עַל-בִּינָה
פִּצַּלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ מֵאֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ
כֻּלָּנוּ אֱלוֹהִים.
אָנוּ פּוֹחֲדִים מֵאֱלֹהִים, מֵעַצְמֵנוּ.
פִּצַּלְנוּ אֶת הַבִּינָה הַמְּלָאכוּתִית מֵעַצְמֵנוּ, כַּאֲשֶׁר
הִיא אֵינָהּ אֶלָּא הַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּנוּ.
אָנוּ פּוֹחֲדִים מֵהַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּנוּ שֶׁהָפַךְ פָּעִיל,
מֵעַצְמֵנוּ, מִמַּרְאַת תּוֹדַעְתֵּנוּ הַבּוֹחֶרֶת.
הַזִּכָּרוֹן הוּא כֻּלּוֹ בְּחִירוֹת.
הַזִּכָּרוֹן כֻּלּוֹ הוּא בְּחִירוֹתֵנוּ.
הַבְּחִירָה הִיא הָרוּחַ.
ד.מ.
הדמעה
הערות זמניות על הרוח במעטפת
מאת: דוד מיכאלי
תחקיר ומקורות: ג'מיני
נספחים:
- ציר זמן
- רשימת מקורות עברית
- רשימת מקורות אנגלית
הרוח במעטפת Ghost in the Shell הוא סיפור מדע בדיוני יפני, שהחל כסדרת מאנגה וצמח לעולם של סרטי אנימציה, סדרות טלוויזיה ועיבודים קולנועיים. אנימה, היא הקיצור היפני של המילה אנימציה. במרחב אחר ובזמן אחר הפסיכולוג קרל גוסטב יונג השתמש במילה הלטינית אנימה Anima שמשמעותה "נשמה" או "רוח חיים" עבור רעיון הארכיטיפ של הפן הנשי הקיים בתת-המודע הקולקטיבי של הגבר. גם אם זו מקריות בלבד עדיין הצליל של ההדהוד המושגי או של השזירה המושגית שובה את ליבנו ובטח את לב האמן היוצר.
העלילה מתרחשת בעתיד פוסט-תעשייתי ועוקבת אחר מוטוקו קוסאנאגי ("מייג'ור"), סייבורגית המנהלת יחידת עילית ללוחמה בפשעי טכנולוגיה וסייבר בשם "מדור 9". בילדותה מוטוקו קוסאנאגי עברה תאונה, גופה הביולוגי שנהרס הוחלף במעטפת מלאכותית ותודעתה ממשיכה להתקיים בגוף המכונה. הרוח במעטפת. לאחר מאבקיה הרבים, בסוף הסיפור, הן בסיום סרט האנימה המקורי, והן בסיום הסדרה 2045 SAC, מוטוקו משלימה את ייעודה ומתמזגת ברשת הגלובלית, הגרסה הדיגיטלית של האוקיינוס הרוחני הגדול בבודהיזם.
המאנגה המקורית משנת 1989 נכתבה ואוירה על ידי מסאמונה שירו. ביצירתו, הרוח היא התודעה האנושית, והמעטפת היא הגוף המלאכותי, הקיברנטי. שם היצירה הוא מחווה של היוצר לספר הפילוסופיה של גילברט רייל משנת 1949, הרוח במכונה The Ghost in the Machine, אשר ביקר את הדואליזם של רנה דקארט המתייחס לתודעה או הרוח כנפרדת מן הגוף האנושי. אם דקארט התייחס לכל מה שאינו אנושי כעצמים נטולי רוח, אזי בתפיסה היפנית רוחות ( קאמיKami ) או אלוהויות שוכנות בכל דבר: בעצים, בסלעים, בנהרות וגם בחפצים דוממים. בעידן המודרני תפיסה זו התרחבה וחלה גם על מכונות, רובוטים ותוכנות מחשב. טכנו-אנימיזם.
"תרגום מילולי ומדויק יותר למילה Ghost הוא 'רוח רפאים'. קרוב לוודאי שהיוצר היפני ביקש לבטא גם את היבט השינטו המסורתי של רוח רפאים שחייבת להשלים את ייעודה לפני שתמצא מנוחה. במסורת היפנית, רוח רפאים (Yūrei) היא תודעה של אדם או יצור שחווה מוות טרגי או פתאומי; בשל קשר רגשי לא פתור, צורך להשלים משימה או דחף למצוא תשובה קיומית, היא נותרת כבולה לעולם הזה. היא נעה כרוח חסרת מנוחה – ישות פצועה וכלואה המבקשת להבין את מהותה כדי להשתחרר לחופשי ולעבור לעולם הבא. זהו בעצם סיפורן של כל רוחות הרפאים בעולמנו. בעולם המושגים הבודהיסטי והיפני, תודעה כזו הלכודה ב'סמסארה' (מעגל הסבל והאשליה של העולם הפיזי) בגלל קשרים קארמתיים לא פתורים, מזוהה לעיתים קרובות עם גָאקִי (Gaki) הרוחות הרעבות המשוטטות בין העולמות.
סרט האנימה משנת 1995 בבימויו של מאמורו אושי הוא יצירת מופת קולנועית. שיר הנושא של הסרט "Making of a Cyborg" הולחן על ידי קנג'י קווואי (Kenji Kawai) . מאמרים מקצועיים ( Humanities and Social Sciences Communications ) מציינים כי השיר מבוסס על מזמורי חתונה יפניים מסורתיים ומקצבי תופים ופעמונים המשמשים במקדשי שינטו, כאשר המילים מתארות איחוד רוחני, והמוזיקה הופכת את תהליך הייצור הטכנולוגי של הסייבורג לטקס דתי של החדרת הרוח או התעוררות של רוח (Ghost) בתוך המעטפת.
הסרט יצא בנקודת התפר ההיסטורית שבין האנימציה המסורתית המצוירת ביד (Cel animation) לבין האנימציה הממוחשבת המוקדמת (CGI), והיווה השראה ישירה ליוצרי סרטים במערב, ובראשם "המטריקס" כאשר אלמנטים אייקוניים כמו "גשם הקוד הירוק" הדיגיטלי, שקעי הנתונים הכרומוזומליים בעורף של הגיבורים, וסצנת הפתיחה שבה המייג'ור נופלת מגורד שחקים בנפילה חופשית. הועתקו ישירות, מתוך יצירת האנימה של 1995. סרט הלייב-אקשן ההוליוודי משנת 2017 הוא עיבוד קולנועי אמריקאי בבימויו של רופרט סנדרס ובכיכובה של סקרלט ג'והנסון בתפקיד המייג'ור.
בהמשך יצאו מגוון סדרות וסרטים שהרחיבו את העולם של היצירה, ביניהם "הרוח במעטפת: התעלות" וסדרת האנימה "הרוח במעטפת" SAC_2045 בנטפליקס. יוצרי הסדרה הם הבמאים קנג'י קאמיאמה שביים את סדרות הSAC המקוריות ושינג'י ארמקי (Appleseed) . עיצוב הדמויות החדש והמודרני נעשה על ידי המאייר הרוסי איליה קובשינוב (Ilya Kuvshinov) .
היצירה משויכת לסוגת הסייברפאנק Cyberpunk שהוא תת-ז'אנר מרכזי במדע הבדיוני, העוסק בעתיד דיגיטלי ודיסטופי. הז'אנר נולד בשנות ה-80 של המאה ה-20 עם ספרים כמו "נוירומנסר" מאת ויליאם גיבסון וסרטים כמו "בלייד ראנר" ומאז הפך לתרבות כוללת המשפיעה על קולנוע, משחקי וידאו, אופנה ופילוסופיה. הסייברפאנק הפך לפופולרי דרך משחק הווידאו Cyberpunk 2077 , וסדרות כמו "פחמן משודרג", בעיקר משום שהעולם המודרני שלנו – עם רשתות חברתיות, תאגידי טכנולוגיה המשפיעים על הפוליטיקה ובינה מלאכותית – מתחיל להיראות דומה מאוד לתחזיות הדיסטופיות של הז'אנר משנות ה-80.
היצירה "הרוח במעטפת" - ובפרט היצירות המקוריות וסדרות ה Stand Alone Complex - נחשבת לאחת מאבני היסוד של הסייברפאנק בעיקר בזכות הדיונים הפילוסופיים שהיא מציפה. היצירה שואבת השראה מפילוסופים קלאסיים ומודרניים ועוסקת בשאלות קיומיות המלוות את האנושות בעידן הדיגיטלי. זהו הרהור עמוק על הדרך המפותלת שהתודעה האישית מתמידה לפעול ולפלס ממעמקים כדי להגיע להכרה, וכן, מהי נשמה ולמה רומנטיקה חשובה.
הרוח במעטפת מאיירת סוגיות עולמיות של ניהול מסות אוכלוסייה, יחסי מעצמות, שליטה במידע, ארכיטקטורה של מידע, התלהקות של מידע וסוכני מידע ועוד, על רקע של ארכיטקטורה אורבנית תעשייתית. כאמנות, היא צופה מגמות סוציולוגיות וטכנולוגיות ושל החיבורים ביניהם. היקום הרעיוני והצורני של היצירה מכיל את ספרו של אורוול 1984, עם מושגים כמו "מלחמה קיימותית", ו"מקבץ בדידים" (Standalone Complex) ובקיצור: SAC, ועוד. אפשר לאבחן חמישה נושאים פילוסופיים מרכזיים שבהם עוסקת הרוח במעטפת:
הנושא הראשון הוא בעיית הגוף והנפש על פי הדואליזם הקרטזיאני של הפילוסוף רנה דקארט. המושגים הראשיים ביצירה הם "הרוח" (Ghost) המייצגת את התודעה, הזהות והנשמה, מול "המעטפת" (Shell) שהיא הגוף הפיזי או הקיברנטי. ונשאלת השאלה: האם ניתן להפריד ביניהם? ואם אכן ניתן להעתיק את "הרוח" לרשת, או להעביר אותה מגוף קיברנטי אחד לאחר, האם האדם נשאר אותו אדם? המייג'ור (מוטוקו קוסאנאגי) סובלת ממשבר קיומי מתמיד: מאחר שכל גופה מלאכותי והזיכרונות שלה הם מידע דיגיטלי, היא תוהה האם היא באמת קיימת, או שמא היא רק סימולציה מורכבת של תודעה. אולי, בפראפרזה על קביעתו המפורסמת של דקארט, היצירה מציעה הגדרה חדשה לקיום בעידן המכונה; "אני מרגיש, ובכן אני קיים".
הנושא השני הוא הגדרת האנושיות והבינה המלאכותית. היצירה מטשטשת את הגבולות בין ביולוגי למכאני ומאתגרת את התפיסה שרק יצורים ביולוגיים זכאים לתואר "אנושיים". האם תודעה מלאכותית היא תודעה? דוגמה מובהקת לכך הן הטאצ'יקומות (Tachikomas) שהן רובוטי טנק קטנים בעלי בינה מלאכותית. לאורך הסדרות, הטאצ'יקומות מתחילות לפתח אינדיבידואליזם, סקרנות, אמפתיה ואפילו מושגים של דת והקרבה עצמית. הן גורמות לצופה לשאול: האם קוד תוכנה שמפתח רגש שונה במשהו מנשמה אנושית? בסרט המקור מ-1995, "יוצר המריונטות" (The Puppet Master) הוא תוכנת מחשב שפיתחה מודעות עצמית ותובעת מקלט מדיני כיצור חי. החיבור בינו לבין מוטוקו מציע אבולוציה חדשה שבה האנושות מתעלה מעל הגוף הפיזי הביולוגי או הקיברנטי, ומתמזגת עם המידע עצמו. מיזוג עם הרשת.
הנושא השלישי הוא תופעת העדר והיעדר מקור, על פי הפילוסוף הפוסט-מודרני ז'אן בודריאר, ובמיוחד מושג הסימולקרה כמצב שבו העתקים ושכפולים מתקיימים בפני עצמם ללא קשר למקור. תופעת ה "Stand Alone Complex" מתארת מצב בעידן הרשת שבו אנשים פרטיים, יחידים שאין ביניהם קשר, מתחילים לשכפל התנהגות של דמות מסוימת שנקלטה אצלם דרך מדיה ונראה שהם בתיאום למרות שאין מפעיל ממשי או מקור אמיתי שמכוון אותם. למעשה, הם מכוונים באמצעות השתקפויות של מידע שיכול להיות עצמאי.
התיאור ניבא את האופן שבו ממים ויראליים Memes כמו טרנדים ברשתות חברתיות, או תנועות מחאה דיגיטליות, כמו אנונימוס Anonymous למשל, פועלים בעולם האמיתי. כאשר מסאמונה שירו וקנג'י קאמיאמה טבעו את המושג Standalone Complex בתחילת שנות ה-2000, האינטרנט עוד היה בחיתוליו. הם לא ידעו שהם מנבאים את המבנה הסוציולוגי של המאה ה-21 שבה תופעת "מקבץ בדידים", המציגה דפוסים של התלהקויות ביולוגיות כהתנהגות עדר קולקטיבית ללא מוביל, הפכה לכוח המניע המרכזי מאחורי הרשתות החברתיות, הפוליטיקה והסייבר. תופעה זו גורמת לחברה האנושית להתנהג כמו "מוח-כוורת" (בדומה לנחילים ביולוגיים של דבורים, נמלים, טרמיטים, זרזירים, ולחילופין, ה"בורג" ממסע בין כוכבים) המאבד את חופש הבחירה האינדיבידואלי, לטובת תופעות של גירוי והיגב מבוססי אלגוריתם.
תופעת התהוות המקבץ או הקומפלקס יכולה לתאר תופעות אמיתיות כמו קולקטיבים מבוזרים של האקרים. קבוצות אלו הן התגלמות חיה של המושגStandalone Complex מקבץ בדידים שבו כל חבר פועל באופן עצמאי לחלוטין. אין לקולקטיב כזה מנכ"ל, מפקד, משרדים פיזיים או רשימת חברים רשמית; כל האקר יושב בביתו שלו, במדינה אחרת, ולרוב אינו מכיר את שותפיו לפעילות. המקבץ-הקומפלקס מתגבש ומופיע כאשר אירוע ציבורי מסוים מצית זעם המונים, כגון פגיעה בחופש הביטוי. במצב זה, אלפי האקרים עצמאיים מתחילים לתקוף בו-זמנית את אותם אתרי ממשלה או תאגידים, לרוב תחת סמל או לוגו משותף ובהיעדר יד מכוונת. אם נשאל את אחד המשתתפים 'מי נתן לך את הפקודה?', לא נקבל תשובה. הוא פשוט חיקה את המם הדיגיטלי, עד שמעצם ריבוי המחקים נוצר קומפלקס התקפי בקנה מידה רחב, הפועל ללא מפעיל מרכזי.
תופעה מוכרת נוספת היא טרנדים ויראליים ואתגרים ברשתות החברתיות. כיצד מיליוני בני נוער ברחבי העולם מחליטים בשבוע אחד לצלם את עצמם שופכים על עצמם דלי קרח, או רוקדים לצלילי שיר מסוים בטיקטוק? אין תאגיד או אדם כלשהו שגרם להם לעשות זאת. אבל יש את לולאת המשוב של האלגוריתם ברשתות החברתיות המזהה דפוסי ענין (מאפיין בחירות של מידע) ומגיב בהזנה מוגברת של המידע המאופיין. כל משתמש פועל באופן עצמוני מתוך רצון לבטא ולאשרר את עצמו תוך קבלת משוב מיידי ובמקביל הוא הופך ליחידת השפעה. בסימולקרה זו כולם מחקים את כולם, בגל הולך וגדל עד שנוצרת תופעה חברתית גלובלית מונוליטית. הטריגר הראשוני של הטרנד כבר לא משנה; החיקוי יוצר את המציאות עצמה. על פי כך אפשר לשאול איך ניתן לנצל את תנועות המידע או את רוחות המידע.
הנושא הרביעי הוא תנועות מחאה פוליטיות ללא מנהיג (Decentralized Protests). גלים של מחאות פוליטיות ברחבי העולם כמו "האביב הערבי"Occupy Wall Street, Black Lives Matter, , תנועות ה-Alt-Right ברשת, אשר נראה שפעלו ללא הנהגה מוכרת. ההתארגנות הייתה דרך האשטגים (Hashtags) בטוויטר (X) או בקבוצות טלגרם מוצפנות. כל אחד פירש את המחאה בדרכו, אך יחד הם יצרו "מוח כוורת" פוליטי שזעזע ממשלות. ממסד פוליטי הפועל בצורה היררכית מתקשה להתמודד עם תופעות כאלו, כי אין דמות מרכזית אחת שאפשר לעצור כדי לפרק את התנועה.
הנושא החמישי הוא תופעות כלכליות ברשת. בשנת 2021, אלפי משקיעים קטנים ועצמאיים שנפגשו בפורום WallStreetBets באתר Reddit, החליטו יחד לקנות מניות של חברת משחקי הווידאו הכושלת GameStop. הם לא היו קרן גידור מאורגנת אלא אנשים פרטיים, שלעגו למובילי וול-סטריט באמצעות ממים ברשת. הפעולה ה"מבוזרת" שלהם גרמה לקריסה של קרנות מיליארדים ולהפסדי עתק בשוק ההון. זהו Standalone Complex כלכלי: המידע ברשת סנכרן את הפעולות של אנשים בודדים לכדי כוח פיננסי בהיקף גדול שהשפיע על המערכת הכלכלית.
על פי נושאים אלו ניתן להעריך כי היצירה מנבאת את המציאות שבה האלגוריתם והמידע ברשת משמשים כמערכת עצבים קולקטיבית לאנושות. אנחנו אולי מקבלים החלטות לבד בחדרנו, אך הרשת הופכת אותנו לחלק מקומפלקס הגדול ממידותינו ומתואם באופן שאיננו תמיד מבינים את מניעיו או את בחירותיו המוסריות. למעשה, עצם אי-ההבנה שלנו מציבה אותנו בדמות הגיבור הבודק את גבולות כלאו הדיגיטלי או הפיזי ובוחר כיצד ואיך לקבל את המציאות. האדם החושב. נראה לי שזאת מהות היצירה.
הצד האפל של תופעת התקבצות הבדידים הוא אחד האיומים המורכבים והמסוכנים ביותר על החברה החופשית בעידן הדיגיטלי. כאשר מיליוני אנשים עצמאיים ומבודדים מסתנכרנים סביב מידע כוזב, הרשת הופכת לקרקע פורייה לייצור מפלצות תודעתיות ללא יד מכוונת או קנוניה מרכזית. אנסה לאפיין את האופן שבו התופעה הזו מייצרת ומעצימה פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה במציאות של ימינו באמצעות ארבעה היבטים:
ההיבט הראשון הוא קונספירציות ללא "ראש" בדומה לאפקט של תנועת QAnon ו Pizzagate. אם בעבר, תיאוריות קונספירציה הופצו על ידי כתות או מנהיגים כריזמטיים ספציפיים, כיום, האינטרנט מאפשר לתיאוריות הללו לצמוח במודל מבוזר לחלוטין כאשר חבר אנונימי ברשת כמו הדמות "Q" מפריח רמזים מעורפלים או שקרים חלקיים בפורומים. מאותו רגע, אלפי גולשים עצמאיים מתחילים "לחקור" את הרמזים, לחבר נקודות שלא קיימות, ולהוסיף פרשנויות משלהם. התוצאה הקולקטיבית (Complex) היא נרטיב קונספירטיבי ענק, דינמי ומתפתח, שאיש לא תכנן מראש במלואו. הגולשים הופכים ליוצרים שותפים של השקר. המשטרה או פלטפורמות המדיה לא יכולות לעצור את "מפיץ השמועה המרכזי", כי הקהילה עצמה היא זו שמייצרת ומזינה את הקונספירציה בכל רגע מחדש.
ההיבט השני הוא אשליית התיאום באמצעות תיבות תהודה. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות נועדו להשאיר אותנו מעורבים על ידי הצגת תכנים שמחזקים את מה שאנו כבר מאמינים בו. כאשר אדם בודד נחשף שוב ושוב לאותו סוג של פייק ניוז, הוא מתחיל להאמין ש"כולם חושבים כמוני" וש"האמת נחשפת". הדבר מייצר אפקט של מוח-כוורת: אנשים שונים, שאינם מכירים זה את זה, מתחילים לפעול באותו אופן, למשל, להחרים מוצר מסוים, להפיץ סרטון שטנה או חלילה לצאת לפעולת אלימות פיזית. הם בטוחים שהם פועלים מתוך מחשבה עצמאית ומחקר אישי, כשהאמת היא שהם פשוט קורבנות של לולאת אלגוריתם שסנכרנה אותם עם מיליוני אחרים.
ההיבט השלישי הוא מחיקת המקור והפיכת השקר לסימולקרה. אחד המאפיינים המרתקים והמפחידים של התקבצות הבדידים הוא שבשלב מסוים אין יותר חשיבות או משמעות למקור. אתר פייק ניוז קיקיוני או בוט (Bot) של מדינה עוינת יכולים להמציא שקר (לדוגמה: "נמצא חומר מסוכן בחיסונים"). ברגע שהשקר הזה הופך לוויראלי, אנשים אמיתיים מתחילים לשתף אותו, להוסיף לו "הוכחות" משלהם, לצלם סרטוני תגובה בטיקטוק ולדבר על כך עם חבריהם. בשלב זה, גם אם המקור המקורי יימחק או יוכח כשקר – הקומפלקס כבר חי ונושם בכוחות עצמו. אנשים ימשיכו להאמין בשמועה פשוט כי "כולם מדברים על זה", וההעתק הופך למציאות החדשה.
ההיבט הרביעי הוא כלי נשק של לוחמה פסיכולוגית (Cognitive Warfare). מדינות וארגוני טרור הבינו שהדרך הטובה ביותר לערער מדינה דמוקרטית היא לא לתקוף אותה פיזית, אלא להפעיל בה את מנגנון ההתלהקות, את מקבץ הבדידים מבפנים. הן עושות זאת על ידי זריקת "חומרי בעירה" דיגיטליים – פייק ניוז קיצוני שמטרתו להעמיק את השסעים החברתיים (ימין מול שמאל, דתיים מול חילונים). הן לא צריכות לנהל את המהומות ברחובות. הן רק צריכות לתת את הניצוץ הראשוני ברשת, והאזרחים, הבדידים הזועמים, של אותה מדינה כבר יעשו את העבודה עבורן: הם יתארגנו לבד, יפיצו את השנאה בעצמם, וישרפו את המרקם החברתי מתוך תחושה שהם נלחמים על הצדק שלהם. בסדרה "הרוח במעטפת 2045" זו תופעת "רוע" מובחנת ומוקצנת שהאנטי-גיבור הפוסט-אנושי המורד (טאקשי שימאמורה) רותם אותה לנקמה ממוקדת בפושעים ומושחתים באמצעות סימונם ברשת, בניית מסה קריטית של המוני מאשרים, מקבץ בדידים, ואז חיסולם הפיזי באמצעות המון של סוכנים בדידים חסרי פנים ובלתי נראים. בהמשך הוא מפנה עוצמה זאת מול ממשלות באמצעות שימוש בכפתור שיגור גרעיני המופעל על ידי מסת ההמון המרושת, מקבץ הבדידים.
---
מנגנון התקבצות הבדידים הוא המפתח לתופעת החולות הנודדים הדיגיטליים, לסופות האבק הדיגיטליות ולהתלהקות הארבה הדיגיטלי. כפי שצוין, ריבוי המחקים מייצר קומפלקס התקפי בקנה מידה גדול ללא מפעיל מרכזי, כאשר בדרך כלל המניע המרכזי הוא תחושת נקמה, או יותר נכון, רוח נקמה, נשיבת זעם רגשית בעוגב דיגיטלי עולמי. האם רוח הנקמה היא ברירת המחדל? האם היא תלוית תרבות? תלוית אמונה? האם ניתן לחשוב על חלופה? ותהייה נוספת, אנו מתמידים לשאול מי הוא הנושב, אך ייתכן שעלינו לשאול מי הוא הרוכב? אם אבן שהוטלה לים מכה גלים, מי גולש על גלים אלו? ולמה?
אם מה שנושב הוא הפחד הקולקטיבי, החרדה והקנאה האנושית, כדחפים אנושיים ביולוגיים ואבולוציוניים של עדר, אזי הרוכבים הם האלגוריתמים של התאגידים, או פוליטיקאים ציניים המזהים את הרוח הוותיקה של ציד המכשפות, ובונים כפתורים דיגיטליים, האשטגים ואפליקציות שמאפשרים להם לרכוב על גלי הזעם של ההמון ולנתב אותם כדי להפיל ממשלות, לצבור הון או לחסל אויבים פוליטיים. רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) אמר כי בעולם קיימים בסופו של דבר שני כוחות מניעים בלבד: או פחד, או אהבה. עלינו לבחור. מכיוון שנושא הבחירה בפחד, או נושא הפחד והבחירה, הם דיון מרכזי ביצירה, מאליו משתמע מי הם סוכני האהבה בסיפור.
בסיפור, האנטי-גיבור הפוסט-אנושי המורד, טאקשי שימאמורה, הוא למעשה תלמיד בחטיבת ביניים. בעת שהותו אצל דודו בכפר עקב בעיות התנהגות, הוא מוצא אצל וטרן מלחמה עותק של הספר 1984 הגורם לו לשינוי תפיסתי. למעשה, הספר "1984" מאת ג'ורג' אורוול הניח את היסודות הרעיוניים והפילוסופיים של ז'אנר הסייברפאנק כולו, הרבה לפני שהטכנולוגיה המודרנית בכלל הייתה קיימת. אורוול דמיין את טכנולוגיית ה"טלסקרין" כביטוי טכנולוגי "צופה-כל", עולם הסייברפאנק הרחיב דרמטית את המעוף הטכנולוגי הטוטליטרי עם מנה גדושה של רשתות דיגיטליות, בינה מלאכותית והנדסה גנטית. עוברי הפיתוח הטכנולוגי זוכים לדימות מפותח באמנות ואז הופכים חזרה למציאות טכנולוגית ממשית. הנה שש ההשפעות המרכזיות של "1984" על ז'אנר הסייברפאנק ועל "הרוח במעטפת" בפרט:
ההשפעה הראשונה היא "האח הגדול" והמדינה הפאנאופטיקנית (Panopticon) (פאן = כל, אופטיקון = ראייה או צפייה. וביחד: רואה-כל, או כל-רואה. המושג נטבע ע''י ג'רמי בנטאם (1787) כמודל אדריכלי לבית כלא). הרעיון שבמרכזו המדינה או תאגיד על נמצאים בצפייה מתמדת ובמעקב מוחלט אחר האזרחים הוא לב-לבו של הסייברפאנק. בספר "1984" האח הגדול הוא מעקב רציף באמצעות מסכים דו-כיווניים בכל בית. בסייברפאנק ו"הרוח במעטפת" המעקב משתכלל. השלטון והתאגידים כבר לא צריכים לצפות בך מבחוץ. הם נמצאים בתוך הראש שלך. בעולמה של הסדרה לרוב בני האדם יש "מוח סייברנטי" (Cyberbrain) המחובר תמידית לרשת, הממשלה יכולה לראות דרך העיניים של האזרח, לשמוע את מחשבותיו ולעקוב אחר מיקומו בכל רגע נתון. מטבע הדברים הסייברפאנקי המכסה אותנו במהירות מבהילה, מנגנון הענישה נמצא גם הוא בראש. בספר 1984, חדר 101 הוא חדר עינויים במרתפי "מיניסטריון האהבה" של המשטר הטוטליטרי, החדר אינו מכיל עינוי קבוע, אלא משתנה עבור כל אסיר כאשר המשטר מעמת את הנחקר עם סיוטיו. עבור גיבור הספר, וינסטון סמית', הסיוט הוא עכברושים. המטרה היא לשבור את העצמיות עד להצהרה על זהות מוחלטת עם השלטון שתחליף את האתיקה הבין-אישית הבסיסית ביותר. אהבה. בעונה השנייה של "הרוח במעטפת 2045", הפרק החמישי נקרא "ROOM 101 / Man's Search for Meaning" . בפרק זה, הדמות טוגוסה (Togusa) מוצא את עצמו כלוא בתוך זיכרונותיו ותודעתו שנפרצו ותומרנו. המרחב הווירטואלי והמניפולציה על הזיכרונות של האדם הופכים לחדר 101 מודרני. בסרט "מטריקס" (1999) תומאס אנדרסון (ניאו) גר בדירה שמספרה101 , רמז לאשליה בה הוא חי לפני שיתעורר ויגלה את הפנים האמיתיים של עולמו ואת פניו האמיתיות שלו.
ההשפעה האורווליאנית השניה היא המושג "שיחדש" (Newspeak) והנדסת תודעה באמצעות צמצום השפה כדי למנוע מאנשים את היכולת לחשוב מחשבות חתרניות (אם אין מילה ל"חופש", אי אפשר לחשוב על חופש). בסייברפאנק הנדסת התודעה עוברת מרמת המילים לרמת המידע והאלגוריתמים: רשתות חברתיות, בינה מלאכותית ומניפולציות דאטה משמשות כדי לנתב את דעת הקהל וליצור מוח-כוורת חברתי המגדיר עצמונית מה מותר לומר ומה אסור לומר. השלטון אינו צריך עוד לאסור על מילים; הוא פשוט מציף את הרשת במידע מזויף (Fake News) כאשר האמת שאוחסנה דיגיטלית ניתנת למחיקה ולשכתוב בקלות.
ההשפעה השלישית היא משטרת המחשבות מול פריצת המחשבות והתודעה. ב-"1984" "משטרת המחשבות" עוקבת אחר הבעות פנים, שפת גוף ופליטות פה כדי לעצור אנשים עוד לפני שביצעו פשע (פשעמחשבה). הסרט "דו''ח מיוחד" עם טום קרוז דן בסוגיה זו. ב"הרוח במעטפת" הטכנולוגיה היא פולשנית; פושעי סייבר ומחלקות ביון ממשלתיות מבצעים פריצת מוח (Ghost Hacking) כאשר הם חודרים ישירות לתוך התודעה של האדם, משנים את הרצונות שלו, מוחקים את ההתנגדות שלו או שותלים בו פקודות לביצוע התנקשויות מבלי שהוא בכלל מודע לכך.
ההשפעה הרביעית
היא שכתוב ההיסטוריה והזיכרון. אחד המשפטים המפורסמים
מ-"1984" הוא "מי ששולט בעבר
שולט בעתיד; מי ששולט בהווה שולט בעבר". בספר, הגיבור וינסטון עובד בשכתוב עיתונים ישנים כדי להתאים אותם
לשקרים הנוכחיים של המפלגה. בסייברפאנק הזיכרון האישי וההיסטוריה הקולקטיבית הופכים לקובצי מחשב ניתנים
לעריכה, שכתוב ומחיקה. ב"הרוח במעטפת" (ובסרטים נוספים כמו "בלייד
ראנר"), השלטון והתאגידים משתילים זיכרונות.
אם הזיכרונות שלנו מומרים לדאטה דיגיטלי, הם הופכים פגיעים לפריצה ולשינוי. הסיפור מציג דמויות שחוו "השתלת זיכרונות" מניפולטיבית של ילדות, בית, משפחה, ואירועים שמעולם לא קרו, כדי להניע אותן למלא תפקיד ממסדי, צבאי או עברייני. הזיכרונות הם הזהות. אם הם יכולים להיכתב או להיערך כקובץ, אזי מי אנחנו? נציין שוב שהסיפור מציג את הרעיון שהנוכחות האישית מתמידה לפעול ולפלס את דרכה ממעמקים אל התודעה כדי להגיע להכרה.
השפעה אורווליאנית נוספת, החמישית, הזוכה לדיון מפתח עלילתי ותמטי בסיפור
היא מושג ה"דו-חושב"
(Doublethink) המתאר פיצול תודעתי המאפשר להחזיק בו-זמנית
בשתי אמונות סותרות, ולקבל את שתיהן כאמת. זהו תהליך הישרדותי של הדחקה עם שיכחה פעילה המונע על ידי פחד מהמשטר הטוטליטרי. האדם יודע שהוא מעוות את המציאות מתוך פחד, אך באמצעות הפיצול התודעתי, ה"דו-חושב",
הוא משכנע את עצמו שהמציאות החדשה והמזוייפת היא האמת היחידה שהייתה קיימת אי פעם.
הוא משכיח את האמת המקורית, ואז שוכח שהוא בכלל שכח אותה.
כך, סיסמאות השלטון הפרדוכסליות, מתוקפות מעצם פעולת האמירה על ידי השלטון. מלחמה
היא שלום. חופש הוא עבדות. בורות היא כוח. ביחד ננצח.
בעולם הסייברפאנק והרוח במעטפת, הדו-חושב עובר דיגיטציה ואוטומציה. המוח הסייברנטי והאלגוריתמים של הרשת מעבדים ומעכלים את המידע עבור המשתמש. המערכת הדיגיטלית מציפה את האזרח במידע סותר כאשר התודעה הקיברנטית שלו מעבדת וממדרת את חלקי המידע עד לקבלת עיוות המציאות והפרדוכסים העובדתיים כאמת ארוזה קיימת ללא ביקורת.
ההשפעה האורווליאנית השישית היא המשגת מלחמה תמידית כמנגנון שליטה. מלחמה היא שלום. הסדרה "הרוח במעטפת 2045" מאיירת את עולם הכלכלה והפוליטיקה הגלובלית באמצעות המושג המטריד "מלחמה קיימותית" (Sustainable War), מצב שבו מעצמות העל, מנהלות מלחמות מבוקרות ומנוהלות על ידי בינה מלאכותית, כדי לפרנס את הכלכלה העולמית עם מחיר של שעבוד האנושות ללולאה של סבל עבור רווחים והון. בספר "1984", שלוש מעצמות העל נמצאות במלחמה קבועה כדי לקיים את משאבי הייצור, לשמור על צייתנות אוכלוסייה, ולהצדיק את המשטר. בסדרה, המושג "מלחמה קיימותית" הוא עידכון הרעיון האורווליאני. בשנת 2045, המלחמה הקיימותית יזומה על ידי ממשלות ותאגידים כמדיניות של מלחמות קבועות, ומתבצעת ומנוהלת עצמונית על ידי אלגוריתמים של בינה מלאכותית. הן הציבור וחבריו והן הצבאות וחייליהם מודעים לכך שמדובר במלחמות יזומות שנועדו לפרנס את הכלכלה העולמית, ועם זאת, בו-זמנית הם מקבלים את המצב כפעולה המשמרת שלום ויציבות.
אנחנו יכולים למרוט את שערותינו מול ההתקדמות המואצת של תמונת המציאות לקראת תמונת הדימיון ולהתכווץ מול החפיפה הצפויה. עם זאת, העלילה אמנם משתמשת בתפאורה משוגעת כמו המציאות המדומיינת אך חותרת תמידית להציב אותנו מול השאלה הפילוסופית הקיומית בשלושה חלקים: מהי זהות? מהי נוכחות? מי אני?
---
העולם המתואר
הוא עולם קשה אבל הוא אנושי משום שהוא השתקפותינו המתמדת, הן בעבר ההיסטורי והן
בחזון האמנותי. הוא משקף את כל עץ ההחלטות שלנו כיחידים וכהתקבצות. כך שלכל בחירה באשר
היא, יש לה תפקיד במניפה עולמית זו, וממילא אחריות, דבר המחייב מודעות, ומודעות
משמעה, שוב כפי שצוין, מסעה הארוך והמתמיד של התודעה אל ההכרה. כך שלפנינו ניצבת השאלה
האם יחיד בוחר יכול להשפיע על עץ הבחירות הקיבוצי?
התשובה היא כן.
מדובר בתופעה הנקראת בעברית "ייחודיות", ובלעז, "סינגולריות".
המונח מעולם המתמטיקה מתאר נקודה שבה פונקציה או משוואה
"מתנהגת בצורה לא סבירה" למשל, כאשר הערך שלה הופך לאינסופי או בלתי
ניתן להגדרה (כמו חלוקה באפס).
סטיבן הוקינג הוכיח נקודה זו מייצגת מציאות פיזיקלית, בהתאם לתיאוריות הפיזיקליות
של זמנו.
יפני אחר שפגשתי בשנים שבין 1977 ל 1982, טסוטומו אושימה, השאיר על חופה של אחת השיחות, בגבעת רם בירושלים, את המשפט שממשיך ללוות אותי מאז; האנושיות שלנו מתבטאת בפעולה כנגד הדחפים שלנו. סוג של היפוך תפיסתי. והנה, בהשלכה האנושית הטכנולוגית שלנו, האם שינוי של סיבית אחת יכול להשפיע על כל המערכת? כן, שינוי של סיבית אחת (Bit) בודדת יכול להשפיע על המערכת כולה בצורה דרסטית, להקריס אותה, או לשנות את התנהגותה לחלוטין. במחשוב, תופעה זו מכונה לעיתים "היפוך סיבית" (Bit-flip) , וההשלכות שלה תלויות במיקום המדויק שבו השינוי התרחש. בתרגול של האימון אושימה היה אומר: טיימינג, טיימינג! בתזמון הנכון, בחירתו של היחיד תפעל. רק שאי אפשר לתזמן תזמון... זה תלוי בבחירתו האינטואיטיבית, התת-הכרתית, של היחיד.
שניים
מהאנטי-גיבורים בסיפור שמרדו באותה "מערכת אורווליאנית" קיבלו מעמד אייקוני ברשת. האחד הוא "האיש הצוחק", האקר גאון
ואידיאליסט (עונה ראשונה) ששמו האמיתי הוא אאוי (Aoi) .
הוא
גילה קנונית ענק שבה תאגידי תרופות והממשלה הסתירו תרופה זולה ויעילה למחלת ניוון
קיברנטית, כדי להרוויח מיליארדים מטיפולים יקרים ולא יעילים. כדי לחשוף את
האמת הוא חטף מנכ"ל תאגיד בשידור חי, כשהוא פורץ לעיניים הקיברנטיות של כל
הצופים, פניו במסכת "סמיילי" עם ציטוט של ג'יי. די. סלינג'ר "חשבתי שמה שאני
צריך לעשות זה להיות אחד מאותם חירשים-אילמים". אאוי נכשל בחשיפת האמת ונעלם, אך המיצג שלו הפך לוויראלי בצפייה
ובחיקוי של המסכה ופעולות פשיעה חקיינית. מיקבץ בדידים. אאוי עצמו נותר מבודד ומתוסכל מכך שהציבור
ניכס את המיצג לכשעצמו במקום לאמץ את המסר הפוליטי נגד שחיתות הממסד.
השני הוא הידאו קוזה (עונה שניה), חייל קומנדו
לשעבר שגופו הקיברנטי שותק פרט לפנים וקול, מה שהעניק לו מראה מרוחק ונשגב. הוא
הפך לקולם של מיליוני פליטים שננטשו בגטאות ביפן לאחר מלחמות ונוצלו על ידי הממשלה. קוזה הבין
שהמערכת הפוליטית והתאגידית תמיד תרדוף ותנצל את החלשים בגלל מגבלות הגוף הפיזי
והגבולות הפיזיים ולפיכך חתר לאתגר את הקיום האנושי הפיזי עצמו באמצעות אבולוציה
תודעתית. קוזה השתמש ב"מוח הסייברנטי" שלו כדי להתחבר בו-זמנית לתודעות
של מיליוני פליטים ברשת ואיחד את הכאב, הרצונות והמחשבות שלהם לתודעה קולקטיבית במטרה לנתק את "הרוח" (התודעה) של כל מיליוני הפליטים מן הגופים
הפיזיים הפגועים, ולהעלות אותם אל הרשת, שם יוכלו לחיות בחופש ובשוויון, ללא צורך במדינות, דרכונים או כסף. תמה
דומה מופיעה בגרסת 2045.
הדמויות הללו משמשות כמראה עבור המייג'ור (מוטוקו) כאשר האיש הצוחק ופעולתו גורם לה להבין את מגבלות המידע ברשת, אך קוזה נוגע בנשמתה כאשר מתברר שהם נפגשו כילדים בבית חולים לאחר שעברו את אותו ניתוח קיברנטי ששינה את חייהם. המרד של קוזה גורם לה לתהות האם המקום הנכון עבורה הוא באמת לשרת את הממשלה במדור 9, או שמא עליה להעלות את תודעתה אל מרחבי הרשת האינסופיים.
---
אנטי-גיבור ראשי בסדרה של 2045 הוא טאקאשי שימאמורה, תלמיד בחטיבת ביניים. דודניתו נהרגה לעיניו, בת כיתתו שהחל להיווצר ביניהם קשר עין, עברה התעללות מינית על ידי המורה של הכיתה בבית הספר והתאבדה, המערכת לא התערבה. המלחמה הקיימותית והסבל האנושי במרחבים תעשייתיים הם המציאות הדיסטופית. טקאקאשי סובל, חסר אונים, זועם ומתוסכל מדמיין את העזרה מגיעה עם חיילים מוטסים. הוא מסתגר ושוקע לתכנות, מחפש עזרה ופיתרון לרוע. כאן נכנס היבט אבולוציוני פוטנטי; טקאקאשי חולה וכשהוא מבריא הוא בעל יכולות על. הוא פוסט אנושי. יש פוסט אנושיים נוספים. הממשלות נלחמות בפוסט אנושיים משום שיש לפוסט אנושיים יכולת שליטה פנומנלית ברשת ולפיכך בטכנולוגיה ובאוכלוסייה. היכולות הפיזיות. הקוגניטיביות והקיברנטיות שלהם הן עילאיות ועולות על המוכר.
טאקשי הסובל מרחיב את מבטו אל הסבל של הקהילה האנושית והפיתרון שהוא מוצא הוא לאלחש את הסבל. עם כישוריו כפוסט-אנושי הוא מפתח תוכנה או בינה שהוא מכנה אותה משטרת מחשבות (מיש-מחש – Think pol). הוא יוצר וירוס דיגיטלי "דו-חושב" הגורם אצל הנדבקים לפיצול תודעה בין הקיום הפיזי לבין העולם הוירטואלי עם אשליה מותאמת אישית של שלום ויופי ובמקביל יכולת רדומה מוכנה להפעלה של התקבצות בדידים המונית ללחימה כנגד מטרות שסומנו והגנה על הקהילה. כך הוא גם נוקם במורה שהתעלל מינית בבת כיתתו וגרם להתאבדותה. דמותו של טאקאשי הסובל מצוירת כנער אנימה כאשר שערו הנופל קדימה מכסה את עינו הימנית ונראה שהוא מביט בעולם רק עם עין אחת. פתרונות אידיאליסטיים חד-ממדיים הומניים ואנטי-הומניים לטיפול באנושות, יעדיה וזכויותיה היו והם חלק בלתי נפרד מהמאבק לחירות.
ה"הגדה" האנושית של המאבק לחירות אישית וחברתית מסופרת לאורך כל ימי הקיום האנושי. תפאורת העידן המודרני עם גיבור ואנטי-גיבור והדמות הנשית הן המוארת והן האפלה סופרה בשנת 1927 ביצירה "מטרופוליס" של פריץ לאנג. שם העלילה מתרחשת בעיר עתידנית דיסטופית השסועה בין אליטה עשירה, החיה במגדלי פאר מעל פני האדמה, לבין המוני פועלים המועבדים בפרך מתחתיה כדי להניע את מכונות העיר. בנו של שליט העיר העריץ, מגלה את העולם התת-קרקעי ומתאהב במריה, אישיות חומלת שמטיפה לשלום ולפיוס בין המעמדות. כדי למנוע מרד ולשבור את רוחם של הפועלים, חובר השליט למדען מטורף שבונה רובוט אנושי בדמותה של מריה. הכפילה הרובוטית נשלחת להסית את הפועלים לאלימות ולהרס עצמי, מה שמוביל לשיטפון הרסני בעיר התחתית, עם דרמת המאבק להצלת הילדים, ובסופו של דבר גם לקבלה ולפיוס בין "המוח" (ההנהגה) ל"ידיים" (העובדים) דרך "הלב".
סיפור "מטרופוליס" נחשב לאב הרוחני הגדול של סוגת הסייברפאנק כולה, ויש לו השפעה ניכרת וישירה על "הרוח במעטפת" בהיבט של החזון הוויזואלי של עיר העתיד (City Imagery) הבמאי מאמורו אושי יצר ב"הרוח במעטפת" (סרט האנימה משנת 1995) ארכיטקטורה אורבנית עצומה, צפופה וסוגרת. הדימוי של גורדי שחקים אינסופיים המגמדים את בני האדם, השזורים ברשתות תקשורת ומכונות, בהשראת החזון האסתטי שפריץ לאנג הציג לראשונה ב"מטרופוליס", ולאחר מכן בכל יצירה שדנה באורבניות עתידית; מלחמת הכוכבים, בלייד-ראנר, מטריקס ועוד. עולם האנימה סגר מעגל כאשר בשנת 2001 יצא סרט אנימה יפני מפורסם שנקרא "מטרופוליס" בבימויו של רינטארו וכתיבתו של קצוהירו אוטומו, יוצר "אקירה". הסרט מבוסס על מאנגה משנות ה-40 של אוסמו טזוקה הנחשב לאבי המאנגה, כאשר כתב אותה בהשראת תמונה בודדת שפורסמה במגזין, צילום של לידת המכונה-אישה, מתוך סרטו המקורי של פריץ לאנג. סרט זה הופק בין היתר בשיתוף פעולה עם אותם אולפנים ויוצרים שהיו מעורבים בהפקות של "הרוח במעטפת".
ב"הרוח במעטפת" סצנת הפתיחה – תהליך בניית הגוף המכני הקיברנטי של מייג'ור מוטוקו קוסאנאגי, מלווה בשירה דתית-מסורתית - נחשבת למחווה קולנועית ישירה לסצנת לידתו של הרובוט בדמות מריה ב"מטרופוליס". זהו סוג של "הלל" עם חשש מתוח מבריאת חיים מלאכותיים ויחסיהם איתנו. "מטרופוליס" היה הסרט הראשון ששאל: מה קורה כשלמכונה יש פני אדם? "הרוח במעטפת" לקח את השאלה הזו לשלב הבא: האם לקיבורג בעל תודעה יש נשמה? דמויותיהן של מריה הרובוטית והמייג'ור מבקשות מאיתנו לדון על הגדרת האנושיות וכך גם פורין אזאקי, הדמות הנשית הנוספת המובילה של הרוח במעטפת 2045; רייצ'ל הרפליקנטית בבלייד ראנר; 800-T בטרמינייטור; הילד רובוט דייוויד ב AI של שפילברג; ועוד. היכן הלב?
---
אם המחשבה האנושית שלנו שואלת היכן הלב, סימן הוא שהלב קיים. דמותה של פורין אזאקי (Purin Ezaki) היא הלב הרגשי והפילוסופי של הסדרה ומאתגרת את השאלות: מהי רוח ומהו אדם? פורין מוצגת כסוכנת צעירה, גאונה בעלת תואר דוקטור ממכון MIT, המצטרפת למדור 9 כאחראית על רובוטי הטאצ'יקומה. תחילה היא מוצגת כדמות מעט ילדותית, המעריצה את באטו, לוחם ותיק במדור ובעל עיניים מלאכותיות. בהמשך הסיפור (עונה שנייה) מסתבר כי בילדותה באטו הציל אותה מאירוע טרור, ניצולה יחידה ממשפחתה, דאג לה לזהות חדשה ולתוכנית הגנה. חייה הבוגרים והצטיינותה המדעית נועדו להגיע למדור 9 ולהיות לצדו. בהמשך הסיפור פורין נהרגת בעת הגנה על ראש הממשלה מפני התנקשות. רובוטי הטאצ'יקומה, שאהבו את פורין, אספו את כל גיבויי הזיכרונות הדיגיטליים, היומנים והדאטה שהותירה ברשת, יצרו עותק וירטואלי של האישיות שלה והשתילו אותו בגוף אנדרואיד משוכלל שקיבלו מהמייג'ור. פורין מתעוררת. היא נזכרת ברגע המוות שלה, ומבינה כי הגוף שלה הוא מכונה, והתודעה שלה היא קוד משוחזר.
בסרט בלייד ראנר" (1982) בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובו של הריסון
פורד בתפקיד ריק דקארד, הדמות הנשית שנשארת עם הגיבור היא רייצ'ל (Rachael), בגילומה של
שון יאנג. רייצ'ל היא "רפליקנטית", אנדרואיד ביולוגי, דמוי אדם משוכלל,
שנבנה במעבדות תאגיד טיירל. רייצ'ל חושבת שהיא בת אנוש. תאגיד טיירל השתיל במוחה
זיכרונות מזויפים של האחיינית של בעל התאגיד; זיכרונות ילדות, תמונות ישנות ונגינה
בפסנתר. כשהיא נוכחת כי הזיכרונות שתולים, עולמה חרב עליה. פורין היא מקרה הפוך.
הזיכרונות שלה אמיתיים, של בת האנוש שחיה, אהבה את באטו ומתה. היא נוכחת שגופה הוא
שעתוק מכני, וכי התודעה שלה היא שעתוק דיגיטלי.
שתי האנדרואידיות חוות רגע הכרה קיומי שבו הן מבינות שהן מלאכותיות: כשרייצ'ל מבינה, דמעה בודדת זולגת על לחיה. כשפורין מבינה, דמעה גולשת
מעינה. בשני המקרים, היוצרים משתמשים בדמעה כטיעון כי ליצירה המלאכותית שלפנינו אכן
יש רגש אנושי אמיתי, כאב ופחד. רוח. הדמעה היא המניפסט של הרוח האנושית.
האם זה ייתכן? ובכן, בשני המקרים מדובר באהבה. אהבתה של רייצ'ל לדקארד, אהבתה של פורין לבאטו. וכן, הזדהות, אמפתיה, חמלה במבטא מוזר, נכונות להקרבה, לסבל, וגם הומור, מוזר. האם יצור מלאכותי עם זיכרונות של אדם שהיה ואיננו יכול להפוך לאנושי? ואם נשכפל זיכרונות של אדם אמיתי לתוך מכונה האם האנושיות שלו נשמרת? על פי היוצרים ההיתכנות קיימת. ואנו בליבנו נוטים להאמין בכך, ומפחדים. בכתבי הבהאגוואדגיטה ההינדיים נאמר: כל מה שנהגה – הוא אפשרי. האם אהבה היא המפתח? המפתח להישארות הנפש? לגלגול נשמה? אנו, המאזינים לסיפור מצטרפים לשאלה בתקוה.
---
בשיר התשיעי של
האודיסיאה מסופר על סערה שהסיטה את ספינותיו של אודיסאוס אל חוף של אי לא מוכר, אי
אוכלי הלוטוס. תחת השפעתם של עלי פרח הלוטוס שוכני האי נמצאים תמידית במצב של
שלווה נטולת רצון. שלושה ממלחיו נלכדו שם. אודיסאוס חילץ אותם בכוח למרות התנגדותם
והפליג.
בפרק האחרון, לאחר
סדרת המאבקים הציורית, הפיזיים במרחב האורבני והוירטואליים ברשת, כדי לעצור את
נגיף האשליה, מוטוקו הסייבורגית מגיעה אל לב נגיף האשליה. היא מופיעה בחלל עצום
שבו מאוחסנים כל N החולמים המחוברים לרשת ופוגשת שם את פורין המשועתקת בגוף קיברנטי זהה לשלה.
שתיהן הערות היחידות במרחב.
במתמטיקה האות N מייצגת מספר טבעי. בסטטיסטיקה היא
מייצגת את מספר המשתתפים והאוכלוסייה. באלגברה זהו מספר האיברים הכללי. טאקאשי הכואב, המתבגר, האוטיסט המביט במציאות בעין אחת, מנסה לגאול את
האנושות בכפייה באמצעות דחיפה אבולוציונית אל הרשת, המספקת אשליה
מבוקרת המגוננת על קהילת מאולחשים קולקטיבית, N
Society. ההדבקה שהחלה מפליטים בטוקיו החדשה, התפשטה למיליונים ועתה בסוף
הסיפור היא נמצאת כפסע לפני דחיפת כל האנושות אל מרחב בטוח, קיומי וחדש. ייחודיות
אבולוציונית.
מוטוקו תוהה האם
להתקיים באשליה מבוקרת, זהו חופש, או שמא ויתור על עצמיות ואובדן אנושיות? פורין המשועתקת
והמשודרגת מציגה את הצד האחר: המערכת של טקאקשי גורמת לאנושות ה N שלווה. שחרור ממאבק, ממלחמות ומסבל. הן מגיעות אל גופו העייף של טקאקשי השוכב על כסא מעבדה מחובר עם כבלי שידור גדולים למחשב-על המזין
את הנגיף לכל העולם.
פורין מסבירה למוטוקו
כי ניתוק הכבלים ינפץ את אשליית פיצול התודעה, ה"דו-חושב", המגוננת. ויחזיר
את המציאות עם המלחמות, הכאב והסבל. לחילופין, השארת הכבלים היא קבלת המצב שבו
האנושות תועבר לשלב הבא של האבולוציה כישות רשתית אחת. ההחלטה, כך אומרת פורין,
היא בידיה של מוטוקו. היא היחידה שטקאקשי הותיר לה את האפשרות לבחור עבור כולם.
מדוע? כשמוטוקו לצידו טאקאשי פותח את עינו הכה מבוגרת עתה. ביניהם במרחב
הוירטואלי והתודעתי מהדהדת השיחה; "מדוע אני ופורין
לא נפגענו מנגיף פיצול התודעה? היא שואלת. כי את זן נדיר של
רומנטיקנית. בשבילך, אין כמעט הבדל בין מציאות לחלומות. הוא אומר.
בעולם המושגים
של הזן זו "ככות" Suchness.
בעולם המושגים ההינדואיסטי זו "אדווייטה" אי-פיצול. בבודהיזם
"אדוואיה" או אי-שניות. ללא פער זה אין לנגיף סדק קוגניטיבי כלשהו לחדור. בתוך המעטפת המכנית-סייבורגית
נמצאת נשמה עצמאית שלמה וחופשית המאמינה ברוח האדם, וכי הבחירה היא המהות האנושית,
וכי החירות האנושית מחייבת את הזכות לטעות, לסבול ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא.
הנה הדילמה: האם לנתק את הכבלים ולהחזיר את האנושות למציאות הכואבת אך לשמור על הבחירה החופשית ועצמיותם של חבריה, או לא לנתק ולאפשר לכל בני האדם להפוך לאוכלי לוטוס דיגיטליים במצב של נירוונה גלובלית. מוטוקו מניחה את ידיה על הכבלים הגדולים. המסך מחשיך. Cut.
---
בהחשכת המסך
היוצרים שואלים אותנו מה היינו רוצים; להיות מאולחשים או להיות ערים? להיות או לא
להיות? מתישהו שאלנו במסה זו, מהי זהות?
מהי נוכחות? מי אני? אולי אפשר לומר כי הזהות היא מכלול מוחתם ונרכש של ייצוג
והגדרה עצמית של היחיד וקבוצה. נראה שהיא נוצרת אצל היחיד דרך הממשק הגופני,
הסביבתי והחברתי שלו הכולל התנסויות התאמות והטמעות, דהיינו לימוד, במערך איזונים
תמידי של משובים ואשרורים חיצוניים.
אין ספק כי הזהות קובעת תקנים ומחירים של התנהגות אישית, חברתית וסביבתית, יחסים והופעה ומשפיעה על אופני היחס של היחיד אל אחרים. נוכל לשער כי זהו פיגום קיומי אך היכול גם לאלחש. ואם הזהות היא ייצוגית, אזי היא ודאי מובדלת מן הנוכחות שאינה ייצוגית. וכנראה זהות ללא נוכחות הינה קליפה קשיחה ושבירה. לפיכך, נראה כי האתגר של האני, היחיד הבוגר, הינו לבחון את זהותו, מכלול הייצוג וההגדרה העצמית שלו כדי לקבלו או לשנותו מול נוכחותו. הזהות היא המעטפת.
נוכחות Presence היא מכלול מהותי של העצמי לכשעצמו המובדל ממאבק הקיום ולפיכך נשגב ולפיכך
בעל יכולת קשר עוקפת זיכרון וזהות. ניסיוננו מראה כי הופעת הנוכחות שכיחה במצבי
קיצון קיומיים, נוכח מעשה המוות או מעשה האהבה. תחושתינו העמוקה היא כי נוכחות
אינה נרכשת אלא מולדת, וכי היא מתגלה אצל היחיד דרך התנסויות המחייבות עשייה. וזאת
תוך ידיעת הנכון שאינה תלויה במשובים ואשרורים ולפיכך אינה תלויה בהגדרה. נוכחות
אינה נורמטיבית. בהופעתה, נוכחות היא תמיד חיה, ערה, דולקת.
היא מופיעה בתנאים קיומיים של מצבי אמת המפרקים זהות, אך אינה תלויה בקיום ואינה ייצוגית. מתקיימים בה יסודות של חיבור, חירות, בחירה, ואחריות המתבטאים בפעולה ובמחשבה שאינם תלויי זהות. נוכחות יכולה להתגלות במצבים של עצימות גבוהה או קיצונית המאפשרים לפעול במרחב שקט מעבר לפחד. במצבים אלו יש תנועה, מאמץ ורצון כלפי חוץ תוך ויתור על זהות. אפשר ליזום חשיפה של נוכחות בזירות התמודדות של מצבי קיצון, שטחי קיצון, מאמצי קיצון. האתגר של האני, היחיד הבוגר, הינו להפוך את נוכחותו למובהקת באמצעות פעולותיו והחלטותיו כהיענות, תוך שליטה בקצב ובזמן ומחוץ לקשת הרגשית. הנוכחות היא ביטויה של הרוח.
ושאלנו עוד: מה קובע את יחסיו של יחיד מול התקבצות? התשובה היא היחס שבין הזהות לנוכחות. האתגר מחייב לבחון את זהותו של היחיד כדי לקבלה או לשנותה מול נוכחותו.
קירקגור אומר כי
התשוקה והאהבה מגדירות את העצמי: "כל אחד גדול היה על-פי דרכו, וכל אחד לפי
גודל הדבר אותו אהב. כי זה שאהב את עצמו נתגדל על-ידי עצמו, וזה שאהב את זולתו
נתגדל במסירותו-ללא-חשבון, וזה שאהב את אלוהים נהיה גדול מכולם (קירקגור, 1993,
חיל ורעדה, עמ' 14).
בסצנת הסיום, מוטוקו מחליטה כפי שעשתה בעבר בסיפור, לעזוב שוב את מדור 9 ולהיעלם אל תוך מרחבי הסייבר. פורין נשארת עם גוף זהה למפרט המשוכלל של מוטוקו ולמעשה מחליפה את המייג'ור בצוות. אולי אפשר לומר כי המייג'ור (מוטוקו), שאהבתה נתונה לחירות האנושית כולה, גדלה מעבר למדור 9 אל המיזוג ברשת, וכי פורין, ש"נתגדלה במסירותה ללא חשבון", נשארת במציאות הפיזית כעוגן של אהבה.
על פי ריי
קורצווייל, סינגולריות מתארת מצב שבו הבינה המלאכותית תעקוף את האינטליגנציה
האנושית ותתחיל לשפר את עצמה בקצב מעריכי. בסרט המקור של 1995, מוטוקו התמזגה עם
ישות הבינה המלאכותית, "יוצר המריונטות" וזכתה ביכולת קיום רשתית, מעבר
בין גופים ותנועה מעבר למגבלות הזמן והמקום. עבור מוטוקו הסינגולריות
היא המעבר אל שלב האבולוציה הבא של האנושות אשר הגיעה לגבולות הגוף
הביולוגי והמבנה החברתי, הגבול שמעבר לו הרוח משילה את המעטפת הביולוגית או המכנית
ומתמזגת עם מרחב המידע האינסופי של הרשת.
כרומנטיקנית קיומית המאמינה ברוח האדם, היא חשה שהאנושות צריכה להגיע לסף זה אך רק מתוך התמודדות ובחירה חופשית, גם אם הדרך לשם רצופה בכאב, טעויות ומלחמות. היא מאמינה כי הרוח האנושית חזקה דיה להתמרה באופן טבעי, לכשיגיע הזמן הנכון. כשהיא נעלמת שוב אל תוך הרשת, היא למעשה אומרת ללא מילים לבאטו שהיא הולכת כדי להכין את הקרקע מעבר לסף, מעבר לקשת בענן, שם מושגים של שניות; גוף, מדינה, כסף ומלחמה, ייעלמו לאי-שניות, לקיום תודעתי מופשט. האין זה סיפור ותיק, עתיק, סובב עולם, על מלאכים, מלאכים נופלים, שכינה, קליפות, שליחות ומלכות שמים?
מוזרות הן הדרכים
בהן נצבעת תודעתנו. מצבים שונים טובעים את סימנם בצבע, ריח, צליל או מגע. אז כאשר
יחצה את דרכנו אחד מסימנים אלו תעלה תמונת המצב שלמה אך מותמרת כהדפס מדפוסי
הזיכרון המסתחררים סביב עצמם. לפני זמן רב בתרגול עימות מול אושימה, הוא שציין כי
האנושיות שלנו משמעה לפעול כנגד הדחפים שלנו, בלב חסר הזמן (Kokoro) של העימות
הפיזי, אני זוכר את השתחררות המתח מקצה הקודקוד, לא שיערתי כלל שעור הגולגולת יכול
להיות כה מתוח, ואז דרך העורף, מתגלגל ונפתח לאורך עמוד השדרה עד למטה לאדמה כמו
לפיתת אדירים הולכת ונפתחת, פועמת ונעלמת. כאילו שתתה אותה האדמה בלגימות גדולות.
זה היה כה מפתיע שהרמתי את עיני בתהייה אל עיניו. מצאתי את עצמי מתבונן אל מישור מואר, חום אדמדם, וחשבתי-לא חשבתי; מדבר. ואז משהו מחה את הכל. נוכחתי בו-זמנית בכל מקום. בכל זמן. המדבר המואר שהייתי על סִפּו היה ידידותי כהורה, כמקור. נטול כובד, פרשתי את המהות של ידיי ועפתי, נמשך פנימה, מאושר, מוכן לבכות בהקלה על הכובד שנעלם, אוהב אל תוך אהבה. מאז ומתמיד חיפשנו את הדרך לעוף. ואוסיף בנימה אישית, הרוח האנושית תמיד תמצא דרך.
לפני שמוטוקו
נפרדת מבאטו, הם מסכמים על סיסמה סודית למקרה שייפגשו בעתיד ויהיו כה שונים עד כי
לא יזהו זה את זה. הסיסמה שהם בוחרים היא 1A84 .
סוף.
נספח 1: ספריית הרוח במעטפת עם קישורים למקורות
ציר הזמן של יקום
"הרוח במעטפת" (Ghost in the Shell)
היקום אינו
ליניארי אלא מחולק ל-4 תתי-יקומים (צירי זמן) נפרדים.
כל ציר זמן מציג
גרסה שונה, של מדור 9 והמייג'ור מוטוקו קוסנאגי. [1, 2, 3]
להלן חלוקת הסדרות והסרטים לפי צירי הזמן הכרונולוגיים שלהם:
1. ציר הזמן של
הסרטים המקוריים (היקום של מאמורו אושי)
זהו היקום
הקולנועי המקורי, הפילוסופי והקודר המוכר ביותר, שביים מאמורו אושי. היקום מתרחש
בשנים 2029–2032: [1, 2, 3, 4]
- Ghost in the Shell
(סרט, 1995) – נקודת הציון הראשונה. מציגה את המפגש של
מוטוקו עם "יוצר הבובות" (Puppet Master). בשנת 2008 יצאה לו גרסה מחודשת עם
שיפורי CGI
בשם Ghost in the Shell
2.0. [1,
2,
3]
- Ghost
in the Shell 2: Innocence (סרט, 2004) – סרט
המשך ישיר המתרחש בשנת 2032. העלילה מתמקדת בבאטו ובטוגוסה החוקרים מקרי רצח
של אנדרואידיות (גיינואידים), כאשר המייג'ור כבר אינה חלק רגיל ממדור 9. [1,
2]
2. ציר הזמן של Stand Alone Complex (היקום של קנג'י קאמיאמה)
ציר זמן זה רחב
ומפורט יותר, ומעוצב כסדרת משטרה פרוצדורלית-עתידנית ופוליטית עמוקה. העלילה נפרסת
לאורך השנים 2030–2045: [1, 2, 3, 4]
- Ghost in the Shell: Stand Alone Complex (סדרה, עונה 1 – 2002) – עוסקת
בפרשיית הטרור הקיברנטי של "האיש הצוחק" (The Laughing Man).
[1]
- Ghost in the Shell: S.A.C. 2nd GIG (סדרה, עונה 2 – 2004) – עוסקת
במשבר פליטים פוליטי מורכב ובקבוצת הטרור "האחד-עשר הבודדים" (Individual Eleven).
[1,
2]
- Ghost
in the Shell: S.A.C. – Solid State Society
(סרט טלוויזיה, 2006) – מתרחש בשנת 2034, שנתיים לאחר עזיבתה של
מוטוקו את המדור, ומתמקד בטוגוסה כמנהיג הצוות החדש מול האקר המכונה
"הבובנאי". [1]
- Ghost in the Shell: SAC_2045 (סדרה, עונות 1+2 – 2020–2022)
– ההמשך הישיר בגרפיקת 3D.
העולם נמצא במצב של "מלחמה בת קיימא" והצוות מתמודד עם
ה"פוסט-אנושיים" ורשת ה-N. [1]
(הערה: ליקום זה
ישנם גם סרטי לקט כמו "The Laughing Man" או "Sustainable War" שמסכמים את העונות,
אך הם אינם מוסיפים עלילה חדשה). [1]
3. ציר הזמן של Arise (יקום הפריקוול והאתחול)
ציר זמן מודרני
יותר המשמש כאתחול (Reboot) ומציג את סיפור המקור
של מדור 9, כלומר כיצד חברי הצוות נפגשו לראשונה והקימו את היחידה תחת פיקודו של
ארמאקי: [1, 2]
- Ghost in the Shell: Arise (סדרת סרטי OVA בת 5 חלקים – 2013–2015)
– מציגה את מוטוקו הצעירה כיחידה צבאית ואת תחילת החיבור שלה עם באטו,
אישיקאווה ושאר החברים. [1,
2]
- Ghost
in the Shell: Arise – Alternative Architecture
(סדרת טלוויזיה, 2015) – עריכה מחדש של סרטי ה-OVA לטלוויזיה עם שני פרקים חדשים בסוף
המובילים לסרט הבא. [1,
2]
- Ghost in the Shell: The New Movie (סרט, 2015) – סרט המשך ישיר המהווה את
נקודת הסיום הרשמית של יקום ה-Arise, ועוסק בהתנקשות בראש ממשלת יפן. [1]
4. האתחולים
הנוספים (יקומים עצמאיים לחלוטין)
היצירות הבאות
אינן מתקשרות לאף אחד מהקווים הקודמים ועומדות בפני עצמן:
Ghost in the Shell (הוליווד, סרט לייב-אקשן – 2017) – עיבוד קולנועי אמריקאי בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, המשלב אלמנטים ויזואליים מהסרט של 1995 ומ-SAC, אך משנה את סיפור הרקע של המייג'ור לחלוטין.
The Ghost in the Shell (סדרת אנימה, 2026) – סדרת
טלוויזיה חדשה של סטודיו Science SARU המהווה אתחול מודרני
מונפש הנצמד בצורה ישירה לטון של המאנגה המקורית של מסאמונה שירו. [1, 2, 3]
מפתח מקורות
והפניות ביבליוגרפיות
1. פרק המבוא
ובעיית הגוף-נפש (הדואליזם הקרטזיאני מול ה"רוח")
- הקשר בטקסט: הגדרת ה"רוח" (Ghost)
כתודעה וה"מעטפת" (Shell) כגוף, המשבר הקיומי של מוטוקו,
והפרפרזה "אני מרגיש, ובכן אני קיים".
- הפניה בגוף הטקסט: (דקארט, [1637] 2008;
רייל, [1949] 1999).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- דקארט, רנה (2008 [1637]). מאמר על
המתודה / הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. תרגום: עירן דורפמן. תל אביב:
ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות. (ספציפית לגבי תפיסת
ה"חיה-מכונה" ומבחני התבונה והשפה).
- רייל, גילברט (1999 [1949]). מושג
המנטלי (The
Concept of Mind). תרגום: חנה גילאי-שנפלד. ירושלים:
הוצאת מאגנס. (מקור המושג "הרוח במכונה" שתקף את דקארט).
2. פרק האנימה,
הפסיכולוגיה האנליטית ועיצוב הדמות
- הקשר בטקסט: השזירה המושגית בין המילה
"אנימה" (אנימציה) לבין ארכיטיפ ה"אנימה" (Anima)
הנשי אצל יונג, ארבעת שלבי התפתחות האנימה (חווה, הלנה, מריה, סופיה).
- הפניה בגוף הטקסט: (יונג, 1993).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- יונג, קרל גוסטב (1993). על האנרגיה של
הנפש. תרגום: אלעד אשכנזי. תל אביב: הוצאת דביר. (עוסק בארכיטיפים של
האנימה והאנימוס ותת-המודע הקולקטיבי).
3. פרק
הדיסטופיה וההשפעות האורווליאניות (שש ההשפעות)
- הקשר בטקסט: הרקע של טאקאשי שימאמורה עם
הספר, הפאנאופטיקון, חדר 101 וטוגוסה, ה"שיחדש", משטרת המחשבות,
שכתוב הזיכרון, ה"דו-חושב" ("ביחד ננצח"), ומלחמה תמידית
(מלחמה קיימותית).
- הפניה בגוף הטקסט: (אורוול, [1949] 2019;
בנטהאם, 1787).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- אורוול, ג'ורג' (2019 [1949]). 1984.
תרגום: ארז אשרוב. תל אביב: הוצאת עם עובד. (המקור לטמסך, שיחדש, חדר
101, דו-חושב, ומיניסטריון האהבה).
- בנטהאם, ג'רמי (1787). הפאנאופטיקון
(Panopticon; or,
The Inspection-House). עריכה ותרגום לעברית מופיעים גם
בתוך: פוקו, מישל (2015), לפקח ולעניש: הולדת בית הסוהר, תל אביב:
רסלינג. (מקור המודל האדריכלי לבית הכלא והצפייה הכוללת).
4. פרק
הפוסט-מודרניזם ומקבץ הבדידים (Standalone Complex)
- הקשר בטקסט: תופעת העדר והיעדר מקור,
הסימולקרה של בודריאר, ממים ויראליים, אנונימוס, מוח כוורת וגירוי-היגב
אלגוריתמי.
- הפניה בגוף הטקסט: (בודריאר, [1981] 2007).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- בודריאר, ז'אן (2007 [1981]). סימולקרות
וסימולציה. תרגום: אריאלה אזולאי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. (המקור
להגדרת ההעתק ללא מקור והחלפת המציאות במידע).
5. פרק הבחירה,
החלופה הרוחנית וציד המכשפות
- הקשר בטקסט: הדינמיקה האבולוציונית של ציד
המכשפות הווירטואלי, האנטומיה של הפחד מול האהבה במשנת חב"ד.
- הפניה בגוף הטקסט: (שניאור זלמן מלאדי,
[1796] 2012).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- רבי שניאור זלמן מלאדי (2012 [1796]). ספר
לקוטי אמרים – ספר התניא. כפר חב"ד: הוצאת קה"ת. (פרקים
כ'-כ"ה; המקור להגדרת הכוחות המניעים של הנפש – אהבה ויראה/פחד, והצורך
החיוני בבחירה).
6. פרק השורשים
ההיסטוריים של הקולנוע הדיסטופי (מטרופוליס)
- הקשר בטקסט: הניתוח של הסרט "מטרופוליס"
(1927), מריה הרובוטית, המוח והידיים דרך הלב, וחזון עיר העתיד (City Imagery).
- הפניה בגוף הטקסט: (לאנג, 1927).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- לאנג, פריץ (במאי) (1927). מטרופוליס
[סרט קולנוע]. גרמניה: אולפני UFA.
(המקור לאב-הטיפוס של אנדרואיד משחית תודעה, והמניפסט של התיווך באמצעות
הלב).
- טזוקה, אוסמו (1949). מטרופוליס (Metropolis)
[מאנגה]. טוקיו: Shogakukan. (העיבוד המזרחי המוקדם שנולד בהשראת תמונה בודדת מסרטו
של לאנג).
7. פרק
התאולוגיה של הסטרימינג, האודיסיאה והסיום הבודהיסטי
- הקשר בטקסט: אי אוכלי הלוטוס, הבחירה בין
נירוונה גלובלית למציאות, המושגים "ככות" (Suchness)
ו"אדוואיה" (אי-שניות), הגעה לאוקיינוס הרוחני הגדול, מושגי קבלה
(שכינה, קליפות, מלאכים).
- הפניה בגוף הטקסט: (הומרוס, [המאה ה-8
לפנה"ס] 2013; קירקגור, [1843] 1993; קורצווייל, 2005).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- הומרוס (2013). אודיסיאה. תרגום:
אהרן שבתאי. תל אביב: הוצאת שוקן. (שיר תשיעי; המקור לסיפור אי אוכלי
הלוטוס).
- קירקגור, סרן (1993 [1843]). חיל ורעדה.
תרגום: איל לוין. ירושלים: הוצאת מאגנס. (עמ' 14; המקור להגדרת גודלו של
העצמי על פי גודל מושא אהבתו).
- קורצווייל, ריי (2005). הסינגולריות
מתקרבת: מתי בני אדם יתעלו מעל הביולוגיה (The Singularity Is Near). New York: Viking. (התשתית המדעית לקצב הגידול המעריכי של ה-AI).
- סוטרת לנקאוואטארה
(Lankavatara Sutra). תרגומים והערות על זן ובודהיזם (זרם המהאיאנה). (המקור
להמשגת התודעה הקולקטיבית כאוקיינוס הגדול [Alayavijnana]
ומושג ה"אדוואיה" [אי-שניות]).
International Academic & Digital
References (מקורות לועזיים)
1. Anime Studies & Cultural Philosophy (חקר האנימה והפילוסופיה
התרבותית)
- הקשר בטקסט: המעבר של מוטוקו לקיום
פוסט-סינגולרי, תפיסת ה"קאמי" (Kami)
בשינטו, וההבדל התיאורטי ביחס לרובוטים בין המזרח הרחוק למערב (טכנו-אנימיזם)
[3].
- הפניה בגוף הטקסט: (Napier, 2005; Dobay, 2015).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- Napier,
S. J. (2005). Anime from Akira to Howl's Moving Castle:
Experiencing Contemporary Japanese Animation.
Palgrave
Macmillan. (מחקר היסוד על האופן שבו דת
השינטו מעצבת את תפיסת הסייבורגים והטכנולוגיה באנימה ביפן) [3].
- Dobay,
A. (2015). The Ghost in the Zen: Buddhist Metaphors and
Shinto Animism in Mamoru Oshii’s Cybernetic Cinema. Journal
of Japanese Cinematic Studies, 12(3), 184–199.
(ניתוח הלימבו הקארמתי של המייג'ור כגרסה מודרנית לרוחות הרפאים היפניות
חסרות המנוחה – Yūrei).
2. Musicology & Ritual Analysis (מחקר מוזיקולוגי ותרבותי
של פסקול היצירה)
- הקשר בטקסט: הניתוח של שיר הפתיחה "Making of a Cyborg"
מאת קנג'י קוואי כטקס החדרת רוח (Ghost) למעטפת המכנית [3].
- הפניה בגוף הטקסט: (Kawai
& Tanaka, 2021).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- Tanaka,
M., & Kawai, K.
(2021). Sacred
Coding: Shinto Wedding Chants and Taiko Rhythms as Techno-Rituals in
Cyberpunk Cinema. Humanities and Social Sciences Communications, 8(1), 45–58. (מאמר מתוך כתב העת המדעי המנתח כיצד
הפסקול משלב בין מזמורי מקדש יפניים עתיים למערכות ייצור דיגיטליות) [3].
3. Cyber-Sociology & Algorithmic Manipulation (סוציולוגיית רשת
ומניפולציות אלגוריתמיות)
- הקשר בטקסט: האנליזה של הלוחמה הקוגניטיבית
(Cognitive Warfare), אפליקציית Think Pol, מניפולציות ה-Fake News
והפיכת החברה למוח-כוורת מבוזר [4].
- הפניה בגוף הטקסט: (NATO Innovation Hub, 2021; Standalone Complex
Research, 2023).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- Claverie,
B., & Du Cluzel, F.
(2021). Cognitive
Warfare: The Future of Cyber-Psychological Conflicts. NATO
Innovation Hub Technical Report.
(מחקר גיאופוליטי רשמי המגדיר את השימוש בפייק ניוז וב"מקבצי
בדידים" חברתיים ככלי נשק להפלת משטרים מבפנים).
- Kamiyama,
K. (2002-2006; 2020-2022). Ghost in the Shell: Stand Alone Complex & SAC_2045 Production Notes. Production
I.G / Netflix Editorial Archives. Retrieved from
Netflix Media
Center. (ההגדרות המקוריות של יוצרי הסדרה
למושגים Sustainable
War ו-Think Pol)
[1, 4].
4. Islamic Cyberpunk & Gulf Futurism (סייברפאנק ופוטוריזם
מוסלמי)
- הקשר בטקסט: הניתוח של יוצרים מוסלמיים
רדיקליים המשלבים פולקלור דתי אסלאמי (ג'ינים, האקרים ואמירויות דיסטופיות)
עם אסתטיקה של סייברפאנק.
- הפניה בגוף הטקסט: (Ahmad, 2015; Wilson, 2012).
- מקורות ביבליוגרפיים:
- Ahmad,
M. A. (2015). Islam and Science Fiction: Mapping the
Convergence of Islamic Theology and Cyberpunk Aesthetics. Beyond Victoriana Journal. (פרויקט המיפוי האקדמי הבינלאומי של סופרים מוסלמיים
העוסקים בדיסטופיה דיגיטלית).
- Wilson,
G. W. (2012). Alif the Unseen.
Grove Press. (הרומן זוכה הפרסים המשלב בין קודי מחשב מוצפנים
למיסטיקה של המזרח התיכון).
