יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

לעיתים אני חולם על פרח / דוד מיכאלי

פרח

בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)

בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.

יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.

הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.

האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.

הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.

מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.

לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.