יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג - כתבי המופת - שירה הוראתית על המקום שבין הכלום לפעולה - תרגום מקור מסינית - מהדורה שנייה

הקדמת הספר מעודכנת למהדורה שנייה

שתים עשרה שנים לאחר שהוצאתי לאור בשנת 2005 את תרגום המקור של אסופת השירה ההוראתית "כתבי המופת של הטאי-ג'י צ'ואן", אני שמח להוציא לאור את המהדורה השנייה המתוקנת והמעודכנת.
את השירה ההוראתית של אמנות זו פגשתי לראשונה באנגלית אצל אחי ומורי לטאי-ג’י צ’ואן ניצן מיכאלי בשנת 1985 באסופה "תמצית הטאי צ'י צ'ואן"[1]. אני זוכר את התחושה הראשונית שעלתה בי כאשר חלפתי על פני השורות: מבעד לאבק הזמן, מבעד לאבק התרגום ומבעד למאמצי הפענוח שלי, ראיתי כלי קורן, יפהפה ובעל שלמות. רעיונות מופשטים כתובים כיישומים מעשיים ומלים מועטות לוכדות משמעות של פעולה ותודעה במצב קיצון.
נאמר כי שורשיה של אמנות הלחימה ביד ריקה הנקראת טאי-ג’י צ’ואן קשורים לתרגול הדאואיסטי. המיתוס הציורי מציב דמות של אב מייסד, אישיות דאואיסטית בשם ג'אנג סאן-פנג, כמעצב של תורה זו בעקבות התבוננותו בקרב שנגמר ללא הכרעה בין עגור לנחש. מסופר שהיה גדול, היו לו עיניים חודרות, היה לו שפם, היה לו כובע של ברזל, בידו אחז מברשת לגירוש זבובים, הוא עופף על פני הארץ על גבו של עגור, הוא היה אלכימאי, הוא קיבל תורה בחלום מאל המלחמה ג'ן-וו, הוא מת וקם לתחיה ונעלם והוכרז כקדוש. הוא פטרונה של אמנות הקרב שנקראה פנימית[2].  
שלושה קיסרים שלחו לחפש אחריו אך ג'אנג סאן-פנג מעולם לא נמצא. עלילותיו המסופרות והרשומות מתפרסות על כארבע מאות שנים, מסוף המאה העשירית לספירה ועד למאה הארבע-עשרה לספירה, תקופתן של שושלת סונג, שושלת יואן ותחילתה של שושלת מינג.
בהופעתו האגדית ג'אנג סאן-פנג כנראה יוצר את מראה דמותו של בודהידהרמה, דמות שהופעתה מיוחסת למאה החמישית לספירה ומקום מושבה בסין הוא מנזר שאולין. כמו ג'אנג סאן-פנג, בודהידהרמה כפטרון של אמנויות לחימה מגיח או נוצר באמצעות ספרות בדיונית בסין בתחילת המאה העשרים[3]. גם הוא מצויר גדול גוף עם עיניים חודרות. פסגת וו-דאנג הדאואיסטית ניצבת מול פסגת שאולין הבודהיסטית כמראות משקפות של אמנות, לאומנות, מדיניות וכיום גם עסקים. המיטב הסיני באריזה קלאסית של מיתוס.
מתוך ענן הרשומות והסיפורים עולה כי אמנות הטאי-ג’י צ’ואן, כשיטה סדורה, קשורה לשני אישים מהמאות השש-עשרה, והשבע-עשרה. עליית הזהות האינדיבידואלית, בחינה של תופעות ופירוקן למרכיביהן, יחד עם תיעוד ושכפול אפיינו את גישתם וגם את רוח התקופה שהחלה לנשב בעולם.
האישיות הראשונה הוא איש צבא בשם צ'י ג'י-גואנג (1528-1588), שהיה מצביא נחשב בתקופת מינג. הוא כינס תבניות של תרגול, בחר מהן שלושים ושתיים תנועות והטמיע אותן כדגם הניתן לשכפול עם עקרונות של ניצול חילופי כוח רך וקשה, דממה ופעולה לאימון הפרט ביחידה הצבאית[4]. באמצעות גישתו השיטתית וספרי ההדרכה שלו, צ'י ג'י-גואנג הוא כנראה האב המשפיע של אמנויות הלחימה הסיניות בעת המודרנית.
