על פעולה, תודעה ומושג העצמי - דבריו של דוד מיכאלי בהשקת הספר "נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות" מאת אבי מוריה

שלום לכולם ולכולן. שמחה גדולה לאחר תהליך ארוך.

אני רוצה לדבר על פעולה ותודעה ומושג העצמי, או, צורה וכוונה ומושג העצמי, ובמילה אחת - אמנות.

ספר הוא הנדסת זיכרון של פעולה ותודעה. זאת הנדסה מהופכת, לפירוק, ולאחר מכן להרכבה מחדש.

ההתבוננות שלנו לאחור לתוך הזמן מסדרת בתוך תבניות את הגורמים השונים שנמצאים בערפל של זיכרון.

התבניות מצביעות על כיוון, על דרך, אולי הדרך...

התבניות מאפשרות לנו להבין, מעט יותר, מהו המקום הכאוטי שבו אנחנו עומדים בהווה שלנו. בעכשיו.

מסגרת החלון, שדרכו אנחנו מתבוננים דרך הספר הזה, היא סין.

השמשה של החלון היא אמנות לחימה.

החניכה האישית שלי עצמי הייתה באמנות הקרב היפנית ברוח הזן, קראטה-דו. רק אחרי-כן עברתי מרוח יפנית לרוח סינית בלימודי הטאי-ג'י שלי. העבודה שלי בתנועה וכתיבה אפשרה לי לנסח תמונה תודעתית בקווים גסים:

הנה התמונה:

בתחילת האלף השני בסין פיצלו רעיונות הבודהיזם את החושים מן הנפש. הם פיצלו את התודעה ליש ולמתבונן, לפגום ולשלם.

התפיסה הזאת הגדירה מחדש את השאיפה לשלמות כמושא של השתוקקות ונתנה לו צורה של יעד.

בתוך המתח החושב שנמצא בין המושגים של דימוי ומקור שהם למעשה המושגים של בארדו ונירוואנה, נולדה הגרסה המזרחית של מושג העצמי עם אפליקציות של טיפוח ועיבוד עצמי: פרקטיקות של תרגול.

לצידה של התפיסה הזאת התקיים המושג האנושי, הפרטי, שאינו דתי, של גיבור מוסרי ואיש המעלה.

בקו הזמן של המאות השש-עשרה, השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ביססו המהפכה התעשייתית והחשיבה המדעית את המושגים של השכפול, הדפוס והתפוצה.

הטכנולוגיה הרחיבה את הקשר בין הקהילות ואפשרה להפיץ את המושג של "העצמי" – מושג רדיקלי מול המבנים החברתיים המסורתיים.

עד הפריצה הטכנולוגית הזו המושג הזה היה בבעלותם של קהלים תקיפים, עשירים ומצומצמים ובעלי שליטה על זמנם.

הטכנולוגיה אפשרה להמחיש באמצעות דימוי וכתב את ההתבוננות שהייתה שמורה למלומדים ונזירים.

באותו קו זמן, ההתפשטות התעשייתית והתאגידית של טכנולוגיית הנשק החם ייתרה את הנשק הקר ואת העימות האישי, והביאה לתיעוש המלחמה יחד עם גידול פרוע בהיקפי המלחמה.

ההתפשטות של הנשק החם התעשייתי גם ביטלה את מעמד הלוחמים ואת הקוד ההתנהגותי שלהם.

המהות של הלוחם הפרטי שאיבדה את החשיבות המערכתית שלה, פנתה פנימה לתוך עצמה והפכה את מושגי הקרב והעימות לכלי פרטי של פיתוח עצמי.

דרך האדם הלוחם כקוד רומנטי של כבוד ויושרה, התאימה בצורה מושלמת למושג הטיפוח והעיבוד העצמי, ובנתה מיתוס של גיבור בודד, נזיר לוחם ואביר נודד. 
במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה אנחנו מוצאים את התופעה גם במיתוסים של המערב הפרוע באמריקה ובמאה העשרים אצל גיבורי קומיקס וסרטים. מיתוסים הם תופעה אנושית אוניברסלית.
ובאותו קו זמן, דרך האדם הלוחם כקוד של אחריות קבוצתית, התאימה בצורה מושלמת להתקוממויות העונתיות של "הלוטוס הלבן" ותמכה את המרידות החברתיות מול ממשל נחלש. 

התקשורת המתפתחת הגדילה את חוג העולם ואת העירוניות וסיפקה במה ואופקים חדשים שאינם מעמדיים ליחידים בעלי כישרון ורעב להכרה.

הביטוי העצמי מצא ערוץ להגדרה עצמית באמצעות מיצג, ובבחירה של אורח חיים של אמן חוקר כמו שחקן ורקדן.

במאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, התקשורת המודפסת, יחד עם המאבק הלאומני הפוליטי והמלחמתי, עיצבו מסגנונות הלחימה אמנות יישומית מגויסת וגם ביטוי של העצמי המקצועי והפוליטי. כמו בכל אמנות הופיעו המניפסט, הביקורת ופסקאות השירה, שבמזרח הייתה בעלת משמעות הוראתית.

