קַדִּישׁ לְעֻבָּר בּוֹדֵד / Kaddish for the lonely Unborn / David Michaeli

 

קַדִּישׁ לְעֻבָּר בּוֹדֵד

מאת: דוד מיכאלי

 

בְּמֶרְחָק שֶׁל בָּשָׂר אֶחָד

בְּמֶרְחָק שֶׁל עָפָר אֶחָד

בְּמֶרְחָק שֶׁל אֶבֶן אַחַת

בְּמֶרְחָק שֶׁל תּוֹלַעַת אַחַת

כָּל הַחֹרִים כֻּלָּם, הֵם רוּחַ

הַהֵחָלְצוּת מִתּוֹךְ הַמִּבְנֶה הַבּוֹעֵר,

מֻפְשָׁט מֵעָלַי בִּפְסִיעָה,

אֶל תּוֹךְ הָרְוָחָה שֶׁל הָעֵירוֹם

מְהִירוּת הָרוּחַ עַל פְּנֵי הַבָּשָׂר

הִלָּה וּמַלְמָלָה נוֹשְׁבִים.

כָּל הָרוּחוֹת דּוֹבְרוֹת בְּבַת אַחַת

מִתּוֹךְ מִנְהֲרוֹת הַלַּיְלָה

בְּמֶרְחָק אֶחָד בֵּינִי לְבֵינֵךְ

מְקֻפָּלִים כָּל הָעֻבָּרִים שֶׁהָיוּ לָנוּ

שֶׁחָזְרוּ אֶל הָאֲדָמָה

סוֹלֶר וּבֵּטוֹן נְהָמָה וּקְרִיסָה

קוֹל הַטִּפּוֹת מְפַסֵּק אֶת לַחַץ הַדְּמָמָה

הַגּוֹלֶשֶׁת סָבִיב

הָעוֹטֶפֶת סָבִיב

הַמְּכַסָּה סָבִיב

הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת עָלַי

פּוֹסֵעַ אֶל תּוֹךְ מִישׁוֹרֶיךָ אֱלֹהַי

הֶאָנִי הוּא הַיּוֹצֵר?

הַאִם זֶה מָה שֶׁרָצִיתִי? 

אִם כָּךְ אֲנִי גֵּאֶה בְּכָךְ?

מֵרִים אֶת מִשְׁקַל הַסֵּפֶל

מְחַפֵּשׂ אֶת שְׂפָתַיִךְ הַנִּצְחִיּוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עָלַי

אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתְּ אֶל תּוֹךְ הַקְּמָטִים

אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתְּ אֶל תּוֹךְ הַזְּמַן

מִתְיַשֵּׁב בְּמִקְלְעוֹת הַקַּשׁ הַכֵּהֶה מִזֵּעָה

שֶׁל כֻּרְסָאוֹת הַיְּקוּם

זוֹנוֹת זְקֵנוֹת וְנוֹחוֹת

מֻרְגָּלוֹת לְגוּפִי הַסְּגֻלִּי

בֵּין חֹשֶׁךְ בֵּין אוֹר 

חוֹבֵק בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת הַסֵּפֶל הָרֵיק

מְחַמֵּם בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת הַסֵּפֶל הָרֵיק

מֵעַל שְׂפָתָיו

מִתְבּוֹנֵן אֶל זִכְרוֹן שְׂפָתַיִךְ,

שִׂפְתֵי הַתָּמִיד,

תְּהוֹם לוֹחֶשֶׁת

כָּל הַחֹרִים כֻּלָּם, חוֹרֵי הַתָּמִיד, 

כָּל הַתּוֹלָעִים כֻּלָּן, תּוֹלְעֵי הַתָּמִיד,

כָּל הַבָּשָׂר כֻּלּוֹ, בְּשַׂר הַתָּמִיד,

כָּל הֶעָפָר כֻּלּוֹ, עֲפַר הַתָּמִיד,

הַתָּמִיד הָעוֹלֶה אֶל הָרוּחַ

הִלָּה וּמַלְמָלָה,

וִילוֹנוֹת הַתָּמִיד

Kaddish for the lonely Unborn

By David Michaeli

 

At one flesh's span

At one dust's span

At one stone's span

At one worm's span

All holes all are wind.

rescued from inside the burning structure

stripped from me at a stride

Into the relief of bareness.

