המדבר כאתיקה טיפולית דרך עיני לוינס, מרלו־פונטי ובובר, על פי ספריו של דוד מיכאלי; זמן המדבר, גלות מסע בחירה, צעדים ומרחבים

 

המדבר כאתיקה טיפולית 

תקציר:

המאמר בוחן את המדבר כמרחב טיפולי ואתי ייחודי בישראל, תוך התמקדות בכתביו של דוד מיכאלי ובשילובן של גישות פילוסופיות קיומיות. המאמר מציג כיצד השטח המדברי מאפשר מפגש אנושי חשוף ונטול הגנות, המבוסס על תפיסותיהם של לוינס, מרלו-פונטי ובובר לגבי אחריות מוסרית, חוויה גופנית ודיאלוג שוויוני. לפי גישה זו, הטיפול במדבר אינו מסתכם בטכניקה פסיכולוגית, אלא מהווה מעשה אתי חי שבו הטבע מתפקד כשותף פעיל המעצב את הקשר בין המטפל למטופל. הספרים המתוארים מציעים שפה מקצועית המדגישה את הנוכחות והחוויה הישירה על פני פרשנות תיאורטית, ומבססים את המעבר מהקליניקה המסורתית אל העולם הפתוח. בסופו של דבר, המדבר מצטייר כמרחב המבטל היררכיות ומאפשר צמיחה מתוך פגיעות ושותפות בדרך.

המדבר כאתיקה טיפולית דרך עיני לוינס, מרלו־פונטי ובובר, על פי ספריו של דוד מיכאלי; זמן המדבר, גלות מסע בחירה, צעדים ומרחבים

הטיפול בשטח בישראל התפתח בעשורים האחרונים מתוך מפגש בין מסורות חינוכיות, פסיכולוגיות ואקולוגיות, והפך לתחום מובחן בעל שפה מקצועית, מסגרות הכשרה ומחקר מתהווה. חלק נכבד בפיתוח השפה המקצועית בארץ נזקף לזכות התוכנית הבינתחומית לטיפול שטח שפעלה בסמינר הקיבוצים בין השנים 2010-2022 שהתבססה על עבודת השדה החינוכית - טיפולית של חלוץ התחום בארץ ניר גור (1991-2007) עם דוד מיכאלי (1993-2022).

על פי התיעוד ההיסטורי של התחום, התפתחותו נשענה על שילוב בין גישות טיפוליות מערביות לבין מסורות מקומיות של מסע, התמודדות עם תנאי קיצון, וחינוך בלתי־פורמלי. בתוך הקשר זה, המדבר הישראלי - על מרחביו הפתוחים, תנאיו הקיצוניים והמטען התרבותי־רוחני שהוא נושא - הפך לאחד המרחבים המרכזיים שבהם מתהווה הפרקטיקה הטיפולית. ספריו של דוד מיכאלי; זמן המדבר- שיחות על התנהגות, גלות מסע בחירה - טיפול דרך שטח, צעדים ומרחבים – היצירה הטיפולית בשטח ופסיכותרפיה בתנאי קיצון,  ממוקמים בלב התפתחות זו, ומציעים לא רק תיאור של עבודה טיפולית במדבר, אלא מסגרת אתית־פילוסופית להבנת המפגש הטיפולי עצמו.

המדבר, כפי שהוא עולה מתוך הספרות המקצועית והפילוסופית, אינו רק מקום שבו מתרחש טיפול; הוא מרחב שמנסח מחדש את תנאי המפגש האנושי. במובן זה, ניתן לראות במדבר אתיקה טיפולית - עמדה קיומית המעצבת את היחסים בין מטפל למטופל, את אופן הופעת החוויה, ואת האפשרות לשינוי. שלוש מסגרות פילוסופיות מרכזיות - של לוינס, מרלו־פונטי ובובר - מאפשרות לנסח את האתיקה המדברית באופן ברור, ולמקם אותה בתוך השיח הרחב של טיפול בשטח בישראל.

האתיקה הלוינסית, המעמידה את פני האחר כקריאה מוסרית ראשונית, מתממשת במדבר באופן כמעט טבעי. המדבר מסיר הגנות: אין בו תפקידים, אין בו סמלים של סטטוס, אין בו מרחבים המאפשרים הסתרה. המטופל מופיע כפי שהוא - עייף, צמא, פגיע, חשוף. מיכאלי מתאר בספרו "גלות מסע בחירה" רגעים שבהם אדם חווה משבר לא מתוך דרמה אלא מתוך אמת גופנית־קיומית. ברגעים אלה, המטפל אינו נדרש לפרש או לנתח; הוא נדרש להיענות. זוהי תגובה אתית, לא טכנית. המטפל יושב לצד המטופל, שותק איתו, נוכח איתו. המדבר, בהיותו מרחב שאינו מגיב, מאפשר למטפל להגיב באופן שאינו מבוסס על פרקטיקה אלא על אחריות. בכך, המדבר מגשים את האתיקה הלוינסית: המפגש עם פגיעות האחר הינו קודם לכל תיאוריה טיפולית.

האתיקה המרלו־פונטיאנית, המדגישה את הגוף־בעולם כבסיס לחוויה, מתממשת במדבר באופן מובהק. הטיפול במדבר אינו יכול להתעלם מן הגוף: ההליכה, הנשימה, החום, העייפות - כל אלה הופכים לחלק בלתי נפרד מן התהליך הטיפולי. מיכאלי מתאר את ההליכה כפרקטיקה של התבהרות, שבה הגוף מסנן את הרעש ומאפשר לנפש להתיישר עם הקצב הפיזי. מטופלת המתיישבת באמצע עלייה תלולה, מתקשה לנשום, חווה את החרדה לא כקטגוריה פסיכולוגית אלא כתחושה גופנית. המטפל, המתיישב לידה, נושם איתה, אינו “מטפל בחרדה” אלא משתתף בחוויה הגופנית שלה. זהו טיפול פנומנולוגי: החוויה הישירה קודמת לפרשנות. המדבר, בהיותו מרחב חושי־קיומי, מחזיר את הטיפול אל הגוף, אל התחושה, אל המפגש הראשוני עם העולם.

האתיקה הבובריאנית, המבחינה בין יחסי “אני־לז” לבין יחסי “אני־אתה”, מתממשת במדבר דרך הדיאלוג הנוצר בהליכה. המדבר מסיר חוצצים: אין שולחן, אין שעון, אין מבנה. המטפל והמטופל הולכים יחד, מביטים באותו אופק, נושמים את אותו אוויר. השיחה מתרחשת לא “בפגישה” אלא בתוך תנועה משותפת. מיכאלי מתאר כיצד ההליכה יוצרת “שותפות של דרך”, שבה הדיאלוג אינו רק מילולי אלא קיומי. זהו מפגש “אני־אתה”: המטפל אינו עומד מול המטופל אלא לצדו. הדיאלוג מתרחש בתוך העולם, לא מחוץ לו. המדבר מאפשר את הדיאלוג הבובריאני משום שהוא מבטל את ההיררכיה ומאפשר הדדיות.

שלוש המסגרות הללו - לוינס, מרלו־פונטי ובובר - אינן רק עדשות פרשניות; הן מתארות בפועל את מה שמתרחש בטיפול בשטח בישראל. תיאורי המקרה המופיעים בשדה - התמוטטות רגשית בשעת שקיעה, ישיבה משותפת באמצע עלייה, שיחה לילית על היסטוריה אישית וטראומה תוך כדי הליכה - אינם אנקדוטות אלא ביטויים של אתיקה חיה. המדבר מייצר תנאים שבהם האתיקה קודמת לטכניקה: פגיעות קודמת לפרשנות, גוף קודם למחשבה, דיאלוג קודם למבנה.

זמן המדבר, גלות מסע בחירה, וצעדים ומרחבים, ממוקמים בלב התפתחות זו. הספרים אינם רק מתארים את המדבר; הם מציעים שפה אתית להבנתו. מיכאלי כותב את המדבר כשותף טיפולי, לא ככלי. הוא מציע לראות בטיפול במדבר לא פרקטיקה חלופית אלא מודל אתי: מודל שבו המטפל נדרש לצניעות, לנוכחות, להקשבה שאינה מבוססת על ידע אלא על היות. בכך, הספרים הינם אבן ראשה אונטולוגית בהתפתחות התחום בישראל, כפי שהיא מתוארת בספרות המקצועית ובמחקר המתהווה: מעבר מטיפול מבוסס־שיח לטיפול מבוסס־חוויה; מעבר מטכניקה למפגש; מעבר מהחדר אל העולם.

המדבר, במובן זה, אינו רק מקום. הוא אתיקה. הוא מציע למטפל ולמטופל מרחב שבו המפגש האנושי מתרחש ללא חוצצים, ללא תפקידים, ללא הגנות. מרחב שבו הפגיעות אינה חולשה אלא אמת, שבו הגוף אינו מכשול אלא שער, שבו הדיאלוג אינו פרקטיקה אלא קיום. המדבר מזכיר שהטיפול אינו רק תהליך פסיכולוגי אלא מפגש קיומי - מפגש שבו שני אנשים הולכים יחד בתוך עולם שאינו שייך לאף אחד מהם.

ביבליוגרפיה

מיכאלי, דוד (2000). זמן המדבר. הוצאת מדף.

מיכאלי, דוד (2008). גלות מסע בחירה – טיפול דרך שטח. הוצאת מדף.

מיכאלי, דוד (2017). צעדים ומרחבים – היצירה הטיפולית בשטח ופסיכותרפיה בתנאי קיצון. הוצאת מדף.

Buber, Martin (1923). Ich und Du. Schocken.

Levinas, Emmanuel (1961). Totalité et Infini. Martinus Nijhoff.

Merleau-Ponty, Maurice (1945). Phénoménologie de la perception. Gallimard.

כיתות אמן / סדנת כתיבה / הייקו ושירה הוראתית

 

כיתת אמן / סדנת כתיבה 1: הייקו – על טראומה והחלמה. 

בַּאֲפֵלָה יָדֶיךָ הַקְּטַנּוֹת תּוֹפְסוֹת אֶת אֵין יָדִי 

 

ידועה הזיקה בין אמנות הכתיבה של סוגת הייקו לבין תודעה במצבי קצה. לפיכך מתבקש לדון גם בשיוכם לאופני ביטוי של טראומה והחלמה ותרומת המצוקה לביטוי. הקורס מציע מפגש עם סוגת ההייקו כאמירה ראשונית, וכתרומה למיסגור דחק.

במסגרת כיתת האמן ייחשפו הסטודנטים לגישת יומן ההייקו בפרויקט השירה הדוקומנטרית "מנהרות לילה"  - 737 לילות בעזה, סדרה העוסקת בתיעוד של הישרדות נפשית בשפה מצומצמת, בצבירת החוויה הפואטית לאורך זמן, וכן ליומן המסע של היצירה "הדרך לשדה בוקר". 

הסטודנטים יתנסו בכתיבה, בפירוק של התרשמות למרכיביה המימטיים התרבותיים והסביבתיים, בשיחה ובקריאה של טקסטים קצרים של יוצרים שונים ממזרח וממערב הנוגעים בשבר ובתיקון, וילמדו כיצד ניתן להשתמש במינימליזם לשוני ככלי אמנותי ורגשי.

הקורס מיועד לסטודנטים המבקשים להעמיק את עבודתם האישית, לפתח רגישות לשפה מרוכזת ומדויקת, ולבחון את הקשר בין יצירה לבין תהליכי החלמה.

 

כיתת אמן / סדנת כתיבה 2: שירה הוראתית – על פעולה. 

אם אינך מתרגל לא תבין את הכתוב

כל זמן שאינך מבין, אינך יכול להיעזר בכתוב

כאשר אתה מבין אינך זקוק לכתוב.

 

שירה הוראתית (Didactic Poetry) היא כלי מסורתי למסירת ידע, מוסר, או טכניקה בתרבויות שונות. חיבורים מוכרים הם משלי, קהלת, על טבע הדברים של לוקרציוס, דאו-דה ג'ינג, אמנות המלחמה, ספר חמש הטבעות, האופנישדות, ויג'נאנה בהיראווה טנטרה, ועוד רבים. הגישה ליצירות אלו תלויה בפרשנות ובתרגום. במסגרת כיתת האמן ייחשפו הסטודנטים לגישת שפת הפעולה, כפי שהתפתחה במהלך התרגום מסינית של “כתבי המופת של טאיג'י צ'ואן ג'ינג", פרויקט המעמיד במרכזו את הקשר בין תנועה, משמעות ושפה.

הקורס בוחן את השירה ההוראתית כסוגה לשימור ומסירה של ידע והדרכה. הסטודנטים יעמיקו בהבנת האופן שבו שירה יכולה לעצב, להנגיש או להצפין ידע. במהלך המפגשים יתנסו המשתתפים בקריאה של טקסטים הוראתיים מתורגמים ממקורות שונים, ידונו ביחסים בין גוף, שפה ופעולה, ויתנסו בקריאה ביקורתית של תוצאות בינה מלאכותית.

הקורס מיועד לסטודנטים המבקשים להרחיב את עבודתם היצירתית ולבחון את המפגש בין שירה ופעולה.

