יום שישי, 3 ביולי 2020

אני אסביר לך / דבי עשב



אני אסביר לך-

אני מפיקה את עליית הירח

כדי להתיר נדר

ליישב סכסוך ישן

לחפש געגוע שנתפס במחשבה.

אם יצאתי מוקדם

זה בגלל השקט, החושך שהסתיר.

כדי לרקוד בלי סיבה

את הצמרמורת בשפה אחרת.

כדי לא להיות צפופה,

כדי לא להתמהמה

כדי להדהד עוד קצת

אל תוך נהרת אור חיוורת.


יום רביעי, 1 ביולי 2020

סיפורים על גבריות וזיכרון / הכפית


הכפית


משום שסירבתי יום אחד לחרוג מהרגלי הקבוע לשתות ספל תה כהה, בשעה חמש ושלושים אחרי הצהרים, נקלעתי לריב. צירוף הנסיבות גרם כי באותו הזמן ממש, נזקקה האישה שאיתי להסעה דחופה לפגישה במרכז העיר. ידעתי כמובן שהתנהגתי בעיקשות עיוורת אבל הרגל שתיית התה היה היחיד ששמרתי עליו בקנאות כעוגן וכדרגת חופש לחיי שנחשבו בעיני עד אז למפוררים ולא עצמאיים. אני שמחה שאתה אוהב תה, היא ביטאה את המלים בשקט שכיסה על זעמה ואני מצדי אחזתי בכפית באצבעות לבנות מכעס על ההפרעה. מכל מקום, היא עזבה.
אני מתמחה באמנות המלחמה. לא ברמת העימות האישי אלא במדעי המדינה ואסטרטגיה. בשעות הפנאי הנדירות שלי אני משחק גו דרך המחשב עם שחקנים בארצות אחרות. את המשחק למדתי בילדותי. איני יכול לומר כי חיי היו קלים משום שהוצבתי, מעצם טבעם של האנשים שגידלו אותי, בפני שאלות תפיסתיות קשות. כוחו של הכסף נשבר מול עיני המזועזעות בגיל עשר, כאשר אבי המאמץ קרע מולי שטר מדינה בעל ערך גבוה. פרצתי בבכי. גם כאשר הדביק את השטר בניסיון לנחמני לא הועיל הדבר. יום אחד כאשר היינו עסוקים בהכנת עוגות מחבת וחלקנו רגע נדיר של אושר, נגע לפתע פתאום באפי להרף עין עם הכף החמה. מאז ידעתי את יחסיותו של הרגע. עתה כמבוגר אני יכול להעריך אותו יותר אם כי לבי עדיין בוכה על תום ילדות שאולי נלקח. האם יש תום של ילדות? יכול אני לומר כי היו רגעים שחשתי כי אני גווע מצחוק. הוא היה ליצן כביר. זאת בצד רגעי שנאה ותסכול איומים משום שחשתי כי הוא הולם בתפיסתי הצעירה ללא רחמים ובחוסר סבלנות. נלחמתי באבי המאמץ ללא הרף ואולם אט אט נתחוור לי, שלא לרצוני, כי אני נמצא במחיצתו של רב אמן הנחבא מאחורי מחיצת השוטה הבלתי צפוי. הייתה לו תלמידה אחת בלבד שראה אותה לעיתים רחוקות. מפעם לפעם נקרא לפגוש אנשים בהרים שנחבאו באובך והיה שב עייף ומרוצה בדרך כלל.
אבי הביולוגי שלא הכרתיו, חונך וחי כקונפוציאני ואולם אמי נולדה כנזירה טאואיסטית. דבקותו בכללים של אבי גרמה לה זעם ומוקדם מאוד בשחר ילדותי עזבה אמי ונסעה אל ההרים לשהות במקדש טאנטרי. אז חזרה לעיר הגדולה, עורה זוהר, להמשיך לגדל אותי. לאחר כמה שנים עברנו היא ואני לחיות במחיצתו של המורה. החפץ היחיד שלקחה עמה היה אריח חרסינה קטן עם קליגרפיה של ההקסאגרמה השלישית ''ג'וּן'' מתוך ספר התמורות. החיים עמה הכילו תחושת רעם קבועה מתחת לאדמה ואי אפשר היה לצפות את תגובותיה, דבר שגרם לי למתח מתמיד ורווח לי מאוד כשעזבתי לבסוף את הבית.
שני אלה, אבי המאמץ ואמי, חיו כשחקנים אנונימיים בדלות רבה. התקשיתי מאוד להבין את דֶמון השלמות שעיצב את חייהם וכמו גם את דרגת החופש שחיפשו וסיפקו אחד לשני, דבר שאני מבין אותו לאשורו היום עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי.
ספרייה הייתה הנוף הראשון שנראה בבית שגדלתי בו מדלת הכניסה. מדפי עץ אורן משוחים בלכה כהה, שפתי העץ מעוגלות בסגנון ישן. ספרים נצברו על המדפים באי סדר של שימוש מרובה. במקומות שלא הוצאו ספרים זמן רב נצטבר אבק רב שטרחו לנקותו לעיתים רחוקות. צעצועים קטנים מורכבים היו מפוזרים אקראית על המדפים, מכוסים אבק גם הם, כדורי כסף כבדים בקופסה מחופה ברוקד כחול השמיעו צליל עדין כאשר אחזתי בהם. בספרייה מצאתי ספרי הסבר להכנת יין ולחם, כרכים נדירים של אמרות המומחים אודות יד המוחלט העליון, ספר התמורות, ספרי האיש החום, הבריתות השונות על כל כרכיהן, מפות שונות הן של כוכבים והן של גוף האדם, ספרו של לו-קר-צו מהיבשת המערבית הישנה ועוד רבים. מצולע עץ חום מאובק בעל שישה עשר חודים עמד על המדף כחידה רנסאנסית בלתי ניתנת לפירוק על אף כל מאמציי. במדף תחתיו שכנה קופסה כהה עם דסקיות שנהב כהות ובהירות למשחק גו. מאז שעזבתי את הבית לא נעשה בה שימוש.
חלק נכבד ממחזורי הרווח והכסף של  ימים אלו שאני חי בהם הוא שמיעת סיפוריהם של אנשים וכתיבתם בדפים ציבוריים. בהתאמה לתודעה האנושית, חלק נכבד מפיק רווח נאה מסיפורים של מין ופשיעה ומוות המסבים ריגוש עז לקהל רב, אולם יש קהל המעוניין לשמוע סיפורים אחרים. נתמזל מזלי ואני מוציא חלק מפרנסתי מסוג זה של סיפורים שאני מלקט. יום לאחר שרבתי עם אשתי נתבקשתי לשוחח עם רב אמן קונפוציאני זקן שהסתגר בביתו מזה שנים. הוא העמיד דורות של תלמידים אשר כיום הם המנדרינים הרשמיים ועל פיהם יישק דבר. תלמידיו הישירים נחשבו למיוחסים ביותר ועסקו בפרשנויות של תפיסות עולם קודמות, קטלוגן והוראתן. הנושאים שנתבקשתי לשוחח עמו עליהם היו טקסים חילוניים וגישתו אל המוות.
שאלתי את אבי המאמץ אודות רב האמן הקונפוציאני והוא נתחייך. הו, אמר, ונקב בשמו: אבן-משחזת, הוא מצוין. אולם שהות קלה בדיבורו סימנה לי כי הוא מתייחס להיבט אחד בלבד ומטיל ספק בקיומו של היבט אחר. כמובן שלא ידעתי מהו זה ומהו האחר, אך חשתי רעם קל מתחת לאדמה וסקרנותי התעוררה בד בבד עם עוינות לא ברורה. ראה, אמרתי לו בדיפלומטיות, אודה לך מאוד אם תסכים לשוחח איתי לפני הראיון. אין בעיה, הוא ענה, בוהה, בוחש חסר ידיעה בספל התה שלו. אני רוצה לשאול אותו שאלות רקע נוחות ולאחר מכן, הרהבתי עוז, אולי שאלות הצופנות ביקורת בתוכן. הוא נתחייך שוב וניער את הכפית על פי המצווה שלוש פעמים למנחה. מתי שתרצה, ענה לי, ממוקד עלי לרגע קט ומתערפל מחדש. הייתי מרוצה. הוא נפנה אלי חזרה ושאל ברישול מחויך כדרכו בשנים האחרונות: מתי תבוא לשחק איתי גו? בהזדמנות, התחמקתי כדרכי. מה שלום אשתך? שאל לפתע, משליך כמנהגו המרגיז את הכפית ברעש לכיור ואוחז בספל באצבעות קלות. לא ראיתי אתכם בזמן האחרון. בסדר, עניתי קצרות, מסתמר. נטלתי את הרכב המשפחתי ונסעתי לשחק במשחקי הכדור של יום שישי עם עמיתיי לכתיבה.
השתוממתי לגלות בימים הבאים כי בספרייתו של אבי המאמץ כמה וכמה כתבים של אותו רב אמן קשיש. אני מאוד אוהב לקרוא אותו, שח לי, כאשר שאלתי אותו עליהם. למדתי ממנו רבות. מעולם לא פגשתי אותו. את תלמידיו פגשתי. כאן חלפה עננה לא מורגשת כאשר חייך. אבי תדרך אותי בבקיאות שלא ציפיתי לה באשר לאופי השאלות, לרקע האקדמי ויחסי הכוחות האקדמיים בזירה הפילוסופית ואז להפתעתי הוסיף: קרוב לוודאי שתשתו תה. אני מניח שהתה יוגש בספלי חרסינה עם דוגמה מסורתית. במצב זה, זו השאלה שעליך לשאול אותו לקראת סוף הראיון: האם אתה אוהב תה? שים לב לתשובתו. אם יענה במילים, סיים בזאת את המפגש במילות נימוס. אם לא יענה במילים, שמוט את הכפית על הצלוחית של הספל כדי שיישמע צליל ברור. הבטח לי כי תביא את תשובתו, אמר לי בחיוך שגרם לי אי נוחות. אני סקרן. מכיוון שהייתי במצב רוח נוח נעניתי בפזיזות והבטחתי. התחרטתי על כך מיד ואולם, המילה כבר נאמרה.
כיצד שואלים איש זקן מה גישתו כלפי המוות? לכאורה חסר נימוס. אולם איש זה היה אורים ותומים בתורות רבות ויחסן אל החיים ומעבר להם. ספריו היו כתבים מכוננים בכל האקדמיות ועליהם כבר נכתב דור חדש של ספרים. על פי מה שליקטתי הוא צמח במסגרת קפדנית ביותר שהיגוייה המדוקדק נשמע היטב בדיבורו. גופו היה קטן, אצבעותיו רכות, שערותיו לבנות ונפזרות לצדדים. בתו שהתה לצידו קשובה לכל צורך ודרישה, אמדתי את גופה ותהיתי במעומעם היכן אשתו. שתינו תה ירוק, עשיר כתרד צעיר, מספלי חרסינה בצבע קרם של ווג'ווד עם דוגמת דרקונים כחולה. עיניו היו כחולות תמות עם קמטי חיוך בצידיהן כאשר ציטט את הפסוק האלמותי: ''כוס התה היא מציאות בין השלכות''. ואולם מאוחר יותר בשיחתנו למדתי כי הקמטים נוצרו גם מצמצום נחוש וספקני של העיניים כאשר לא הובן, לדעתו.
האם היה נאור? איני יודע. מואר? לא. אולי. נדיב, חביב, רך ומבין, מעל גרעין קשה וסגור חבוי בעומקו. הוא השתמש בנתק מהסביבה על פי רצונו. בתשובה לשאלותיי ענה במתינות תשובות מפורטות עם סימוכין רבים מכל חצרות הידע שביבשת. עתה חשתי בשמץ ממה שחשבתי כי אבי המאמץ הגיב אליו. סריג המילים היה מרווח דיו עד כי יכולתי לחוש מבעד לרווחים את הרעד העמוק שפעם מתחת לרגליי בבית שבו גדלתי. איני יודע אם רווח זה נוצר מפאת צליל גילו או שמא בגלל ידיעתו או, שמא בגלל ידיעתי. משום מה הסבה לי התחושה נוחם עד כי עיניי נתלחלחו. הוא הציץ בי בסקרנות, כביכול היה לנו משהו משותף מעבר לידיעה. איש צעיר, בן כמה אתה? פנה אלי בהיגויו המדויק. בן שלושים ושלוש אני, עניתי לו במבוכה בשל האינטימיות הבלתי צפויה.
שעה חלפה. בתו הביטה בי לסימן כי תם הזמן. אנו לקראת הסוף, ביקשתי ככפוי שד, מבויש, נזעם על הבטחתי, טרחנותו של אבי המאמץ ואווילותה של השאלה. נותרה שאלה אחת בלבד שעלי לשאול אותך לפני שאלך. שאל, ענה ועצם את עיניו בעייפות.
האם אתה אוהב תה? שאלתי במאמץ. קולה של אשתי פעם לפתע בראשי והיה כה קרוב עד כי המילים נשמעו כרצף רך של רעמים. הוא שהה רגע ארוך ואז, כחול עיניו נח על עיניי ממוקד בפתאומיות, שמט את הכפית שאחז. ראיתי את הכפית שלו צונחת בתוך הכחול של עיניו כסדרת תמונות פוגעת בלוח השולחן מנתרת פוגעת שוב מתהפכת חוזרת למצבה הקודם נעה מעט ודוממת. לא שמעתי דבר. ברקע, כתפאורה נעה ללא קול, חשה אליו בתו, כאשר מישהו הרים בקושי את הכפית שלי, כבדה כמטיל ברזל. שמטתי אותה על הצלוחית. צלילה הקטן נפרד ממנה באיטיות ממרחק רב ונתגלגל ברעם מוכסף שעצר את בתו במרוצתה.
מי אתה? שאל. מנין הגעת?
סיפרתי לו בלשון כבדה על אבי המאמץ. רוגז ומחייך בעל כורחי בוזמנית, הוצפתי בתחושת דחיפות עצומה. לאחר שהות שהייתה קשה לי ללא נשוא נוכחתי לחרדתי כי עיניו הוצפו דמעות. הוא חייך. אז יש מישהו לבסוף, אמר, מושיט את ידו. נפרדתי ממנו לשלום בחיפזון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי לחייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון הנייד של אשתי.

גבעתיים, ינואר 2004

מטבח 2319


לפעמים,


יום שבת, 27 ביוני 2020

שימוע / דבי עשב



פתאום אני רגועה. איכשהו זורם בתוכי כוח שהיה רדום זמן רב, מקיץ חזק מתמיד
מתרדמה ארוכה.
ושמא הייתי זקוקה לסטירה הזו ששמה שימוע, עלוב, חסר בסיס, כדי לשמוע את עצמי צוחקת בקול, בלי סיבה ולהשתטות כמו שיודעת.
הכוח השקט הזה משייט,זזה הצידה כדי לא להפריע לו למלא אותי. הוא חם ולח כמו הקיץ.
בבת אחת הכל מתבהר לי. החיצים שנורים אכן הופכים לפרחים והניחוח מחייך. 
בין האבנים הגדולות שנפלו בחורבן צומחים עשבים שוטים ורעננים והרוח מרקדת אותם.
החיים הם פרח, המוות הוא פרח, הפחד משניהם גם הוא פרח.
אלה הפרחים שעשויים מאותו חומר שאני עשויה.
אני הפרפר שעף ומוצץ את הצוף משלושתם ולו רק ליום אחד ארוך. 


רחוב הרצל 3 שירים 1984 Herzl street


רחוב הרצל 3 שירים 1984



1

ילדי הצג פתוחים ומחליפים צבעים, כחול לבן כחול,

 ובגני הילדים כבר מקלידים תק תק ת''ח ת''ט.

הדגל מתרומם וחצוצרה נשמעת, הדי נאום רחוק, ומלך מרושע ובת פרעה כורעת, 

עשן עולה אצל המשרפות.

הצג כבר התמלא עכשיו צופן גיבוי, הכל עובר לזיכרון, הכל הכל חסוי.

בבוא שעה נשים דיסקט, מסך יואר פתאום. תופיע הרשימה.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.

 ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

כל ילד בתורו לפי הגיל אוחזים אותו בסנטרו ומרימים למעלה את הראש

ואז עם אבן קודש פצל חדוד, נוגעים, נוגעים בלחי.

ולפי האות עם הצפירה חורצים עד צאת הדם, את תו הזיכרון בגרות נקם.

ועם חנית מתנת השבט, זה סמל של זכרות דוקר,

כמו שריטה על התקליט בתום כל סבב נזדקר.

כי זהו צופן שורטני, אנחנו הגברים שלו

וכל צפירה וכל איום תמיד תמיד נזכור אותו

אנחנו המצפון של העולם, אנחנו הדיסקטים של העם, כל גבר בתורו תכנת.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.

ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם ייקום לעד.


2

עיר יד שנייה


אוויר רוטט שרוב, עולה נפרד מעל הרחובות, מיתר אחר מיתר ניתק, הנשל מתפצל.

ובתנועות קטנות של עור שחום ושן צוהבת של חרק דחפור, קולפת לה העיר את המדרכת.

נערמות בלטות אפורות, אבני שפה מכסי ביוב, ריהוט ישן בעגלה,

עמוד וטלוויזיות בלי חיבור חשמל

ספרי לימוד, צעצועי תינוק ודשא שנקצר מכבר.

עצים זזים, חוטים, בובות נכות וליצנים במדרחוב מול הקהל.

מעקפים אבות עורקים ומסתמים פותלים חרוץ צהוב רצים כמשוגעים מתחת אבן משולבת

טרה קוטה טרה רוסה וגרוסת ונהמה תולה כאד רחוק מאוד.

והיא בנויה על חול ונשובה כמוהו רוחות מעבר ים ושמלתה עכשיו היא חול חדש

מונח לקראת המסיבה שנקבעה והיא התפאורה, המחזה, והקהל והביקורת

פשוטה פשוקה פטומה ומלחיתה ברוח קיץ

עיר יד שנייה.


3

כלב מלחמה


קפיצי חלק יפה מוכן לכל דבר, שיניים חשופות ומחשבה שטוחה, מובן לו כל דבר,

שוכב על המגש עם חברים אפיים, אני בשר טרי עם קרום על העיניים.

אני בשר טרי עם קרום על העיניים רוצה לטרוף ולהשמיד.

אני קורבן עולה, שופך את הקרביים, נחשו אצלי עתיד.

שנים של התניה פינוק ועטיפת שומן כבדה

אני מוגן אני חזק אני רק ממלא תפקיד

כי אלה השנים של הבשר

וזה הזמן שהוא צועק ורץ

וזה הזמן לקחת את הגבר ולעצב חייל פרש ורץ

ומובילים אותי ביד, אני פועל לפי הריח, רעב ויחם סימניי, שנותיו של הבשר.

אני רוטט בועט שילחו אותי קדימה, אתם המובילים יודעים לאן אגיע.

אתם קובעים לי את הדרך, אני מכיר תודה. אתם חסרי שיניים אני עושה המלאכה.

אלו הן שנים טובות, שנים של פעולה, סוף סוף נגמר בית ספר

ושם בקצה הדרך יש לוח מטרה.

אבל, זה בן דמותי מוטל לצד הדרך ורק פניו חיות על המרקע

והפנים שלו אומרות לי, היי, והפנים אומרות היי כלב מלחמה

כשאחרים אומרים לי היי תרוץ, תרוץ מהר אנחנו באמת אומרים תודה

תודה רבה תרוץ תודה רבה רק אל תפסיק לרוץ תודה


יום רביעי, 24 ביוני 2020

סגורה


סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 
סגורה 

יום שבת, 13 ביוני 2020

פסוקי ההשתוקקות / שיר השירים



סביב המילה משתרע מרחב של שתיקה. 
ללא המילה לא היה מרחב זה נברא. 

סביב הפסוק משתרע מרחב של שתיקה. 
ללא הפסוק לא היה מרחב זה נברא. 

סביב השיר משתרע מרחב של שתיקה. 
ללא השירה לא היה מרחב זה נברא.


   
1
שִׁיר
הַשִּׁירִים
אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃


2
יִשָּׁקֵנִי
מִנְּשִׁיקוֹת
פִּיהוּ,
כִּי־
טוֹבִים דֹּדֶיךָ
מִיָּיִן׃


3
לְרֵיחַ
שְׁמָנֶיךָ
טוֹבִים,
שֶׁמֶן תּוּרַק
שְׁמֶךָ;
עַל־
כֵּן
עֲלָמוֹת
אֲהֵבוּךָ׃ 


4
מָשְׁכֵנִי
אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה;
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו,
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה
בָּךְ,
נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ
מִיַּיִן,
מֵישָׁרִים
אֲהֵבוּךָ

Karin Brunnemann / photos / The Essence of the Rose



 Karin Brunnemann / photos / The Essence of the Rose

תווים של אדריכל / דבי עשב




תווים של אדריכל / דבי עשב

זאת הייתה מוסיקה, ללא ספק. אחרת. צורמת, שורטת.
מוסיקה עם נוכחות גשמית. אפשר היה לגעת בצלילים, להישרף מטונים גבוהים, להיקרע לגזרים, לדמם.
היו גם הפרחים של דביוסי, מרחפים עם שר היער, נוגים, נוגעים ללב, יפים ,כה יפים. בני שיש אילמים שנעו למגע מתפזר 
ניסו לסמן אהבה.
כמו משוגעת קשרתי רתמים לסמן לבדואי שאני מסכימה.
בזריזות, שהפתיעה אותי רצתי עם כאב עז בכף הרגל, צולעת בחן רב. חיה, למיטב ידיעתי, נושמת איזה צופן גנטי של אבותיי הקדמונים.
גלגל החמה, גלגל העין נותרו כתמונה צועקת עמוק באיזה זיכרון.
איבדתי את אבא בתורכיה בין העננים שטיפסו אל ההר.
עצובה נפרדתי מנשמתו, כמה קרוב שיכולתי.
חיכו לי ללוויה.
אח''כ התחלתי להיפרד מאימא, שסירבה להתעורר, שוכחת את עצמה בחלומות, אי השם בצ'ילה, קרוב לים. היא עזבה ,שותקת את מותה. בית קברות חילוני, מרסדס סוסה, יין, שיר שכולו עפר,
שמלה שחורה, כובע שחור רחב תיתורה סרט.
גב אל גב עם הילדה שהייתי המוות היה רק ההתחלה.
אח''כ אבדה טאשה, כלבתי. הורדמה מתוך אותה חמלה אסורה של גסיסה. של מוות הנועץ שיניו בחיים, תוך כדי.
המוסיקה צרבה את כפות ידי.
אולי אז התחלתי לאבד עקבות של זמן. התווים ריחפו על ומתחת לחומשה, מתערבבים.
איזה אדריכל-מלחין היה זה?
איבדתי את העבודה.
איבדתי את טבעת הנישואין בים, שקעה למצולות. איבדתי את המפתחות לבית, את הארנק עם כל התעודות המזהות אותי עם משהו.
רשרוש הרוח בעלים הייתה מוסיקה של ריקודים,
מאיימת, מפתה.
הכדורים נגד דיכאון ישנים בקופסה הכחולה ליד המיטה. הם מפחידים.
זה לא דיכאון.
אני מבינה שאני נידונה להתרומם שוב ושוב, להתחדש בלידות חדשות לבקרים.
להישרף, לשקוע.
מוסיקה של אבנים.
איזו מלחמה בתוך האניים. חרבות, הטלת פצצות. רצח, דקירות.
מארבים לשדים. להיות ערה ללא הפסק, ערנית וצלולה.
לא, זה בלתי אפשרי בעליל.
אז עצמתי עין. נעצתי פרחי ציפורן בלימון, הרחתי קינמון, צבעתי בכתום עז של קארי אורז לבן.
זילוף של שמן זית.
מוסיקה שמימית שטה בתוכי. שוכחת.
שחיתי בתנועות רכות מעל הנחשים והעקרבים ששרצו על האדמה.
ספרתי גרגרי מלח גס, הוספתי חומץ בלסאמי מצומצם, החרפתי בפפריקה אדומה-סימנתי שוב.
אלה היו שטחי ההפקר לאפות עוגת גזר. אולי אפשר לקנות חיבה תמורת מתיקות של סוכר חום?
ריח הזנגוויל שקרא למלאכים......
יש לי חיבה יתרה לאשליות, פרחים קטנטנים, לעננים ,לעופות מים, לפסים שהים מותיר אחריו..
זה כתב. זאת מוסיקה.
קאליגולה בא לבקר בראשי.
ושוב דביוסי מרכך את הדרך.
הציפור מחייכת מן העצים הרבים.
אלי?
והמלאכים באים, באלפים. מקיפים אותי, נושאים לשחקים.
אוחזים במרפקים. בברכיים. בעדינות.
אנחנו נוסקים.
לא, לא אבד דבר.
הכול כתוב.
אדריכל צבע בצלילים ואבן את המרחב.
זה לא עצוב. לא.
הציפור מחייכת.
ירד גשם
עכשיו כבר לא.

יום שישי, 15 במאי 2020

התעלסות נמרים / לא נודע

התעלסות נמרים / לא נודע
המאה ה-5 לספירה, מתורגם מסנסקריט ע"י אריה זקס.

רועדת מפחד,
ראיתי התעלסות נמרים.
בפרווה מפוארת
מצאו זה את זו והזדווגו.
לו נכנסתי ביניהם,
לו ניסיתי למשוך ברעמה ולהפרידם,
הייתי מסתכנת הרבה פחות
מאשר כשעברתי בסירתי
וראיתי אותך עומד על גזע עץ כרות,
דרוך לצלול
ולהצית את הנהר. 


יום רביעי, 6 במאי 2020

יש חדש במערב / תולדות הניו-אייג' / אורי לוטן / כיצד נוצר ספר זה




כיצד נוצר ספר זה

הספר הזה התחיל להיווצר בשנת 2002 על שפת הים התיכון כאשר שתינו באחד הבקרים קפה ממכונת קפה לא מכוונת על הדֶק של בננה ביץ' לאחר שעשינו טאי צ'י על החוף. איציק פטיש שהיה אחד מחמשת הישראלים הראשונים ששהו בפונה (יחד עם אורי לוטן, ניצן מיכאלי, עופר בגט ונימי גטר) מצא מתגוללים ברחוב את חמשת הכרכים של יומני הרצל במהדורה משנת 1939. על רקע סיור הבוקר היומי של מסוקי הקרב הוא אמר שחייבים, אבל ממש חייבים, לעשות עם היומנים משהו כי החומר שלהם מדהים. הוא חשב על תוכנית טלוויזיה. מה אתה יכול לעשות עם זה? שאל. 

כדי להבהיר את השפה הארכאית עיבדתי את הפרקים הראשונים לשפה מדוברת וזה נשמע באמת מדהים. ללא ספק המילון המודרני שהועשר במינוח הניו אייג'י תרם מאוד. הרצל פשוט היה בטראנס. בשפה עכשווית/ניו אייג'ית אפשר לומר שהוא תיקשר וקיבל מסרים בזרם תודעה. לא סתם התייחסו אליו כאל משיח. הסיפור שלו זרק אור גם על הציונות החלוצית עם התפיסה הקומונארית, ארץ ישראל הייתה בהחלט הודו או סיני של אז עבור יהודי אירופה הצעירים שהשתכרו מהחופש והמרחב המואר וגם מסיבות הטראנס של ההורה במשך הלילות, ודת העבודה של א.ד גורדון וסדנאות המודעות כמו שנערכו בביתניה. אלו היו הדים גם של הרומנטיקה הגרמנית וגם של הסערה הקומוניסטית. אמרתי לאיציק שאלך לפגוש את אורי כי הוא האיש המתאים להצטרף ולעבוד על דבר כזה.

אסי (אספה פלד) החברה הנפלאה שלנו שהייתה עושה לידינו צ'יקונג על החוף סיפרה לנו שלא מזמן ראיינה את אורי בדירתו לרגל יציאת ספר מסעות שנטל בו חלק. התקשרתי לאורי שנורא שמח וקבענו פגישה מייד. עכשיו, כשסיפרתי לאחי, (ניצן מיכאלי) שהיה חברו הוותיק של אורי מתקופת פונה, הוא אמר: אני מצטרף! וכך עלינו ביחד את כל המדרגות עד לדירת הגג של אורי. אורי הכפוף והנרגש פתח לנו את הדלת ועל רקע הגולגולת של הגרייטפולדד שמעל למחשב והאור העמום האדמדם בדירה אפופת העשן הוא נראה קצת כמו ריף-רף ממופע האימים של רוקי.

הפגישה הייתה נורא שמחה עם אופי של פגישת מחזור וישבנו על הגג. אורי היה מאושר. הוא זז ללא הפסקה מעביר את גבו הנוקשה (הוא סבל ממחלה של התקשות עצמות) מתנוחה לתנוחה, החתול שלו טיפס עלינו ודיברנו עד אחת בלילה על פונה ויפן ופוסט פונה ועל יחסים וגיל וכל מיני אנשים וגם על ההחלטה שלי לעשות הוצאת ספרים שהדליקה אותו ובמיוחד הרעיון של מחבר-שותף. ובאמת הקשר נדלק.

התחלנו להיפגש בקביעות ולדבר בטלפון מידי יום והתעסקנו עם הרצל שמיצבנו אותו כאחד מנביאי הגלובליזציה וכטיפוס ניו-אייג'י וגם כמובן בענייני ההוצאה ורעיונות שקיווינו שיש בהם איזה שהוא ממש לתרגומים של ספרים קלאסיים שהזכויות עליהם הפכו לציבוריות, (הוא רצה לתרגם את ליידי צ'טרלי מחדש), ושיתופי פעולה עם הוצאות אחרות ואפילו הלכתי למפעלים אוניברסיטאיים וכל מיני רעיונות אחרים כמו תוכניות טלוויזיה וסרט. היה לו רעיון לכתוב ספר על הסי.אי. איי. וסיפור הל.ס.ד. (מופיע בפרק הל.ס.ד. בספר), הוא הראה לי את הפרק הראשון בספר שתכנן על אושו ששמו היה ''האושר ועונשו'', (מופיע כפרק שלישי מחמשת הפרקים על אושו בספר) הוא תכנן לכתוב את הסיפור של בר ושלו כרומן. הוא הגה את הרעיון שנעשה את מילון הניו אייג', ואז אורי אמר שהוא רוצה לכתוב את הספר הזה ''תולדות הניו-אייג''' והתחלנו להתעסק עם זה.

עשינו גם פגישה עם איציק שגם לא ראה את אורי מיליון שנה והיה גם לה את אותו גוון מוזר של כל הפגישות שלנו. ישבנו באפלולית עם הכרכים של כתבי הרצל במשך ארבע שעות ושתינו תה בכוסות קלקר. אחד הרעיונות המשגעים שהגענו אליו היה לעשות אופרת רוק על הרצל כי אורי אמר שבמחזות עושים הכי הרבה כסף (הה!) ורצינו, לאחר שפסלנו המון דמויות,  שחנה מרון תשחק את הרצל כי יש לה את האנרגיה הנכונה. אורי כבר ידע מי יהיה הרכב הרוק שינגן בהצגה.

עבורי זה היה תענוג כביר לדבר איתו כי הרעיונות שטפו בינינו בעוצמה והבנו אחד את השני עוד לפני שהמשפטים הסתיימו. אפשר לומר שהיינו מדיומים ומעוררים אחד עבור השני. יום אחד צלצל הטלפון: ''האאיי...!'' היה לו היי מיוחד עולה ויורד. תמיד הייתי מתחיל לצחוק. אני רוצה לקרוא לספר ''יש חדש במערב'' בפראפראזה על... ''במערב אין כל חדש'' של אריך מריה רימארק, השלמתי אותו. צחקנו ביחד.

הוא הגדיר את תחילת הספר עם הביטלס, כל המורים והזמנים באמצע והסיום עם מותו של ג'ון לנון. אהבתי. דיברנו המון בטלפון ונפגשנו בתולעת ספרים ובכנפה וכמובן בדירת הגג. אבל הדברים התחילו להתקדם רק כאשר גליה עזרן הופיעה עם מדור הניו-אייג'. שם התחילו להופיע פרקי הספר כמאמרים, היה דדליין, הייתה עורכת, ניצן התחיל לערוך עם אורי את ספרי בארי לונג בפגישות שבועיות בהוצאה שהתחילה להתהוות ואורי פרח סוף סוף מחדש לאחר תקופה ארוכה של אפלה וקיבל ים של טוקבקים למרות שהיה על הקרשים מבחינה כספית והמחשב שלו הלך ובכלל היה לא קל. היינו עסוקים בשיחות שעזרו לשנינו ושהתחילו בדיונים והצדקות על זכותו של האמן להתקיים ועל מנהלי חשבונות ובנקים שמתמחים בהוצאת הנשמה (בטח זה הקשר שלהם לניו אייג') והסתיימו במסקנה נחרצת שצריך לכתוב ובמיוחד את הספר הזה שיהיה כמובן הצלחה סוף סוף.

באחד הימים אורי התקשר לספר לי מה העטיפה שהוא רוצה: סצינת הסעודה האחרונה עם כל הגורואים. המאמרים/פרקי הספר הצטברו, דחקתי באורי שיכתוב כבר על המיסטיקה הנאצית ועל הקסלי ועל האר''י הקדוש והרצל והציונות החלוצית עם ההורה המיסטית והוידויים. שלושת הפרקים האחרונים עדיין חסרים. ואז, אורי נעלם. ניצן התקשר אלי בעשר בלילה גשום ואמר שאורי לא זמין כבר שלשה ימים למרות שהוא קבע איתו ישיבת עריכה על ספר המדיטציה. בהתחלה חשבתי ששוב ניתקו לו את הטלפון, חוויה שעברנו שנינו לעיתים קרובות, אבל חיה אמרה לי סע ותבדוק. נסעתי אליו לדירה ולא הייתה תשובה. כהרגלי הפראנואידי (או האקאשי) נכנסתי לאיכילוב לשאול במיון. כן, הם אמרו. נוירוכירורגית קומה 8, לאחר ניתוח. אורי נפל במדרגות.

ליווינו אותו בדרך הייסורים שלו בבית החולים, שם פגשתי לראשונה את גליה עזרן ובר בליניצקי ועלה ורונית סילברמן, ושרונה גורי ואילנה בלאו, אבי שינה, שרה, עיינה אילון, בלהה, ערן סאבאג, ענת הלחמי. חבורה שמשתתפיה נפגשו רק בצומת האירועים של התאונה של אורי וגם שם בין הקירות הלבנים חווינו את אותו חשמל שליווה את אורי בכל מקום וזמן. אורי לוטן עזב את גופו באפריל 2004.

סיימנו לערוך ולעמד את הספר ביולי 2006. ברקע, הקרשצ'נדו של אופרת המזרח התיכון עולה לגבהים בטילים והפצצות. אני מקווה שהקול הפרטי והשפוי של הספר הזה יפעל במשהו לאיזון ולהרגעה וכמו שאומרת האמרה האינדיאנית: יתרום להרמוניה של היקום.

העטיפה היא תמונת מחזור של כיתת הניו אייג' עם דמויות מכוננות כמו בודהה, ישוע, רוּמי, פרנציסקוס הקדוש, והאר''י הקדוש משפיעים ונותני השראה כמו לואיס קרול וג'ון לנון, ונשמות חופשיות כמו ג'רי גרסייה, ג'ים מוריסון ואנני ספרינקל. כדאי לשים לב להבעות הפנים: המתלהב, האדיש, החששן, האטום, הרציני, החמוד, החשדן, האוטיסט, המסתגר, הביישן, הסקרן וכו'. כולנו בני אדם וכאשר אנחנו מקובצים ביחד הפרסונות שלנו מוגדרות על ידי האחרות והופכות ליחסיות. חיוכו של אורי ריחף לנו מעבר לכתף, לחתול המחייך עצמו יש מקום כבוד במרכז התמונה, הנה הספר לפניכם.


בשנות השישים יצאו לאור "ספרי אישים" של מגלי עולם או ממציאים, אנשים ששינו את פני העולם וכו'. היו שם פרקים קצרים שתיארו את קוך מגלה חיידק השחפת, זמלוויס שנלחם בקדחת היולדות כמו בספר "חלוצי הרפואה", או יוהן סוטר הבעלים הקנייני הראשון של קליפורניה, הנדל יוצר "המשיח" וסקוט – חלוץ הקוטב הדרומי, שתוארו כמיניאטורות היסטוריות על ידי סטיפן צווייג בספרו "שעות גורליות". האוצר שקיבץ את האישים יחדיו לגלריה אחת ניסה לבטא את הצייטגייסט של התקופה ולשרטט את קווי הגבול שאחריהם העולם חשב אחרת. אין קשר ישיר בין האישים והזמן שבו חיו חוץ מההשתתפות בגלריה שסימנה אותם כמעצבי דעת קהל, וכחלוצים לשינוי תפיסתי-טכנולוגי, מייצגים בולטים של עולם מתחדש.

ספרו של אורי לוטן, "יש חדש במערב – תולדות הניו אייג'", משתייך לז'אנר הזה. לוטן  מקבץ גלריה של אישים שהשפיעו על תפיסה אנושית וחברתית ואשר משנתם, שנחשבה בזמנם אזוטרית, מבשרת (1975-2005) עידן חדש של תקשורת-טכנולוגיה ורב-תרבותיות. בספר אסופה של משפיעים תקשורתיים ותרבותיים, מעצבי התנהגות, מנסחי מושגים, מונחים ושפה. כשאנו קונים בסופרמרקט יוגורט אורגני או תומכים בשימוש בנייר ממוחזר או דוגלים ברב-תרבותיות, אנו שייכים לגלגול תודעתי - הצייטגייסט של ימינו, ולעתים מסקרן לדעת מי היו דובריה, סוכניה או נביאיה של אותה רוח שאנו שותפים לה. 


מחלקה פנימית


מחלקה פנימית


האם רוח בוקר קל, נושא בושמו של פרח עצים וורוד לרגע קל חולף
האם רוח רגע קל, פחוּת מפרץ רעם בגלגל, של סער עז עולה שוטף?

האם רסיס של רוח מן הכלום מצדיק את זמן ההמתנה, דממה ריקה, כאב ואכזבה?
האם חלום חולף פחוּת מספר הכללים המסודר? ומה קודם למה, חלום או מעשה, ברגע המואר?

האם עלה זעיר, נופל, צבעו זהוב, ברחוב אדיש, מכה גלים במורדו?
האם עלה נופל לבד, או שמא יש לחלום אותו?
והחולם המעולף הנכִּירו?

כי החולם זוכר, ומעצב את העומד לבוא, הילת ברזל קודחת את ראשו ואין עוד ראש על הכרים שלידו
והקצב מוריד את הקופיץ והפועל מסיר את הגלגל, והחולם עוטף אותם כולם כרוח בוקר קל.

זיכרון עולם נובע מפטפט דרכו בלי הרף, מסיע מנצנץ אבקת פרחים בזרם
וגבותיו עולות מעקימות בתהייה צוחקת ובוכה: כי מי יחלום אתכם עתה?


6.5.2005

נראה כמו גשם / ג'והן פרי ברלאו


נראה כמו גשם
ג'והן פרי ברלאו
עברית: ד.מ.


היום התעוררתי...
מרגיש את הצד שלך במיטה
הסדינים היו עדיין חמים היכן ששכבת.
הלכת...
ולבי נמלא אימה.
אפשר שלא תישני כאן עוד

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה בטוח נראה כמו גשם.

האם התעוררת פעם אל הצליל
של חתולי הרחוב שעושים אהבה
ומנחשת מצעקותיהם
כי הנך מקשיבה לקרב?
כי, את הרי יודעת...
שנאה זה ממש הדבר האחרון שהם חושבים עליו.
הם בסך הכל מנסים לצלוח את הלילה.

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה ממש נראה כמו גשם.

אני רק רוצה לאחוז בך
אינני מתכוון לקשור אותך
או לגדור אותך במסגרות
אולי אטבע.
זה רק שהתרגלתי
שתהיי בסביבה
תמונת הנוף שלי תהיה ריקה
אם הלכת.