יום שני, 16 במאי 2022

הַר דֶּרֶךְ בַּיִת זְמַן / דוד מיכאלי / טיוטה

הַר דֶּרֶךְ בַּיִת זְמַן

אֵיךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם כָּל מִינֵי דְּבָרִים מוזרים

סיפור על גבוה, רחוק, יפה ועמוק

מאת: דוד מיכאלי

 

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,

הָלַכְנוּ בַּמִּדְבָּר אֲנִי וַחֲבֵרִים.

עָלִינוּ הַר, מָצָאנוּ דֶּרֶךְ, עָשִׂינוּ בַּיִת לְעַצְמֵנוּ  

וְהַזְּמַן, הַזְּמַן הָיָה שֶׁלָּנוּ .

 

לפעמים הָיָה קָשֶׁה, לפעמים הָיָה נוֹרָא,

אבל תמיד הָיָה יָפֶה, וגם הָיְתָה שִׂמְחָה גדולה.

 

לָכֵן, תָּמִיד לִזְכֹּר, כְּדַאי,  

מָה לָמַדְנוּ בַּמִּדְבָּר, וַדַּאי,

כל מה שבחיים נפגוש 

לארבע מחלקות נפרוס: 

 

הראשונה היא הר,

השנייה היא דרך,

השלישית היא בית,

הרביעית היא זמן

כי:

כָּל מְשִׂימָה אוֹתָהּ נִפְגֹּשׁ – שם נטַפֵּס עַל הַר,

כָּל הַחְלָטָה אוֹתָהּ נִפְגֹּשׁ – שם דֶּרֶךְ יֵשׁ לִמְצֹא,

כָּל מעשה שנעשה – ישפיע על הבית,

כָּל עצירה שנעשה – היא תחילתו של זמן חדש.     

 

לָכֵן כְּדַאי בְּכָל דָּבָר

לִשְׁמֹר תָּמִיד עַל קְצָת מִדְבָּר.


בּוֹאוּ נְטַפֵּס עַל הַר!

נִקַּח תַּרְמִיל וּמַיִם.

נביט אל הפִּסְגָּה,

נבחן את המִּדְרוֹן,

הֵיכָן אָנוּ עוֹמְדִים?

צַּעַד, צַעַד, בכל פעם,

כך עולים,

נָנוּחַ כְּשֶׁצָּרִיךְ.

נִנְשֹׁם עָמֹק את האוויר,

ונַעֲזֹר לַחֲבֵרִים.

 

הוֹי, כַּמָּה גָּבוֹהַּ עָלִינוּ!

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָכוֹל

להיות במצבים חדשים

לְהַחֲזִיק מַעֲמָד

לְטַפֵּס מִצַּעַד לְצַעַד

לִרְאוֹת אֶת עַצְמִי בַּסִּיּוּם

לִהְיוֹת עִם עַצְמִי

לָדַעַת שֶׁאֲנִי יָכוֹל!

 

לָכֵן כְּדַאי בְּכָל דָּבָר

לִשְׁמֹר תָּמִיד עַל קְצָת מִדְבָּר.

 

בּוֹאוּ נִמְצָא דֶּרֶךְ!

נביט אל האופק, מעבר להרים,

מה הסביבה שלנו?

היכן אנו עומדים?

היכן השמש? איפה צל?

היכן צפון? יש סימנים?  

האם ראינו כוכבים?

מִצַּעַד לְצַעַד נִתְקַדֵּם

דבר חדש נפגוש     

ואִם נִפֹּל תָּמִיד נָקוּם

ונַעֲזֹר לַחֲבֵרִים

 

הוֹי, כַּמָּה רָחוֹק הָלַכְנוּ!

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָכוֹל

לְהַכִּיר כִּוּוּנִים חֲדָשִׁים

לשמור על הכיוון        

לָלֶכֶת מִצַּעַד לְצַעַד

לִהְיוֹת סַקְרָן וּלְגַלּוֹת

לִהְיוֹת עַצְמָאִי

לָדַעַת שֶׁאֲנִי יָכוֹל!

 

לָכֵן כְּדַאי בְּכָל דָּבָר

לִשְׁמֹר תָּמִיד עַל קְצָת מִדְבָּר.

 

בּוֹאוּ נָקִים בַּיִת!

נביט אל הסביבה

נבחר את המקום

נוריד את התרמיל 

הֵיכָן נשב? היכן יש גג?

היכן נאכל? היכן נישן?

ומה מקום החברים?   

ואיך נשמור על המקום?

איך לא נשאיר שום סימנים?

ונְחַפֵּשׂ פִּנּוֹת מְיֻחָדוֹת

מה טוב ומה נעים לשבת

יַחַד  עם החֲבֵרִים

 

הוֹי, כַּמָּה יפה עָשִׂינוּ!

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָכוֹל

לְטַפֵּל בְּמַצָּבִים חֲדָשִׁים

לִשְׁמֹר עַל הַמָּקוֹם

לִבְנוֹת שָׁלָב שָׁלָב

לְתַכְנֵן מָקוֹם

לִהְיוֹת בַּמָּקוֹם

לָדַעַת שֶׁאֲנִי יָכוֹל!

 

לָכֵן כְּדַאי בְּכָל דָּבָר

לִשְׁמֹר תָּמִיד עַל קְצָת מִדְבָּר.

 

בּוֹאוּ נִמְצָא זְמַן!

נראה את המקום,

נרגיש את חום הַשֶּׁמֶשׁ 

נֵשֵׁב עִם התַּרְמִיל ליד המַיִם

עַל עָלִים וַאֲבָנִים נביט בשקט

ולטאה תביט עלינו   

האם שמענו רוח?

אפשר לשמוע עננים? 

כַּמָּה כְּחֻלִּים הם הַשָּׁמַיִם

נְסַפֵּר לַחֲבֵרִים

 

הוֹי, כַּמָּה עָמֹק הִרְגַּשְׁנוּ!

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָכוֹל

לָצֵאת מִמָּה שֶׁאֲנִי רָגִיל

לִשְׁמֹר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל

לְהַרְגִּישׁ כָּל רֶגַע וְרֶגַע

לְהַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי

לְהַרְגִּישׁ אֶת הַמָּקוֹם

לָדַעַת שֶׁאֲנִי יָכוֹל!

 

לָכֵן כְּדַאי בְּכָל דָּבָר

לִשְׁמֹר תָּמִיד עַל קְצָת מִדְבָּר.

 

לָכֵן, לִזְכֹּר, תָּמִיד כְּדַאי,                       

מָה לָמַדְנוּ בַּמִּדְבָּר, וַדַּאי,                                 

כל מה שבחיים נפגוש                   

לארבע מחלקות נפרוס:                

 

הראשונה היא הר, ...ברור!

והשנייה היא דרך, ...כמובן,

והשלישית היא בית, ...שנקים,

והרביעית היא זמן, ...לנשום

כי:

כָּל מְשִׂימָה אוֹתָהּ נִפְגֹּשׁ – שם נטַפֵּס עַל הַר,

כָּל הַחְלָטָה אוֹתָהּ נִפְגֹּשׁ – שם דֶּרֶךְ יֵשׁ לִמְצֹא,

כָּל מעשה שנעשה – ישפיע על הבית בו נהיה,

כָּל עצירה שנעשה – היא תחילתו של זמן חדש.     

 

לָכֵן כְּדַאי בְּכָל דָּבָר

לִשְׁמֹר תָּמִיד עַל קְצָת מִדְבָּר,

כל מה שבסיפור שמענו,

עַל זְמַן וּבַיִת, דֶּרֶךְ, הַר.

יום שני, 9 במאי 2022

חירות / דוד מיכאלי

 חירות

 

בְּאֵיזֶה קַלּוּת מְבֻזְבֶּזֶת חֵרוּת

דָּמִים שֶׁל דּוֹר רִאשׁוֹן נְמַסִּים

בְּעִקְבוֹת חֹסֶר הַיִּרְאָה

מוֹפִיעַ, - אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן, - הַפַּחַד

לֹא יָדַעְנוּ בִּכְלָל שֶׁזֶּה קַיָּם

חָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ מַחֲלָה שֶׁנִּכְחֲדָה

וְהִנֵּה עַכְשָׁו, - מוּטָב שֶׁלֹּא נְדַבֵּר, -

אוֹ אִם מֻכְרָחִים, - בְּלַחַשׁ, -

לִהְיוֹת נָגוּעַ -

הַאִם כֻּלָּם, - הַיִּתָּכֵן, - וְלָמָּה, -

וְאֵיךְ מַחֲזִירִים עַכְשָׁו אֶת הַזְּכוּת

לְחֶלְקַת שֶׁקֶט פְּנִימִי וְגַאֲוָה כְּמוּסָה

שֶׁל בְּנֵי חוֹרִין

הוֹ, לְהִלָּחֵם, - אֵיזוֹ טִרְחָה -

וּמַדּוּעַ גִּילְיוֹטִינָה גּוּלָאג וְגִ'יהַאד

מַתְחִילִים  לַעֲזָאזֵל בְּאוֹת גִּימֶל

וְהַאִם לְעֻבְדָּה שֶׁבַּנְק מַתְחִיל בְּאוֹת בֵּית -

יֶשְׁנָהּ מַשְׁמָעוּת - אַלְפָא-בֵּיתִית,

וּמִתּוֹךְ כָּךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁיַּיִן

בֶּאֱמֶת עוֹזֵר, - עֲדַיִן, -

וְיֵשׁ לָנוּ לְפָחוֹת שָׁעָה שֶׁל הַשְׁפָּעָה

לִפְנֵי שֶׁנִּזָּכֵר שׁוּב בִּסְפִינָה שָׁטָה

- עֶרֶב, קַיִץ, - כְּבָר כָּאן


יום שלישי, 8 במרץ 2022

ואלו תשעת סימני הפליט / הדרך לשדה בוקר

 ואלו תשעת סימני הפליט:

ראשית הליכה

שנית דממה  

שלישית קבוצה

רביעית כלים אסופים  

חמישית אש ארוזה

ששית אומדן  

שביעית תבוסה

שמינית התרסה  

תשיעית ללא מנוחה  

יום שישי, 4 בפברואר 2022

פגישת מאי 2009 / הרהורים על מעשה האמנות והאמן / ג'וזף קונראד / הקדמה לכושי של הנרקיס

ג'וזף קונראד (1857-1924) סופר אנגלי יליד פולין, שירת כימאי בצי הסוחר של בריטניה וכתיבתו עוסקת בהתמודדות במצבים קיצוניים. הוא כתב את ''לב המאפליה'' ששימש כבסיס והשראה לסרט ''אפוקליפסה עכשיו''. ''הכושי של הנרקיס'' נכתב ב- 1897. שני הספורים האלה מופיעים ביחד בספר שיצא לאור בעברית בספרית פועלים בשנת 1961. ''הכושי של הנרקיס'' הוא ספור על אנייה ששמה ''הנרקיס'' והכושי הוא אחד ממלחיה והוא הרוח הרעה של המסע. הספור הוא על הדינאמיקה הקבוצתית של מסע הספינה. ג'וזף קונרד הקדים לספר מסה בתחביר יפהפה, שנראה מורכב לימינו המסרוניים, שעוסקת בעשייה אמנותית ובכתיבה כאמנות. תרגומה (אולי היחידי לעברית) מובא בזה. 

הקדמתו של ג'וזף קונראד על מעשה האמנות לספור ''הכושי של הנרקיס'' 
פינגווין, ההוצאה הקלאסית 1987 מאנגלית: דוד מיכאלי 

עבודה השואפת, בענווה מכל מקום, אל מצב של אמנות, מחויבת לשאת את הצדקתה בכל תו. אמנות לכשעצמה יכולה להיות מוגדרת כהתנסות חד ממדית להעביר את האיכות הגבוהה ביותר של יושר אל היקום הנראה, על ידי הגשה אל אור האמת, בריבוי ואחדות, מודגש בכל היבטיו. זו התנסות במציאה של צורותיו, בצבעיו, באורו, בצלליו, בהיבטי החומר ובעובדות החיים, אשר כל אחד מהם הוא יסוד מוסד, דבר אשר הנו תמידי ומהותי - איכותם האחת הקורנת והמשכנעת - האמת המוחלטת של קיומם. 

האמן, אז, כמו ההוגה או המדען, משחר אחר האמת ויוצר את עתירתו. מתרשם מהיבטי העולם ההוגה צולל אל תוך רעיונות, המדען לתוך עובדות - ממקומם, נוכחים, מגיחים, הם יוצרים את פנייתם אל איכויות אלו של קיומנו, אלו אשר תואמות אותנו כטובות ביותר עבור המיזם המסוכן של החיים. הם דוברים בסמכותיות אל הגיוננו, אל פיקחותנו, אל כמיהתנו לשלווה, או תשוקתנו לאי שקט: ולא לעתים רחוקות אל דעותינו הקדומות, לעתים לפחדינו, פעמים רבות אל אנוכיותנו – אבל תמיד אל התום שלנו. ומילותיהם נשמעות ביראת כבוד, משום שעניינן דברים כבדי משקל: עם עיבוד חשיבתנו ותשומת הלב הראויה לגופינו: עם הגשמת שאיפותינו: עם השלמות של האמצעים והאדרתה של תכליתנו יקרת הערך. 

שונה הדבר עם האמן. מעומת עם אותו מופע חידתי האמן שוקע לתוך עצמו, ובשטח נידח זה של עקה ומאבק, אם הוא יהיה ראוי ובר מזל, הוא ימצא את מושגי פנייתו. פנייתו נוצרת כלפי יכולותינו הברורות פחות: אל חלק זה של טבענו אשר, עקב תנאי המאבק הקיומיים, נחוץ לשמור אותו מחוץ לטווח הראייה בתוך האיכויות העמידות והנוקשות יותר – כמו הגוף הפגיע בתוך חליפת השריון. פנייתו היא פחות נשמעת ויותר מעמיקה, פחות מובחנת ויותר מניעה מעמקים - ובמהרה נשכחת. ועם זאת השפעתה מתמשכת לעד. 

הבינה המשתנה של דורות רצופים נפטרת מרעיונות, מתשאלת עובדות, הורסת תורות. אולם האמן פונה לחלק זה של קיומנו אשר אינו תלוי חוכמה: לזה שבנו שהנו מתנה ואינו קניין – ואי לכן, נמשך תמידית. הוא דובר אל יכולותינו להנאה וקסם, אל הרגישות לנסתר הסובב את חיינו: אל תחושת החמלה שלנו, ויופי, וכאב: אל הרגש הרדום של אחווה עם כל הבריאה – ואל המעודן ושאינו נראה, האמונה וההזדהות האורגות יחדיו את בדידותם של לבבות אין מספר: להזדהותם בחלומות, בשמחה, בעצב, בשאיפה, באשליה, בתקווה, בפחד, אשר אוגדת אדם לאחר, אשר אוגדת את כל האנושות – המתים אל החיים והחיים אל העתידים להיוולד. 

זהו רק סוג כלשהו של רצף חשיבתי, או תחושתי, היכולים במידת מה להסביר את תכליתה של ההתנסות, מעובדת בסיפור הנלווה, על מנת לייצג אירוע מדריך מנוחה בחיים העלומים של מתי מעט מתבדלים אל מחוץ לכל ההמון המתעלם של האקראי, הפשטני וחסר הקול. כך, שאם יש איזה שמץ של אמת באמונה בוידוי שלעיל, יהיה זה לעדות כי אין מקום נשגב או פינה אפלה על פני הארץ אשר אינם ראויים, ולו רק להבהק חולף של פלא וחמלה. 
המניע, אם כך, יכול להתייצב לשם הצדקת עניין העשייה: אך מבוא זה, אשר הנו בפשטות הצהרה אודות מאמץ, אינו יכול להסתיים כאן – משום שההצהרה עדיין לא תמה. 

