סתיו

א. / צילום: מ. / 

סתיו

סְתָו

בֵּין עַמּוּדָיו

עוֹצֵר, נוֹשָׁב

נוֹקֵשׁ פֶּרֶא

עַל שִׁמְשַׁת בְּשָׂרֵךְ

לְגֶשֶׁם

הַסִּבָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת

פְּשׁוּטָה

חֹשֶׁךְ וְאוֹר מִתְחַלְּפִים

גֶּבֶר וְאִשָּׁה בְּיַחַד

הַמַּכֹּלֶת פְּתוּחָה עַד 

הַחשֶׁךְ

לְכָל מַלְאָךְ כְּנָפָיו 

מִשְׁקָלוֹ

אֱלֹהָיו

צוֹפֶה 

אֶל כּוֹכַב הַשַּׁחַר

בַּחשֶׁךְ

דמדומי האלים האורגניים / צעדים ומרחבים / 2017

דמדומי האלים האורגניים

 

ההחרגה, שמשמעה לעבור את הגבול וללכת אל מעבר, תמיד הייתה תכונה אנושית. נלווית לה התנועה, ותנועה מהירה בחלל גורמת אושר לאדם. החרגה ומהירות הם ביטויים של רצון, הנעה, מיקוד והשתוקקות הנמצאים מתחת לקוגניציה ולרגש, ויכולים להשפיע על תפיסת הזמן והמרחב, לעתים עד פירוקה או השעייתה.

העת המודרנית מאופיינת בהתפתחות טכנולוגית דרמטית של תעבורה סטטית (נתיבים) ודינמית (רכבים) שהאיצה את המהירות החברתית והאישית. עם התפתחות זו הופיעה תעבורה וירטואלית מצולמת ומידעית שהאיצה עוד יותר את מושג המהירות. עם ממדים חדשים אלו אנו ממריאים אל ההשלכה ואתה אנו חווים את הפירוק המודרני של הממשות. 

מעשה האמנות המודרנית בחומר ובשטח ייצר תאוריות רבות המנסות לפרש ולהבין את התופעה והביטוי של פירוק המציאות והממשות במעשה החזותי, המרחבי והתרבותי בעת המודרנית באמצעות בחינה וביטוי של אור, תנועה וצורות.   

במעוף מהיר על דוגמאות ספורות נוכל לראות את כתמי פני המים וכתמי הפרחים של קלוד מונה, סדרה של מאתיים חמישים ציורי חבצלות מים בחצרו האחורית, בין השנים 1840-1926 ופחדינו מול העומק המוסתר על סף תנועה. זו היא חקירה חזותית פרספקטיבית ענקית שמתפרשת על פני השנים המכריעות של רוח התקופה. נוכל לראות את ז'ורז' סרה, פוינטליזם, "יום א אחה''צ על גדות האי לה גראנד ז'אט" (1884-6) וספקותינו מול המציאות המתפוגגת לנקודות אור, את הנוף המת, התפאורתי, באור ים-תיכוני הטעון חשמל סטטי, של ג'ורג'יו דה צ'יריקו (1909-19) ושאלתנו ואימתנו מה נמצא מאחורי המציאות המצוירת? את מרסל דושאמפ בציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" (1912) ותדהמתנו מול הפירוק הסטרובוסקופי, של הצורה והזמן, את פיקאסו, "שלושת המוזיקאים" (1921) והזעזוע שלנו מול הפירוק הפיגורטיבי האלים לפרגמנטים שהם כמעט סימבולים והבניה האלימה לא פחות להרכב חדש שתקף לא פחות מן המציאות הפיגורטיבית. ולבסוף ובעיקר, טכנולוגיות הצילום והעריכה שהקפיאו, הקבילו, שכפלו, הזניקו ופירקו בוזמנית את המבט והמציאות. אדוארד הופר (1882-1967) מחזיר אותנו אל הסמטאות האטומות הבימתיות של צ'יריקו, עם סטינג תפאורתי מקביל אבל עם תאורה חשמלית של לילה, כאשר הוא מקפיא את הזמן כמו בציור ציפורי לילה (1942) שבו אנו מתבוננים נטושים מהחלל שבחוץ אל תוך הקפסולה האטומה של הדיינר על סף סיוט ישימוני ובדידותן של הדמויות הצפות בו. מרחק כה רב חלף מתמימותו המנוקדת וחמימותו של יום א' אחה''צ שהתבקע והתפרק. זהו סיומה של תקופה. דמדומי האלים (Gotterdammerung) האורגניים. הופר יוצר תחושה של מצע מנותק, סטרילי שבו מאוחסן הלב האנושי בעת המודרנית המצטופפת. התחושה המקבילה להתבוננות זו של הצופה היא הסצנה לקראת הסיום מסרטו של סטנלי קובריק, 2001 אודיסיאה בחלל (1968), שבה האסטרונאוט באומן, לבדו בחלל, משוטט בחדרי תודעתו וצופה במופעים שונים של עצמו בזמן. בשנת 1961, בין המצע המנותק לאודיסיאה, מופיעה, אצל סטניסלב לם, בספרו סולאריס, הסביבה כהתגשמויות תודעתיות.

אם שלושת כללי התיאטרון הקלאסי הכתיבו אחדות של עלילה, מקום וזמן, האמנות המודרנית "שברה את המראה" של רצף המקום והזמן כאשר הכתיבה עריכה מסוג חדש באמצעות טכנולוגיות החיתוך והשכפול ובהשראת טכנולוגיות הריסוק והתנועה ופסי הייצור של המלחמה המודרנית התעשייתית שאפשרו לשחק בזמן ובמקום ולבנות רצפים חדשים וחלופיים. המסך נחתך ומאז הוא מתפרק ומורכב מחדש ללא הפסק. אנו עוברים מן היבשת האנאלוגית אל תוך הים הדיגיטאלי.

במצבה היום, התאוריה מנסה למסגר ולהמשיג את התופעה והביטוי של "היבשת החדשה" של המציאות החלופית על היבטיה הממוגנים, הממוזגים, האסקפיסטיים והבועתיים ואת ההתפתחות העכשווית שלה, המציאות הרבודה (augmented reality) העוסקת בגריד של הממשי על מנת לבנות ולהיבנות, עליו וממנו, ממדים וירטואליים. התפתחות זו נשענת על מושגי המהירות, התנועה הפנימית, על קווי הכוח המופשטים ועל הראייה השקופה והרנטגנית שבכולם השתמשה התנועה הפוטוריסטית שהייתה אחת מהתפיסות הרעיוניות הראשונות של האמנות המודרנית. מושגים אלו מבטאים את פירוקה והיפרדותה של התנועה מהצורה ואחת המשמעויות לכך היא פירוקו והיפרדותו של הרצון מהדימוי.

הפוטוריזם (futurism), שמשמעותו עתידיות, עסק בהפשטתה, פירוקה ובנייתה של המסה החדשה, המתפתחת והמורכבת של הצורות העירוניות הגיאומטריות, בגובה ובתנועה המהירה, בפעולה, בעוצמה, בהתכה, שבירה ומיזוג, חדירה ונחדרות. 

הייתי המום כשמוטי עומר ז''ל הראה לנו בבצלאל בשנת 1976 את צילום הפסל של אומברטו בוצ'וני "צורות מיוחדות של התמשכות בחלל" (1913). הפסל העתידני היפהפה הזה, שמושך אחריו שובלי חומר, צורה וזמן אר-דקו שהסתיימו, מזכיר לי את עקומת התנועה החזותית מהפיגורטיביות המכונפת של ניקה אלת הניצחון מסמותרקי ועד להפשטה של הסמל המודרני של תאגיד נייקי, את הטבע הדומם של נשות הים בחרטומי הספינות הממריאות מול מתח הפנים של המים הנעים בגלים ואת רובוקופ וטרמינייטור. עם פסלו של בוצ'יוני מסומנת האפשרות הטכנולוגית להתכה צילומית בצמצם פתוח, בין הצורה לתנועה, בין החלקיק לגל, בין האנושיות למהירות. קוונטום (הרזולוציה למנות מאפשרת את פירוקה והבנייתה במערך חדש) וסופרפוזיציה. שאיפתנו להמריא מצורתנו. אנו מוצאים את ביטוייה של שאיפה בוזמנית זו להמריא מצורתנו בפסלוני מכסי המנוע של המכוניות המסוגננות באותה תקופה, רולס רויס, בנטלי, יגואר, בקווי הגוף המפוסלים בציורים של תמרה דה-למפיקה, שהם ביטוי נהדר להתכה בין אנושיות למהירות. סמן ליצירות המפוסלות של התנועה המהירה של בוגאטי, פורשה, מוסטאנג, מטוס הקונקורד שנראה כיצירה של ברנקוזי, 35F, צילום, סרטים, אנימציה ממוחשבת, מהירות האור.

סיסמתם של הפוטוריסטים הייתה: "פלדה, גאווה וקצב מסחרר" (מרינטי, 1909) לצד "היגיינה" מערכתית, הנדסה של קהלים והיערכות חדשה של מסות אוכלוסייה. אפשר לומר שתפיסתם הייתה טרום-תאגידית שחזתה את המסה האנושית כמשאב ואת המרחב העירוני כשדה קרב. ניהול מסות אוכלוסייה הוא חלק מאתגרי הזמן הנוכחי.

האדריכלות העירונית המודרנית כליבה פעילה המשפיעה על סביבתה, מממשת את החזון הפוטוריסטי ומאתגרת יותר ויותר את מושג השוטטות המכיל דינמיקה ומקצב אורגניים, ודוחקת אותו לשוליה.

בעקבות הפוטוריזם המפשיט והמפרק בין התנועה לצורה, הגיע באופן מתבקש הקונסטרוקטיביזם שפירושו המילולי הוא "אמנות מבנית" (מלביץ, 1917). האמנות המבנית כוונה לסגור את הפער התפיסתי שבין תרבות החברה הישנה לתרבות החדשה של מבני העל המודרניים התעשייתיים והארגוניים באמצעות צורות גיאומטריות מופשטות, מסות זוויתיות ומכניות, קווי גישור ומסרים אידיאולוגיים.

בעקבות פירוק הסיבתיות הנרטיבית במעשה החזותי אנו מוצאים את האדוות המתפשטות גם בתחום התיאורטי ההיסטורי במעבר מעריכה ופרשנות קווית סיפורית לעריכה ופרשנות חזותית וקומפוזיציונית. זה מה שמכונה ע''י וולטר בנימין "דימוי דיאלקטי" המארגן "שכבות הווה במרחב התמונתי". ארגון השכבות במרחב משקף גם את המעבר העירוני לגובה, מהדהד את "פלאטלנד" של אדווין אבוט (1884), וגם את הפיתוח הדיגיטלי הדינמי, הבין-מערכתי, הבין-מבני, עם היכולות המודולריות והסימולציוניות.

מקבצי שכבות המציאות הממשיות והווירטואליות מזכירות לנו כמובן את "תלכידי הזמן". מקבצי שכבות המציאות גם מזכירים לנו את המושג התמונתי "אומוולט" של האתולוג יקוב פון אקסקול (1864-1944) שענינו קיום בו-זמני של מישורי קיום של קהילות ויחידים במכלול אקולוגי אחד כאשר כל קהילה או פרט מובדלים וסגורים בהיבטים סביבתיים שונים ומקבילים במכלול אקולוגי זה. הרברט ריד מציג זאת באמצעות דוגמת עץ האלון כמכלול מרחבים קיומיים של עלווה, ענפים, קליפה, גזע, שורשים עם אוכלוסיית הפאונה האופיינית לכל מרחב.

נדידה, נזירות וצליינות כתנועה קווית ומחזורית במרחב היו השורשים המסורתיים של עיצוב ערכים חברתיים. כאשר העצמי המודרני, כיחיד משוכפל של אביו השמיימי, הפך לתעשייה, שוכפל לקהלים גדולים וטכנולוגיים, ושיכלל את יכולותיו כמתבונן בעקבות עליית נפח הדימויים, הוא גם החל להשתמש בטבע כנכס וכמחולל התפתחותי לקראת תנועה אל מחוזות מופשטים.

אם לפני כן, למרות המונותאיזם, היחיד היה עדיין חלק מרצף אנימיסטי ומחזוריות העונות, כאן הוא השתחרר מן הרצף ומן ההכרח להתבונן בטבע ככשף והתחיל ליצור כשף עצמאי. בן האלוהים הרג את אביו השמימי והפך לאל בעצמו. (מתבקש להשתמש בסיפור האדיפלי שבו הוא בועל את אמו ארץ, מקצביה ומחזוריה, אך סיפור זמין מדי גם יכול להיות חשוד כמלכודת תפיסתית). העצמי אולי השתחרר מהממשות באמצעות ההתבוננות הקשורה בטכנולוגיה המאיצה אך נלכד מיד בהשלכתה הווירטואלית. בינינו לממשות הפיזית הולך ונפתח פער.

 

צעדים ומרחבים, גבעתיים 2017

הַאֵינְךָ רוֹאֶה כִּי הַתּוֹדָעָה מִתְמוֹטֶטֶת?

פ. / צילום: יחיעם 

הַאֵינְךָ רוֹאֶה כִּי הַתּוֹדָעָה מִתְמוֹטֶטֶת?

סְפִירָה חֲדָשָׁה מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

צֵל אַחַר צֵל עוֹקֵר הָרִים

הַחֲמוֹר הַמֵּכָנִי מַפְנֶה אֶת רֹאשׁוֹ אֵלַי לְאָחוֹר

מְחַיֵּךְ מַצִּיעַ שִׁלּוּשׁ עִקָּרִים

רֶפֶת הַנְּשָׁמוֹת

תָּאֵי הַנְּשָׁמוֹת

חֲלִיבַת הַנְּשָׁמוֹת

דְּלָיִים תַּחְתִּיתָם לְפֶתַע נִשְׁבֶּרֶת

בֵּין הַתָּאִים שְׁבִיל שְׁלוּלִיּוֹת זִכָּרוֹן

בַּלַּיְלָה עֲדַיִן חוֹצֶה שֹׁבֶל מַחֲוִיר אֶת הָרָקִיעַ.

אַךְ מִי כְּבָר מֵרִים עַתָּה אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַמִּרְקָע לַשָּׁמַיִם?

מוֹחֲקִים אֶת הָעֵמֶק עֵץ וּבָשָׂר,

אֲגַמֵּי בֹּץ קַרְחוֹנִיִּים

מֵאֲחוֹרֵי חֲזִית הַצְּלָלִים חַוּוֹת אֵשׁ

 

אולם הנוסעים/ שי לוביאניקר / סיפור קצר

 

איש עם קוביה / דוד מיכאלי / 1991

אולם הנוסעים/ שי לוביאניקר

 

אני הולך לקופת חולים כללית לביקור אצל הרופא.

ממתין בתור זמן רב. מדי.

מדי פעם האחות יוצאת מהחדר, מסתכלת במסך, קוראת בשם של מישהו, ומחזירה את הראש פנימה.

האדם שלפניי, בסוודר אדום, נכנס.

חמש דקות.

עשר.

עשרים.

אני מסתכל על השעון.

עשרים וחמש.

אני דופק בדלת.

אין תשובה.

מחכה עוד כמה דקות.

דופק שוב.

כלום.

אני פותח את הדלת ונכנס.

והרופא איננו.

גם החולה איננו.

במקום המרפאה אני מוצא את עצמי באולם ענק.

תקרה גבוהה.

רצפה מבריקה.

עשרות אנשים מסתובבים עם מזוודות.

מעליהם תלויים שלטים.

אבל אין שום דבר שמזכיר קופת חולים.

על השלט הראשון כתוב:

באר שלוש המשאלות.

מתחתיו חץ ימינה.

בשלט הבא:

פח השמן.

חץ שמאלה.

עוד שלט:

קבר אחים.

ועוד אחד:

עוף לנו מהעיניים.

אני עומד שם ולא יודע מה לעשות.

מאחוריי הדלת נסגרת.

אני מנסה לפתוח אותה.

נעולה.

בחור צעיר עם מזוודה חולף לידי.

"סליחה," אני שואל, "איפה הרופא?"

הוא מסתכל עליי.

"איזה רופא?"

"הרופא שהייתי אמור להיכנס אליו."

הוא מושך בכתפיו.

"אתה צריך להגיע לשער."

"איזה שער?"

הוא מצביע קדימה.

בסוף האולם אני מבחין בעמדת מודיעין.

אני ניגש.

מאחורי הדלפק יושבת אישה מבוגרת.

"אני חושב שנכנסתי בטעות," אני אומר.

"זה קורה."

"אני צריך לחזור."

"לאן?"

"למרפאה."

היא מסתכלת עליי כאילו אמרתי משהו לא ברור.

"מאיפה הגעת?"

"מהמסדרון."

"לא."

היא מנידה בראשה.

"מאיפה הגעת באמת?"

אני מתחיל לחשוב.

"קופת חולים כללית."

היא מקלידה משהו במחשב.

מסתכלת על המסך.

ואז עליי.

"יש לך תור?"

"כן."

"עם מי?"

אני אומר לה את שם הרופא.

היא מקלידה.

"כן," היא אומרת.

"יש לך תור."

"מצוין. אז איך אני חוזר?"

היא שוב מסתכלת במסך.

"אתה לא חוזר."

"סליחה?"

"אתה ממשיך."

"לאן?"

היא מצביעה על השלטים.

"לאחד היעדים."

"אני לא מכיר אף אחד מהם."

"לא צריך להכיר."

"ואם אני רוצה לצאת?"

היא מחייכת.

"כולם רוצים."

מאחוריי נשמעת כריזה.

"קהל הנוסעים מתבקש לגשת לשערים."

אני מסתכל סביב.

"מה זה המקום הזה?"

האישה מרימה אליי את העיניים.

"תחנת המעבר."

"מעבר לאן?"

היא מחייכת.

"לפעם הבאה."

אני מרגיש את הרגליים שלי מתחילות לרעוד.

"אני לא מבין."

"זה בסדר," היא אומרת. "רוב האנשים לא מבינים בפעם הראשונה."

"ומה צריך לעשות?"

"להחליט."

"מה להחליט?"

"לאן אתה רוצה להגיע."

אני מסתכל שוב על השלטים.

באר שלוש המשאלות.

פח השמן.

קבר אחים.

עוף לנו מהעיניים.

"ומה יש בכל מקום?"

"זה משתנה."

"ומה יש בעוף לנו מהעיניים?"

האישה מחייכת.

"זה היעד הכי מבוקש."

"ולמה?"

"כי רוב האנשים מגיעים אליו בסוף."

אני מסתכל עליה.

"ואת?"

"אני כבר הגעתי."

היא עונה וחוזרת למסך.

כריזה נוספת.

"נוסעים לשער שבע, באר שלוש המשאלות, נא להתקדם."

אנשים מתחילים ללכת.

אני נשאר במקום.

ואז אני שומע קול מאחוריי.

"סוף סוף."

אני מסתובב.

סוודר אדום.

זה שהיה לפניי בתור.

הוא עומד שם עם מעיל ביד אחת, ומזוודה קטנה ביד השנייה.

"אתה!" אני אומר.

הוא מחייך.

"אני."

"מה אתה עושה פה?"

"מחכה."

"למה?"

הוא מצביע על השלט.

פח השמן.

"יש לי שם תור."

אני מסתכל עליו בתדהמה.

"אבל למה לקח לך כל כך הרבה זמן אצל הרופא?"

הוא מביט בי.

"לא הייתי אצל הרופא."

"אז איפה היית?"

הוא מצביע על הדלת שמאחוריי.

"שם."

"מה יש שם?"

הוא מתקרב אליי.

"כל מה שלא הספקתי לעשות."

שתיקה.

"ומה עם הרופא?" אני שואל.

הוא צוחק.

"הרופא?"

"כן."

"אתה באמת עדיין חושב שאתה בקופת חולים?"

לפני שאני מספיק לענות, נשמעת הכריזה:

"נוסע שי לוביאניקר, נא לגשת לשער מספר אחת."

אני קופא.

"זה אני."

החולה מחייך.

"אני יודע."

"מאיפה אתה יודע?"

הוא מסתכל עליי כמה שניות.

ואז אומר:

"כי חיכיתי לך."

"מה יש בשער אחד?"

הוא מסתכל על השלט.

"זה."

הוא מצביע.

עוף לנו מהעיניים.

"ואתה לא רוצה לדעת."

ההלם מתחיל להתפוגג.

אני מתעייף.

ומתעצבן.

"ואם אני לא פונה לשם?"

הוא מושך בכתפיו.

"תחזור לרופא."

"ואם אני חוזר?"

הוא מחייך.

"אז אתה ממתין כמו קודם."

"לתור הבא?"

"כן."

"כמה זמן?"

הוא מביט בשעון.

"זה תלוי."

"במה?"

הוא מכניס את המזוודה לתוך פתח ברצפה.

"אם החולה שלפניך ייצא או לא."

הוא אומר את זה והולך.

אני נשאר לבד באולם.

כריזה:

"נוסע שי לוביאניקר, שער אחד."

אני מסתכל על השלט.

עוף לנו מהעיניים.

ואז אני שומע נקישה.

אני מסתובב.

הדלת שממנה נכנסתי לאולם פתוחה.

מעבר לה נמצא חדר הרופא.

האחות עומדת בפתח.

"שי?"

"כן."

"הרופא מחכה לך."

אני מסתכל מעבר לכתפה.

אני רואה את החדר.

הרופא יושב ליד שולחן.

האחות עומדת לצדו.

על השולחן מונחים כמה כלים.

חלקי גופה.

ולידם הר קטן של ירקות חתוכים.

אני לא מצליח להבין מה אני רואה.

אני מסתכל מאחוריי.

האולם ריק.

אין אנשים.

אין מזוודות.

אין את עמדת המודיעין.

אני חוזר להביט בחדר.

האחות עדיין עומדת שם.

הדלת פתוחה.

"שי?"

אני לא עונה.

היא מחכה.

אני מסתכל שוב על השולחן.

על הרופא.

על חלקי הגופה.

על הירקות.

על הדלת.

אני עושה צעד אחד קדימה.

עוצר.

עוד צעד.

ואז אני עומד בפתח.

מאחוריי אין כלום.

לפניי החדר.

והדלת פתוחה.