יום שבת, 11 ביולי 2020

באיזה קלות מבוזבזת החירות

איננו ולא כלום.
נפלנו
אל החושך ולשמד.
אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה
אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון
אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.
(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט) 


באיזה קלות מבוזבזת חירות
דמים של דור ראשון נמסים
בעקבות חוסר היראה
מופיע – איך זה ייתכן - הפחד
לא ידענו בכלל שזה קיים
חשבנו שזו מחלה שנכחדה
והנה עכשיו – מוטב שלא נדבר –
או אם מוכרחים - בלחש – להיות נגוע
- האם כולם – הייתכן  - ולמה
ואיך מחזירים עכשיו את הזכות
לחלקת שקט פנימי וגאווה כמוסה
של בני חורין
הו, להילחם – איזו טרחה -
ומדוע גיליוטינה, גולאג וג'יהאד
מתחילים  לעזאזל באות גימל
והאם לעובדה שבנק מתחיל באות בית –
ישנה משמעות – אלפא-ביתית
ומתוך כך אנחנו יודעים שיין באמת עוזר – עדיין -
ויש לנו לפחות שעה של השפעה 
לפני שניזכר שוב בספינה שטה - ערב, קיץ – כבר כאן








יום חמישי, 9 ביולי 2020

Tales about manhood and memory / The Wall



Tales about manhood and memory / The Wall

With the Wall came a dryness of the eyes. A constant irritant and a thin, annoying flow from the cavities of the nose to the back of the throat and downwards. Hitting it gave me a painful itch. The approaching nothingness, a stifled breath in high altitude, a dissolving knowledge, fading to the corners of its features, an awaiting curtain of void. Once I learned to see it, the Wall was everywhere. In the brown and grey smog laying over the Dan metropolitan area, visible when looking westwards from the hills of Ben-Shemen. I saw it in the near horizon, as cold and warm air interchange, during the morning practice, where the city ends and the sea begins.
People were walking on the beach. The Wall cradled them gently. They walked along its path and turned around; back and forth. Combat helicopters on routine morning duty passed by. The coffee at the beach restaurant was awful but it was served by a young man, a god of dawn, wearing a wetsuit, his long hair tied nonchalantly on his back.  Before operating the espresso machine, he swam alone. Religiously practicing summers and winters. He was the only one I have seen who tried swimming through the Wall instead of following its path, until one stormy winter day, he hit his head against a kurkar rock, and struggled with the waves receding from the beach in front of the Herbert Samuel dock, to return, bleeding, to the coffee machine.   
In 1984, after despairing ad nauseum of the smell of gun-oil and the odor of hashish that followed, I dove into symmetry studies at the Herzliya’s polytechnic. First as a free listener, then as a fulltime student.
Symmetry and its various expressions, calmed me down and its beauty captivated me. I will not forget that day in the laboratory when my teacher cut a twisted model of the Möbius strip and the infinite, enclosed perspective that cascaded, translucent, from the Klein bottle.
For 14 years, I studied permutation symmetry. I explored the sacred radial wave symmetry up to the revered pentaradial symmetry of the starfish, the crystals conforming to a hexagonal six-fold radial symmetry and the dual radial symmetry of gambling that maintains the same image through gain and defeat. I dove into reflection symmetry and its amalgamation with the wonders of indentation, that is the ability to remain constant when the world changes.
There, for the first time, I discovered the mathematical possibility of a-principia as a doorway.
Later on, I read that Pierre Curie who was hit by a carriage (The Kabbalist Working of the Chariot! The Mahāyāna!) hurrying through a muddy street, tried to phrase it and what lays beyond it. An impossible task, of course.    
The wonder was not just in the fact that there is an opening. a gate, but also in the fact that it created the Wall and it created the opening. A complete realization of symmetry. 
The action of passing through required ignoring the doorway itself as fee to the principle of symmetry causing me severe headaches until I learned to gamble and skillfully lose my memory to touch that which cannot be encapsulated by formulating letters.    
Present day mathematicians describe symmetry as a finite group of transformations, so that a couple of these infinitesimal transformations give rise to a third infinitesimal transformation of the same kind. Every shape has its unique symmetry group. This way, all types of symmetry can be described mathematically, reciprocated naturally by a blindness whose mirth surpasses the thinking brain.     
I was joined on the beach by a friend who practiced law. For a morning hour, on the beach, we balanced and turned to one mathematic element. Without noticing, we built our own group.  The sea´s fabric changed in the mornings and with the seasons. Ever since Salvadore Dali lifted the water´s blanket to glimpse underneath it, we have not stopped doing so, discovering creatures and the terrifying textures of the deep.  The great movement pulsated and we saw it running under the watery cover to the shells in the sand and under our feet, flooding and passing through us, shaking the ground.  At times, dark images of the order of Hashashiyan appeared and disappeared into transient light waves with their democratic victims. There were always people searching for rings and coins lost in the shallow waters, nude women, and moist dogs running with squashed plastic bottles in their mouths.   
After the daily practice of the complicated model, we sat down to drink the bad coffee, diluting its flavor in cold water. The lawyer smoked Dunhill from a red box with gild letters. His face wrinkled and skin freckled. When he smoked, his face would turn somber and focused as he looked inwards to the wall until the cigarette died and he joined the people marching on the sand. When I looked at him, I heard the big engines of the fighter jets he flew years ago. Then, at the moment the airplane lifts its beak, slowly losing its awareness of its weight, he is crucified to the seat at the brink of the acceleration by metal, fire and ally bonds. A minute window appeared in the wall, a vacant, liberated flight of great love. Joy fused to horror. But as soon as he sailed in the clear medium, he turned and joined the large structure and netted cruises of communication systems sounds and passwords.  For years he took off to the singular, instantly-evaporating moment and then, he stopped; turned his head, trying to preserve a miniscule, luminous, faded memory with sobbing smoky suckles, and ignore the large, partially sunken, lump of memory of uniforms and orders and gunfire and glimpses of a gyrating land that dragged him downwards again in grey and brown. I want to break free, he told me once and squashed the cigarette into the light sand. A blueish line of smoke spiraled up and disappeared.
The next day I brought glue paper and scissors to the beach. Tiny pebbles squeaked under or feet. I slowly cut a strip of paper out of a double folio paper, careful not to stain it with the coffee on the low table.  What are you doing? he asked. I want to show you a Möbius strip, I replied. I held the strip up, took its bottom edge, twisted the strip once and taped it to the other edge. The resulting ring created a coiled circumference. The sharp edges of the paper made me think about the snail that can safely slither on a blade. Watch, I said to him. I started cutting the strip in the middle lengthwise. The paper’s circumferences grew further apart like two rings in the silence of the hot air. The final blades closure remained. Watch, I said, waiting. He observed with concentration as I closed the blades and the two rings twisted into one paper loop double in size. He inhaled with wonder.
For a while I stared at the elliptical space encircled by the thin paper strip that quivered in the breeze over a small puddle of coffee on the table’s wooden top. Let’s continue, I said. Again, I started splitting the big loop’s length.  Oh, he said, his consciousness now wide willing to expand further, there will be an even large ring now.  I continued cutting in silence till the final blades’ movement. Look, I said. He watched with a combat pilot’s concentration. I closed the blades as the circumferences dropped softly to the side, two entangled rings, entrapped into each other, reaping his consciousness that waited to expand with the circumference, with a convoluted deception.   When he laughed, I laughed with him letting go of the paper strips that slowly fell to the sand, spiraling like smoke in horizonal eights. Beatings of helicopter blades in the infinite distance.
For the entire last year on the beach we practiced complex symmetries in an attempt to slide through the opening in their center.  One foggy morning, a tall, thin women from the FSU marched southwards on the sand in a short young girl´s dress. Legs bare and skinny, knees scratched, Italian heal-length boots. Her white shirt stained brown and grey covered by a short jacket. Swaying forcefully with each step a square shopping bag. Hair sticky and fair, her face covered by a horrific multitude of red plague lesions. The five-year-old wall wounding her flesh like painful barbwire, her world reciprocating her trapped generosity with rape of hunger and disease. Seeing us practice, she burst into a beaten child´s laughter, covering her mouth with her hand. You… the sounds said, passing like smoke through the gap, so silly…. I have found…. Soon. The walls of clouds fleeting around us silently closing us in again. Sharp shreds of seashells laid on the beach.   
     





סיפורים על גבריות וזיכרון / חבצלות המים

חבצלות המים

 

איננו ולא כלום.

נפלנו

אל החושך ולשמד.

אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה

אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון

אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.

(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט)

 

הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!

ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום ועדיין לפני הצהריים.  

פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות, נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך שאור השמש כהה בו.  

המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.

בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק. הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.

פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.

 


זמן מגפה / אמרו שזה יום המזל שלי / דבי עשב


אמרו שזה יום המזל שלי.
אמרו לי שיש תכנית.
שלא ימצאו אותי.
מי. מי יחפש את התנועה שלי דווקא?
גנבתי רצון טוב.
הייתי רעבה.
שאלו את ז'אן ז'אנה למה הוא גנב? גם הוא היה רעב.
הוא גנב כי היה רעב. הוא היה זקוק לאהבה.
חוקי המשחק משתנים כשאתה רעב.


יום רביעי, 8 ביולי 2020

בריאות ומזל


לחדר נכנס גרישה.
ישבו בחדר מישקה ומרגו המזכירה ודיברו על סגר המגיפה.
נו, אמר גרישה בלבביות, איך הבריאות?
בסדר נאנחו השניים.
צריך רק בריאות. המשיך גרישה. הבריאות הכי חשובה.  
נו, ענה לו מישקה. מזל הכי חשוב.
אה... אמר גרישה,
הנה, התלהט מישקה, מכיר את הסיפור על התרנגולת?
מרגו וגרישה שתקו.
הנה אני יושב במסעדה וחושב. טען מישקה. איזה תרנגולת בריאה, נהדרת!
אבל הנה, לא היה לה מזל. וליטף את בטנו. רואה? מה יותר חשוב?
נכון, אמר גרישה אבל למשל...
אין למשל, אמר מישקה. מכיר את הטיטאניק? גם היו בריאים וגם עשירים. אז?

יום שישי, 3 ביולי 2020

זמן מגפה / אני אסביר לך / דבי עשב



אני אסביר לך-
אני מפיקה את עליית הירח
כדי להתיר נדר
ליישב סכסוך ישן
לחפש געגוע שנתפס במחשבה.
אם יצאתי מוקדם
זה בגלל השקט, החושך שהסתיר.
כדי לרקוד בלי סיבה
את הצמרמורת בשפה אחרת.
כדי לא להיות צפופה,
כדי לא להתמהמה
כדי להדהד עוד קצת
אל תוך נהרת אור חיוורת.