דבי עשב / אזעקות / חריש / 2026

 

ויקרא Vayikra

 

וַיִּקְרָא 

 

שָׂרוֹף שֹׂרַף וְרֶקַע הֶלֶם

שׁוֹבָל בָּהִיר קָרֵב נָמוֹג 

טָרוֹף טֹרַף אָדָם בֶּן עֶלֶם

גַּלִּים שֶׁל אֲדָמָה בְּאֶרֶץ נוֹד

 

הָיֹה הָיָה וָאַיִן

וּפַעַם פַּעַם בָּרַקּוֹת הוֹלֵם

וְזַעַם זַעַם מוּל קַיָּם עֲדַיִן

וְאֵין וְאֵין מַמְשִׁיךְ פּוֹעֵם

 

וְאַב הָרַחֲמִים וְאֵם הַנְּקָמוֹת

פְּרוּשִׂים עַל פְּנֵי הַשַּׁיִשׁ יֵשׁ וָאַיִן

גַּבָּם דּוֹמֵם אֶל תְּהוֹמוֹת שָׁמַיִם

שָׁם צִפּוֹרִים חַדּוֹת חָגוֹת

 

אַט מִתְרַחֵב חוּגָן בְּמַעְגָּל

הַצֵּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שְׁמוֹת דְּבָרִים

בֵּיתִי נִתַּק מִמֶּנִּי וְנָסַע מִכָּאן 

מִדְבָּר נִפְרָשׂ מִכָּאן וָהָלְאָה

 

לוּ רַק יָכֹלְתִּי וְאָבוֹא תַּחְתֶּיךָ

וּמִי יִתֵּן יָכֹלְתִּי בִּמְקוֹמְךָ לְהִטָּמֵן

בְּאֶרֶץ כְּבָר נוֹתַר רַק הַמּוֹרָד אֵלֶיךָ

כֵּיצַד מִבְּרֵאשִׁית חַיִּים?

 

Vayikra

 

Burns burning and a shock-thrum wake

A light trail nears and fades  

Devoured devoured son of the world

Waves of earth in a land of nod

 

Once was and is and naught

And pulseing pulseing at the temples beat

And rage and rage against what still exists

And void and void keeps beating   

 

And the father of Mercy and the mother of Vengeance

Upon the marble spread the Be and Naught

Their back is silent to abysses of sky  

Where birds are cyphers gyre  

 

Their ring is slowly widened

The shadow hears not the Names of things  

My home was severed, and moved away from me

A desert spread from here and on

 

If only I could come instead of thee

If only I could be buried in your stead

In ever-past land naught but descent unto you remains

How from beginning can one live?

 

 

 

 

 

 

דומוסDomus

 

דומוס

 

עִם הַצַּלָּחוֹת קַל יוֹתֵר לְהִתְיַדֵּד

הַכַּפִּיּוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר אָנֹכִיּוֹת, חֲתוּלִיּוֹת

הַמַּזְלְגוֹת הַנֶּאֱמָנִים מוּכָנִים לִנְעֹץ

שֵׁן תָּמִיד

הַכִּיּוֹר מַגְשִׁים אֶת הַצֶּנְטְרִיפֶּטָלִי

מִתְבּוֹנֵן בְּעֵינוֹ הַיְּחִידָה אֶל מְקוֹר הַזֶּרֶם

פִּי הַנָּחָשׁ אוֹחֵז אֶת זְנָבוֹ הַזּוֹרֵם

בַּהֲמֻלַּת הַכֵּלִים הַמְּנַחֶמֶת, בְּגִחוּךְ

הַסְּפָלִים הַגּוּצִים וְהַתַּחְתִּיּוֹת הַמְּסֻפָּקוֹת

מַפְצִיעִים מִבַּעַד לַקֶּצֶף

בּוּעָה חֲדָשָׁה, הִרְהוּר,

מַתְכּוֹן חָדָשׁ.

Domus

With the plates it is easier to befriend

The teaspoons are much more selfish, feline

The loyal forks always ready to stick a tooth

The sink fulfills the centripetal

Gazing with its single eye at the source of the flow

The snake’s mouth holds its tail flowing

In the comforting clatter of dishes, in the smirk

of the stocky cups and the contented saucers

Emerging through the foam

A new bubble, a reflection,

A new recipe.

הילדים המבוגרים

ילדים מבוגרים, ד.מ. 2026

הַיְּלָדִים הַמְּבֻגָּרִים

מוּל הַדֶּלְפֵּק בְּבֵית הַקָּפֶה

הֵם רוֹצִים מַאֲפֶה 

הֵם רוֹצִים קָפֶה חַם

הֵם רוֹצִים חִיּוּךְ 

הֵם רוֹצִים חִבּוּק

שֶׁכָּל כָּךְ חָסֵר לָהֶם

כֹּה חַם כֹּה זָהֹב

הֵם אוֹמְרִים בִּדְמָמָה

מָאמָא, מָאמָא,

אִמָּא, אִמָּא,

אִמָּא'לֶה

אֵיךְ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי לְבַד

עִם קָפֶה וּמַאֲפֶה