למעלה UP Large

דבי עשב / בשדרות: רוח רפאים, ממולדבה, חסר הבית, גבוהה, קומה שניה

רוח רפאים חיוורת, עוצרת מחוץ לבית כנסת ממלמלת תפילה מתגשמת לטיפה

ממולדבה על קביים חיוך גדול נשפך לים השמש מסתנוורת 

חסר הבית מלטף יונה מלא חמלה 

גבוהה, יפה, הרוח היתה קרה בחלל המופשט. העירום. הכוכבים לחשו - המוות בדרך  ועצב גדול בחדר הגדול 

קומה שניה. איזולדה. עידית, עידית, אולי עירית? קראה לכלבה על שם בתה. הכאב שרף את לשונה. 

A pale ghost, stopping outside a synagogue mumbles a prayer fulfilled to a drop

From Moldova on crutches a big smile pours into the sea the sun is dazzling

The homeless caresses a dove full of compassion

Tall, beautiful, the wind was cold in the abstract space. The naked. The stars whispered - death on the way and great sadness in the great room

Second Floor. Isolde. Edith, Edith, maybe Irit? She named the dog after her daughter. The pain burned her tongue.

 

האם אתה מכיר אנשים אלו ? Do you know these people

חיתוך נייר 1992 paper cut

טוש על נייר 1992 ink pen on paper

האם אתה מכיר אנשים אלו ? Do you know these people

גרטי אליעזר שם-טוב

 גרטי אליעזר שם-טוב בת מטילדה ואהרון נפטרה בביתה בלילה של יום ראשון 18 לאוקטובר. גרטי דודתי הייתה אחותן האמצעית של אליס אברהמי הבכורה וויקי מיכאלי הצעירה - שלושת האחיות לבית אליעזר והמסד המשפחתי של משפחות שם-טוב, אברהמי, מיכאלי. בצילום העליון גרטי ליד קברו של אביה אהרון בכור בבולגריה, לשם נסעה בעקבות חלומה של ויקי כדי למצוא את הצילום של אהרון. בצילום התחתון שלושת האחיות אליעזר. במרכז אליס, מימין גרטי, משמאל ויקי. 

סיפורים על גבריות וזיכרון / סקירה מאת אגור שיף

מלבד כישרון אפשר לאבחן אצל  דוד מיכאלי עוד שתי תכונות  ברורות: אומץ ונאיביות. שהרי אין ספק שדרוש הרבה אומץ להוציא בימים אלה קובץ סיפורים קצרים, ועוד תחת הכותרת הפרובוקטיבית "סיפורים על גבריות וזיכרון" – שני אבות הטומאה של החברה הישראלית.  צריך גם מידה לא מעטה של  אמונה נאיבית בטעמו של הקהל כדי לשלוח אליו את חבילת הפתעות הזאת, כשהיא ארוזה במינימליזם גראפי שצניעותו עומדת בניגוד מוחלט לצרחנות העיצובית המקובלת בשוק הספרים הישראלי.  

ואכן, סוד קסמו של הספר המיוחד הזה הוא בשלל ההפתעות שהוא טומן בחובו, וההפתעה הראשונה שמחכה מעבר לכריכה הנזירית, הוא עמוד שער שעל צידו האחד מודפס תצלום של מכונית ישנה בשולי שדה חיטה, (חפץ גברי משומש שנשכח בצד הדרך?) ובצידו האחר שיר של תשוקה וגעגועים המהווה מעין פרולוג לקובץ כולו. (אגב, אין זה המקום היחיד בספר שבו מפנה הפרוזה מקום לשירה. עוד ארבעה מרובעים נטולי חריזה, פותחים את כל אחד משערי הספר ותפקידם, לכשיתפענחו, לרמז על התֵמה המאחדת את הסיפורים שבכל שער.)

אם טעה הקורא לחשוב שעתה יצלול לתוך אוסף מעשיות אודות טסטוסטרוניות פוסט מודרנית מהסוג האופנתי – כפי שאולי מבטיח שמו של הספר –  נכונה לו ההפתעה הגדולה באמת. כבר בסיפור הראשון, "המפה", מקיים מיכאלי את הבטחתו ל"סיפורים על גבריות וזיכרון" באופן הבלתי צפוי ביותר. הקיום הגברי הזה, שלכאורה אין לו ממשות ללא המסגרת המתעתעת של זיכרון, מתגלם כאן בדמות נוגעת ללב של ישיש, הרפתקן בדימוס, נטול זיכרון, שרק שלל חפצים אקזוטיים וספרים ישנים המקיפים אותו מהווים עדות לסיפור חייו העשיר. בין החפצים מוצא המספר מפה ישנה שהיא "קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים... בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס?" (עמ' 15). המפה הבלויה, שקסמה נובע מעתיקותה, אך אין כל יכולת לקרוא אותה וממילא אין בה כל שימוש, איננה רק מטאפורה מכאיבה לזיכרון הגברי המחוק, אלא גם ביקורת אירונית על היומרה למפות מהלך חיים של גיבור ספרותי באמצעות  פרדיגמה נרטיבית.

ואכן ברוב הסיפורים שבספר נעדרים שני המרכיבים הבסיסיים שאותם מצפה הקורא למצוא במה שהובטח לו כ"סיפורים": הסיפור עצמו, והפיקציה.

את הסיפור עצמו, אותו קו זמן המוביל דמות מנקודת פתיחה לנקודת רזולוציה, בדרך כלל משאיר מיכאלי כקו רופף למדי, שביר, והוא נעלם וצץ לסירוגין תחת רצף של תמונות (כמו בסיפור "הברכה" או ב"אוכל", שבו בודק הגיבור את הraison d'etre"" שלו באמצעות פולחן קמאי של צייד והקרבת קורבן); ולעיתים הקו נעדר לחלוטין ומפנה מקום למסה פיוטית המובילה את הקורא לשיטוט מיסטי במרחבי הזמן והטבע  (כמו ב"הכותאב" או ב"החומה").  אבל גם במרחבים שאליהם שואף מיכאלי, מחכות הפתעות. כי המרחבים האלה, שמתחילים תמיד במדבריות, בקניונים ובערוצי נחלים שוצפים, ולכאורה הם האתרים הצפויים ביותר לבדיקת ההוויה הגברית בגילוייה המקובלים, עלולים להיגמר על שולחן שירטוט ("המעצב"), מחבת שבו מתטגן פנקייק (בסיפור "פנקייק") או בעיתון ישן שמתגולל על הרצפה. וכך בדיוק קורה בסיפור "מרק", שבו מוצא את עצמו המספר מתנה אהבים עם אהובתו בטחנת הקמח הישנה כשתחתיהם פרושים דפי עיתון ובהם תמונתו של גיבור המלחמה המת: "על הרצפה שברי זכוכית ועפר, חליפת ריחות פרש ישן ויסמין לבן. ידי על מתניה, נפנפתי את העיתון פורש דפים פצועים גדולים, נושרים על הרצפה מאחורי. קולות רוכסן ובד. נוטה, הבטתי לאחור אל הדפים הפרושים. פניו של גיבור המלחמה התבוננו בי מלמטה, מוגדלים, על שער המוסף המלבני. אותו ענן טרגי, אותה יעילות. שלום!  אמרתי בהפתעה. הוא שתק. הלילה בביתך... שתיקה. האם אתה זוכר את ימי סיני? רוח קלה של  מדבר קמה סביב, ולרגע עלו המרחבים המחורצים הצהובים, מושכים אותי לתוכם. על פני התקיים חיוך עצמאי. סליחה, אמרתי, מתבונן בעיניים האפלות, היפות, ושקעתי, חש את הנייר, את מה שמתחתיו, מושך עלי את האישה, עוטה את העירום החם." (עמ' 122).

בחלק מהסיפורים נדרש הקורא לצלול אל תוך חידה רב שלבית, ומיכאלי מפתה ומוביל אותו באלגנטיות לתוך מבוך מסוגנן, עתיר רבדים, שבפינותיו אורבים דימויים ליריים מפתיעים ("האופק עטוף בכַנפות הכוונת";"החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק";"צומת עטופה במוך מתנועע"). לעתים, כשנקלעים לתוך משפט מורכב שכזה, אי אפשר להימנע מהשוואה לסגנונו המפותל של דילן תומס בכתיבת הפרוזה שלו. מתוך העושר הלשוני הזה מצליח מיכאלי לייצר תיאורים שאינם מאבדים את האפקטיביות שלהם למרות היותם מסוגננים למשעי, ובעיקר כשהם משמשים ככלי ביטוי אקספרסיוניסטי למסירת מצבים טריוויאליים כביכול. למשל בסיפור "שדה הכרוב" מקביל תיאור פעולתו של מנוע המכונית על חלקיו השונים (תחום התמחות גברי מובהק) למתח הארוטי המתגבר בין גיבורי הסיפור המתעלסים על מכסה המנוע: "המאיידים, תאומים גוצים צולעים חרוצים, יונקים את הדלק המתנדף, יורקים אד אל תוך הפותות הכבדות המתכתיות, חום לוחץ על פניהם, מנות חשמל מהירות נמסרות ניצוץ ניצוץ." (עמ' 154)

