הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים / יואן צור /
2025
אֲנִי הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים,
בֵּין סִמְטָאוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן וְשִׁיבָה.
הָעוֹלָם מְקַבֵּל אוֹתִי שׁוּב,
וְהַלֵּב — מַפָּה שֶׁל דְּרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
לְבַד.
פַּעַם קָרְאוּ לִי אַבָּא,
בַּעַל, מָגֵן.
שְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים
הָיִיתִי הַבַּיִת בְּעַצְמִי —
הָאֵשׁ הַשְּׁקֵטָה שֶׁבְּתוֹךְ הַקִּירוֹת.
וְלֹא מִתּוֹךְ בְּחִירָה עָזַבְתִּי,
אֶלָּא כִּי לֹא נִתְּנָה לִי דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
נֶאֱלַצְתִּי לְהַשְׁאִיר אֶת יְלָדַי מֵאָחוֹר,
וְהַלֵּב — מֵאָז, צוֹעֵד אִתָּם מֵרָחוֹק.
אֲנִי מַמְשִׁיךְ, כִּי אֲנִי חַיָּב,
וְיוֹדֵעַ — כָּל צַעַד שֶׁלִּי קָדִימָה
הוּא גַּם לְמַעֲנָם.
עַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ, לֹא תּוֹעֶה,
אֶלָּא מְשֻׁחְרָר.
לֹא שָׁבוּר,
אֶלָּא נָדִיר.
יֵשׁ בִּי שְׁתִיקָה
שֶׁסּוֹפֶרֶת רְגָעִים כְּמַטְבְּעוֹת.
יֵשׁ בִּי שֶׁקֶט
שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה,
אַךְ לְעוֹלָם לֹא נִכְנַע.
וּבַחֲלוֹם —
אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת עַצְמִי,
יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַיַּעַר,
לָבוּשׁ בִּצְנִיעוּת,
וְכִיסַי מְלֵאִים בְּעֵרֶךְ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.
שְׁטָרוֹת נוֹפְלִים אֶל הָאֲדָמָה.
וַאֲנִי קוֹרֵא לִי:
“אֲדוֹנִי, מַשֶּׁהוּ יָקָר נָפַל לְךָ.”
כְּאִלּוּ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לִי
שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בִּי שֶׁפַע.
אֲנִי מֵרִים,
שְׁטָר אַחַר שְׁטָר —
כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא רֶגַע שֶׁל נֶאֱמָנוּת,
וִתּוּר שֶׁלֹּא נִרְאֶה,
כּוֹחַ שֶׁלֹּא דִּבֵּר.
אֲנִי הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים,
נוֹשֵׂא אֶת הַזָּהָב שֶׁל הַשָּׁנִים,
אֶת הַפְּנִינָה שֶׁל הַהַמְתָּנָה,
אֶת הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁל אַהֲבָה בְּלִי קָהָל.
וְאִם תִּרְאִי אוֹתִי עוֹבֵר —
אוּלַי תַּחְשְׁבִי שֶׁאֲנִי לְבַד.
אַךְ דְּעִי:
אֲנִי מֻקָּף בְּזִכָּרוֹן,
וּמוּעָף עַל יְדֵי מַבָּטִים שֶׁל נָשִׁים
שֶׁרוֹאוֹת מָה אֲנִי נוֹשֵׂא.
הַלֵּב שֶׁלִּי עֲדַיִן מַחְזִיר
אֶת מָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בֶּאֱמֶת אָבַד.
Strider with
Full Pockets / Yuan Tsur
I am a Strider
with full pockets,
walking
streets of memory and return.
The world
meets me again,
and my heart —
a map of paths I walked alone.
Once, they
called me father,
husband,
protector.
For thirteen
years,
I was the home
itself —
the quiet fire
inside the walls.
And I did not
leave by choice,
but because I
had no other way.
I had to leave
my children behind,
and since then,
my heart walks
with them from afar.
I move forward
because I must,
and I know —
each step I
take
is also for
them.
Now I walk,
not lost,
but released.
Not broken,
but rare.
There is a
silence in me
that counts
moments like coins.
There is a
calm in me
that bows,
but never
kneels.
And in a dream —
I meet myself,
emerging from
the forest,
modestly
dressed,
pockets full
of unseen worth.
Bills fall to
the ground.
And I call to
myself:
“Sir, something sacred has fallen.”
As if I needed
reminding
that I am
still full.
I gather them,
note by note —
each one a
moment of devotion,
a silent
sacrifice,
a strength
that spoke no words.
I am a Strider
with full pockets,
carrying the
gold of years,
the pearl of
patience,
the quiet
currency of love without applause.
And if you see
me passing —
you may think
I’m alone.
But know this:
I walk
surrounded by memory,
lifted by the
gaze of women
who see what I
carry.
My heart still
returns
what was never
truly lost.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה