יום שבת, 28 בספטמבר 2013

דברי הפתיחה בהשקת ספר השירה עננים של דבי עשב



שלום
למי שלא מכיר אותי שמי דוד מיכאלי ממדף ואנחנו מאוד שמחים שהספר יוצא לאור. אנחנו מוציאים בדרך כלל ספר אחד בשנה ויש לי את הכבוד להיות המיילד של הספר. טניסון ציין באחת מן המסות שלו כי אחד הדברים החשובים ביותר שיכולים להופיע בחיי אומה הוא הופעת צורה חדשה של שירה. על הספר של דבי עבדנו כ 6 שנים נפלאות בים, במדבר בברים בתל אביב ואני מקווה שנמשיך.
אני כבר לא זוכר איך הייתה ההתחלה, אבל לפני כשש שנים במפגש חברים אצלי ואצל חיה בבית היא אמרה לי שהיא רוצה לעוף. מה שאני זוכר זה שזה היה על הרקע של החרסינה הכחולה שיש אצלנו בבית.
התרשמתי מאוד שהאישה הזאת היא גננת, רצה מרחקים ארוכים, נכנסת לים בכל מזג אוויר, ושהיא הצליחה ללמוד את הפורם של הטאי צ'י, ושמי שנפגש איתה מרגיש שהוא מקבל אהבה שכל כך חסרה לו.
זו תכונה מהותית במפגשים עם האנשים הכואבים שאנחנו מטפלים בהם. שמחתי מאוד שהיא חלק מצוות שביל. שם אני תמיד יכול לצטט את מה שאמרה ששאלו אותה נערים איך היא יכולה להיכנס בשיא הקור לים ודבי אמרה: אה, מתחילים ואז פשוט לא מפסיקים.
בדרך כלל דבי שלחה אלי את השירים בסמס ואני העברתי אותם למחשב.
לפעמים בשתים עשרה בלילה היה מופיע סמס.
בשנתיים הראשונות כשאספתי את השירים חשבתי שצריך לערוך אותם. היו משפטים שנראו לי רגשניים מדי, לא בשלים מספיק, לא עקביים, היגיון לא ברור, שירים ארוכים שרק החלק האחרון התכנס לאמירה. אבל היה שם משהו מנותק, חלומי ושאמאני שהזכיר לי לפעמים את אילזה לסקר שילר.
כשעשיתי את העימוד הראשון הסתבר לי שאי אפשר לערוך אותם. כל שיר היה מסע בפני עצמו. ומכיוון שהתחום שלי הוא מסעות אני יודע שמסע לא מתחיל ולא מסתיים אף פעם כפי שמצפים לו.
בכל אופן, אתם יודעים שכל זמן שמשהו לא מובן זה מציק. אבל אם ישנה התבנית או ההגדרה המתאימה פתאום דברים מסתדרים.
לשירה בארץ שורשים רבים. השירה של דבי אינה מוצאת מקום בארץ השירה הרוסית, הגרמנית, האנגלו סקסית, או האמריקאית. אם כי לגבי האמריקאית ישנה את הנימה של הדבקות של וולט וויטמן וזה מה שתפס לי את הלב לראשונה בשירים. ויחד עם השם עשב זה היה חיבור יקומי מעניין.
כדי להתגבר על מבוכת העריכה התחלתי לעמד את השירים בצורה של אמירות. קטעי פרוזה קטנים. רק אז ראיתי שהשירה של דבי מוצאת מקום בארץ השירה של צרפת, איזה רוח של פואמות קטנות בפרוזה של בודלר, ספרד, איזה רוח של לורקה, דרום אמריקה,  כלומר יש כאן מרכיב יותר לטיני. יחד עם שירה הודית של אהבה כמו של מירה באי.
ובאמת מה שמאפיין את השירה של דבי הוא תפיסה מהותית של אחדות הדברים מתוך תחושתה שלה. וזה כן היה לוויטמן, שהיה נלהב, רומנטיקן, ואוהב-כל. כך שהקסם מתחולל דרך המסע בשיר ומי שקורא יכול למצוא את עצמו נאלץ לוותר על השיפוט בתחילת השיר כדי לקבל את חווית האחדות בסופו. ואין דרך קיצור.
זה מאוד שונה מהתפיסה היחסית, המפרקת, הרכיבית, המבטלת, המדכאת והמהירה, שמאפיינת את רוח התקופה הקשה שלנו, ואני מקווה שזה גם חלק מרוחות השינוי של חילוף העונות העולמי והתרבותי. וזה כבר ממש מתאים לנו להשתתף בעשייה שהיא חתרנית במהותה. וכל אמנות טובה היא חתרנית במהותה. קאנט אמר, האמנות היא לשם עצמה. אני אומר האמנות היא לשם העולם.
תפקידו של האמן או תפקידו של המשורר אינו דבר שבוחרים בו אלא הוא בוחר אותנו. בחברות מורשתיות היה זה תפקידו של השאמאן. המשורר במילותיו אומר לנו מה לעשות בחיינו.
העולם קשה, לא? מי שבא עם שירה אומרים לו בשביל מה? מי שרוצה לפרסם אומרים לו שירה לא מוכרת. מי שמפרסם אומרים לו תשלם. מי שפרסם נעלם ביקום הסופרמרקט. טוב, זה במסגרת המונו קאלצ'ר הכללי. ואנחנו - פרמה קאלצ'ר.
אז בהוצאת הספר הזה אנחנו אומרים - לא רוצים. נהיה לא הגיוניים, אנחנו מאמינים בשירה? כן. ברוח האדם? כן. באהבה? כן. בתפארת? כן. בחסד? כן. האם זה למטרות רווח כספי? וויתרנו מראש. ואם יהיה כיסוי הוצאות – בשמחה.
בכל אופן, כל ספר שתקחו תורם לדבי המשוררת שכותבת ללא קשר לתנאים. הרווח הוא מה שעשינו והאירוע הזה. חלק מרוח האדם.
תודה מיוחדת לארי אברהמי שהיה חלק מהתהליך וצילום המקור של העטיפה בצבע הוא שלו בבננה ביץ'. תודה לאנשי הבננה ביץ', לגלי שעזרה בארגון האירוע ולכל מי שנטל חלק בהרפתקה הזאת.
ובמילותיה של דבי וברוח שפינוזיאנית - הכל משולל היגיון ובכל זאת נכון להגשים החיים הגשמה נעלה מתוך חדווה סוערת, האם לא כן?
תודה

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

הוראות אסטרטגיות למשורר / דוד מיכאלי

הוֹרָאוֹת אִסְטְרָטֶגִיוֹת לַמְשוֹרֵר
הַשִירָה הִיא רוּחַ לְלֹא אֶרֶץ
לָכֵן סֵפֶר הוּא מִּשְכָּן וּמַשְכּוֹן
לָכֵן סֵפֶר הוּא אֶרֶץ וְחֵפֵץ
וּמִטִבְעָם שֶל הַדְבָרִים
עַל אָרָצוֹת וְחֲפָצִים יֵש לְהִילָחֵם
הַסֵפֶר שֶלך הֲרֵי לֹא יִימָכֵר וְגַם לֹא יִיפָּדֶה
וְלָכֵן:
אִם אָתָּה נוֹאָש תֵן אוֹתוֹ בְּחִינָם
הַזְקוּקִים לָמֶחֱוָוה הֵם לֹא יִקְרְאוּ אוֹתוֹ
קִיוּמוֹ, הֶרֶף עַיִן בְּהִשְתוֹקְקוּתָם,
יִידוֹם לְאִיטוֹ מְאוּבָּק בְּאַחַת הַפִּינוֹת.
אִם הִינְךָ מְעֵבֵר לָיֵיאוּש 
נְקוֹב מְחִיר גָבוֹהַ כְּכָל שֶתָעִיז
כִּי מִמֵילָא עֲבוֹדַת חָייך לֹא הָיְיתָּה הֶגְיוֹנִית
דָם לִיבּך לַמְרוֹת תִּקְוָותך הַמוּזָרָה
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה סָחִיר
וְעֶצֶב עֵינֵי הַסוֹחֵר הוּא עַל אִי בְּחִירָתוֹ לְשִירָה
שְנָיִים בּוֹדְדִים יִתְּעַקְשוּ לְשַלֵם
הַשְטָר שֶיִתְּנוּ לך הוּא שָעַר לִיבָּם
הַשָר עִם הָעוֹלָם

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

ויליאם בלייק / שירי ניסיון / 1794

ויליאם בלייק / שירי ניסיון / 1794

הַלַכְתִּי אֶל גַן הָאָהַבָה,
וְרָאִיתִּי מָה שֶלֹא רָאִיתִּי אֵי פָּעַם:
בית לתפילה נִבְנָה בַּמֶרְכָּז בֵּינוֹתָיו
הֵיכָן שֶשִיחַקְתִּי עִל יְרָק עֲדָנָיוְ.

וְשָעֲרֵי הַבית הַזֶה סְגוּרִים הָיוּ
וְ"אָסוּר לָכֶם". עַל הַדֶלֶת נֶחֱרָט;
אָז פָּנִיתִּי אֶל גַן הָאָהַבָה
שֶפְּרָחִים מְתּוּקִים כֹּה רַבִּים נשא

וְרָאִיתִּי כִּי נִמְלָא בִּקְבָרִים
וּמַצֵבוֹת שָם בִּמְקוֹם הַפְּרָחִים
וְאַנְשֵי דָת גלומים בשחור הולכים וחגים
אוֹחֳזִים שִמְחוֹתָּיי תְּשוּקוֹתָיי בְּחָחִים.


I went to the Garden of Love,
And saw what I never had seen:
A Chapel was built in the midst,
Where I used to play on the green.

And the gates of this Chapel were shut,
And Thou shalt not. writ over the door;
So I turn'd to the Garden of Love,
That so many sweet flowers bore. 

And I saw it was filled with graves,
And tomb-stones where flowers should be:
And Priests in black gowns, were walking their rounds,

And binding with briars, my joys & desires.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

תשליך



 
אֱל יַם הַגָדוֹל
בְּוָואדִיוֹתָ יְי שֶלִי
כְּאֵב הַזוֹרֵם

יום שני, 2 בספטמבר 2013

לבד / זמן המדבר / דוד מיכאלי


אימה תוקפת אותי רק מהמחשבה להיות לבד. להיות לבד, אני חש באופן מיידי, משמעו להיות נטוש. אני היצור אשר כל חייו גדל בתוך מרקם חברתי ונע לפי צרכים חברתיים, הגיב לפי משובים חברתיים. קיים טכסים, מילא מצוות, או מרד במצוות ובטכסים. אני היצור אשר עוצב באמצעות יחסים עם הקבוצה סביבו בתגובות של טיפוח, עידוד, פינוק או בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אני היצור שלמד להיות תלוי במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או קבלה. אני היצור אשר עיניו מופנות תדיר החוצה אל הסובבים ותגובתם אשר תאשר את עולמי לחיוב או לשלילה. אני היצור אשר אם לא יקבל את המשובים הללו, אזי אתבע אותם בכל האסטרטגיות הנתונות בידי, ואשר כמובן למדתי אותן מסביבתי. אני אהיה נחמד. אני אחייך. אני אבקש.  אהיה מנומס, אתחנן, אבכה, אזנה, אתקוף, אאנוס, אגנוב, אתאבד. אני היצור שסביבתו אינה מניחה לו, ואני לא מניח לה, עד אשר אקבל את מנת התגובות שאני מכור לה, שתאשר את קיומי הבונה או ההורס כפי שעוצבתי.
לעולם לא אניח לסובב אותי. להיות לבד הו הפחד, האימה! כל הסובב אותי נעלם? לעולם לא אוכל לשאת זאת. אקרא, אזעק, אמות, עד אשר כל היקום כולו יבוא ויאמר: אתה בסדר. אתה לא בסדר. אני הנידון הקשור בעבותות וקוּרים אל רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקתי לתגובה ומשוב. אני היצור הקשור למשכנתא נצחית לא נגמרת ומשלם ללא הפסקה את התביעה והריבית האין סופית, את החור השחור המושך של "הגב! בדוק! הגב!". אחרת, וזה הנורא מכל, אחרת אינך קיים. אינך מתאים ואינך זכאי לחיים ללא המשוב. החברה הנשענת עליך כפי שאתה נשען ודבוק אליה. מערכת מפלצתית של טפיל יונק מטפיל.
האמנם קשור לנצח לגלגל האימים? וכי מדוע לא פשוט אנוע רגע הצידה, עיני נפשי העצומות בחוזקה מפחד אולי רק לשניה אפקח אותן לראות, להציץ ביכולת להיות לבד? מיד אסגור חזרה. הצצה, הצצה אשר תראה לי כי בעצם אפשר להציץ שוב. ושוב פעם, ושוב פעם, ועכשיו אפשר לפתוח את העיניים.
אני קיים. זאת התחושה, הידיעה, ההכרה. בכל חלקי נפשי, רוחי וגופי. אני קיים בזכות עצמי ואיני זקוק לכפיתה הנוראה של משוב בלתי פוסק. אני קיים בזכות עצמי. האין זה אושר? אני יכול להניח את המוצץ. את מנת הסוכר הרעילה מיושן של יחסים לא עצמאיים. אני אדם. אני שייך לחיים. אני חי. אני קיים! להיות לבד. האמנם אני נטוש? האחרים נטושים! בתוך המארג הסבוך של התלות הבלתי פוסקת. אינני נטוש! אני עומד בזכות עצמי. זוהי זכותי המולדת, החוקית לפי טבעו של העולם. אני קיים. אני קיים. ובכן, הייה! הייה אתה עצמך. כה הרבה שכבות. כה הרבה קשרים לחצות על מנת לפגוש את עצמי אשר המתין לי זמן כה רב.
אותו עצמי אשר נשכח מכבר. אותו רך אשר נקבר מתחת לטכס, לציווי, לקבלה ולמרידה. פגישה מתוקה אשר אהבה היא סימנה. אהבה היא תחילת החיים האמיתיים. היא הפעולה ולא הקפיאה. אני מאריק בהקלה את עומסיי, את מתחיי. אני מתנקז. שרירי מתרפים. הצפדת האין סופית של ההמתנה למכה או לשבח כל אלו מתרפים. אני עוזב את מעיל המשוגעים שבו הייתי כפות איזו הקלה אך כבר שכחתי. אני לבד. אני שמח לפגוש את עצמי. המתח המכווץ אשר אוחז בי מקצה קדקודי עד איבר מיני משיל את עצמו משחרר את פיתוליו האיומים טבעת אחר טבעת. אז אני יכול להרים את עיני. מרים את עיני אני פוגש את עולמי. עולמי הפתוח לפני ואשר תמיד היה שם פתוח וממתין. באנחת רווחה ואהבה אני פורש את ידי אל המנוחה, אל עצמי. אני עף אל מישור היצירה שלי ללא מאמץ. אני אחד עם האהבה עם הפעולה עם עצמי עם החיים.
מרים את עיני אל השיח, אל הסלע, אל החרדון, מביט בשמיים, במפל הגדול ובגב העמוק. כולם קיימים. אבל קיומם אינו מפחיד אותי יותר, כי אינני צל כפות יותר. אני קיים כמוהם. נוכחותי וקיומי חסרי זמן וחסרי גבולות נצחיים לאותו הרגע כמוהם בדיוק. חסרי תלות. בעלי זכות.
הלילה יהיה קר האבנים יגנו עלי. לידי גר מכרסם ומשמאלי אמצא עקבות של נמר. החיפושית מול עיני היא השוערת לעולמה שאני נוגע בו עתה. עולם קטן שלא אוכל אף פעם לראות את כולו, אבל אני סקרן מעצם קיומי ואני והחיפושית שותפים לאותו דבר. לקיום. מחובק על ידי החול והאבן, רגשותיי נספגים באדמה וחוזרים אל גופי מסוננים ונקיים.
גופי המתוק האהוב משנה את מקצביו ותדריו לפי סביבתו. מנותק ברצון או בכוח מהסמוכות שריתקו אותי, גופו של עצמי הנגלה מתאים ובודק את סביבתו החדשה, מודע לקיומו ולזכותו לקיום. הפחד אותה רוח רפאים ותיקה, - נראה, כאשר אני פוגש אותו שוב, קטן, פרופורציוני לתחושות האחרות, ממוקם בקופסתו המיועדת לו, ואינו משתק ומפריע יותר.
בתוך דמי מפוזרות עקבות לא חומריות, תבניות התאבכות של נודדים בני אלפי שנים על פני המדבר. היו או לא היו, בצל האבן, ברוח החמה, במקום שבו הלכתי לאיבוד מצאתי את עצמי.