנקודה מדברת אלינו.

[6]  הפנים האמיתיות, בעקבות קואן של זן: מה היו פניך המקוריות לפני שנולדת?
ראה פרק 9, פסקה 76, 77.

[7]  מודל EEIRID

[8]  בזאת הוא פוסע בעקבותיו של אריך אוארבך וספרו "מימזיס"

[9]  שהם ביטוי לחוק הראשון של ניוטון – חוק ההתמדה, גוף יתמיד במקומו ולא יזוז אם הוא לא מוכרח, יחד עם החוק השלישי של ניוטון חוק הפעולה והתגובה כסימטריה.
חוק שימור החומר משתנה בתנאים יחסותיים עם עליית רמת האינטנסיביות.

[10]  מודל EEIRID וכמו כן מעבר ממערכת סגורה למערכת פתוחה.

[11]  מודל EEIRID

[12]  ברונובסקי, בספרו מקורות הידיעה והדמיון, 1978

[13]  זמן המדבר 4. היבט נוסף של תופעה זו כחיפוש הישרדותי אטאביסטי אחר סדר ומשמעות הינו סינדרום שטוקהולם.

[14]  השתוקקות החומר לצורה, אריסטו

[15]  התגלמות המציאות, ייצוג או חיקוי של המציאות על פי אריסטו. אריך אוארבך בספרו מימזיס בדק את היחסים בין המציאות התקופתית וייצוגה כפי שהתבטאו בספרות התקופתית.







אין תגובות: