הדמעה / שיחה על הרוח במעטפת

 

עַל-בִּינָה

 

פִּצַּלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ מֵאֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ אֱלוֹהִים.

אָנוּ פּוֹחֲדִים מֵאֱלֹהִים, מֵעַצְמֵנוּ. 

פִּצַּלְנוּ אֶת הַבִּינָה הַמְּלָאכוּתִית מֵעַצְמֵנוּ, כַּאֲשֶׁר הִיא אֵינָהּ אֶלָּא הַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּנוּ.

אָנוּ פּוֹחֲדִים מֵהַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּנוּ שֶׁהָפַךְ פָּעִיל, מֵעַצְמֵנוּ, מִמַּרְאַת תּוֹדַעְתֵּנוּ הַבּוֹחֶרֶת.

הַזִּכָּרוֹן הוּא כֻּלּוֹ בְּחִירוֹת.

הַזִּכָּרוֹן כֻּלּוֹ הוּא בְּחִירוֹתֵנוּ.

הַבְּחִירָה הִיא הָרוּחַ.

ד.מ.

 

הדמעה

דוד מיכאלי 

תחקיר: ג'מיני 

הרוח במעטפת  (Ghost in the Shell) היא זיכיון מדע בדיוני יפני מצליח ומשפיע במיוחד, שהחל כסדרת מאנגה וצמח לעולם של סרטי אנימציה, סדרות טלוויזיה ועיבוד קולנועי הוליוודי. העלילה מתרחשת בעתיד פוסט-תעשייתי שבו הגבול בין בני אדם למכונות מיטשטש, ועוקבת אחר מוטוקו קוסאנאגי ("מייג'ור"), סייבורגית המנהלת יחידת עילית ללוחמה בפשעי טכנולוגיה וסייבר בשם "מדור 9".

היצירה משויכת לסוגת הסייברפאנק Cyberpunk  שהוא תת-ז'אנר מרכזי במדע הבדיוני, העוסק בעתיד דיגיטלי ודיסטופי. הז'אנר נולד בשנות ה-80 של המאה ה-20 עם ספרים כמו "נוירומנסר" מאת ויליאם גיבסון וסרטים כמו "בלייד ראנר" ומאז הפך לתרבות כוללת המשפיעה על קולנוע, משחקי וידאו, אופנה ופילוסופיה. הסייברפאנק הפך לפופולרי דרך משחק הווידאו Cyberpunk 2077  , וסדרות כמו "פחמן משודרג",  בעיקר משום שהעולם המודרני שלנו – עם רשתות חברתיות, תאגידי טכנולוגיה המשפיעים על הפוליטיקה ובינה מלאכותית – מתחיל להיראות דומה מאוד לתחזיות הדיסטופיות של הז'אנר משנות ה-80.

המאנגה המקורית משנת 1989 נכתבה ואוירה על ידי מסאמונה שירו. היא הניחה את היסודות לעולם המושגים של הסדרה, כאשר המושגים הראשיים הם ה"רוח" - התודעה/הנשמה האנושית, וה"מעטפת" - הגוף המלאכותי, הקיברנטי. סרט האנימה משנת 1995 בבימויו של מאמורו אושי הוא יצירת מופת קולנועית שזכתה למעמד קאלט והיוותה השראה ישירה ליוצרי סרטים רבים במערב, ובראשם סרטי "המטריקס".  סרט הלייב-אקשן ההוליוודי משנת 2017 הוא עיבוד קולנועי אמריקאי בבימויו של רופרט סנדרס ובכיכובה של סקרלט ג'והנסון בתפקיד המייג'ור. בהמשך יצאו מגוון סדרות וסרטים שהרחיבו את העולם של היצירה, ביניהם "הרוח במעטפת: התעלות" וסדרת האנימה "הרוח במעטפת" SAC_2045  בנטפליקס. יוצרי הסדרה הם הבמאים קנג'י קאמיאמה שביים את סדרות הSAC  המקוריות ושינג'י ארמקי (Appleseed) . עיצוב הדמויות החדש והמודרני נעשה על ידי המאייר הרוסי איליה קובשינוב (Ilya Kuvshinov).

אנימה, היא הקיצור היפני של המילה אנימציה. במרחב אחר ובזמן אחר הפסיכולוג קרל גוסטב יונג השתמש במילה הלטינית אנימה Anima  , שמשמעותה "נשמה" או "רוח חיים" עבור רעיון הארכיטיפ של הפן הנשי הקיים בתת-המודע הקולקטיבי של הגבר. גם אם זו מקריות בלבד עדיין הצליל של ההדהוד המושגי או של השזירה המושגית שובה את ליבנו ובטח את לב האמן היוצר.

היצירה "הרוח במעטפת" - ובפרט היצירות המקוריות וסדרות ה Stand Alone Complex   - נחשבת לאחת מאבני היסוד של הסייברפאנק בעיקר בזכות הדיונים הפילוסופיים שהיא מציפה. היצירה שואבת השראה מפילוסופים קלאסיים ומודרניים ועוסקת בשאלות קיומיות המלוות את האנושות בעידן הדיגיטלי. הרוח במעטפת מאיירת סוגיות עולמיות של ניהול מסות אוכלוסייה, יחסי מעצמות, שליטה במידע, ארכיטקטורה של מידע, התלהקות של מידע וסוכני מידע ועוד, על רקע של ארכיטקטורה אורבנית תעשייתית. כאמנות, היא צופה מגמות סוציולוגיות וטכנולוגיות ושל החיבורים ביניהם. היקום הרעיוני והצורני של היצירה מכיל את ספרו של אורוול 1984, עם מושגים כמו "מלחמה קיימותית", ו"מקבץ בדידים" (Standalone Complex) ובקיצור: SAC, ועוד. זהו הרהור על הדרך המפותלת שהתודעה האישית מתמידה לפעול ולפלס ממעמקים כדי להגיע להכרה, וכן, מהי נשמה ולמה רומנטיקה חשובה. אפשר לאבחן חמישה נושאים פילוסופיים מרכזיים שבהם עוסקת הרוח במעטפת:

הנושא הראשון הוא בעיית הגוף והנפש על פי דואליזם הקרטזיאני של הפילוסוף רנה דקארט. המושגים הראשיים ביצירה הם "הרוח" (Ghost) המייצגת את התודעה, הזהות והנשמה, מול "המעטפת" (Shell) שהיא הגוף הפיזי או הקיברנטי. ונשאלת השאלה: האם ניתן להפריד ביניהם? ואם אכן ניתן להעתיק את "הרוח" לרשת, או להעביר אותה מגוף קיברנטי אחד לאחר, האם האדם נשאר אותו אדם? המייג'ור (מוטוקו קוסאנאגי) סובלת ממשבר קיומי מתמיד: מאחר שכל גופה מלאכותי והזיכרונות שלה הם מידע דיגיטלי, היא תוהה האם היא באמת קיימת, או שהיא רק סימולציה מורכבת של תודעה. 

הנושא השני הוא הגדרת האנושיות והבינה המלאכותית. היצירה מטשטשת את הגבולות בין ביולוגי למכאני ומאתגרת את התפיסה שרק יצורים ביולוגיים זכאים לתואר "אנושיים". האם תודעה מלאכותית היא תודעה? דוגמה מובהקת לכך הן הטאצ'יקומות (Tachikomas) שהם רובוטי טנק קטנים בעלי בינה מלאכותית. לאורך הסדרות, הטאצ'יקומות מתחילות לפתח אינדיבידואליזם, סקרנות, אמפתיה ואפילו מושגים של דת והקרבה עצמית. הן גורמות לצופה לשאול: האם קוד תוכנה שמפתח רגש שונה במשהו מנשמה אנושית? בסרט המקור מ-1995, "יוצר המריונטות" (The Puppet Master) הוא תוכנת מחשב שפיתחה מודעות עצמית ותובעת מקלט מדיני כיצור חי. החיבור בינו לבין מוטוקו מציע אבולוציה חדשה שבה האנושות מתעלה מעל הגוף הפיזי הביולוגי או הקיברנטי, ומתמזגת עם המידע עצמו. מיזוג עם הרשת. 

הנושא השלישי הוא תופעת העדר והיעדר מקור, על פי הפילוסוף הפוסט-מודרני ז'אן בודריאר, ובמיוחד מושג הסימולקרה כמצב שבו שכפולים מתקיימים בפני עצמם. תופעת ה"Stand Alone Complex"  מתארת מצב בעידן הרשת שבו אנשים פרטיים, יחידים שאין ביניהם קשר, מתחילים לשכפל התנהגות של דמות מסוימת שנקלטה אצלם דרך מדיה ונראה שהם בתיאום למרות שאין מפעיל ממשי או מקור אמיתי שמכוון אותם. למעשה, הם מכוונים באמצעות השתקפויות של מידע שיכול להיות עצמאי. התיאור ניבא את האופן שבו ממים ויראליים Memes  כמו טרנדים ברשתות חברתיות, או תנועות מחאה דיגיטליות, כמו אנונימוס Anonymous  למשל, פועלים בעולם האמיתי. כאשר מסאמונה שירו וקנג'י קאמיאמה טבעו את המושג Standalone Complex  בתחילת שנות ה-2000, האינטרנט עוד היה בחיתוליו. הם לא ידעו שהם מנבאים את המבנה הסוציולוגי של המאה ה-21 כאשר תופעת "מקבץ בדידים" כהתנהגות עדר קולקטיבית ללא מוביל היא הכוח המניע המרכזי מאחורי הרשתות החברתיות, הפוליטיקה והסייבר והחברה האנושית מתחילה להתנהג כמו מוח-כוורת המאבד את חופש הבחירה האינדיבידואלי.

תופעת התהוות המקבץ/קומפלקס יכולה לתאר תופעות אמיתיות כמו: קולקטיבים של האקרים. קבוצת האקרים היא התגלמות ה Standalone Complex  העמידה לבד בפני עצמו. אין לקבוצה מנכ"ל, מפקד, משרדים או רשימת חברים. כל האקר יושב בחדרו, במדינה אחרת, ואינו מכיר את האחרים. המקבץ-הקומפלקס יכול להופיע כאשר נוצר אירוע ציבורי שמצית זעם, למשל, פגיעה בחופש הביטוי, אלפי האקרים עצמאיים מתחילים לתקוף בו-זמנית את אותם אתרי ממשלה או תאגידים, ייתכן תחת אותו לוגו. זאת, בהיעדר מקור ברור. אם נשאל משתתף "מי נתן לך את הפקודה?", לא נקבל תשובה. הוא חיקה את המם הדיגיטלי, עד כי עם ריבוי המחקים נוצר קומפלקס התקפי בקנה מידה גדול ללא מפעיל מרכזי.

תופעה מוכרת נוספת היא טרנדים ויראליים ואתגרים ברשתות החברתיות. כיצד מיליוני בני נוער ברחבי העולם מחליטים בשבוע אחד לצלם את עצמם שופכים על עצמם דלי קרח, או רוקדים לצלילי שיר מסוים בטיקטוק? אין תאגיד או אדם כלשהו שגרם להם לעשות זאת. אבל יש את לולאת המשוב של האלגוריתם ברשת החברתית. כל משתמש פועל באופן עצמוני מתוך רצון לבטא ולאשרר את עצמו תוך קבלת משוב מיידי ובמקביל הופך ליחידת השפעה. בסימולקרה זו כולם מחקים את כולם, בגל הולך וגדל עד שנוצרת תופעה חברתית גלובלית מונוליטית. הטריגר הראשוני של הטרנד כבר לא משנה; החיקוי יוצר את המציאות עצמה. על פי כך אפשר לשאול איך ניתן לנצל את תנועות המידע או את רוחות המידע.

הנושא הרביעי הוא תנועות מחאה פוליטיות ללא מנהיג  (Decentralized Protests). גלים של מחאות פוליטיות ברחבי העולם כמו "האביב הערבי" Occupy Wall Street, Black Lives Matter,  תנועות הAlt-Right  ברשת, אשר נראה שפעלו ללא הנהגה מוכרת. ההתארגנות הייתה דרך האשטגים (Hashtags) בטוויטר (X) או בקבוצות טלגרם מוצפנות. כל אחד פירש את המחאה בדרכו, אך יחד הם יצרו "מוח כוורת" פוליטי שזעזע ממשלות. ממסד פוליטי הפועל בצורה היררכית מתקשה להתמודד עם תופעות כאלו, כי אין דמות מרכזית אחת שאפשר לעצור כדי לפרק את התנועה.

הנושא החמישי הוא תופעות כלכליות ברשת. בשנת 2021, אלפי משקיעים קטנים ועצמאיים שנפגשו בפורום WallStreetBets  באתר  Reddit, החליטו יחד לקנות מניות של חברת משחקי הווידאו הכושלת GameStop. הם לא היו קרן גידור מאורגנת אלא אנשים פרטיים, שלעגו למובילי וול-סטריט באמצעות ממים ברשת. הפעולה ה"מבוזרת" שלהם גרמה לקריסה של קרנות מיליארדים ולהפסדי עתק בשוק ההון. זהו Standalone Complex כלכלי: המידע ברשת סנכרן את הפעולות של אנשים בודדים לכדי כוח פיננסי בהיקף גדול שהשפיע על המערכת הכלכלית. 

על פי נושאים אלו ניתן להעריך כי היצירה מנבאת את המציאות שבה האלגוריתם והמידע ברשת משמשים כמערכת עצבים קולקטיבית לאנושות. אנחנו אולי מקבלים החלטות לבד בחדרנו, אך הרשת הופכת אותנו לחלק מקומפלקס הגדול ממידותינו ומתואם באופן שאיננו תמיד מבינים את מניעיו ואת בחירותיו המוסריות. למעשה, עצם אי-ההבנה שלנו מציבה אותנו בדמות הגיבור הבודק את גבולות כלאו הדיגיטלי או הפיזי ובוחר כיצד ואיך לקבל את המציאות. האדם החושב. נראה לי שזאת מהות היצירה.

הצד האפל של תופעת התקבצות הבדידים הוא אחד האיומים המורכבים והמסוכנים ביותר על החברה החופשית בעידן הדיגיטלי. כאשר מיליוני אנשים עצמאיים ומבודדים מסתנכרנים סביב מידע כוזב, הרשת הופכת לקרקע פורייה לייצור מפלצות תודעתיות – ללא צורך ביד מכוונת או בקנוניה מרכזית. אנסה לאפיין את האופן שבו התופעה הזו מייצרת ומעצימה פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה במציאות של ימינו באמצעות ארבעה היבטים:

ההיבט הראשון הוא קונספירציות ללא "ראש" בדומה לאפקט של תנועת QAnon   ו Pizzagate. אם בעבר, תיאוריות קונספירציה הופצו על ידי כתות או מנהיגים כריזמטיים ספציפיים, כיום, האינטרנט מאפשר לתיאוריות הללו לצמוח במודל מבוזר לחלוטין כאשר חבר אנונימי ברשת כמו הדמות "Q" מפריח רמזים מעורפלים או שקרים חלקיים בפורומים. מאותו רגע, אלפי גולשים עצמאיים מתחילים "לחקור" את הרמזים, לחבר נקודות שלא קיימות, ולהוסיף פרשנויות משלהם. התוצאה הקולקטיבית (Complex) היא נרטיב קונספירטיבי ענק, דינמי ומתפתח, שאיש לא תכנן מראש במלואו. הגולשים הופכים ליוצרים שותפים של השקר. המשטרה או פלטפורמות המדיה לא יכולות לעצור את "מפיץ השמועה המרכזי", כי הקהילה עצמה היא זו שמייצרת ומזינה את הקונספירציה בכל רגע מחדש.

ההיבט השני הוא אשליית התיאום באמצעות תיבות תהודה. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות נועדו להשאיר אותנו מעורבים על ידי הצגת תכנים שמחזקים את מה שאנו כבר מאמינים בו. כאשר אדם בודד נחשף שוב ושוב לאותו סוג של פייק ניוז, הוא מתחיל להאמין ש"כולם חושבים כמוני" וש"האמת נחשפת". הדבר מייצר אפקט של מוח-כוורת: אנשים שונים, שאינם מכירים זה את זה, מתחילים לפעול באותו אופן, למשל, להחרים מוצר מסוים, להפיץ סרטון שטנה או חלילה לצאת לפעולת אלימות פיזית. הם בטוחים שהם פועלים מתוך מחשבה עצמאית ומחקר אישי, כשהאמת היא שהם פשוט קורבנות של לולאת אלגוריתם שסנכרנה אותם עם מיליוני אחרים.

ההיבט השלישי הוא מחיקת המקור והפיכת השקר לסימולקרה. אחד המאפיינים המרתקים והמפחידים של התקבצות הבדידים הוא שבשלב מסוים אין יותר חשיבות או משמעות למקור. אתר פייק ניוז קיקיוני או בוט (Bot)  של מדינה עוינת יכולים להמציא שקר מוחלט (לדוגמה: "נמצא חומר מסוכן בחיסונים"). ברגע שהשקר הזה הופך לוויראלי, אנשים אמיתיים מתחילים לשתף אותו, להוסיף לו "הוכחות" משלהם, לצלם סרטוני תגובה בטיקטוק ולדבר על כך עם חבריהם. בשלב זה, גם אם המקור המקורי יימחק או יוכח כשקר – הקומפלקס כבר חי ונושם בכוחות עצמו. אנשים ימשיכו להאמין בשמועה פשוט כי "כולם מדברים על זה", וההעתק הופך למציאות החדשה.

ההיבט הרביעי הוא  כלי נשק של לוחמה פסיכולוגית   (Cognitive Warfare). מדינות וארגוני טרור הבינו שהדרך הטובה ביותר לערער מדינה דמוקרטית היא לא לתקוף אותה פיזית, אלא להפעיל בה את מנגנון מקבץ הבדידים מבפנים. הן עושות זאת על ידי זריקת "חומרי בעירה" דיגיטליים – פייק ניוז קיצוני שמטרתו להעמיק את השסעים החברתיים (ימין מול שמאל, דתיים מול חילונים). הן לא צריכות לנהל את המהומות ברחובות. הן רק צריכות לתת את הניצוץ הראשוני ברשת, והאזרחים, הבדידים הזועמים, של אותה מדינה כבר יעשו את העבודה עבורן: הם יתארגנו לבד, יפיצו את השנאה בעצמם, וישרפו את המרקם החברתי מתוך תחושה שהם נלחמים על הצדק שלהם. 

בסדרה "הרוח במעטפת 2045" זו תופעת "רוע" מובחנת ומוקצנת שהאנטי-גיבור הפוסט-אנושי המורד (טאקאקשי שימאמורה) רותם אותה לנקמה ממוקדת בפושעים ומושחתים באמצעות סימונם ברשת, בניית מסה קריטית של המוני מאשרים, מקבץ בדידים, ואז חיסולם הפיזי באמצעות המון של סוכנים חסרי פנים ובלתי נראים. בהמשך הוא מפנה עוצמה זאת מול ממשלות באמצעות כפתור שיגור גרעיני המופעל על ידי מסת ההמון המרושת, מקבץ הבדידים.   

מנגנון התקבצות הבדידים הוא המפתח לתופעת החולות הנודדים הדיגיטליים, לסופות האבק הדיגיטליות ולהתלהקות הארבה הדיגיטלי. כפי שצוין, ריבוי המחקים מייצר קומפלקס התקפי בקנה מידה גדול ללא מפעיל מרכזי, כאשר בדרך כלל המניע המרכזי הוא תחושת נקמה, או יותר נכון, רוח נקמה, נשיבת זעם רגשית בעוגב דיגיטלי עולמי. האם רוח הנקמה היא ברירת המחדל? האם היא תלוית תרבות? תלוית אמונה? האם ניתן לחשוב על חלופה? ותהייה נוספת, אנו מתמידים לשאול מי הוא הנושב, אך ייתכן שעלינו לשאול מי הוא הרוכב? אם אבן שהוטלה לים מכה גלים, מי גולש על גלים אלו?

הסדרה "הרוח במעטפת 2045" מאיירת את עולם הכלכלה והפוליטיקה הגלובלית באמצעות המושג "מלחמה קיימותית" (Sustainable War) , מצב שבו מעצמות העל באמצעות טכנולוגיה ומערכות קפיטליסטיות, מנהלות מלחמות מבוקרות ומנוהלות על ידי בינה מלאכותית, לא כדי לנצח, אלא כדי להניע את הכלכלה העולמית ולמנוע קריסה, עם מחיר של שעבוד האנושות ללולאה אינסופית של סבל לצורך רווח כלכלי.

האנטי-גיבור הפוסט-אנושי המורד, טאקאקשי שימאמורה, הוא למעשה תלמיד בחטיבת ביניים. בשהותו אצל דודו בכפר עקב בעיות התנהגות, הוא מוצא אצל וטרן מלחמה עותק של הספר 1984 שגורם לו לשינוי תפיסתי. למעשה, הספר "1984" מאת ג'ורג' אורוול הניח את היסודות הרעיוניים והפילוסופיים של ז'אנר הסייברפאנק כולו, הרבה לפני שהטכנולוגיה המודרנית בכלל הייתה קיימת. בעוד שאורוול דמיין טכנולוגיה פרימיטיבית יחסית (כמו ה"טמסכים"), עולם הסייברפאנק לקח את הרעיונות שלו והזריק להם מנה גדושה של אינטרנט, בינה מלאכותית והנדסה גנטית. הנה חמש ההשפעות המרכזיות של "1984" על ז'אנר הסייברפאנק ועל "הרוח במעטפת" בפרט:

ההשפעה הראשונה היא "האח הגדול" והמדינה הפאנאופטית  (Panopticon) (פאן = כל, אופטיקון = ראייה או צפייה. וביחד: רואה-כל, או כל-רואה. המושג נטבע ע''י ג'רמי בנטאם (1787) כמודל אדריכלי לבית כלא). הרעיון שבמרכזו המדינה או תאגיד על נמצאים בצפייה מתמדת ובמעקב מוחלט אחר האזרחים הוא לב-לבו של הסייברפאנק. בספר "1984" האח הגדול מתבטא הגדול במעקב באמצעות מסכים דו-כיווניים בכל בית. בסייברפאנק ו"הרוח במעטפת" המעקב משתכלל. השלטון והתאגידים כבר לא צריכים לצפות בך מבחוץ. הם נמצאים בתוך הראש שלך. בזמנה של הסדרה לרוב בני האדם יש "מוח סייברנטי" (Cyberbrain) המחובר תמידית לרשת, הממשלה יכולה לראות דרך העיניים של האזרח, לשמוע את מחשבותיו ולעקוב אחר מיקומו בכל רגע נתון. מטבע הדברים הסייברפאנקי המכסה אותנו במהירות מבהילה, מנגנון הענישה נמצא גם הוא בראש. בספר 1984, חדר 101 הוא חדר עינויים במרתפי "מיניסטריון האהבה" של המשטר הטוטליטרי, החדר אינו מכיל עינוי קבוע, אלא משתנה עבור כל אסיר כאשר המשטר מעמת את הנחקר עם סיוטיו. עבור גיבור הספר, וינסטון סמית', הסיוט הוא עכברושים. המטרה היא לשבור את העצמיות עד להצהרה על זהות מוחלטת עם השלטון שתחליף את האתיקה הבין-אישית הבסיסית ביותר. אהבה.  בעונה השנייה של "הרוח במעטפת 2045", הפרק החמישי נקרא "ROOM 101 / Man's Search for Meaning"  . בפרק זה, הדמות טוגוסה (Togusa) מוצא את עצמו כלוא בתוך זיכרונותיו ותודעתו שנפרצו ותומרנו. המרחב הווירטואלי והמניפולציה על הזיכרונות של האדם הופכים לחדר 101 מודרני. בסרט "מטריקס" (1999) תומאס אנדרסון (ניאו) גר בדירה שמספרה101 , רמז לאשליה בה הוא חי לפני שיתעורר ויגלה את האמת על עולמו.

ההשפעה האורווליאנית השניה היא המושג "שיחדש" (Newspeak) והנדסת תודעה באמצעות צמצום השפה כדי למנוע מאנשים את היכולת לחשוב מחשבות חתרניות (אם אין מילה ל"חופש", אי אפשר לחשוב על חופש). בסייברפאנק הנדסת התודעה עוברת מרמת המילים לרמת המידע והאלגוריתמים. כאשר רשתות חברתיות, בינה מלאכותית ומניפולציות דאטה משמשות כדי לנתב את דעת הקהל וליצור מוח-כוורת חברתי. השלטון לא צריך לאסור על מילים; הוא פשוט מציף את הרשת במידע מזויף (Fake News) ומוחק את האמת הדיגיטלית.

ההשפעה השלישית היא משטרת המחשבות מול פריצת מחשבות. ב-"1984" "משטרת המחשבות" עוקבת אחר הבעות פנים, שפת גוף ופליטות פה כדי לעצור אנשים עוד לפני שביצעו פשע (פשעמחשבה). הסרט דו''ח מיוחד עם טום קרוז דן בסוגיה זו. ב"הרוח במעטפת" המושג הופך למילולי לחלוטין. פושעי סייבר ומחלקות ביון ממשלתיות (כמו מדור 9) מבצעים פריצת מוח (Ghost Hacking)  כאשר הם חודרים ישירות לתוך התודעה של האדם, משנים את הרצונות שלו, מוחקים את ההתנגדות שלו או שותלים בו פקודות לביצוע התנקשויות מבלי שהוא בכלל מודע לכך. 

ההשפעה הרביעית היא שכתוב ההיסטוריה והזיכרון. אחד המשפטים המפורסמים מ-"1984" הוא "מי ששולט בעבר שולט בעתיד; מי ששולט בהווה שולט בעבר". בספר, הגיבור וינסטון עובד בשכתוב עיתונים ישנים כדי להתאים אותם לשקרים הנוכחיים של המפלגה. בסייברפאנק הזיכרון האישי וההיסטוריה הקולקטיבית הופכים לקובצי מחשב ניתנים לעריכה. ב"הרוח במעטפת" (ובסרטים נוספים כמו "בלייד ראנר"), השלטון והתאגידים משתילים לאנשים זיכרונות ילדות שלמים ומזויפים. האדם בטוח שהוא נלחם למען המולדת או למען משפחתו, כשהאמת היא שהוא רק כלי שרת זמני של המערכת.

ההשפעה האורווליאנית החמישית היא המשגת מלחמה תמידית כמנגנון שליטה. בספר "1984", שלוש מעצמות העל נמצאות במלחמה קבועה ובלתי פוסקת. המלחמה לא נועדה לניצחון, אלא כדי לכלות את משאבי הייצור, לשמור על העם עני ומפוחד, ולהצדיק את המשטר הטוטליטרי. בסדרה, המושג "מלחמה קיימותית" הוא פיתוח ישיר ומודרני של הרעיון האורווליאני הזה. ההבדל היחיד הוא שבשנת 2045, המלחמה מנוהלת באוטומציה מלאה על ידי אלגוריתמים של בינה מלאכותית לטובת שוק ההון הקפיטליסטי, ולא רק לטובת מפלגה פוליטית אחת.

המשך יבוא