The celerity of wind upon the flesh

halo and mull blowing.

All winds speak at once

out of night-tunnels.

 

At a single span

Between me and thee

Folded are all the unborn we ever bore

Returned unto the earth.

Diesel and concrete, roaring and buckling.

The sound of the drops punctuates the pressure of silence

Sliding all around,

Enfolding all around,

Shrouding all around,

Spreading over Me.

I step into Thy plains, my Lord.

Am I the creator?

Is this what I desired?

And if so, am I proud of this?

 

Lifting the weight of the cup,

Seeking thy Ever lips which remained upon me

After thou hast gone into the creases,

After thou hast gone into time.

Sinking into the dark sweat-stained weaves of straw

Of the armchairs of the universe

Old, accommodating whores,

Accustomed to my specific body weight.

Between darkness and light,

Cradling the empty cup in my palms,

Warming the empty cup in my palms

Above its lips,

Gazing into the memory of thy lips,

The ever lips,

A whispering abyss.

All holes, all, ever holes,

All worms, all, ever worms,

All flesh, all, ever flesh,

All dust, all, ever dust,

The Ever rising unto the wind

Halo and mull,

Veils of the Ever.

 

 

אלי גרוס / עיצוב טוטאלי / קורס עיצוב בסיסי / בצלאל / 1976-1977 Eli Gross / Total Design / Basic Design Course / Bezalel / David Michaeli

 

אלי גרוס / עיצוב טוטאלי / קורס עיצוב בסיסי / בצלאל / 1976-1977

צילומים: באדיבות אמנון גרוף, ליעד שדמי. בתמונה למעלה משמאל לימין: ניצנה בורוש, דוד מיכאלי, אמנון גרוף, אלי גרוס, רמה (?), ותלמיד שאיני זוכר את שמו. 

Scroll down to read the story in English

 
אמנון גרוף בן כיתתי בבצלאל הפנה אלי את המעצב ליעד שדמי שבימים אלו מפרסם ספר על המעצב אלי גרוס. אלי היה המורה שלנו בבצלאל ולימד אותנו קורס שנקרא עיצוב בסיסי. ליעד שאל אותי מה אני זוכר משיעוריו של אלי גרוס. הו, אכתוב משהו אמרתי. כשנתיים עברו עד שהתיישבתי לכתוב.

אלי גרוס היה המורה המשפיע ביותר שלמדתי ממנו עיצוב בבצלאל והשיעורים שלו בנו את המתודולוגיה העיצובית שלי מאז ועד עתה. כאשר לימדתי עיצוב, השיעורים שלו היו אבני הדרך שלי וכך גם קראתי לקורס: עיצוב בסיסי.

הוא נכנס לכיתה עם שפם לא גדול, סקר אותנו בספקנות שלא נעלמה לעולם ונדמה שביטאה: "מי אתם? תפתיעו אותי". הכיתה שהייתה קבוצה חברתית נמרצת בדקה אותו בעוינות נעלבת: למה אתה לא נחמד? הוא לא התכוון כלל להיות נחמד. למעשה הוא לא ממש הבין למה זה משמש. הוא התמקד בתמצות היחסים בין הצורה לרקע וכאשר הפריעו לו עם דברים מיותרים, הזדעף. ובצדק.

אהבתי את התכונה הזאת. ולאחר שנים יכולתי להגדיר אותה כאיכות של מורה אמיתי. פגשתי את התכונה הזאת אצל מורים משדות אחרים של תנועה ושל שטח. לבקש יחס אישי היה מטופש. ולהיעלב, עוד יותר מטופש. אנחנו לא בטיפול. אנחנו לומדים שירה של צורות ויחסים. ושירה היא דבר אכזרי. אם היא טובה היא טובה. אם לא אז לא. תתמודד. והוא ידע את מהות יחסי הצורות.