יום רביעי, 1 ביולי 2020

סיפורים על גבריות וזיכרון / הכפית


הכפית


משום שסירבתי יום אחד לחרוג מהרגלי הקבוע לשתות ספל תה כהה, בשעה חמש ושלושים אחרי הצהרים, נקלעתי לריב. צירוף הנסיבות גרם כי באותו הזמן ממש, נזקקה האישה שאיתי להסעה דחופה לפגישה במרכז העיר. ידעתי כמובן שהתנהגתי בעיקשות עיוורת אבל הרגל שתיית התה היה היחיד ששמרתי עליו בקנאות כעוגן וכדרגת חופש לחיי שנחשבו בעיני עד אז למפוררים ולא עצמאיים. אני שמחה שאתה אוהב תה, היא ביטאה את המלים בשקט שכיסה על זעמה ואני מצדי אחזתי בכפית באצבעות לבנות מכעס על ההפרעה. מכל מקום, היא עזבה.
אני מתמחה באמנות המלחמה. לא ברמת העימות האישי אלא במדעי המדינה ואסטרטגיה. בשעות הפנאי הנדירות שלי אני משחק גו דרך המחשב עם שחקנים בארצות אחרות. את המשחק למדתי בילדותי. איני יכול לומר כי חיי היו קלים משום שהוצבתי, מעצם טבעם של האנשים שגידלו אותי, בפני שאלות תפיסתיות קשות. כוחו של הכסף נשבר מול עיני המזועזעות בגיל עשר, כאשר אבי המאמץ קרע מולי שטר מדינה בעל ערך גבוה. פרצתי בבכי. גם כאשר הדביק את השטר בניסיון לנחמני לא הועיל הדבר. יום אחד כאשר היינו עסוקים בהכנת עוגות מחבת וחלקנו רגע נדיר של אושר, נגע לפתע פתאום באפי להרף עין עם הכף החמה. מאז ידעתי את יחסיותו של הרגע. עתה כמבוגר אני יכול להעריך אותו יותר אם כי לבי עדיין בוכה על תום ילדות שאולי נלקח. האם יש תום של ילדות? יכול אני לומר כי היו רגעים שחשתי כי אני גווע מצחוק. הוא היה ליצן כביר. זאת בצד רגעי שנאה ותסכול איומים משום שחשתי כי הוא הולם בתפיסתי הצעירה ללא רחמים ובחוסר סבלנות. נלחמתי באבי המאמץ ללא הרף ואולם אט אט נתחוור לי, שלא לרצוני, כי אני נמצא במחיצתו של רב אמן הנחבא מאחורי מחיצת השוטה הבלתי צפוי. הייתה לו תלמידה אחת בלבד שראה אותה לעיתים רחוקות. מפעם לפעם נקרא לפגוש אנשים בהרים שנחבאו באובך והיה שב עייף ומרוצה בדרך כלל.
אבי הביולוגי שלא הכרתיו, חונך וחי כקונפוציאני ואולם אמי נולדה כנזירה טאואיסטית. דבקותו בכללים של אבי גרמה לה זעם ומוקדם מאוד בשחר ילדותי עזבה אמי ונסעה אל ההרים לשהות במקדש טאנטרי. אז חזרה לעיר הגדולה, עורה זוהר, להמשיך לגדל אותי. לאחר כמה שנים עברנו היא ואני לחיות במחיצתו של המורה. החפץ היחיד שלקחה עמה היה אריח חרסינה קטן עם קליגרפיה של ההקסאגרמה השלישית ''ג'וּן'' מתוך ספר התמורות. החיים עמה הכילו תחושת רעם קבועה מתחת לאדמה ואי אפשר היה לצפות את תגובותיה, דבר שגרם לי למתח מתמיד ורווח לי מאוד כשעזבתי לבסוף את הבית.
שני אלה, אבי המאמץ ואמי, חיו כשחקנים אנונימיים בדלות רבה. התקשיתי מאוד להבין את דֶמון השלמות שעיצב את חייהם וכמו גם את דרגת החופש שחיפשו וסיפקו אחד לשני, דבר שאני מבין אותו לאשורו היום עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי.
ספרייה הייתה הנוף הראשון שנראה בבית שגדלתי בו מדלת הכניסה. מדפי עץ אורן משוחים בלכה כהה, שפתי העץ מעוגלות בסגנון ישן. ספרים נצברו על המדפים באי סדר של שימוש מרובה. במקומות שלא הוצאו ספרים זמן רב נצטבר אבק רב שטרחו לנקותו לעיתים רחוקות. צעצועים קטנים מורכבים היו מפוזרים אקראית על המדפים, מכוסים אבק גם הם, כדורי כסף כבדים בקופסה מחופה ברוקד כחול השמיעו צליל עדין כאשר אחזתי בהם. בספרייה מצאתי ספרי הסבר להכנת יין ולחם, כרכים נדירים של אמרות המומחים אודות יד המוחלט העליון, ספר התמורות, ספרי האיש החום, הבריתות השונות על כל כרכיהן, מפות שונות הן של כוכבים והן של גוף האדם, ספרו של לו-קר-צו מהיבשת המערבית הישנה ועוד רבים. מצולע עץ חום מאובק בעל שישה עשר חודים עמד על המדף כחידה רנסאנסית בלתי ניתנת לפירוק על אף כל מאמציי. במדף תחתיו שכנה קופסה כהה עם דסקיות שנהב כהות ובהירות למשחק גו. מאז שעזבתי את הבית לא נעשה בה שימוש.
חלק נכבד ממחזורי הרווח והכסף של  ימים אלו שאני חי בהם הוא שמיעת סיפוריהם של אנשים וכתיבתם בדפים ציבוריים. בהתאמה לתודעה האנושית, חלק נכבד מפיק רווח נאה מסיפורים של מין ופשיעה ומוות המסבים ריגוש עז לקהל רב, אולם יש קהל המעוניין לשמוע סיפורים אחרים. נתמזל מזלי ואני מוציא חלק מפרנסתי מסוג זה של סיפורים שאני מלקט. יום לאחר שרבתי עם אשתי נתבקשתי לשוחח עם רב אמן קונפוציאני זקן שהסתגר בביתו מזה שנים. הוא העמיד דורות של תלמידים אשר כיום הם המנדרינים הרשמיים ועל פיהם יישק דבר. תלמידיו הישירים נחשבו למיוחסים ביותר ועסקו בפרשנויות של תפיסות עולם קודמות, קטלוגן והוראתן. הנושאים שנתבקשתי לשוחח עמו עליהם היו טקסים חילוניים וגישתו אל המוות.
שאלתי את אבי המאמץ אודות רב האמן הקונפוציאני והוא נתחייך. הו, אמר, ונקב בשמו: אבן-משחזת, הוא מצוין. אולם שהות קלה בדיבורו סימנה לי כי הוא מתייחס להיבט אחד בלבד ומטיל ספק בקיומו של היבט אחר. כמובן שלא ידעתי מהו זה ומהו האחר, אך חשתי רעם קל מתחת לאדמה וסקרנותי התעוררה בד בבד עם עוינות לא ברורה. ראה, אמרתי לו בדיפלומטיות, אודה לך מאוד אם תסכים לשוחח איתי לפני הראיון. אין בעיה, הוא ענה, בוהה, בוחש חסר ידיעה בספל התה שלו. אני רוצה לשאול אותו שאלות רקע נוחות ולאחר מכן, הרהבתי עוז, אולי שאלות הצופנות ביקורת בתוכן. הוא נתחייך שוב וניער את הכפית על פי המצווה שלוש פעמים למנחה. מתי שתרצה, ענה לי, ממוקד עלי לרגע קט ומתערפל מחדש. הייתי מרוצה. הוא נפנה אלי חזרה ושאל ברישול מחויך כדרכו בשנים האחרונות: מתי תבוא לשחק איתי גו? בהזדמנות, התחמקתי כדרכי. מה שלום אשתך? שאל לפתע, משליך כמנהגו המרגיז את הכפית ברעש לכיור ואוחז בספל באצבעות קלות. לא ראיתי אתכם בזמן האחרון. בסדר, עניתי קצרות, מסתמר. נטלתי את הרכב המשפחתי ונסעתי לשחק במשחקי הכדור של יום שישי עם עמיתיי לכתיבה.
השתוממתי לגלות בימים הבאים כי בספרייתו של אבי המאמץ כמה וכמה כתבים של אותו רב אמן קשיש. אני מאוד אוהב לקרוא אותו, שח לי, כאשר שאלתי אותו עליהם. למדתי ממנו רבות. מעולם לא פגשתי אותו. את תלמידיו פגשתי. כאן חלפה עננה לא מורגשת כאשר חייך. אבי תדרך אותי בבקיאות שלא ציפיתי לה באשר לאופי השאלות, לרקע האקדמי ויחסי הכוחות האקדמיים בזירה הפילוסופית ואז להפתעתי הוסיף: קרוב לוודאי שתשתו תה. אני מניח שהתה יוגש בספלי חרסינה עם דוגמה מסורתית. במצב זה, זו השאלה שעליך לשאול אותו לקראת סוף הראיון: האם אתה אוהב תה? שים לב לתשובתו. אם יענה במילים, סיים בזאת את המפגש במילות נימוס. אם לא יענה במילים, שמוט את הכפית על הצלוחית של הספל כדי שיישמע צליל ברור. הבטח לי כי תביא את תשובתו, אמר לי בחיוך שגרם לי אי נוחות. אני סקרן. מכיוון שהייתי במצב רוח נוח נעניתי בפזיזות והבטחתי. התחרטתי על כך מיד ואולם, המילה כבר נאמרה.
כיצד שואלים איש זקן מה גישתו כלפי המוות? לכאורה חסר נימוס. אולם איש זה היה אורים ותומים בתורות רבות ויחסן אל החיים ומעבר להם. ספריו היו כתבים מכוננים בכל האקדמיות ועליהם כבר נכתב דור חדש של ספרים. על פי מה שליקטתי הוא צמח במסגרת קפדנית ביותר שהיגוייה המדוקדק נשמע היטב בדיבורו. גופו היה קטן, אצבעותיו רכות, שערותיו לבנות ונפזרות לצדדים. בתו שהתה לצידו קשובה לכל צורך ודרישה, אמדתי את גופה ותהיתי במעומעם היכן אשתו. שתינו תה ירוק, עשיר כתרד צעיר, מספלי חרסינה בצבע קרם של ווג'ווד עם דוגמת דרקונים כחולה. עיניו היו כחולות תמות עם קמטי חיוך בצידיהן כאשר ציטט את הפסוק האלמותי: ''כוס התה היא מציאות בין השלכות''. ואולם מאוחר יותר בשיחתנו למדתי כי הקמטים נוצרו גם מצמצום נחוש וספקני של העיניים כאשר לא הובן, לדעתו.
האם היה נאור? איני יודע. מואר? לא. אולי. נדיב, חביב, רך ומבין, מעל גרעין קשה וסגור חבוי בעומקו. הוא השתמש בנתק מהסביבה על פי רצונו. בתשובה לשאלותיי ענה במתינות תשובות מפורטות עם סימוכין רבים מכל חצרות הידע שביבשת. עתה חשתי בשמץ ממה שחשבתי כי אבי המאמץ הגיב אליו. סריג המילים היה מרווח דיו עד כי יכולתי לחוש מבעד לרווחים את הרעד העמוק שפעם מתחת לרגליי בבית שבו גדלתי. איני יודע אם רווח זה נוצר מפאת צליל גילו או שמא בגלל ידיעתו או, שמא בגלל ידיעתי. משום מה הסבה לי התחושה נוחם עד כי עיניי נתלחלחו. הוא הציץ בי בסקרנות, כביכול היה לנו משהו משותף מעבר לידיעה. איש צעיר, בן כמה אתה? פנה אלי בהיגויו המדויק. בן שלושים ושלוש אני, עניתי לו במבוכה בשל האינטימיות הבלתי צפויה.
שעה חלפה. בתו הביטה בי לסימן כי תם הזמן. אנו לקראת הסוף, ביקשתי ככפוי שד, מבויש, נזעם על הבטחתי, טרחנותו של אבי המאמץ ואווילותה של השאלה. נותרה שאלה אחת בלבד שעלי לשאול אותך לפני שאלך. שאל, ענה ועצם את עיניו בעייפות.
האם אתה אוהב תה? שאלתי במאמץ. קולה של אשתי פעם לפתע בראשי והיה כה קרוב עד כי המילים נשמעו כרצף רך של רעמים. הוא שהה רגע ארוך ואז, כחול עיניו נח על עיניי ממוקד בפתאומיות, שמט את הכפית שאחז. ראיתי את הכפית שלו צונחת בתוך הכחול של עיניו כסדרת תמונות פוגעת בלוח השולחן מנתרת פוגעת שוב מתהפכת חוזרת למצבה הקודם נעה מעט ודוממת. לא שמעתי דבר. ברקע, כתפאורה נעה ללא קול, חשה אליו בתו, כאשר מישהו הרים בקושי את הכפית שלי, כבדה כמטיל ברזל. שמטתי אותה על הצלוחית. צלילה הקטן נפרד ממנה באיטיות ממרחק רב ונתגלגל ברעם מוכסף שעצר את בתו במרוצתה.
מי אתה? שאל. מנין הגעת?
סיפרתי לו בלשון כבדה על אבי המאמץ. רוגז ומחייך בעל כורחי בוזמנית, הוצפתי בתחושת דחיפות עצומה. לאחר שהות שהייתה קשה לי ללא נשוא נוכחתי לחרדתי כי עיניו הוצפו דמעות. הוא חייך. אז יש מישהו לבסוף, אמר, מושיט את ידו. נפרדתי ממנו לשלום בחיפזון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי לחייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון הנייד של אשתי.

גבעתיים, ינואר 2004

מטבח 2319


לפעמים,


יום שבת, 27 ביוני 2020

שימוע / דבי עשב



פתאום אני רגועה. איכשהו זורם בתוכי כוח שהיה רדום זמן רב, מקיץ חזק מתמיד
מתרדמה ארוכה.
ושמא הייתי זקוקה לסטירה הזו ששמה שימוע, עלוב, חסר בסיס, כדי לשמוע את עצמי צוחקת בקול, בלי סיבה ולהשתטות כמו שיודעת.
הכוח השקט הזה משייט,זזה הצידה כדי לא להפריע לו למלא אותי. הוא חם ולח כמו הקיץ.
בבת אחת הכל מתבהר לי. החיצים שנורים אכן הופכים לפרחים והניחוח מחייך. 
בין האבנים הגדולות שנפלו בחורבן צומחים עשבים שוטים ורעננים והרוח מרקדת אותם.
החיים הם פרח, המוות הוא פרח, הפחד משניהם גם הוא פרח.
אלה הפרחים שעשויים מאותו חומר שאני עשויה.
אני הפרפר שעף ומוצץ את הצוף משלושתם ולו רק ליום אחד ארוך. 


רחוב הרצל 3 שירים 1984 Herzl street


רחוב הרצל 3 שירים 1984



1

ילדי הצג פתוחים ומחליפים צבעים, כחול לבן כחול,

 ובגני הילדים כבר מקלידים תק תק ת''ח ת''ט.

הדגל מתרומם וחצוצרה נשמעת, הדי נאום רחוק, ומלך מרושע ובת פרעה כורעת, 

עשן עולה אצל המשרפות.

הצג כבר התמלא עכשיו צופן גיבוי, הכל עובר לזיכרון, הכל הכל חסוי.

בבוא שעה נשים דיסקט, מסך יואר פתאום. תופיע הרשימה.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.

 ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

כל ילד בתורו לפי הגיל אוחזים אותו בסנטרו ומרימים למעלה את הראש

ואז עם אבן קודש פצל חדוד, נוגעים, נוגעים בלחי.

