קצף לבן / הבלדה על מות בנימין

 

קצף לבן

הבלדה על מות בנימין

 

זֶה מַתְחִיל עִם מִסְפָּרִים

זֶהוּ יוֹם רְבִיעִי,

עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בְּחֹדֶשׁ אַפְּרִיל

בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ

זֶהוּ הַלַּיְלָה

שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת הַשִּׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה

זוֹ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

זוֹ אֵם הַמּוֹשָׁבוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל

הִיא נִקְרֵאת פֶּתַח-תִּקְוָה

מְרֻסֶּסֶת קֶצֶף

דֶּגֶל דָּרוּס עַל אַסְפַלְט מְזֹהָם

בִּנְיָמִין בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שְׁנוֹת חַיִּים

מְנַהֵל מִשְׁמֶרֶת בַּחֲנוּת שֶׁל פִּיצָה

יָפְיוֹ הַצָּעִיר, הַתֹּם, הַתִּקְוָה,

הַמַּעֲלָה הַנְּדִירָה שֶׁל הַחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ,

כָּאן בְּפֶתַח תִּקְוָה עַכְשָׁו

כָּל אֵלּוּ חֲתוּמִים סַכָּנָה

בְּרַח אִם תּוּכַל

 

הַלַּהֲקָה נִכְנֶסֶת עִם רָאשִׁים מְכֻסִּים

לִפְגֹּעַ, לִפְגֹּעַ, רַק נַסּוּ אוֹתָנוּ

הַחַשְׁמַל הַכֵּהֶה בַּשְּׁרִירִים

תַּרְסִיסֵי הַקֶּצֶף מַלְבִּינִים אֶת הָאֲוִיר

הִנֵּה בָּאוֹת הַמַּכּוֹת בָּאִים הַשְּׁבָרִים

הַסַּכָּנָה תּוֹלָה בָּאֲוִיר מַמְתִּינָה,

מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַקָּרְבָּן לְטֶקֶס הַלַּיְלָה

בִּנְיָמִין

הַמַּעֲלָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל הַחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ,

הַפְסִיקוּ בְּבַקָּשָׁה הַפְסִיקוּ הוּא אוֹמֵר

בִּנְיָמִין

הַלַּהֲקָה סְבִיב רֹאשָׁהּ יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הָרֶסֶס

לָמָּה מִי זֶה הָאֶפֶס הַזֶּה?

הַהִתְרַגְּשׁוּת הַקָּרָה, הוּא הֶחֱלִיט 

זֶהוּ הַמִּבְחָן הוּא חוֹשֵׁב

מִבַּעַד לִכְתַב הַקֶּצֶף הַלָּבָן עַל חַלּוֹן הַחֲנוּת

הוּא מַבִּיט בִּתְנוּעַת הַקָּרְבָּן 

וּמִי יִסְלַח עַכְשָׁו לְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים

שִׁשָּׁה-עָשָׂר נְעָרִים

מִגִּיל שְׁלוֹשׁ-עֶשְׂרֵה וְעַד שְׁבַע-עֶשְׂרֵה 

 

בְּגָדִים לְהַחְלָפָה וְכוֹבָעִים

הָרֹאשׁ הַמְּכֻסֶּה, הַסַּכִּין,

מַצְלֵמוֹת הָאַבְטָחָה הַטִּפְּשִׁיּוֹת

שְׁמַע אֱלֹהִים הוּא אוֹמֵר

אֲדִיקוּת הַסַּכִּין

וּמִי יִסְלַח עַכְשָׁו לְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים 

הַלַּהֲקָה כְּפוּתָה אֶל רֹאשָׁהּ

שִׁשָּׁה-עָשָׂר נְעָרִים אוֹרְבִים לְבִנְיָמִין 

שִׁשָּׁה-עָשָׂר נְעָרִים מַקִּיפִים אֶת בִּנְיָמִין

שִׁשָּׁה-עָשָׂר נְעָרִים דּוֹחֲפִים אֶת בִּנְיָמִין

שִׁשָּׁה-עָשָׂר נְעָרִים מַפִּילִים אֶת

בִּנְיָמִין זֵלֶקֶה הַנִּקְרָא יֵמָנוּ

הֵם בּוֹעֲטִים בַּשּׁוֹכֵב

הֵם מַכִּים אֶת הַשּׁוֹכֵב בְּבַקְבּוּקֵי מַתֶּכֶת

הֵם מַשְׁלִיכִים אֶת הַשּׁוֹכֵב עַל מַעֲקֵה

הַמַּעֲלָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל הַחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ,

הַפְסִיקוּ בְּבַקָּשָׁה הַפְסִיקוּ הוּא חוֹשֵׁב

בִּנְיָמִין

 

הָרֹאשׁ חוֹצֶה מְכֻסֶּה מְזֹעָם

אֶת מַעְגַּל הַלַּהֲקָה

יָדִית הַסַּכִּין פּוֹעֶמֶת בְּכַף יָד מְלֻבֶּנֶת  

הוּא מוּכָן הוּא שֶׁלִּי הַקָּרְבָּן

תָּמוּת, אֱלֹהִים, וְהוּא מֵת

מַכַּת הַסַּכִּין הָאָרִיג הַבָּשָׂר וְהָעוֹרֵק

הֲצָפָה אֲדֻמָּה וְרִיק נְטוּל קוֹל

עָבַרְתִּי אֶת הַמִּבְחָן הוּא חוֹשֵׁב,

אָבִי, אָבִי, הוּא חוֹשֵׁב,

אֲדִיקוּת הַסַּכִּין 

וְעַכְשָׁו הַבְּרִיחָה

שְׁמַע אֱלֹהִים, אַךְ נְעוּלָה כְּבָר הַדֶּלֶת

עִם כְּתַב קֶצֶף לָבָן

וּמִי יִסְלַח עַכְשָׁו לְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים 

הַדָּם מִתְפַּשֵּׁט מִתַּחַת לְבִנְיָמִין הַשּׁוֹכֵב

וְהֵם בּוֹעֲטִים בּוֹעֲטִים בּוֹעֲטִים

בְּגוּף בִּנְיָמִין הַמֵּת עַל דָּמוֹ

בְּיָפְיוֹ הַצָּעִיר, בַּתֹּם, בַּתִּקְוָה,

בַּמַּעֲלָה הַנְּדִירָה שֶׁל הַחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ,

כָּאן בַּלַּיְלָה הַנִּצְחִי הַמֻּחְתָּם

בְּאֵם הַמּוֹשָׁבוֹת, בְּפֶתַח תִּקְוָה

שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת הַשִּׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה

שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

 

 

אדמה שמורה

 

אדמה שמורה

 

הַאִם הַחֲשׂוּפִית שֶׁחָלְפָה כָּאן בַּלַּיְלָה

קוֹרֵאת לְשֹׁבֶל הָרִיר הַמְּנַצְנֵץ שֶׁהוֹתִירָה

אַחֲרֶיהָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אָמָּנוּת?

 

הַאִם בְּאֵין רוֹאֶה יֵשׁ יֹפִי?

 

גּוּפוֹ שֶׁל סָבִי קָבוּר בַּאֲהוּבָתוֹ הַיָּפָה

סוֹפִיָּה

שָׁדֶיהָ מֻחְלָטִים

אֵינָם חֲדֵלִים לְהַגִּיר חַשְׁמַל שָׁקוּף

 

סְבִיב פָּנָיו שַׁיִשׁ סְגַלְגַּל

עִשְׂבֵי פֶּרֶא

מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ פָּנִים לַפָּנִים

פֶּסַע נְשִׁיקָתוֹ יוֹצֵר אֲדָמָה  

 

המדבר כאתיקה טיפולית דרך עיני לוינס, מרלו־פונטי ובובר, על פי ספריו של דוד מיכאלי; זמן המדבר, גלות מסע בחירה, צעדים ומרחבים

 

המדבר כאתיקה טיפולית 

תקציר:

המאמר בוחן את המדבר כמרחב טיפולי ייחודי בישראל, תוך התייחסות לכתביו של דוד מיכאלי ובשילובן של גישות פילוסופיות קיומיות. המאמר מציג כיצד השטח המדברי מאפשר מפגש אנושי חשוף ונטול הגנות, היכול להתאים לתפיסותיהם של לוינס, מרלו-פונטי ובובר לגבי אחריות מוסרית, חוויה גופנית ודיאלוג שוויוני. במפגש זה הטבע מתפקד כשותף פעיל המעצב את הקשר בין המטפל למטופל כאשר המדבר מצטייר כמרחב המבטל היררכיות ומאפשר צמיחה מתוך פגיעות ושותפות בדרך. הספרים המתוארים מציעים שפה מקצועית המדגישה את הנוכחות והחוויה הישירה על פני פרשנות תיאורטית, ומבססים את המעבר מהקליניקה המסורתית אל העולם הפתוח. 

המדבר כאתיקה טיפולית דרך עיני לוינס, מרלו־פונטי ובובר, על פי ספריו של דוד מיכאלי; זמן המדבר, גלות מסע בחירה, צעדים ומרחבים

הטיפול בשטח בישראל התפתח בעשורים האחרונים מתוך מפגש בין מסורות חינוכיות, פסיכולוגיות ואקולוגיות, והפך לתחום מובחן בעל שפה מקצועית, מסגרות הכשרה ומחקר מתהווה. חלק נכבד בפיתוח השפה המקצועית בארץ נזקף לזכות התוכנית הבינתחומית לטיפול שטח שפעלה בסמינר הקיבוצים בין השנים 2010-2022 שהתבססה על עבודת השדה החינוכית - טיפולית של חלוץ התחום בארץ ניר גור (1990-2008) עם דוד מיכאלי (1993-2022).

על פי התיעוד ההיסטורי של התחום, התפתחותו נשענה על שילוב בין גישות טיפוליות מערביות לבין מסורות מקומיות של מסע, התמודדות עם תנאי קיצון, וחינוך בלתי־פורמלי. בתוך הקשר זה, מדבר יהודה - על תנאיו הקיצוניים והמטען התרבותי־רוחני שהוא נושא - הפך לאחד המרחבים המרכזיים שבהם התהוותה הפרקטיקה של טיפול שטח. ספריו של דוד מיכאלי; זמן המדבר- שיחות על התנהגות, גלות מסע בחירה - טיפול דרך שטח, צעדים ומרחבים – היצירה הטיפולית בשטח ופסיכותרפיה בתנאי קיצון, נמצאים בלב התפתחות זו, ומציעים מסגרת אתית־פילוסופית להבנת המפגש הטיפולי בשטח.

המדבר, כפי שהוא עולה מתוך הספרות המקצועית והפילוסופית, הוא מרחב שמנסח מחדש את תנאי המפגש האנושי כעמדה קיומית המעצבת את היחסים בין מטפל למטופל, את אופן הופעת החוויה, ואת האפשרות לשינוי. שלוש מסגרות פילוסופיות מרכזיות - של לוינס, מרלו־פונטי ובובר - מאפשרות לנסח את האתיקה הטיפולית בשטח ובמיוחד במדבר, ולמקם אותה בתוך השיח הטיפולי בישראל.

האתיקה הלוינסית, המעמידה את פני האחר כקריאה מוסרית ראשונית, מתממשת במדבר באופן טבעי. המדבר מסיר הגנות: אין בו תפקידים, אין בו סמלים של סטטוס, אין בו מרחבים המאפשרים הסתרה. המטופל מופיע כפי שהוא - עייף, צמא, פגיע, חשוף. מיכאלי מתאר בספרו "גלות מסע בחירה" רגעים שבהם אדם חווה משבר מתוך אמת גופנית־קיומית. ברגעים אלה, המטפל נדרש להיענות. המטפל יושב לצד המטופל, שותק איתו, נוכח איתו. המדבר, בהיותו מרחב שאינו מגיב, מאפשר למטפל להגיב באופן מבוסס אחריות. בכך, המדבר מגשים את האתיקה הלוינסית: המפגש עם פגיעות האחר הינו קודם לכל תיאוריה טיפולית.

האתיקה המרלו־פונטיאנית, המדגישה את הגוף־בעולם כבסיס לחוויה, מתממשת במדבר באופן מובהק. הטיפול במדבר אינו יכול להתעלם מן הגוף: ההליכה, הנשימה, החום, העייפות - כל אלה הופכים לחלק בלתי נפרד מן התהליך הטיפולי. מיכאלי מתאר את ההליכה כפרקטיקה של התבהרות, שבה הגוף מסנן את הרעש ומאפשר לנפש להתיישר עם הקצב הפיזי. מטופלת המתיישבת באמצע עלייה תלולה, מתקשה לנשום, חווה את החרדה לא כקטגוריה פסיכולוגית אלא כתחושה גופנית. המטפל, המתיישב לידה, נושם איתה, אינו “מטפל בחרדה” אלא משתתף בחוויה הגופנית שלה. זהו טיפול פנומנולוגי: החוויה הישירה קודמת לפרשנות. המדבר, בהיותו מרחב חושי־קיומי, מחזיר את הטיפול אל הגוף, אל התחושה, אל המפגש הראשוני עם העולם.

האתיקה הבובריאנית, המבחינה בין יחסי “אני־לז” לבין יחסי “אני־אתה”, מתממשת במדבר דרך הדיאלוג הנוצר בהליכה. המדבר מסיר חוצצים: אין שולחן, אין שעון, אין מבנה. המטפל והמטופל הולכים יחד, מביטים באותו אופק, נושמים את אותו אוויר. השיחה מתרחשת בתוך תנועה משותפת. מיכאלי מתאר כיצד ההליכה יוצרת “שותפות של דרך”, שבה הדיאלוג הוא קיומי. זהו מפגש “אני־אתה”: המטפל עומד לצד המטופל. הדיאלוג מתרחש בתוך העולם, לא מחוץ לו. המדבר מאפשר את הדיאלוג הבובריאני משום שהוא מבטל את ההיררכיה ומאפשר הדדיות.

שלוש המסגרות הללו - לוינס, מרלו־פונטי ובובר - מתארות בפועל את מה שמתרחש בטיפול בשטח בישראל. תיאורי המקרה המופיעים בשדה - התמוטטות רגשית בשעת שקיעה, ישיבה משותפת באמצע עלייה, שיחה לילית על היסטוריה אישית וטראומה תוך כדי הליכה - הינם ביטויים של אתיקה חיה. המדבר מייצר תנאים שבהם האתיקה קודמת לטכניקה: פגיעות קודמת לפרשנות, גוף קודם למחשבה, דיאלוג קודם למבנה.

הספרים זמן המדבר, גלות מסע בחירה, וצעדים ומרחבים, מציעים שפה להבנת ההליכה המשותפת. מיכאלי כותב את המדבר כ"שותף" טיפולי ומציע מודל אתי שבו המטפל נדרש לצניעות, לנוכחות, להקשבה שאינה מבוססת על ידע אלא על היות. בכך, הספרים הינם אבן ראשה אונטולוגית בהתפתחות התחום בישראל, כפי שהיא מתוארת בספרות המקצועית ובמחקר המתהווה: מעבר מטיפול מבוסס־שיח לטיפול מבוסס־חוויה; מעבר מטכניקה למפגש; מעבר מהחדר אל העולם.

המדבר מציע למטפל ולמטופל מרחב שבו המפגש האנושי מתרחש ללא חוצצים, ללא תפקידים, ללא הגנות. מרחב שבו הפגיעות אינה חולשה אלא חוויית אמת לגדול ממנה, שבו הגוף הוא שער להכרה, שבו הדיאלוג הוא קיום. המדבר מזכיר שהטיפול הוא מפגש שבו שני אנשים הולכים יחד בתוך עולם שאינו שייך לאף אחד מהם.

ביבליוגרפיה

מיכאלי, דוד (2000). זמן המדבר. הוצאת מדף.