בידיון – אם הוא בכלל שואף להיות אמנות- פונה אל הלך רוח. ואכן חייב להיות, כמו ציור, כמו מוזיקה, כמו כל אמנות, פנייה של הלך רוח יחיד אל כל אינספור הלכי הרוח האחרים אשר רגישותו וכוחו שאין להתנגד לו מאצילים לאירועים חולפים את אמיתות משמעותם, ויוצרים את המוסר, את האווירה הרגשית של המקום והזמן. פנייה מסוג זה, כדי שתהיה יעילה, חייבת להירשם דרך החושים: ובעובדה, אין אף דרך אחרת לבצע זאת, משום שהלך רוח, יהיה יחיד או קיבוצי, אינו בר שכנוע מנומק. 

כל אמנות, לפיכך, פונה בעיקר אל התחושה, והתכלית האמנותית המתבטאת במלים כתובות חייבת גם היא להתבטא דרך התחושה, באם השתוקקותה העילאית היא לגעת במבוע הנסתר של היענות הרגש. הדבר מחייב שאיפה מאומצת אל תנועת הפסל, אל צבע הציור, ואל ההשפעה הקסומה של המוזיקה – אשר הינה אמנות האמנויות. 

זאת רק דרך שלמות גמורה, התמסרות תמידית למיזוג המושלם של צורה וחומר: זאת רק בדרך של לא להרפות, שימת לב שאינה מתייאשת לעולם, לצורה ולמצלול המשפטים ואשר אז יכולה להיווצר גישה לעיצוב הזרימה, לגוון: ואור ההשפעה הקסומה ניתן להבאה כדי שיחולל עבור המיידי החולף ונעלם על פני השטח השגרתיים של המלים: של המלים הזקנות, הזקנות, שחוקות ובלויות, מושחתות מעידנים של שימוש רשלני. המאמץ הכנה להביא לגמר את המטלה היצירתית, לנוע הרחק על דרך זו ככל שישא אותו כוחו, ללכת ללא רתיעה מגמגום, תשישות או האשמה, הוא ההצדקה התקפה היחידה לעובד הכתיבה. 

ואם מצפונו נקי, תשובתו לאלה, המלאים מחוכמתם אשר מחפשים אחר תשואה מידית, תביעה פרטנית להעשרה, ניחום, בידוח: התובעים להיות משופרים מיידית, או מעודדים, או מפוחדים, או הלומים, או מוקסמים, חייבת להתנסח כך: - חובתי אשר אני מנסה להשיג היא, באמצעות הכוח של המלה הכתובה, לגרום לכם לשמוע, לגרום לכם להרגיש – ולפני הכל, לגרום לכם לראות. זאת – ולא עוד, אך זה הכל כולו. אם אני מצליח, תמצאו שם בתואם לשממות שבכם: עידוד, ניחום, אימה, קסם – כל שתבקשו: ואולי, גם נצנוץ חטוף זה של אמת שאחריה שכחתם לבקש. 

ללכוד ברגע תעוזה, ממפל הזמן חסר הרחמים, רסיס חיים זו רק תחילת המשימה. המשימה ברגישות ואמון היא לתמוך בלי חקרנות, ללא ברירה וללא פחד, את הרסיס הנושע לפני כל עין ובאור של רוח כנה. זאת כדי להראות את התדר שלו, את צבעו, את צורתו: ודרך תנועתו, צורתו, וצבעו, לגלות את מהות אמיתותו - לחשוף את סודו המפעים: המתח והלהט בתוך הליבה של כל רגע כובש. 
בהתנסות חד ממדית מסוג זה, אם יהיה מישהו ראוי ובר מזל, הוא יכול במקרה להגיע לצלילות אשר כזו של כנות עד כי לבסוף החיזיון המוצג של חרטה או חמלה, של אימה או עליצות, יקים בלבבות החוזים רגש זה של אחווה בלתי נמנעת: של שיתוף במקור נסתר, ביגע, בשמחה, בתקווה, בגורל חסר ביטחונות, אשר אוגד אנשים אחד לשני ואת כל המין האנושי אל העולם הנראה. 

