כתוב . Catuv: יוני 2020

יום שלישי, 30 ביוני 2020

יום שבת, 27 ביוני 2020

פתאום אני רגועה. איכשהו זורם בתוכי כוח שהיה רדום זמן רב, מקיץ חזק מתמיד
מתרדמה ארוכה.
ושמא הייתי זקוקה לסטירה הזו ששמה שימוע, עלוב, חסר בסיס, כדי לשמוע את עצמי צוחקת בקול, בלי סיבה ולהשתטות כמו שיודעת.
הכוח השקט הזה משייט,זזה הצידה כדי לא להפריע לו למלא אותי. הוא חם ולח כמו הקיץ.
בבת אחת הכל מתבהר לי. החיצים שנורים אכן הופכים לפרחים והניחוח מחייך.

בין האבנים הגדולות שנפלו בחורבן צומחים עשבים שוטים ורעננים והרוח מרקדת אותם.
החיים הם פרח, המוות הוא פרח, הפחד משניהם גם הוא פרח.
אלה הפרחים שעשויים מאותו חומר שאני עשויה.
אני הפרפר שעף ומוצץ את הצוף משלושתם ולו רק ליום אחד ארוך.

רחוב הרצל 3 שירים 1984 Herzl street

רחוב הרצל 3 שירים 1984

ילדי הצג פתוחים ומחליפים צבעים, כחול לבן כחול,

ובגני הילדים כבר מקלידים תק תק ת''ח ת''ט.

הדגל מתרומם וחצוצרה נשמעת, הדי נאום רחוק, ומלך מרושע ובת פרעה כורעת,

עשן עולה אצל המשרפות.

הצג כבר התמלא עכשיו צופן גיבוי, הכל עובר לזיכרון, הכל הכל חסוי.

בבוא שעה נשים דיסקט, מסך יואר פתאום. תופיע הרשימה.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.

ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

כל ילד בתורו לפי הגיל אוחזים אותו בסנטרו ומרימים למעלה את הראש

ואז עם אבן קודש פצל חדוד, נוגעים, נוגעים בלחי.

ולפי האות עם הצפירה חורצים עד צאת הדם, את תו הזיכרון בגרות נקם.

ועם חנית מתנת השבט, זה סמל של זכרות דוקר,

כמו שריטה על התקליט בתום כל סבב נזדקר.

כי זהו צופן שורטני, אנחנו הגברים שלו

וכל צפירה וכל איום תמיד תמיד נזכור אותו

אנחנו המצפון של העולם, אנחנו הדיסקטים של העם, כל גבר בתורו תכנת.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.

ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם ייקום לעד.

עיר יד שנייה

אוויר רוטט שרוב, עולה נפרד מעל הרחובות, מיתר אחר מיתר ניתק, הנשל מתפצל.

ובתנועות קטנות של עור שחום ושן צוהבת של חרק דחפור, קולפת לה העיר את המדרכת.

נערמות בלטות אפורות, אבני שפה מכסי ביוב, ריהוט ישן בעגלה,

עמוד וטלוויזיות בלי חיבור חשמל

ספרי לימוד, צעצועי תינוק ודשא שנקצר מכבר.

עצים זזים, חוטים, בובות נכות וליצנים במדרחוב מול הקהל.

מעקפים אבות עורקים ומסתמים פותלים חרוץ צהוב רצים כמשוגעים מתחת אבן משולבת

טרה קוטה טרה רוסה וגרוסת ונהמה תולה כאד רחוק מאוד.

והיא בנויה על חול ונשובה כמוהו רוחות מעבר ים ושמלתה עכשיו היא חול חדש

מונח לקראת המסיבה שנקבעה והיא התפאורה, המחזה, והקהל והביקורת

פשוטה פשוקה פטומה ומלחיתה ברוח קיץ

עיר יד שנייה.

כלב מלחמה

קפיצי חלק יפה מוכן לכל דבר, שיניים חשופות ומחשבה שטוחה, מובן לו כל דבר,

שוכב על המגש עם חברים אפיים, אני בשר טרי עם קרום על העיניים.

אני בשר טרי עם קרום על העיניים רוצה לטרוף ולהשמיד.

אני קורבן עולה, שופך את הקרביים, נחשו אצלי עתיד.

שנים של התניה פינוק ועטיפת שומן כבדה

אני מוגן אני חזק אני רק ממלא תפקיד

כי אלה השנים של הבשר

וזה הזמן שהוא צועק ורץ

וזה הזמן לקחת את הגבר ולעצב חייל פרש ורץ

ומובילים אותי ביד, אני פועל לפי הריח, רעב ויחם סימניי, שנותיו של הבשר.

אני רוטט בועט שילחו אותי קדימה, אתם המובילים יודעים לאן אגיע.

אתם קובעים לי את הדרך, אני מכיר תודה. אתם חסרי שיניים אני עושה המלאכה.

אלו הן שנים טובות, שנים של פעולה, סוף סוף נגמר בית ספר

ושם בקצה הדרך יש לוח מטרה.

אבל, זה בן דמותי מוטל לצד הדרך ורק פניו חיות על המרקע

והפנים שלו אומרות לי, היי, והפנים אומרות היי כלב מלחמה

כשאחרים אומרים לי היי תרוץ, תרוץ מהר אנחנו באמת אומרים תודה

תודה רבה תרוץ תודה רבה רק אל תפסיק לרוץ תודה

יום רביעי, 24 ביוני 2020

סגורה

יום שבת, 13 ביוני 2020

פסוקי ההשתוקקות / שיר השירים

סביב המילה משתרע מרחב של שתיקה.

ללא המילה לא היה מרחב זה נברא.

סביב הפסוק משתרע מרחב של שתיקה.

ללא הפסוק לא היה מרחב זה נברא.

סביב השיר משתרע מרחב של שתיקה.

ללא השירה לא היה מרחב זה נברא.

שִׁיר

הַשִּׁירִים

אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃

יִשָּׁקֵנִי

מִנְּשִׁיקוֹת

פִּיהוּ,

כִּי־

טוֹבִים דֹּדֶיךָ

מִיָּיִן׃

לְרֵיחַ

שְׁמָנֶיךָ

טוֹבִים,

שֶׁמֶן תּוּרַק

שְׁמֶךָ;

עַל־

כֵּן

עֲלָמוֹת

אֲהֵבוּךָ׃

⁴

מָשְׁכֵנִי

אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה;

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו,

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה

בָּךְ,

נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ

מִיַּיִן,

מֵישָׁרִים

אֲהֵבוּךָ

Karin Brunnemann / photos / The Essence of the Rose

תווים של אדריכל / דבי עשב

תווים של אדריכל / דבי עשב

זאת הייתה מוסיקה, ללא ספק. אחרת. צורמת, שורטת.

מוסיקה עם נוכחות גשמית. אפשר היה לגעת בצלילים, להישרף מטונים גבוהים, להיקרע לגזרים, לדמם.

היו גם הפרחים של דביוסי, מרחפים עם שר היער, נוגים, נוגעים ללב, יפים ,כה יפים. בני שיש אילמים שנעו למגע מתפזר

ניסו לסמן אהבה.

כמו משוגעת קשרתי רתמים לסמן לבדואי שאני מסכימה.

בזריזות, שהפתיעה אותי רצתי עם כאב עז בכף הרגל, צולעת בחן רב. חיה, למיטב ידיעתי, נושמת איזה צופן גנטי של אבותיי הקדמונים.

גלגל החמה, גלגל העין נותרו כתמונה צועקת עמוק באיזה זיכרון.

איבדתי את אבא בתורכיה בין העננים שטיפסו אל ההר.

עצובה נפרדתי מנשמתו, כמה קרוב שיכולתי.

חיכו לי ללוויה.

אח''כ התחלתי להיפרד מאימא, שסירבה להתעורר, שוכחת את עצמה בחלומות, אי השם בצ'ילה, קרוב לים. היא עזבה ,שותקת את מותה. בית קברות חילוני, מרסדס סוסה, יין, שיר שכולו עפר,

שמלה שחורה, כובע שחור רחב תיתורה סרט.

גב אל גב עם הילדה שהייתי המוות היה רק ההתחלה.

אח''כ אבדה טאשה, כלבתי. הורדמה מתוך אותה חמלה אסורה של גסיסה. של מוות הנועץ שיניו בחיים, תוך כדי.

המוסיקה צרבה את כפות ידי.

אולי אז התחלתי לאבד עקבות של זמן. התווים ריחפו על ומתחת לחומשה, מתערבבים.

איזה אדריכל-מלחין היה זה?

איבדתי את העבודה.

איבדתי את טבעת הנישואין בים, שקעה למצולות. איבדתי את המפתחות לבית, את הארנק עם כל התעודות המזהות אותי עם משהו.

רשרוש הרוח בעלים הייתה מוסיקה של ריקודים,

מאיימת, מפתה.

הכדורים נגד דיכאון ישנים בקופסה הכחולה ליד המיטה. הם מפחידים.

זה לא דיכאון.