הדמות השנייה הוא קצין בשם צ'ן וואנג-טינג (1600-1680)[5], השתמש בעשרים ותשע תנועות לתרגול מתוך שלושים ושתיים התנועות של התבנית של צ'י ג'י-גואנג. צ'ן נחשב לאב המייסד של סגנון צ'ן. בעקבות גישה שיטתית זו, או לצידה, עוצבו בידי המורים בדורות הבאים דגמים חדשים של תנועה שניתן היה לשנן ולהפיץ אותם.
בהתאמה להתפשטות הנשק החם, לימודי העימות התחילו לחרוג מדפוסים של כוחניות, עוצב הבסיס ללימוד המודרני של אמנות הקרב של הפרט במזרח, והחלה התפשטותו של לימוד זה דרך קוריאה ודרך אוקינאווה ליפן ולמערב כאמנות תודעתית והתפתחותית שכלי העבודה שלה הוא תרגול וניהול מפגש ותנועה.    
אלו כנראה המעצבים. אך מי הם הכותבים? השיוך אל אבות קדומים מעומעם בערפילים אופייניים לנוף האמנות הסינית ונחשב לתיאור היסטורי שמטרתו להעצים את התורה והמחזיק בה. מסופר לנו כי בסביבות שנת 1930, סוחר אמיד בשם צ'אן יאן-לין, שהיה תלמידו של יאנג צ'נג-פו ממשפחת יאנג המפורסמת, ביקש וקיבל מיאנג צ'נג-פו את רשומות המשפחה ללילה אחד לקריאה. צ'אן יאן-לין הנמרץ שכר שבעה מעתיקים להעתיק את הרשומות במשך הלילה. בשנת 1932 צ'אן פרסם את הרשומות כספר שנמכר היטב. משפחת יאנג רתחה וטענה בספרון שפרסמה כתגובה, כי ספרו של צ'אן הוא זיוף וספרם הוא המקורי. צ'אן עז הפנים טען כי כתב את תובנותיו וכי רק השתמש בשמה של משפחת יאנג כסימוכין של מקור[6]. למרות האתיקה המפוקפקת זו הייתה תרומה חשובה. אם לא היה עושה זאת, ייתכן שהרשומות היו נשארות חבויות או אובדות. בעקבותיו, מומחים נוספים החלו לפרסם את עבודותיהם.
כנראה צ'אן יאן-לין אכן כתב. לא ברור אם כתב את כל הטקסט או חלק ממנו. איננו יודעים אם המורה יאנג צ'נג-פו כתב בעצמו. כנראה שמרבית הכתיבה נערכה או נכתבה על ידי אחד מתלמידיו של סבו של יאנג צ'נג-פו. סב זה הוא יאנג לו-צ'אן (1872-1799) המפורסם כיוצרו של סגנון יאנג. התלמיד שבו מדובר היה וו יו-שיאנג (1812-1880). והנה, כדי שהחומר יתקבל כראוי וו יו-שיאנג ייחס מאמרים אלו לדמות האלמותית משושלת סונג, או יואן או מינג: ג'אנג סאן-פנג.   
במסורת הסיפורים מסופר לנו כי במאה התשע-עשרה מצא בחנות לממכר מלח, כה מפתיע, לא אחר מאשר אחיו של וו יו-שיאנג, כתבי יד על טאי-ג’י צ’ואן שיוחסו לכותב חמקמק, לא פחות מג'אנג סאן-פנג, מן המאה החמש-עשרה או השמונה-עשרה ששמו וואנג דזונג-יואה.
השירה ההוראתית של הטאי-ג'י, המיוחסת לו, נתנה ביטוי לתפיסות העולות של "פנימי וחיצוני" באמנויות הלחימה. בטקסטים המיוחסים לוואנג דזונג-יואה משולבת התפיסה הקוסמולוגית של היין והיאנג בדגמי התנועה. במונחים עכשוויים, היה זה ביטויו של הרעיון הבינארי, הנגזר מעיקרון הכבידה, במרחב הפנימי של הגוף והתודעה.
וו יו-שיאנג עצמו הוסיף פרק משלו והפעם בשמו שלו. ג'אנג סאן-פנג, וואנג דזונג-יואה, וו יו-שיאנג. שושלת מפוארת. תורה, מאמרות[7], רוח הדברים. מתוך הערפילים הסיניים לא נדע לבטח מי הכותב, אך זהו כנראה הבסיס לקובץ השירה ההוראתית שאנו מכירים אותו היום בשם כתבי, או פסקאות, המופת של הטאי-ג'י צ'ואן.
הפסקאות הן גוף ידע של פילוסופיה ואמנות פעולה בסוגה של שירה הוראתית. סוגה זו, המבוססת על האופי הפתגמי של השפה הסינית, פורחת בכתבים מן המאה השש עשרה של תקופת מינג, עם התפתחות הדפוס והקוראים, ועם התפתחות מושג העצמי בסין ובעולם, מושג שנשא עמו את האבחנה של עולם פנימי ועולם חיצוני.
שירה הוראתית מסוג זה נדדה מהוראת אימון הפרט של החייל אל הנחיות למתרגל במנזר ובכפר. אנו מוצאים אותה בכל השיטות הגדולות: טאי-ג'י, שינג-אי, בה-גואה, עגור לבן. שירה הוראתית נכתבה על ידי מצביאים, לוחמים, מורים ומתרגלים מכל הסגנונות של אמנויות הלחימה הסיניות, כולל קשתות, חרבות, חנית, מוט ועוד, כך שיש מחוץ לאסופה בספר זה חומר רב נוסף בעל איכויות שונות.
במדף המסורת הסינית ארוכת היומין של כתיבה הוראתית אנו יכולים למצוא את ''אמנות המלחמה'' של סון דזה (משוער למאה הרביעית לפנה''ס), את ''ספר הדרך והסגולה'' (דאו דה ג’ינג) של לאו דזה (משוער למאה השלישית לפנה''ס) את ''ספר התמורות'' (שכבר במאה השלישית לפנה''ס נחשב לעתיק) שעניינו קריאה של מצבים וחיזוי ואת "המאמרות" של קונג-פו דזה (קונפוציוס, המאה הששית לפניה''ס). לספריה פילוסופית מפוארת זו ניתן להוסיף מבחוץ את ה"ויג'נאנה בהיראווה" ההודי מן המאה השביעית ואת ''ספר חמש הטבעות'' של מיאמוטו מוסאשי איש החרב של יפן מהמאה השבע-עשרה. המקורות העתיקים של ספר התמורות, אמנות המלחמה וספר הדרך והסגולה נטו לעקרונות של ניהול מערכתי מול ניהול יחידאי וקבלת החלטות. משפטי השירה ההוראתית של הטאי-ג’י צ’ואן דנים בתפיסה ובתודעה הפרטית בלבד ובזאת הם מבטאים את רוח התקופה המודרנית שניצבה בפתח.
אנו פוגשים יצירות בשם ''שיר המשמעות האמיתית'', ''שיר המהות והיישום'', ''שיר דריכה ושחרור'', ''שיר שלשה עשר המצבים'' ועוד. אפשר לשער כי סיבות טכניות כמידות של מצע וזמינותו, מכשירי הכתיבה, או סגנונות קיימים של שירה הוראתית כגון ה''דאו דה ג’ינג'', הכתיבו או נתנו השראה לאופי של פסקאות קצרות ופסוקים בודדים.
יש קושי מובן, הן בקריאה והן בתרגום, ללא ההקשר הזמני, התרבותי והאמוני של כותבים ''אחרים''. אולם, ניתן אולי לבחור שדה משותף שבו נוכל ליצור תקשורת עם הוגים אלה ורעיונותיהם. מהו שדה זה שאני מציע? השדה הוא אמנות ופעולה. האם יכול ספורטאי להחליף ידע עם ספורטאי מתרבות אחרת? האם יכול מוזיקאי לנגן עם מוזיקאי מתרבות אחרת? אני מניח שכן. האם יוכל ''המטורף'' ואן גוך למצוא שפה משותפת עם ''המטורף'' צ'ו טא? (אמן ציור סיני במאה ה-17 שנעשה נזיר בודהיסטי, גזר על עצמו שתיקה והיה מצייר עם זעקות טירוף ציפורים ונוף בקווים פראיים.) קרוב לודאי שכן. אינדיבידואליסטים קיצוניים אלו, חיפושם הוא החיפוש אחר הרוח והפעולה עצמה ומשם נגזרות הטכניקות לביצוע. חריגותם מהממסד של זמנם זהה. הכפייתיות שלהם זהה.
בסיפורו של המשורר והפילוסוף ג'ואנג-דזה, אמר קונג-פו דזה הידוע לאחר שפגש את לאו דאן הדאואיסט: ''היום ראיתי את הדרקון. בהצטנפו כולו גוף. בהיפרשו כולו קווים… פי נפער ולא יכולתי לסוגרו…'' (תרגום דאור, אריאל). אני מציע אם כן, את המופע העקרוני של ''הקווים'', דהיינו, היבטי כיוון ופעולה במקום המופע של אין-ספור צורות הנבנות עליהם ונגזרות מהם.
