אולם הנוסעים/ שי לוביאניקר
אני הולך לקופת חולים כללית
לביקור אצל הרופא.
ממתין בתור זמן רב. מדי.
מדי פעם האחות יוצאת מהחדר,
מסתכלת במסך, קוראת בשם של מישהו, ומחזירה את הראש פנימה.
האדם שלפניי, בסוודר אדום,
נכנס.
חמש דקות.
עשר.
עשרים.
אני מסתכל על השעון.
עשרים וחמש.
אני דופק בדלת.
אין תשובה.
מחכה עוד כמה דקות.
דופק שוב.
כלום.
אני פותח את הדלת ונכנס.
והרופא איננו.
גם החולה איננו.
במקום המרפאה אני מוצא את עצמי
באולם ענק.
תקרה גבוהה.
רצפה מבריקה.
עשרות אנשים מסתובבים עם
מזוודות.
מעליהם תלויים שלטים.
אבל אין שום דבר שמזכיר קופת
חולים.
על השלט הראשון כתוב:
באר שלוש המשאלות.
מתחתיו חץ ימינה.
בשלט הבא:
פח השמן.
חץ שמאלה.
עוד שלט:
קבר אחים.
ועוד אחד:
עוף לנו מהעיניים.
אני עומד שם ולא יודע מה
לעשות.
מאחוריי הדלת נסגרת.
אני מנסה לפתוח אותה.
נעולה.
בחור צעיר עם מזוודה חולף
לידי.
"סליחה," אני שואל,
"איפה הרופא?"
הוא מסתכל עליי.
"איזה רופא?"
"הרופא שהייתי אמור
להיכנס אליו."
הוא מושך בכתפיו.
"אתה צריך להגיע
לשער."
"איזה שער?"
הוא מצביע קדימה.
בסוף האולם אני מבחין בעמדת
מודיעין.
אני ניגש.
מאחורי הדלפק יושבת אישה
מבוגרת.
"אני חושב שנכנסתי
בטעות," אני אומר.
"זה קורה."
"אני צריך לחזור."
"לאן?"
"למרפאה."
היא מסתכלת עליי כאילו אמרתי
משהו לא ברור.
"מאיפה הגעת?"
"מהמסדרון."
"לא."
היא מנידה בראשה.
"מאיפה הגעת באמת?"
אני מתחיל לחשוב.
"קופת חולים כללית."
היא מקלידה משהו במחשב.
מסתכלת על המסך.
ואז עליי.
"יש לך תור?"
"כן."
"עם מי?"
אני אומר לה את שם הרופא.
היא מקלידה.
"כן," היא אומרת.
"יש לך תור."
"מצוין. אז איך אני
חוזר?"
היא שוב מסתכלת במסך.
"אתה לא חוזר."
"סליחה?"
"אתה ממשיך."
"לאן?"
היא מצביעה על השלטים.
"לאחד היעדים."
"אני לא מכיר אף אחד
מהם."
"לא צריך להכיר."
"ואם אני רוצה
לצאת?"
היא מחייכת.
"כולם רוצים."
מאחוריי נשמעת כריזה.
"קהל הנוסעים מתבקש לגשת
לשערים."
אני מסתכל סביב.
"מה זה המקום הזה?"
האישה מרימה אליי את העיניים.
"תחנת המעבר."
"מעבר לאן?"
היא מחייכת.
"לפעם הבאה."
אני מרגיש את הרגליים שלי
מתחילות לרעוד.
"אני לא מבין."
"זה בסדר," היא
אומרת. "רוב האנשים לא מבינים בפעם הראשונה."
"ומה צריך לעשות?"
"להחליט."
"מה להחליט?"
"לאן אתה רוצה
להגיע."
אני מסתכל שוב על השלטים.
באר שלוש המשאלות.
פח השמן.
קבר אחים.
עוף לנו מהעיניים.
"ומה יש בכל מקום?"
"זה משתנה."
"ומה יש בעוף לנו
מהעיניים?"
האישה מחייכת.
