genomcopy4grey 1999האנושיים
בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בבוקר למחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד אחת הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.
למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף גבוה דק וקשה. בפניה שכן כיווץ קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וקפואות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הנאצים היו לוקחים במחנה הריכוז בנות צעירות כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. כיחידים, לא ככיתה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.
כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול בל.ס.ד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים בפורנוגרפיה של מוות. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך-עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה ייסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו בתקריב, מתאבכים בקשת צבעים מתפצלת דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. שידעו את עצמם מן הדעת. כי אסור לא לדעת.
זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את הגוסס, את הקבצן, את הרעב, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו כה הרבה פעמים לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, מבלי שנזעק בלילה, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. ולפעמים אין לנו ברירה כלל.
פרימו לוי שמת באושוויץ וחי עוד ארבעים שנים אחרי, כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לבין מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד. פרימו לוי קורא קריאה לאחריות אישית.
אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב, גילה במחנה הריכוז ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה. הוא הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי בשילוש אַלים של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, פסל האחריות.
ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי אפשרי לשלוט גם במחשבה. האימה שלפני, העינוי והאימה שאחרי מעוותים את נשמתך. אז, ההודאה והנכונות להצבת האחר מול הרוצח למען הישרדותך, ההחלטה הפנימית בתוך הזוועה היא הדבר שיישאר ויקבע את תודעתך.
יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים שנקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו. אם תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט. "הם" נוראים וילדותיים אלו, היו מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח ביקום שבו כל דבר קשור לכל דבר. גם זו היא קריאה לאחריות אישית, כי אין משהו אחר.
אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המֶשֶך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."
הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא הוא היעדר הטוב הפועל. ומכאן ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. בהנדסת הרוע הנמצאת בשימושו של הבּוּר והבריון, הסדר מחליף את המוסר ומגיע בקלות למחוזות רצחניים במסווה של חינוך וענישה המתגברים כפיצוי מעוות נוכח המוסר הנעדר. זיהוי של כיוון, רצף ופעולה לשמם הם ההצדקה והשבח שהקנאי נותן לעצמו ושואב ממנו ביטחון לכסות על החור השחור של העדר המשמעות.
מהותו של הרוע היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח". ניתוק במקום חיבור. תודעת הזוועה הקפריזית הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה קרה, קורה ויקרה לרבבות. מהותו היא הילד שאנו מצפים ממנו לחמלה טבעית התולש באיטיות קרה את כנפי הזבוב ושורף חתולים. תמיד יש לידו מישהו כקהל. המציג מתפרנס מן הפחד המוקרן. הנשאר הופך לנגוע בעצמו באמצעות רציונליזציה הישרדותית ומשום שהוא ממשיך להיות קהל. הבְּעתה שלנו נובעת מן הניתוק המופגן, המתריס, מתוך אותה אחווה יקומית. על כך נאמר כי כל המוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר. זו מהות הפיצול. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית.
הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו. הנכונות לאבד את המשמעות היא ביטול הנשגב כמכנה משותף ובסיס קיומי. שם, באין משמעות, מתחילות טריטוריות הגיהינום הנמתחות מאז תחילת האנושיות. אין הבדל בין הקטן לגדול. קראו שוב את הפסקה של פרימו לוי, ובזמננו שלנו עכשיו, רצח הנשים במשפחה הוא השמדת העם בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ עם מטען מסמרים. לכל אחד מאלה ישנו אמרגן הפועל בחור השחור של חוסר המשמעות.
להפוך את האנושי לאחר, לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן להשמדה, לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. להפוך את האנושי לשקוף, הניסיון להבין או לחיות כמשתתף סביל, אלו מותרות של הבטוחים ובריחה מעימות.
הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים הן אותן מילים, רק ההחלטה, האישית, תקבע הלאה אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.
בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בבוקר למחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד אחת הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.
למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף גבוה דק וקשה. בפניה שכן כיווץ קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וקפואות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הנאצים היו לוקחים במחנה הריכוז בנות צעירות כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. כיחידים, לא ככיתה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.
כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול בל.ס.ד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים בפורנוגרפיה של מוות. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך-עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה ייסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו בתקריב, מתאבכים בקשת צבעים מתפצלת דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. שידעו את עצמם מן הדעת. כי אסור לא לדעת.
זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את הגוסס, את הקבצן, את הרעב, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו כה הרבה פעמים לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, מבלי שנזעק בלילה, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. ולפעמים אין לנו ברירה כלל.
פרימו לוי שמת באושוויץ וחי עוד ארבעים שנים אחרי, כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לבין מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד. פרימו לוי קורא קריאה לאחריות אישית.
אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב, גילה במחנה הריכוז ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה. הוא הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי בשילוש אַלים של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, פסל האחריות.
ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי אפשרי לשלוט גם במחשבה. האימה שלפני, העינוי והאימה שאחרי מעוותים את נשמתך. אז, ההודאה והנכונות להצבת האחר מול הרוצח למען הישרדותך, ההחלטה הפנימית בתוך הזוועה היא הדבר שיישאר ויקבע את תודעתך.
יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים שנקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו. אם תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט. "הם" נוראים וילדותיים אלו, היו מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח ביקום שבו כל דבר קשור לכל דבר. גם זו היא קריאה לאחריות אישית, כי אין משהו אחר.
אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המֶשֶך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."
הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא הוא היעדר הטוב הפועל. ומכאן ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. בהנדסת הרוע הנמצאת בשימושו של הבּוּר והבריון, הסדר מחליף את המוסר ומגיע בקלות למחוזות רצחניים במסווה של חינוך וענישה המתגברים כפיצוי מעוות נוכח המוסר הנעדר. זיהוי של כיוון, רצף ופעולה לשמם הם ההצדקה והשבח שהקנאי נותן לעצמו ושואב ממנו ביטחון לכסות על החור השחור של העדר המשמעות.
מהותו של הרוע היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח". ניתוק במקום חיבור. תודעת הזוועה הקפריזית הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה קרה, קורה ויקרה לרבבות. מהותו היא הילד שאנו מצפים ממנו לחמלה טבעית התולש באיטיות קרה את כנפי הזבוב ושורף חתולים. תמיד יש לידו מישהו כקהל. המציג מתפרנס מן הפחד המוקרן. הנשאר הופך לנגוע בעצמו באמצעות רציונליזציה הישרדותית ומשום שהוא ממשיך להיות קהל. הבְּעתה שלנו נובעת מן הניתוק המופגן, המתריס, מתוך אותה אחווה יקומית. על כך נאמר כי כל המוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר. זו מהות הפיצול. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית.
הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו. הנכונות לאבד את המשמעות היא ביטול הנשגב כמכנה משותף ובסיס קיומי. שם, באין משמעות, מתחילות טריטוריות הגיהינום הנמתחות מאז תחילת האנושיות. אין הבדל בין הקטן לגדול. קראו שוב את הפסקה של פרימו לוי, ובזמננו שלנו עכשיו, רצח הנשים במשפחה הוא השמדת העם בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ עם מטען מסמרים. לכל אחד מאלה ישנו אמרגן הפועל בחור השחור של חוסר המשמעות.
להפוך את האנושי לאחר, לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן להשמדה, לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. להפוך את האנושי לשקוף, הניסיון להבין או לחיות כמשתתף סביל, אלו מותרות של הבטוחים ובריחה מעימות.
הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים הן אותן מילים, רק ההחלטה, האישית, תקבע הלאה אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.