מפגש הסחר בין המזרח למערב הציג יישומים מכאניים וטכניים רבים לעיונו של המומחה והאמן החוקר הן במזרח והן במערב. השדה הטכנולוגי, כמעצב את השפה והדימוי, הכיל בתקופה שבה נוסחה אמנות הטאי-ג’י צ’ואן, מושגים מנוסחים ודימויים מעובדים לחפצים כגון מאזניים, מנופים, גלגלים, צירים, גלגלי שיניים, קפיצים, מחטי מצפן, עדשות וכיוצא בזה. עוד ראוי לשים לב כי הטכנולוגיה עוברת בימינו ממכאניקה לחשמל וקרינה, ממתכת לחומרים מרוכבים וביו-טכנולוגיה וכמובן, הרשת. ההתבוננות של הקורא והמתרגל משתנה בהתאמה עם התקופה.
מה הם המושגים הנחקרים בכתבים אלו? העולם והפעולה, הגוף האנושי, הרוח האנושית. היחסים החיים ביניהם מציפים מושגים של תודעה, רוח, תפיסה, רעיון, מחשבה, נפש, נשמה, מקום, ממשות, תחושה וכלי העבודה שלהם: מיקוד, שינון, ליטוש, יישום. כמו כן עומדים לדיון מושגים של זמן, חלל ומרחב שנגזרים מהם: יחסיות, כיוונים, סימטריה, תנע, גל, פעימה, זרימה, מתח, פריקה, כבידה והיבטים משלימים. כולם בגופנו ותודעתנו שלנו. נראה כי רשימה זו מכילה מושגי יסוד של דיון ותרגול בהיבטים פילוסופיים לצד מדעים מדויקים.
מי הם החוקרים? החוקרים הם האמן פורץ הגדר, או אולי המתגדר, שעיצב זמן פרטי עבור עצמו באמצעות פרישות למנזר או למכון מחקר, או השוטה, באמצעות שיגעון ומוזרות כאשר החברה עוזבת אותו לנפשו ועיסוקיו הלא מובנים, או הנווד האבירי וההרפתקן, האמן הנודד, או, בעל האמצעים והמעמד הפוטרים אותו מדאגות קיום ומאפשרים לו להתמכר לענייניו ללא הפרעה. אמנים וחוקרים עצמאיים כאלו אכן חיו בסין במרחבים נבחרים חוץ-חברתיים, אם במנזרים ואם בביצות, בערבות או בהרים, או באחוזות משפחתיות. ג'אנג סאן-פנג, ובודהידהרמה תוארו בסיפורים ובציורים כבעלי התנהגות חופשית, וכך גם הדמויות הספרותיות הרומנטיות של הנערה לבנת השיער, הנזיר המקועקע ועוד גלריה גדולה של דמויות בוהמייניות נוספות "נודדי נהרות ואגמים"[8]. לצידם, התפיסה המשפחתית-השבטית יחד עם תרבות אגודות הסתר מפגישה אותנו עם משפחות כמו צ'ן ויאנג בעלות האמצעים שחקרו את הטאי-ג’י צ’ואן כלימודי סוד.
בתרגול ולימוד אמנות הטאי-ג’י צ’ואן יכול היה המתרגל לחקור מושגי יסוד אנושיים במחשבה ובניסוח חופשיים ועמוקים שאם היו נאמרים בפומבי היה יכול לשלם עליהם בגופו ובראשו. קריאה מפורשת ל''ביטול דפוסים נרכשים[9]'' יכולה להתפרש בתוך מבנה חברתי שמרני וקפדני כרדיקלית. כ''אמן-לא-מזיק-המטפח-תחזוקה-גופנית'', יכול היה אמן התנועה והעימות המחויב לאמנותו לקיים בועה פנימית של פרטיות נדירה המעניקה לו חופש יחסי לטיפוח והתפתחות עצמית. עם זאת, בתקופת הרפובליקה[10] אמנויות הלחימה גויסו ליעדים לאומניים, פוליטיים וחינוכיים.
הטכסט המקורי נפזר לפני המתבונן כסימני דרך. המתרגל והמורה צריך להטיל את רוחו אל המבוך ולמצוא בעצמו את הדרך. החומר הכתוב מתנהג בצורה מוזרה: אם אינך מתרגל אינך מבין אותו. כל זמן שאינך מבין, אינך יכול להיעזר בחומר. כאשר אתה מבין אינך זקוק לו. אולם, כאשר הנך אכן מבין, האמרות הן ניסוח המאפשר ללבן את המושגים ולהתקדם הלאה.