ברור כי זה אשר, בצדק או שלא בצדק, אחוז בקרנות הדין המובע לעיל אינו יכול לשמור אמונים לאף אחת מהתבניות הזמניות של אומנותו. החלק המתמיד שבהן – האמת אשר עוטה כל אחת רק באופן לא מושלם - אותו עליו לשאת עמו כחזקתו יקרת הערך ביותר, אך אלו הם כולם: ריאליזם, רומנטיציזם, נטורליזם, אפילו סנטימנטאליות בלתי רשמית (שהיא, כמו העני, קשה ביותר להתפטר ממנה): כל אלו כורח האלים, לאחר תקופה קצרה של השתעות, זנח אותו – ואפילו ממש על ספו של ההיכל - על גמגום המצפון שלו ולטובת המודעות הישירה של קשיי עבודתו. 

בבדידות לא נוחה זו הזעקה העילאית של אמנות לשם אמנות, מעריבה, מאבדת את הצליל המלהיב של אי מוסריות גלויה. זה נשמע מרחיק לכת. זה מפסיק להיות זעקה, ונשמע רק כלחישה, לרוב בלתי מובן, אך לעתים, ועמום, מעודד. 

לפעמים, מתמתחים בנינוחות בצלו של עץ בצד הדרך, אנו רואים את התנועות של העמל בשדה הרחוק, ולאחר זמן, מתחילים לתמוה ברפיון, כמו, מה בדיוק הוא עושה, הבחור. אנו מתבוננים בתנועות גופו, בהתנחשלות זרועותיו, אנו רואים אותו מתכופף מטה, עומד, מהסס, מתחיל שוב. אכן זה יכול להוסיף לקסם של שעה בטלה לשמוע מה מטרת עשייתו. אם אנו יודעים כי הוא מנסה להרים אבן, לחפור שוחה, לעקור גזע, נביט עם עניין אמיתי יותר במאמציו: אנו חופשיים לחנון את כד שדי נפשו על פני תמונת הנוף השלווה: ואפילו, במסגרת רעיון של אחווה, אולי נביא את עצמנו לסלוח לכישלונו. הבנו את העניין שלו, ואחרי הכל, הבחור ניסה, ואולי לא היה לו את הכוח, ואולי לא היה לו את הידע. אנו מוחלים, ממשיכים בדרכנו - ושוכחים. 

וכך הוא עם עובד האמנות. האמנות ארוכה היא והחיים קצרים, והצלחה רחוקה היא עד מאוד. וכך, ספקניים לגבי כוחות להפליג כה רחוק, אנו משוחחים מעט אודות המטרה – תכלית האמנות, אשר, כמו החיים עצמם, הינה מרוממת, קשה, - נסתרת בערפילים. דבר זה אינו נמצא בהגיונה הצלול של מסקנה החוגגת את ניצחונה: זו אינה הסרת הלוט מאחד הסודות חסרי הלב הנקראים חוקי הטבע. זה אינו יותר מרומם, אלא יותר קשה. לעצור, למרווח נשימה, הידיים עסוקות בקיום עבודת הארץ, ולאלץ אדם להיות מואר על ידי מראה מטרה רחוקה לשם הבזק רגעי על החיזיון הסובב של צורה וצבע, של זריחת שמש וצללים: לעצור בם למבט, לאנחה, לחיוך – מטרה אשר כזאת, קשה וחולפת, ונשמרת רק עבור השגת מעטים בלבד. אך לפעמים, על ידי הראויים וברי המזל, אפילו מטלה זו מושלמת. ואז כשהיא מושלמת - הביטו! – כל אמת החיים שם: רגע של חזון, אנחה, חיוך – וחזרה אל רוגע נצחי.

יום שני, 31 בינואר 2022

ורסאן שייר Warsan Shire / שני שירים / תרגום: רעות בן יעקב

ורסאן שייר / 2 שירים

תרגום: רעות בן יעקב

ורסאן שייר היא משוררת בריטית בת להורים סומליים


ציור: דוד מיכאלי


מה שהם עשו אתמול אחרי הצהריים

 

הם העלו את בית דודתי באש
בכיתי כפי שעושות הנשים בטלוויזיה
מקופלת לשניים
כמו שטר של חמש לירות.
התקשרתי לבחור שפעם אהב אותי
ניסיתי לדבר ב"קול רגיל"
אמרתי הָלוֹ
הוא אמר ורסאן, מה קרה, מה עשו לך?

התפללתי הרבה,
וכך נראות תפילותיי;
אלוהים אדירים
הגעתי משתי מדינות
אחת צמאה
השנייה נשרפת באש
שתיהן צריכות מים.

מאוחר יותר, בלילה
החזקתי אטלס על ברכיי
שוטטתי באצבעותיי בכל רחבי העולם
ולחשתי
איפה כואב לך?

הוא ענה
בכל מקום
בכל מקום
בכל מקום.

 

בית

אף אחת לא עוזבת בית אלא אם
הבית הוא לוע של כריש
את רצה אל עבר הגבול רק
כשאת רואה את כל העיר רצה לשם
השכנים שלך רצים יותר מהר ממך
הנשימות מדממות בגרונותיהם
הנער שלמד איתך בבית הספר
שסחרר אותך בנשיקה מאחורי בית החרושת הישן
אוחז רובה בגודל של הגוף שלו
את עוזבת את הבית רק
כשהבית לא מרשה לך להישאר.
אף אחת לא עוזבת בית אלא אם הבית רודף אותך
אש בוערת תחת כפות רגליך
דם רותח בבטנך
אף פעם לא חשבת לעשות משהו כזה
עד שהלהב צרב איומים על
צווארך
וגם אז המשכת לזמזם את ההמנון מתחת
לנשימתך
רק כשקרעת את הדרכון שלך בתא שירותים בשדה תעופה
ממררת בבכי מול כל קבוצת דפים קרועים
הבנת שאין לך דרך חזרה
אתם חייבים להבין,
אף אחת לא מעלה את ילדיה לסירה
אלא אם המים בטוחים יותר מאשר האדמה
אף אחת לא חורכת את כפות ידיה
בתחתית של רכבות נוסעות
מתחת לקרונות משא
אף אחת לא מעבירה ימים ולילות בבטנן של
משאיות
ניזונה מנייר עיתון אלא אם הקילומטרים הנגמאים
אינם רק בשביל המסע.
אף אחת לא זוחלת תחת גדרות
אף אחת לא רוצה להיות מוכה
או שירחמו עליה
אף אחת לא בוחרת במחנות פליטים
או בחיפושים בעירום שבסופם
גופה נשאר כאוב
או כלא,
רק כי הכלא בטוח יותר
מאשר עיר עולה בלהבות
וסוהר אחד
בלילה
עדיף על משאית מלאה
בגברים שנראים כמו אבא שלך
אף אחת לא יכולה לעמוד בזה
אף אחת לא יכולה לעכל את זה
אף עור לא עבה מספיק
כל ה
שחורים הביתה
פליטים
מהגרים מלוכלכים
מבקשי מקלט
שמוצצים את כל טוב ארצנו
כושים פושטי יד
יש להם ריח מוזר
פראי אדם
שהרסו את המדינה שלהם ועכשיו באו כדי
להרוס את שלנו
איך המילים
המבטים המלוכלכים
מצליחים שלא להיערם על הגב
אולי כי המכה הזאת יותר רכה
מאשר איבר שנקטע
או שהמילים יותר עדינות
מארבעה עשר גברים בין
הרגלים שלך
או שהעלבונות קלים יותר
לבליעה
מחורבות
מעצמות
מגופו של ילדך
קרוע לחתיכות.
אני רוצה הביתה
אבל הבית הוא לוע של כריש
הבית הוא קנה של רובה
ואף אחת לא עוזבת בית
אלא אם הבית גרש אותך לחוף
אלא אם הבית אמר לך
לרוץ יותר מהר
להשאיר את הבגדים
לזחול במדבר
לפלס דרך באוקיינוס
לטבוע
להציל
להיות רעבה
להתחנן
לשכוח מהי גאווה
ההישרדות שלך יותר חשובה
אף אחת לא עוזבת בית עד שהבית הוא קול מיוזע
באוזנך
שאומר
תעזבי,
תברחי ממני עכשיו
אני לא יודע מה קרה לי
אבל אני יודע שכל מקום
יותר בטוח מכאן