היסטוריה, מסורות ואגדות שגויסו כסימוכין לטובתם של המניפסט, המחקר העיוני והשירה, שימשו גם את הקהילות ואת חברות המהגרים הסיניות בהונג-קונג, בטאיוואן ובאמריקה כמטען של מורשת קיסרית ופיאודלית.

הקרב האישי הפך לאתגר של מחקר עצמי עם קהילות של חסידים ורבנים, ולאמנות קצה של חיים ומוות על מנת להגיע אל המוחלט שמעבר לדימוי ולפחדים. גאולה.

הדלתיים הסגורות של צ'יינה טאון, המבנים המשפחתיים המורחבים, גם בעסקים וגם בפשע, ויחסי החניכה כשיטת לימוד בצל קורתו של המאסטר, הקסימו את הקהילה המערבית והדמוקרטית שהייתה צמאה לבידור, והתפשטו דרך אותה קהילה מערבית כסוכנת של תקשורת.

שנות הששים של המאה העשרים פתחו את עידן הרב-תרבותיות.

בשנים האלו החל יבוא של מושגים מן המזרח אל המערב, שמיצבו אותם כאופנה וכסמל סטטוס של נאורות, אורח חיים ובריאות שמקורם יוחס לתור זהב נשכח.

זו הייתה פופולריזציה של בודהיזם עם עננים של דאואיזם, זן יפני ומשחות סיניות יחד עם חניכה של אמנויות הקרב.

החל משנות השבעים של המאה העשרים, החלו יותר ויותר צעירים מערביים בעלי אמצעים להגיע למזרח הרחוק למסע אישי של לימוד וגילוי. חניכים אלו הפכו עם שובם לסוכני תרבות פעילים של מסורת רעיונית ותרבותית שעיצבה את השיח והמציאות של אמנויות הקרב הפנימיות. עד ימינו אלה.

יותר מן הסיפורים הפרטיים של הגיבורים והשיטות השונות, זוהי דינמיקה של אמנות.

המקרה הפרטי של מורה זה או מורה אחר או טכניקה זו או טכניקה אחרת הם רק שלב בצמיחתה של אמנות הקרב כדרך של חקירת יחסים, וכדרך לעיבוד העצמי בתַוֶוך של דימויים מתחלפים.

התפיסה הצ'אן-בודהיסטית הסינית ופיתוחה היפני הזן-בודהיסטי, הוקרנו אל התודעה העולמית באמצעות סוכנות הסיפורים המצולמת של המאה העשרים ושחקניה. הולי-ווד...

התפיסה הזאת הפכה לחלק אורגני מחוויית הלוחם של ימינו בצבא, בטרור ובאמנות.

התפיסה הזאת עוצבה על ידי אמנים כמו ג'נג מאן צ'ינג מטיוואן שהיגר לארה''ב, כמו ג'יצ'ין פונאקושי מאוקינאווה שפירק את המהות הסודית הסינית לשיטה מודולרית פתוחה לכל יחד עם עקרון של זיכיונות לימוד, וכמו ברוס לי שהיה אחד מסוכניה ויצואניה המבריקים של אמנות הקרב הסינית והפך למיתולוגיה חוצת גבולות.  

הדיון הפילוסופי העתיק ביחסים שבין צורה ומהות מתממש במושג טי-יונג. מהות ויישום. מימוש מקביל לכוונה וצורה.

בסוף המאה התשע-עשרה הסינים אמרו כתשובה למודרניזציה המערבית המתפשטת בארצם: נקבל מהמערב את הצורה והתועלת, אנחנו ניתן את המהות.

זו תפיסה שאנחנו מוצאים את ביטויה בשמות כמו אמנות הצורה והכוונה, שינג-אי צ'ואן, או באמנות הציר העילאי או המחלק הבראשיתי שחוקרת את המרחב שלפני הפיצול: טאי-ג'י צ'ואן או באמנות שמונת הממשקים לעולם, מושא המחקר של הבה-גואה ג'אנג.

אנחנו מתחקים אחרי המהות בסיפורי החניכה, בביוגראפיות, באגדות, בשירה ההוראתית, ביישום, בתרגול ובחיפוש שיטתי אחר המופלא שבקשר.

טאי-ג'י צ'ואן, בה-גואה צ'ואן ושינג-אי צ'ואן הן שילוש משלים של אמנות הקרב הסינית שהפכה מפרקטיקה לחימתית לאמנות העומדת בפני עצמה וייצאה את עצמה לעולם.

בכל מקום נמר התופעות הנראה הוא אותו נמר.

ובכל מקום דרקון הזרימה הנסתר הוא אותו הדרקון.

תודה רבה ובהצלחה בחיפוש שלנו.

על תודעה ופעולה / אמנויות לחימה בראי התרבות / ההרצאה בסרטון יוטיוב