לעיתים, נראים הפסוקים לבן זמננו כשברי משפטים ומלים מרחפות, הדים מן העבר. אוראקל אידיאוגראמי זה נפרש מול המפענח ביוצרו צליל-על של גיחוך אנרכיסטי שכה אופייני למהות "האפל", ''הנעלם'' ו''העמום'' הדאואיסטית, למהות הקיצון של הצ'אן, לחידתיות של הזן וגם, אולי, לחשאיות של המתאמנים בימים עברו. כל מורה קורא את עצמו במראה הכתובה וקושר את השברים בסגנונו, ידיעותיו ובהתאמה לזמנו. במושג קרוב יותר לזמננו הוא קורא פרטיטורה.
הכתבים מאירים מצבי הכרה שונים ומקומם ביישום ושיקום של גוף ותנועה, תפקודם במפגש עם האחר ותפקידם בלימוד ובעיצוב של מרחב פנימי ומרחב חיצוני. משבצת זו אינה מובחנת בדרך כלל מפני שזמנה זעיר או אינו קיים כמושג ובדרך כלל היא משועבדת או ''קבורה'' תחת תבנית פעולה המוגדרת כנורמטיבית. כשל במקום זה משמעו כשל של תפיסת העולם והעצמי. לימוד נקודה זו משמעו הבשלה וגדילה. אולי זה הרעיון המסוכם בכתבי המופת במלים: ''ירידה לפרטים הקטנים נדרשת בראייה לטווח רחוק''. הראייה על פי פעולה וכיווניה מחזירה אותנו לשדה הראשוני מתחת לכיסויי הפריטים והפירושים. ההנחות הופכות להיות מבריקות וחדות ביותר. כתבי שירה הוראתית הם יחידים במינם באופן שבו הם נוגעים ברגע היצירה והביצוע כאחד וכצומת הגותית של פירוש וניסוח. עתה מוגשת אסופה זו לכל חוקר תנועה ותודעה באשר הוא ומכל שיטה. 
אמנות זו של שירה פיזית היא כלי תרבותי, תודעתי ותפיסתי, הניתן לשימוש וליטוש בידי כל אדם. חירות, מחקר וספק הם תנאי לקיומה. כפי שכתב מחבר לא ידוע חמישה ציוני דרך: ראש גדול, ספקנות, צניעות, צלילות, מחויבות מלאה. אין ספק שלמדתי צניעות ויראת כבוד מול החשיבה והתפיסה של רבני העבר. הברק התודעתי והאנושי הנו קבוע-קיים ועבורי יש בכך נחמה ושמחה.





[1]  The Essence of T’AI CHI CH’UAN, The Literary Tradition. Lo/Inn/Amacker/Foe. North Atlantic Books. Richmond, Ca, 1979
גרסה זו תורגמה לעברית ב-1996 על ידי א. בן פורת, ר. שריג, מ. קניוק.
[2]  להרחבה על ג'אנג סאן-פנג ועל פנימי וחיצוני, ראה, פרק ו, נמר בהיר דרקון אפל – אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות", מדף, 2017.
[3] על פי טאנג חאו חוקר אמנויות הלחימה אין אזכור של בודהידרמה ביחס לאמנויות הלחימה עד לתקופה זו. להרחבה ראה, מבוא, חלק ב, נמר בהיר דרקון אפל.
[4]  ראה, נמר בהיר דרקון אפל, פרק ד, מצביאים ונזירים, צ'י ג'י-גואנג והמנטור שלו יו דא-יואו בתקופת מלחמת פושטי הים.
[5]  ראה, מבוא, חלק ב, נמר בהיר דרקון אפל. לפי מקורות כפר צ'ן:  1600-1680 Chen Wangting  陳王庭  . לפי דוגלאס וויל  1597-1664.

[6]  על פי סטיוארט אלווה אולסן, הסיפור הנהדר הזה סופר על ידי מאסטר ליאנג ששמע אותו מג'נג מאן-צ'ינג ששמע אותו ממורו יאנג צ'נג-פו. לדבריו, בשנת 1978 ג'ו דזונג-חווא כותב הספר הדאו של הטאי-ג'י צ'ואן מצא את צ'אן יאן-לין בשנגחאי, ולדבריו צ'אן אישר את הסיפור.

[7]  ראה הערה 12
[8]  להרחבה על "נודדי נהרות ואגמים", ראה, נמר בהיר דרקון אפל, פרק ה.
[9] ראה, כאן, יאנג צ'נג-פו 9, ומחזור צ'יאן לונג.
[10]  1912-1949.

אין תגובות: