צפרדעים וירח

צפרדעים וירח 2 / ד.מ./ 1990

צפרדעים וירח
דוד מיכאלי

שָׁלוֹשׁ צְפַרְדְּעִים יָשְׁבוּ בַּבִּצָּה

וְצָחֲקוּ צָחֲקוּ נוֹרָא

וַאֲפִלּוּ לֹא יָדְעוּ עַל מָה!

 

הַיָּרֵחַ מֵעַל נֶעֱלָב עַד מְאוֹד

וְנָדַד לוֹ חִוֵּר מִדְּמָעוֹת

וַאֲפִלּוּ לֹא יָדַע עַל מָה!

 

אָז אָמְרָה לוֹ הָרוּחַ:

טִפְּשׁוֹן שֶׁכְּמוֹתְךָ, מַדּוּעַ אַתָּה נֶעֱלָב?

וַהֲרֵי צְפַרְדְּעִים תָּמִיד צוֹחֲקוֹת,

בְּלִי סִבָּה וּבְלִי מְסוֹבָב.

 

בֶּאֱמֶת? אָמַר הַיָּרֵחַ,

מוֹחֶה בַּחֲשַׁאי דִּמְעוֹתָיו,

אֲנִי שָׁם עָבַרְתִּי, וְהֵן צָחֲקוּ, אָז חָשַׁבְתִּי,

וְהָרוּחַ נָשַׁב.

 

הֲרֵי הֵן אוֹתְךָ אוֹהֲבוֹת,

הָרוּחַ הֵצִיץ בֵּין עָלִים יְרֻקִּים,

אַתָּה כֹּה רְצִינִי  וְחָמוּד

וּמֵאִיר לְבַדְּךָ בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

 

אָז חִיֵּךְ הַיָּרֵחַ, הֵאִירוּ פָּנָיו,

שָׁמַיִם חָצָה בְּגָאוֹן.

וּבְמֵי הַבִּצָּה מִתַּחְתָּיו

הֻכּוּ צְפַרְדְּעִים תִּמָּהוֹן.

 

הוֹי יָרֵחַ שֶׁלָּנוּ לְמַיִם נָפַל!

הֵן קָרְאוּ, קִרְקְרוּ, רָעֲשׁוּ,

קָפְצוּ לַבִּצָּה, הַצָּלָה! הַצָּלָה!

הַמַּיִם סָבִיב זָהֲרוּ.

 

רְטוּבוֹת וּתְמֵהוֹת בְּלִי יָרֵחַ בַּיָּד

עָלוּ לַגָּדָה הַלַּחָה

נָשְׂאוּ מַבָּטָן, בַּמָּרוֹם הוּא הָיָה!

מְחַיֵּךְ וְצוֹחֵק נוֹרָא.