גם במקומות אחרים בספר, ההיזכרות ברגעים הארוטיים מאפשרת למיכאלי להפגין את יכולתו בבניית  דימויים בלתי צפויים: "הרחצה  במים הסמיכים ייצבה את צורתנו והרוח החמה חשפה את המתאר שלנו מתוך האוויר כמו אבני מקדש עתיק מבעד לדיונה נושבת." (עמ' 151). או – "רעד הכביש בשפתיה הרותחות, חיה עוטפת רוחצת את גורה הלח, שערותיה נופלות, עורי מתרומם ונמוג כמו דיונה ברוח." (עמ' 153).

שני הציטוטים האחרונים מובאים מתוך הסיפור "רוח חמה" שהוא לדעתי, הטוב שבקובץ. זהו בעצם תיאור של מפגש מיני המתרחש תוך כדי נסיעה במכונית על חוף ים המלח. סיטואציה כזאת בידיו של סופר מוכשר פחות ממיכאלי, הייתה מן הסתם הופכת לדיווח פורנוגראפי מביך. אולם כאן, כמו בהופעת מחול מתוזמנת להפליא, נפרש רצף פואטי שבו כל אלמנט נוטל את תפקידו המדויק כדי ליצור כוריאוגרפיה הרמונית: הרוח החמה, הנוף, הדמויות המרוגשות עד טירוף, ואפילו המכונית שנוטלת חלק פעיל בגירוי היצרים (אולי אותה מכונית ישנה המופיעה בדף הפתיחה של הספר) כל אלה עולים על הבמה בצוותא, יוצרים את התמונה הדחוסה, נעלמים כלעומת שבאו, ומשאירים את הקורא הלום וקצר נשימה, כמו היה גם הוא אחד המשתתפים באותה סצנה סוערת.

כאן המקום לציין את המרכיב השני הנעדר מסיפוריו של מיכאלי: הפיקציה. ברור כי מיכאלי מתחייב למסור לקורא תמונות אוטוביוגרפיות, כנראה כנות לחלוטין, שגם כשהן מוגזמות במיקוד ובחדות שלהן תמיד הן מצליחות לסחוף את הקורא להזדהות מוחלטת עד כדי התרגשות ממש. בהקשר זה ראוי להזכיר את הסיפור "הנחות אודיסיאניות על צל" שמורכב משלושה דיווחים על חווית מוות וכמעט מוות שמובאים במסווה נלעג של פיקציה. לשם כך פונה מיכאלי אל הקורא בהצעה, "נניח ש..." ומאפשר לו לערער על אמיתות הדיווח: "נניח  שעכשיו צהריים. נניח שמכונית מסחרית רועמת במהירות מופרזת במעלה הרחוב הקטן ונניח שאתה נמתח למראה המכונית הדוהרת. נניח שהמכונית כמעט חולפת על פניך וראשך סב בעקבותיה ואז אתה רואה את זה..." (עמ' 90).

הנאמנות המוחלטת לאמת מאפשרת למיכאלי למסור דיווח מדויק מאד של תחושות. למשל סטירת לחי: "משהו ניתק בתוכי, אסף את העולם, חלף דרך הזרוע, ימיני המתרוממת, אל כף היד הפתוחה ופגש בנפץ את העור הרך, מטלטל בפראות את הראש הגוף והשדיים." ("מרק", עמ' 121); צפייה באור זריחה על עץ: "...אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור." ("המפה", עמ' 11); מבט בסצנה מדברית: "לידי היו שרידים מגורמים של נבלת יעל קטן. אותות של דם יבש כהה סיפרו את סיפורו של הנמר הבהיר על פני עשרות מטרים של פני המצוק שעליו ניסה גדי הפרא למלט את נפשו." ("הכותאב", עמ' 77).

אבל כאמור, ההפתעה הגדולה באמת הגלומה ב"סיפורים על גבריות וזיכרון" הוא עצם יציאתו לאור והטלתו אל תוך הנחשול הגרפומאני האדיר השוטף את שווקי הספרים ומסחרר אותם במערבולות יחצנ"יות. 

מגיע לקהל קוראי העברית ליהנות מהספר היפה והאמיץ הזה, וגם אם בימים אלה קשה מעט להבחין בלובנו הצנוע בתוך הררי הספרים הגודשים את מדפי החנויות, אני בטוח שהוא עוד עתיד להתגלות ולקבל מקום של כבוד.  

 

  

 

 

 

 

 

הדרך לשדה בוקר - ספר חדש

 הדרך לשדה בוקר - צילום בשחרות בני לוז 

https://catuv.blogspot.com/2020/08/blog-post.html

פוסט אוקטובר POST OCTOBER

סיני, כנראה ינואר פברואר 1974, צלם לא ידוע, הסבת קציני חי''ר מתנדבים לשריון, כנראה ההסבה השנייה שהייתה. משמאל יוני מפקד ההסבה שהגיע למלחמה מאמסטרדם עם השיער הארוך. למטה, משה פלד, פצי, לא משנה מה תעשה העיקר שיהיה באצילות, היה אומר, יוני נתניהו, בנדל, בר-חיים, עודד מבארי, איציק בריקנר צל קנה התותח על פניו, מעליו אני, על התותח יוסי, מתחתיו און, יאיר קידן, ועוד רבים וטובים שאיני זוכר את שמותיהם. מסג''מים שנטשנו את ביה''ס לקצינים בחיפוש אחר לחימה, ועד אל''מים, מבני עשרים ועד ארבעים ויותר. לנו, הרגלים, הטנקים היו סוסים ואנחנו הדהרנו אותם בששון פרוע על מישורי סיני. אהבתי לנמנם בסל צריח תוך כדי הנסיעות במישורים הגדולים, להזות ולהתבונן בשמיים המתערבלים מעלי עם סיבוב הצריח. לעיתים צפו שם גופות. חריקות השרשרת, המוזיקה העל-קולית של הפגז, גלי סינוס בהולים ממשיכים להתרוצץ בקירות המתכת, רתע הסדן הכבד, צליל המתכת של התרמיל הנופל. מחושי הקנים נעים בקשת מחפשת על קווי אופק. האבק עדיין עלי. משום מה בר-חיים ויוסי הבוגרים ממני, פרשו עלי, מתבגר בסרבל, את חסותם. בר-חיים היה מקפיד להתקלח, להתגלח ולהחליף בגדים לפני ניקוי הטנק, ואז עסקנו בניקוי, בגירוז, ולעיתים בפירוק והרכבה של ששים וארבעה הברגים של גלגל ההינע הסופי. המספר המיסטי של ספר התמורות הסיני. זה אחרת כשאתה נקי, היה אומר. כשגילה בשיחה שאני מכיר את תיאודורה ובליסריוס הביזנטיים, פער את פיו ועיניו. רכשתי מעמד כלשהו בשיח האינטלקטואלי. בלילות חופשותיו אהב וויסקי ושיחה. זה נשמע כה בשל. היום, ילד מקשיש כמוני, לו יכולתי להעביר אתו ביחד שעות ערב עם כוס אובן או טליסקר ולדבר שירה, לתת לרפאים לחלוף על מישורי הזיכרון. משהו בזיכרון זווית חיוכו המעקים מזכיר לי היום את אורי לוטן. הם הגזימו, אמר, עיניו מרצינות, ביושבנו על מדרגות הפריקסט בחוליות הג'ידי, אם בפעם הבאה אצטרך להילחם על אפריקה – לא אגיע. יום אחד יוסי המחייך תמיד כרך את ידו על כתפי. איך חיי האהבה שלך? שאל. למה? שאלתי במבוכה של ביישנות ואשמה של מחדל. אנחנו דואגים לך, אמר. אתה רציני מדי. מאז ליוותה אותי שאלתו במרווחי הזמן המייסרים שנמתחו בעתידים שבין שפתיים לשפתיים, בין גוף מתוק לגוף מתוק. לו יכולתי לשבת גם אתו ולתת לו את ספרי. בקוליסים של הזיכרון, מרחב גבעות סיני מתעקם בחריצי הזמן, נוגע במרחב גבעות מנג'וריה. בקדח חור התולעת שבין המרחבים הוולס מתנגן, מתנגן, מתנגן. באלבום הנסגר בולים, תמונות, אותיות, דפים ריקים. 

On the hills of Manchuria קישור

 

Distant relative / Sergio Waksman / 2 person portraits / torn paper / September / 2020 / How are you doing?

 

Distant relative 

Sergio Waksman / 2 person portraits / torn paper / September  2020 /

How are you doing?

ציפור מתעופפת מבעד לאזיקיה

פרדיננד של הפרחים - עוד חצי שעה

עוד חצי שעה ימלאו לי ככה שנים. עייפות של לבד. פסח.

פוסחים גם עליי. הדלת מסומנת. אביביי הפוסחים. הריח באוויר נושא מתיקות.

חיה את החיה הזאת בתוכי. מתנדנדת עם הצל שלי. שעה ארוכה התבוננתי בו עד שעזב ונבלע. ניסיתי לעקוב אחריו. מאוהבת חרטתי את שמו על העץ. חרטתי שרף חם.

מקרוב אני רואה שאני מתקמטת, מתכווצת אבל ממרחק הגון אני עדיין יפה, היום. יין יש, סיגריות גם. זה מספיק לשרוד עוד יום. לשפשף את הנשמה, להוציא אותה לטיול. אז הולכת ולועסת את עצמי. יורה מבטים חפים מפחד. צועדת אחרי הריח. על עיניי מכסה השיער. על פניי מסתירה את החלקים הרועדים. לפעמים ככ פוחדת, לפעמים כה אדישה. לעיתים צוחקת בחוסר אחריות ועיתים מתעצבת וכבה כמו נר, לאט לאט.

מסתרבלת, מסתבכת עם גיבנת ושומן של צער מזין אותי הלאה. במסלול השמש. היא שוקעת אצלי בחצות וזורחת שעתיים אחר כך. והחיוך מתרסק אז משליכה אבן לתוך באר כדי לשמוע את רעש הנקישה של הריקנות.

עדיין מריחה, משמע בחיים.

זה חוש הריח. כן. חייתי לגמרי. מוביל אותי, משקר לי, מאמת לי אהבה. באותה אבחת אנחה שומעת את היער הצפוף והולך סוגר עליי. עשב צומח בין אצבעות רגליי.

הילחמו על העוגיות!

הִילָחֲמוּ עַל קָפֶה וּמַאֲפֶה, עַל קָצָר וְאָרֹךְ וְהָפוּךְ

וְעַל שְׁקֵדִים וְקִנָּמוֹן וְתַפּוּחִים וְעוּגוֹת פֶּרֶג,

עַל פְּרִיחַת הַסִיגָלוֹן, נְעָרוֹת עַל אוֹפַנַּיִם,

שְׁדֵּרוֹת מוּצַלּוֹת, בָּתִּים לְבָנִים, אוֹטוֹבּוּסִים, שְׁוָקִים

הִילָחֲמוּ עַל גְּבִינוֹת וְעַל שׁוֹקוֹלָד וְעַל יַיִן וְעַל עַגְבָנִיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל דּוּכָנִים וְקַבְּצָנִים, וְחוּמוּס יוֹם שִׁשִּׁי

וְעָרַק אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. עַל כְּלָבִים וְעַל חֲתוּלִים,

עַל פִּנּוֹת שְׁתִיָּה לַצִּפֳּרִים וְחֲבַצָלוֹת מַיִם

עַל קְשִׁישִׁים אוֹחֲזֵי יָדַיִם, עַל רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם

הִילָחֲמוּ עַל חוֹל הַיָּם, הַגַּלִּים וְהַגַּלְשָׁנִים

עַל מַטְקוֹת וְעַל קְרֶם הַהֲגַנָּה וְשֵׂעָר מְפֻזָּר

עַל סִיגַרְיוֹת וּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר בַּחוֹף הַיָּם, עַל רָצִים וְרָצוֹת

הִילָחֲמוּ עַל הַבִּירָה בָּעֶרֶב וְנָשִׂים עַל קַטְנוֹעִים

וְעַל דּוֹחוֹת הַחֲנִיָיה, עַל הַפִּיצוּצִיוֹת וְעַל הַמְּסִבּוֹת

עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַמְחָאוֹת, עַל שֶׁקֶט סוֹף שָׁבוּעַ בַּסְּתָו

עַל נֵרוֹת בַּחַלּוֹנוֹת בַּחֹרֶף, עַל בְּחִירָה וְעַל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת

עַל כְּבִישִׁים רְטֻבִּים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת לְאַט וּלְחַיִּים קָרוֹת בַּגֶּשֶׁם

וְעַל הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְיְפִי הַגּוּף, וְהַבֶּגֶד הַקַּל

עַל הַמַּבָּט, עַל הַצְּחוֹק הַגָּבוֹהַּ וְהַשִּׂיחָה הָרָמָה

עַל הַהִשְתּוֹקְקּוּת, עַל הַמַּגָּע, עַל פְּרִיחַת הַמְּכֻנָּף וְהַצֶאֱלוֹן

הִילָחֲמוּ עַל הַשִקְמִים שֶׁנּוֹתְרוּ, רֵיחוֹת חָרוּבִים וְעַל חִבּוּקֵי הַבֹּקֶר

עַל הַחֻצְפָּה וְעַל הָאַהֲבָה, עַל הַסִּפְרוּת וְעַל הַשִּׁירָה

הִילָחֲמוּ עַל פִּרְחֵי הָרֹעַ, עַל עָלֵי עֵשֶׂב, עַל לִוְייָתַן לָבָן

עַל סַפְסָלִי רְחוֹב, רֵיחוֹת שֶׁל פָלָאפֶל וַחֲנֻיּוֹת פְּרָחִים

הִילָחֲמוּ עַל הַמּוּזִיקָה הַקְּלָסִית וְעַל הַרוֹקְנְ'רוֹל, וְעַל גַּנֵּי הַיְּלָדִים

עַל עַרְבֵי שִׁירָה וּפְתִיחוּת שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת, עַל צַיָּרִים וְעַל פַּסָּלִים בָּרְחוֹבוֹת

הִילָחֲמוּ עַל פְּרִיחַת הַשְּׁקֵדִיָּה וְעַל גְּלִידָה שֶׁל אֱגוֹזִים

עַל כּוֹס תֵּה בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וְעַל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים הַקְּטַנּוֹת

וְעַל חֲנֻיּוֹת הַמַּעֲדַנִּים, עַל הָאַחִים מַרְקְס, עַל הַשִּׂמְחָה לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל מִסְעָדוֹת, וְעַל אִפּוּר, נַעֲלַיִם וּבְגָדִים יָפִים

עַל מֶרִי פּוֹפִּינְס, עַל הָארִי פּוֹטֶר וְעַל מִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים

הִילָחֲמוּ עַל הָעוּגִיּוֹת!

דלת מדבר / 1977 / DESERT DOOR

דלת מדבר - צבעי מים ופסי מתכת. גודל: 50 על 70. יצירה לקורס קומפוזיציה של יורם רוזוב, בצלאל, 1977. מקור ההשראה הוא הטפונים (בשורוק) – סדרות החללים הקטנים שנפערו באבן החול האדומה בקירות נחל הכתובות. באותה שנה לקחתי לשם את מרטין ואביבה הלכנו מקצה בקעת הירח במורד נחל הכתובות דרך אבן חול אדמדמה וורודה, וממנה לסלע מטמורפי שחור ואל קניון גרניט אדום, עד למפגש עם ערוץ החווארה-חנכייה. שם פנינו מזרחה יורדים במדרגות הגרניט והחול עד טאבה. כשאני מסתכל עכשיו במפה אני המום ממה שיכולנו לעשות אז.

ארבע שנים לפני כן בספטמבר 1973 הלכנו בבקעת הירח, ראש השנה, רגע לפני המלחמה. היינו דורון אורבך, ניצן מיכאלי, שאולי לב, יפה אינגבר, אורי הרמן וחברתו, ורמי סידון ולפי זיכרוני גם מוש סביר, או שמא היה זה טיול אחר?

בזיכרוני המאובק מוש הוביל אותנו אל במת הר שולחן שהייתה שטוחה ומכוסה מאובנים ימיים, ומשם כנראה מערבה, כנראה אל קניון ההפתעות ואל "מלך הדייקים" כארבעים מטרים של סלע מטמורפי כהה, בליטת בקע מסיבית בבטן סלע החול. אולי צפון מערבית מתמיל'ת חווארה שבוואדי סורה. כאמור, ייתכן שזה היה טיול אחר.

קשה לי להאמין שהרחקנו עד אזור וואדי אל-ביותי אם כי המישור הגדול יכול להתאים לתמונה בזיכרוני הנמוג. אך, וזאת אני זוכר היטב, בדרך חזרה, המים תמו, על מרחב של גלי חול לוהטים, רועדים, ראינו במרחק מאתנו גוש סלע מרובע, בודד במישור החם. תשושים הלכנו אליו בתקווה לצל. צנחנו לצדו. גובהו כששה או שבעה מטרים, צלעו כעשרה מטרים. בחום המעמיק ניצן זחל לצדו השני של הסלע ומצא סדק שדרכו נכנסנו מופתעים לחלל פנימי מוצל וקריר שבו המתנו שרועים על רצפת חול עד שפנה היום ואז המשכנו. מאוחר יותר פגשנו את איתן צדוק שסיפר שהיה באותו זמן במצב דומה עם עוד שני חברים אולי בתמיל'ת חווארה המזרחית יותר? או אולי בתמיל'ת טאבה?

חודש לאחר מכן בחולות סיני על שפת הים לפני מעוז בודפשט, כדור של צלף פגע ברקתו וחלף את ראשו של רמי סידון כאשר התיישב לרגע.  

הצבע החם, האדום, גווני השחור, לאחר המסה ראשונית הנחתי באצבעותיי את הצבע על גיליון נייר 270 גר'. כדי לדמות את פעולת הרוח והמים המעצבת את הסלע, שפכתי עליו עוד מים וערסלתי בזהירות את הגיליון, אוחז אותו בשתי ידי, מספיג את נימיו, עד שהופיע מרקם הסלע שדמה לזיכרוני, ספק חללים, ספק שקעים בצל אבן החול. הצעד הבא נוצר מעצמו. מסגרת מלבנית של פסי מתכת. רוקנתי בחטף שארית קופסת נס-קפה גדולה, שלולית קפה כהה התפשטה לאיטה בכיור. חתכתי בכוח את הקופסה לאורכה ושיטחתי אותה ליריעה של פח על רצפת המטבח של הדירה השכורה שבקומה השלישית בבית שברחוב ארלוזרוב 16 ברחביה המתוקה. היה לילה. חתכתי בסכין חיתוך וסרגל מתכת את יריעת הפח. אני זוכר בתוך ידיי את השינוי בתנועת הסכין המאומצת, המחריקה ונשחקת על חיבורי הרצפות. את פסי המתכת הצמדתי בסרט דבק דו-צדדי ששאלתי מאחד מעמיתיי לדירה. השמות שעולים בזיכרוני מדירה זו הם מיקי גרובר אודי נדיב ונילי גולדמן, נחמה סביר, דגניה וג'וד עם העיניים הפראיות. האוויר היה נהדר. בחדר הגדול שלי היו ארבעה חלונות צרפתיים, שפנו מזרחה ודרכם נשקף סיגלון נהדר ועוד שני חלונות שפנו דרומה. מלבנים נהדרים. בבוקר סאן הרחוב משירת ציפורים.

את העבודה ארזתי בשנת 1980 ולקחתי אותה לאאכן כמתנה לגודרון ואהרון שאירחו אותי בעבודתי כמעצב אורח בדיסלדורף. איני יודע היכן היא היום.

 

תודה לאיציק בריקנר על שיחתנו. לדורון אורבך על דיוק השמות. ליואב עוזיאל על סיפור הלחימה.

סרט

 

עכשיו כשהגיעו הסירנות החדשות של האמבולנסים

סירנות בשני תווים

השלמנו את פס הקול של הסרטים מאמריקה

ואנחנו חיים בסרט

אבל בסרט יחד עם הסירנות בשני תווים

יש גם את אחוות כחולי המדים, ז'קטים זרחניים

וזירות אירועים עם סרטים ואקדחים משכיני שלום

עם היסטוריה במחירי מבצע של האלאמו והבוקרים והמסטיק

ויש את הארי המזוהם ורוצחים סדרתיים

ויש רחובות אלימים וסכינאים וצלפים

יש את הארלם ואת שיקגו של הוליווד

ואת המשמר הלאומי, הסמים, הפוליטיקאי, הבלש והזונה

ואיגודי הנמלים והסופרנוס

ויש את המסוקים של ויאטנאם עם הוולקיריות

ואת הנשיא המודאג, היפה עם איירפורס 1

וכמובן את מונסנטו והמון בשר לאכול והמון שדיים 

וכל מה שעושה אותנו כל כך יפים וכל כך מוצלחים,

ובתי הכלא, מקסיקו ועובדים זרים ואקזיטים

וכוח אדם, וגז ותאגידים

והומלסים, ועכשיו אפילו בקבוקים בשקיות,

מה שממש לא הבנתי כשהייתי לפני המון זמן בניו יורק

ואפילו אינדיאנים ושחורים משלנו ממש כמו שפעם התחפשנו בפורים

וכל פעם שאני שומע עכשיו את הסירנה החדשה בשני תווים

מצלצלת את הרקוויאם הדמוקרטי לדרוסים

ששמעתי אותה לראשונה בברקלי בשנות השבעים

חוצה את הרחוב באדום ברעש שלא הכרתי

אני יודע שאני באמריקה. אמריקה. באופני יוניברסל.

ככה זה. מי שמסתכל ביותר מדי סרטים

מי ששתק ביותר מדי סרטים

בסוף כלוא בסרט

מלגה לגלות

הֵיכָן שֶמִזְוָודוֹת נוֹפְלִות עַל צִידָן וְנֶעֱלָמִות

מֶרְחָב גָדוֹל מִסְתָּמֵן לְאִיטוֹ

הֶעָבָר בִּלְתִּי צָפוּי

שוּב.

לְפִיכָךְ:

הַוַועַדָה לְקְרוּאָסוֹן שְקֵדִים וְאֵירוּעִים מוֹחִיִים

מָזְמִינָה לְהַגִיש מוּעֲמָדוּת

לְקַבָּלָת מִלְגָה לְגָלוּת

מוּזְמָנִים פְּלִיטֵי שָחוֹר לָבָן

מַסְכִּימִים כְרוֹנִיִים עִם צִיפִּיָיה לְנֵפֶץ פִּתְאוֹמִי

מְאַבְּדֵי פֵּשֶר אֲבָרִים וְקוֹל

גַנָבֵי מִזְוָודוֹת מִילִים, תְלוּיִים לְמֶחֱצָה,

נִמְנָעִים מִדֵעָה ושוֹמְרֵי מִסְרוֹנִים

יֵש לִשְלוֹחַ יְמֵי עוֹתָקִים הַכּוֹלְלִים

קוֹרוֹת לְלֹא קִירוֹת

לְפָחוֹת צוֹמֶת מִתְנוֹעֲעָת אַחַת

רְשִימַת סְדָקִים מוּכָחִים.

עַדִיפוּת לְבַּעֲלֵי תְאָרִים לְמַחַנוֹת,

לְבְּתוּלִים קְבוּעִים, לְזְנוּת,

לְהַפְנָיָית מַבָּט, לְהִתְעַלְמוּת

יֵש לְצָרֵף מַצְפֵּן זִיכָּרוֹן, קוּפְסָת עֲשָן,

רֵיח לֶחֶם רָחוֹק וּנְשִירָה אִילֶמֶת שֶל פְּרָחִים סְגוּלִים

בִּרְשִימַת הַמַמְלִיצִים יֵש לִכְלוֹל אֶת הַדְמוּת הַאַחָת

אֵלֵיהַ אָתָּה דוֹבֵר.

סגר

 

בדלי של מים חמים

שפכתי קופסת נס קפה קטנה

והוספתי שקית אחת של קילו סוכר

ערבבתי היטב. הוספתי שקית חלב. ערבבתי היטב.

היזיתי טיפות החוצה שלוש פעמים למזל.

לקחתי את הדלי הכבד לסלון. את הסחבה השקעתי

בדלי הקפה הבהיר.

הוצאתי את הסחבה הלחה החמה. הנחתי אותה פרושה על המגב

ובתנועות מדודות רחבות שטפתי בקפדנות את הרצפה.

שני עקרבים קפואים

 

שני עקרבים קפואים

נמצאים אצלי בתוך קופסה בפריזר

לפעמים אני שומע אותם נאנחים

מתהפכים בשנתם בין הסנפרוסט

שניצל הטבעול והפיתות.

 

כל פעם שאני פותח את הפריזר

להוציא מצרך חדש

מביטות בי עיניהם הקרות

מבעד לדופן הקופסה השחורה

מחופת המסקינג-טייפ והניילון.

 

עוד לא, עוד לא, אני אומר

וסוגר בבושה וחיפזון את הדלת.

עוד לא הגיעה השעה.

 

בחוץ האוויר מתחמם ומתקרר

לאט כמו חזה של ענק

ערים מתנפחות ומתרוקנות

לפי הקצב.

 

יום אחד תבוא רעידת אדמה

ביתי ייסדק וייטה על צידו

המקרר יחליק, יתמוטט, ייפתח

שניצל סנפרוסט וחלה קפואה

ייפלו על אדמה מעלת עשן

ושני עקרבים ייצאו מן הקופסה.

 

מכוסים כפור על קרקע חמה

לאט לאט יזיזו מפרקים

ימתחו צבתות יפרשו זנב עם עוקץ.

עמוד האוויר החם ממדבר יהודה

יאמר להם: קדימה, עכשיו!

 

שני עקרבים זריזים

רצים על קרקע סדוקה.

אנשים שוכבים בין מצרכי מזון מפוזרים

ומכוניות עם מכסים פתוחים.

הם מחפשים אותי, רוצים לקחת

אותי אתם. עכשיו אפשר.