ולפי האות עם הצפירה חורצים עד צאת הדם, את תו הזיכרון בגרות נקם.

ועם חנית מתנת השבט, זה סמל של זכרות דוקר,

כמו שריטה על התקליט בתום כל סבב נזדקר.

כי זהו צופן שורטני, אנחנו הגברים שלו

וכל צפירה וכל איום תמיד תמיד נזכור אותו

אנחנו המצפון של העולם, אנחנו הדיסקטים של העם, כל גבר בתורו תכנת.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.

ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם ייקום לעד.


2

עיר יד שנייה


אוויר רוטט שרוב, עולה נפרד מעל הרחובות, מיתר אחר מיתר ניתק, הנשל מתפצל.

ובתנועות קטנות של עור שחום ושן צוהבת של חרק דחפור, קולפת לה העיר את המדרכת.

נערמות בלטות אפורות, אבני שפה מכסי ביוב, ריהוט ישן בעגלה,

עמוד וטלוויזיות בלי חיבור חשמל

ספרי לימוד, צעצועי תינוק ודשא שנקצר מכבר.

עצים זזים, חוטים, בובות נכות וליצנים במדרחוב מול הקהל.

מעקפים אבות עורקים ומסתמים פותלים חרוץ צהוב רצים כמשוגעים מתחת אבן משולבת

טרה קוטה טרה רוסה וגרוסת ונהמה תולה כאד רחוק מאוד.

והיא בנויה על חול ונשובה כמוהו רוחות מעבר ים ושמלתה עכשיו היא חול חדש

מונח לקראת המסיבה שנקבעה והיא התפאורה, המחזה, והקהל והביקורת

פשוטה פשוקה פטומה ומלחיתה ברוח קיץ

עיר יד שנייה.


3

כלב מלחמה


קפיצי חלק יפה מוכן לכל דבר, שיניים חשופות ומחשבה שטוחה, מובן לו כל דבר,

שוכב על המגש עם חברים אפיים, אני בשר טרי עם קרום על העיניים.

אני בשר טרי עם קרום על העיניים רוצה לטרוף ולהשמיד.

אני קורבן עולה, שופך את הקרביים, נחשו אצלי עתיד.

שנים של התניה פינוק ועטיפת שומן כבדה

אני מוגן אני חזק אני רק ממלא תפקיד

כי אלה השנים של הבשר

וזה הזמן שהוא צועק ורץ

וזה הזמן לקחת את הגבר ולעצב חייל פרש ורץ

ומובילים אותי ביד, אני פועל לפי הריח, רעב ויחם סימניי, שנותיו של הבשר.

אני רוטט בועט שילחו אותי קדימה, אתם המובילים יודעים לאן אגיע.

אתם קובעים לי את הדרך, אני מכיר תודה. אתם חסרי שיניים אני עושה המלאכה.

אלו הן שנים טובות, שנים של פעולה, סוף סוף נגמר בית ספר

ושם בקצה הדרך יש לוח מטרה.

אבל, זה בן דמותי מוטל לצד הדרך ורק פניו חיות על המרקע

והפנים שלו אומרות לי, היי, והפנים אומרות היי כלב מלחמה

כשאחרים אומרים לי היי תרוץ, תרוץ מהר אנחנו באמת אומרים תודה

תודה רבה תרוץ תודה רבה רק אל תפסיק לרוץ תודה


יום רביעי, 24 ביוני 2020

סגורה


סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 

יום שבת, 13 ביוני 2020

פסוקי ההשתוקקות / שיר השירים



סביב המילה משתרע מרחב של שתיקה. 
ללא המילה לא היה מרחב זה נברא. 

סביב הפסוק משתרע מרחב של שתיקה. 
ללא הפסוק לא היה מרחב זה נברא. 

סביב השיר משתרע מרחב של שתיקה. 
ללא השירה לא היה מרחב זה נברא.


   
1
שִׁיר
הַשִּׁירִים
אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃


2
יִשָּׁקֵנִי
מִנְּשִׁיקוֹת
פִּיהוּ,
כִּי־
טוֹבִים דֹּדֶיךָ
מִיָּיִן׃


3
לְרֵיחַ
שְׁמָנֶיךָ
טוֹבִים,
שֶׁמֶן תּוּרַק
שְׁמֶךָ;
עַל־
כֵּן
עֲלָמוֹת
אֲהֵבוּךָ׃ 


4
מָשְׁכֵנִי
אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה;
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו,
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה
בָּךְ,
נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ
מִיַּיִן,
מֵישָׁרִים
אֲהֵבוּךָ

Karin Brunnemann / photos / The Essence of the Rose



 Karin Brunnemann / photos / The Essence of the Rose

תווים של אדריכל / דבי עשב




תווים של אדריכל / דבי עשב

זאת הייתה מוסיקה, ללא ספק. אחרת. צורמת, שורטת.
מוסיקה עם נוכחות גשמית. אפשר היה לגעת בצלילים, להישרף מטונים גבוהים, להיקרע לגזרים, לדמם.
היו גם הפרחים של דביוסי, מרחפים עם שר היער, נוגים, נוגעים ללב, יפים ,כה יפים. בני שיש אילמים שנעו למגע מתפזר 
ניסו לסמן אהבה.
כמו משוגעת קשרתי רתמים לסמן לבדואי שאני מסכימה.
בזריזות, שהפתיעה אותי רצתי עם כאב עז בכף הרגל, צולעת בחן רב. חיה, למיטב ידיעתי, נושמת איזה צופן גנטי של אבותיי הקדמונים.
גלגל החמה, גלגל העין נותרו כתמונה צועקת עמוק באיזה זיכרון.
איבדתי את אבא בתורכיה בין העננים שטיפסו אל ההר.
עצובה נפרדתי מנשמתו, כמה קרוב שיכולתי.
חיכו לי ללוויה.
אח''כ התחלתי להיפרד מאימא, שסירבה להתעורר, שוכחת את עצמה בחלומות, אי השם בצ'ילה, קרוב לים. היא עזבה ,שותקת את מותה. בית קברות חילוני, מרסדס סוסה, יין, שיר שכולו עפר,
שמלה שחורה, כובע שחור רחב תיתורה סרט.
גב אל גב עם הילדה שהייתי המוות היה רק ההתחלה.
אח''כ אבדה טאשה, כלבתי. הורדמה מתוך אותה חמלה אסורה של גסיסה. של מוות הנועץ שיניו בחיים, תוך כדי.
המוסיקה צרבה את כפות ידי.
אולי אז התחלתי לאבד עקבות של זמן. התווים ריחפו על ומתחת לחומשה, מתערבבים.
איזה אדריכל-מלחין היה זה?
איבדתי את העבודה.
איבדתי את טבעת הנישואין בים, שקעה למצולות. איבדתי את המפתחות לבית, את הארנק עם כל התעודות המזהות אותי עם משהו.
רשרוש הרוח בעלים הייתה מוסיקה של ריקודים,
מאיימת, מפתה.
הכדורים נגד דיכאון ישנים בקופסה הכחולה ליד המיטה. הם מפחידים.
זה לא דיכאון.
אני מבינה שאני נידונה להתרומם שוב ושוב, להתחדש בלידות חדשות לבקרים.
להישרף, לשקוע.
מוסיקה של אבנים.
איזו מלחמה בתוך האניים. חרבות, הטלת פצצות. רצח, דקירות.
מארבים לשדים. להיות ערה ללא הפסק, ערנית וצלולה.
לא, זה בלתי אפשרי בעליל.
אז עצמתי עין. נעצתי פרחי ציפורן בלימון, הרחתי קינמון, צבעתי בכתום עז של קארי אורז לבן.
זילוף של שמן זית.
מוסיקה שמימית שטה בתוכי. שוכחת.
שחיתי בתנועות רכות מעל הנחשים והעקרבים ששרצו על האדמה.
ספרתי גרגרי מלח גס, הוספתי חומץ בלסאמי מצומצם, החרפתי בפפריקה אדומה-סימנתי שוב.
אלה היו שטחי ההפקר לאפות עוגת גזר. אולי אפשר לקנות חיבה תמורת מתיקות של סוכר חום?
ריח הזנגוויל שקרא למלאכים......
יש לי חיבה יתרה לאשליות, פרחים קטנטנים, לעננים ,לעופות מים, לפסים שהים מותיר אחריו..
זה כתב. זאת מוסיקה.
קאליגולה בא לבקר בראשי.
ושוב דביוסי מרכך את הדרך.
הציפור מחייכת מן העצים הרבים.
אלי?
והמלאכים באים, באלפים. מקיפים אותי, נושאים לשחקים.
אוחזים במרפקים. בברכיים. בעדינות.
אנחנו נוסקים.
לא, לא אבד דבר.
הכול כתוב.
אדריכל צבע בצלילים ואבן את המרחב.
זה לא עצוב. לא.
הציפור מחייכת.
ירד גשם
עכשיו כבר לא.