"זה היעד הכי
מבוקש."
"ולמה?"
"כי רוב האנשים מגיעים
אליו בסוף."
אני מסתכל עליה.
"ואת?"
"אני כבר הגעתי."
היא עונה וחוזרת למסך.
כריזה נוספת.
"נוסעים לשער שבע, באר
שלוש המשאלות, נא להתקדם."
אנשים מתחילים ללכת.
אני נשאר במקום.
ואז אני שומע קול מאחוריי.
"סוף סוף."
אני מסתובב.
סוודר אדום.
זה שהיה לפניי בתור.
הוא עומד שם עם מעיל ביד אחת,
ומזוודה קטנה ביד השנייה.
"אתה!" אני אומר.
הוא מחייך.
"אני."
"מה אתה עושה פה?"
"מחכה."
"למה?"
הוא מצביע על השלט.
פח השמן.
"יש לי שם תור."
אני מסתכל עליו בתדהמה.
"אבל למה לקח לך כל כך
הרבה זמן אצל הרופא?"
הוא מביט בי.
"לא הייתי אצל
הרופא."
"אז איפה היית?"
הוא מצביע על הדלת שמאחוריי.
"שם."
"מה יש שם?"
הוא מתקרב אליי.
"כל מה שלא הספקתי
לעשות."
שתיקה.
"ומה עם הרופא?" אני
שואל.
הוא צוחק.
"הרופא?"
"כן."
"אתה באמת עדיין חושב
שאתה בקופת חולים?"
לפני שאני מספיק לענות, נשמעת
הכריזה:
"נוסע שי לוביאניקר, נא
לגשת לשער מספר אחת."
אני קופא.
"זה אני."
החולה מחייך.
"אני יודע."
"מאיפה אתה יודע?"
הוא מסתכל עליי כמה שניות.
ואז אומר:
"כי חיכיתי לך."
"מה יש בשער אחד?"
הוא מסתכל על השלט.
"זה."
הוא מצביע.
עוף לנו מהעיניים.
"ואתה לא רוצה
לדעת."
ההלם מתחיל להתפוגג.
אני מתעייף.
ומתעצבן.
"ואם אני לא פונה
לשם?"
הוא מושך בכתפיו.
"תחזור לרופא."
"ואם אני חוזר?"
הוא מחייך.
"אז אתה ממתין כמו
קודם."
"לתור הבא?"
"כן."
"כמה זמן?"
הוא מביט בשעון.
"זה תלוי."
"במה?"
הוא מכניס את המזוודה לתוך פתח
ברצפה.
"אם החולה שלפניך ייצא או
לא."
הוא אומר את זה והולך.
אני נשאר לבד באולם.
כריזה:
"נוסע שי לוביאניקר, שער
אחד."
אני מסתכל על השלט.
עוף לנו מהעיניים.
ואז אני שומע נקישה.
אני מסתובב.
הדלת שממנה נכנסתי לאולם
פתוחה.
מעבר לה נמצא חדר הרופא.
האחות עומדת בפתח.
"שי?"
"כן."
"הרופא מחכה לך."
אני מסתכל מעבר לכתפה.
אני רואה את החדר.
הרופא יושב ליד שולחן.
האחות עומדת לצדו.
על השולחן מונחים כמה כלים.
חלקי גופה.
ולידם הר קטן של ירקות חתוכים.
אני לא מצליח להבין מה אני
רואה.
אני מסתכל מאחוריי.
האולם ריק.
אין אנשים.
אין מזוודות.
אין את עמדת המודיעין.
אני חוזר להביט בחדר.
האחות עדיין עומדת שם.
הדלת פתוחה.
"שי?"
אני לא עונה.
היא מחכה.
אני מסתכל שוב על השולחן.
על הרופא.
על חלקי הגופה.
על הירקות.
על הדלת.
אני עושה צעד אחד קדימה.
עוצר.
עוד צעד.
ואז אני עומד בפתח.
מאחוריי אין כלום.
לפניי החדר.
והדלת פתוחה.