מיכאלי, דוד (2008). גלות מסע בחירה – טיפול דרך שטח. הוצאת מדף.

מיכאלי, דוד (2017). צעדים ומרחבים – היצירה הטיפולית בשטח ופסיכותרפיה בתנאי קיצון. הוצאת מדף.

Buber, Martin (1923). Ich und Du. Schocken.

Levinas, Emmanuel (1961). Totalité et Infini. Martinus Nijhoff.

Merleau-Ponty, Maurice (1945). Phénoménologie de la perception. Gallimard.

כיתות אמן / סדנת כתיבה / הייקו ושירה הוראתית

 

כיתת אמן / סדנת כתיבה 1: הייקו – על טראומה והחלמה. 

בַּאֲפֵלָה יָדֶיךָ הַקְּטַנּוֹת תּוֹפְסוֹת אֶת אֵין יָדִי 

 

ידועה הזיקה בין אמנות הכתיבה של סוגת הייקו לבין תודעה במצבי קצה. לפיכך מתבקש לדון גם בשיוכם לאופני ביטוי של טראומה והחלמה ותרומת המצוקה לביטוי. הקורס מציע מפגש עם סוגת ההייקו כאמירה ראשונית, וכתרומה למיסגור דחק.

במסגרת כיתת האמן ייחשפו הסטודנטים לגישת יומן ההייקו בפרויקט השירה הדוקומנטרית "מנהרות לילה"  - 737 לילות בעזה, סדרה העוסקת בתיעוד של הישרדות נפשית בשפה מצומצמת, בצבירת החוויה הפואטית לאורך זמן, וכן ליומן המסע של היצירה "הדרך לשדה בוקר". 

הסטודנטים יתנסו בכתיבה, בפירוק של התרשמות למרכיביה המימטיים התרבותיים והסביבתיים, בשיחה ובקריאה של טקסטים קצרים של יוצרים שונים ממזרח וממערב הנוגעים בשבר ובתיקון, וילמדו כיצד ניתן להשתמש במינימליזם לשוני ככלי אמנותי ורגשי.

הקורס מיועד לסטודנטים המבקשים להעמיק את עבודתם האישית, לפתח רגישות לשפה מרוכזת ומדויקת, ולבחון את הקשר בין יצירה לבין תהליכי החלמה.

 

כיתת אמן / סדנת כתיבה 2: שירה הוראתית – על פעולה. 

אם אינך מתרגל לא תבין את הכתוב

כל זמן שאינך מבין, אינך יכול להיעזר בכתוב

כאשר אתה מבין אינך זקוק לכתוב.

 

שירה הוראתית (Didactic Poetry) היא כלי מסורתי למסירת ידע, מוסר, או טכניקה בתרבויות שונות. חיבורים מוכרים הם משלי, קהלת, על טבע הדברים של לוקרציוס, דאו-דה ג'ינג, אמנות המלחמה, ספר חמש הטבעות, האופנישדות, ויג'נאנה בהיראווה טנטרה, ועוד רבים. הגישה ליצירות אלו תלויה בפרשנות ובתרגום. במסגרת כיתת האמן ייחשפו הסטודנטים לגישת שפת הפעולה, כפי שהתפתחה במהלך התרגום מסינית של “כתבי המופת של טאיג'י צ'ואן ג'ינג", פרויקט המעמיד במרכזו את הקשר בין תנועה, משמעות ושפה.

הקורס בוחן את השירה ההוראתית כסוגה לשימור ומסירה של ידע והדרכה. הסטודנטים יעמיקו בהבנת האופן שבו שירה יכולה לעצב, להנגיש או להצפין ידע. במהלך המפגשים יתנסו המשתתפים בקריאה של טקסטים הוראתיים מתורגמים ממקורות שונים, ידונו ביחסים בין גוף, שפה ופעולה, ויתנסו בקריאה ביקורתית של תוצאות בינה מלאכותית.

הקורס מיועד לסטודנטים המבקשים להרחיב את עבודתם היצירתית ולבחון את המפגש בין שירה ופעולה.

דבי עשב / אזעקות / חריש / 2026