כשעבדנו בכיתה הוא קרא עיתון ועישן פייפ. ידענו שהוא היה מעצב בהולנד, והשתתף שם בקבוצת עיצוב, ובארץ עיצב סמלים של ביטוח לאומי, ובנקים ושילוטים בבתי חולים וטרמינלים ועוד. אמנון גרוף מספר שבשיעור הראשון או השני הוא הביט בנו, בקבוצה המרושלת משהו, ואמר משהו כמו "מעצב צריך ללבוש חולצה מעוצבת צריך ללבוש מכנסיים מעוצבות צריך לבוא עם עט מעוצב. ייתכן שהוא הוציא מהכיס והניח על השולחן את עט המון-בלאן החדש שלו... אמנון הוסיף, שנים אחר כך הבנתי את דרישתו ל"עיצוב טוטאלי".

התרגילים שנתן היו ליבת הלימוד והתחילו בחקירה שיטתית של שחור לבן ולאחר מכן של צבע. התשתית הצורנית הייתה של מספרים מאחד עד עשר. בדירה הרטובה בנחלאות הייתי משרטט אותם בקפדנות עם רפידוגרף, ואז צביעה מדוקדקת בגואש או אקריליק. תחילה המספרים ואז הנגטיב ולאחר מכן ריבוע פנימי שהופך את היחסים בין פוזיטיב לנגטיב ולאחר מכן הייבוש, ואז החיתוך של הנייר, החיתוך של קרטון הביצוע, ואחרי כן ההדבקה, ואחרי כן הנייר השקוף העכור לשמור על העבודה. ובבוקר לאחר לילה נטול שינה אל רחוב בצלאל.

היינו מביאים את התוצרת לכיתה, ותולים אותה על פי דרישתו על הקירות באופן מדוקדק. הוא היה מתבונן בהם באותה ספקנות, זורק הערות, שותק מוצץ את הפייפ, מפנה את הגב ונותן הוראות לתרגיל הבא. לאחר המספרים, באו המודולים. בשנים הבאות בחיי בתחומי התנועה ובתחומי השטח כבר היכרתי היטב את המתודולוגיה, פירוק ובניה, תרגול ותרגול, כפי שפונאקושי מאוקינאווה עיצב את לימוד הקראטה המודרני באמצעות פירוק הקרב לתנועות בסיסיות ולאחר מכן הרכבים של התנועות. ממנו למדתי את המילה "מודול" שהמשיכה ללוות אותי שנים ארוכות, בעקבות השיעורים שלו הסתובבתי ברחובות ירושלים עם מצלמה שלקחתי מהסטודיו לצילום, הו, ימים עתיקים ללא פלאפונים, חיפשתי מודולים וצילמתי לוגואים מופשטים בחנויות. המוכרים הסתכלו בתמיהה.

יום אחד, לקראת התצוגה של התרגיל, ז'ק המתולתל שלמד איתנו בשנה א, תקע בפראות מרדנית את הריבוע על מסמר בולט, קורע אותו במרכזו, מקפיד לעקם אותו. הו, ההתרסה של הסטודנט הצרפתי כנגד מיסגור הרוח החופשית. "בורגנים, איזה ממזרים" כפי ששר ז'ק אחר, ברל. הדיכוי המרובע, בגודל 25 על 25 ס''מ. בסה''כ עברנו רק שבע שנים ממהומות דני האדום בפריז. הכיתה המתינה במתח. אלי נכנס עם הפייפ, עם התיק מתחת לזרועו, התבונן בשקט בכיתה הממתינה, העיף מבט בקירות, הניע מעט את שפמו, זקר את גבותיו בתמיהה קלה, הלך לשולחן והתיישב. בביקורת התעלם מהריבוע המעוקם. ז'ק עזב.

הוא היה יושב מאחורי השולחן וסוקר את התוצאה. שנים לאחר מכן, בקורס שהעברתי, בעקבותיו, כמוהו הייתי יושב בכיתה וסוקר תוצאות בעין בלתי סבלנית. המחלות הקטנות של הביטוי העצמי, הקלישאות. ובכתיבה: הרי זהו לימוד הייקו.

יום אחד אמרתי לו שלא אוכל להגיע לשיעור כי יש לי עבודה במדבר. הוא התבונן בי ואמר, אולי כדאי לך לשקול לעבור למקצוע אחר. הגעתי לשיעור.

הבנות נעלבו ממנו. הוא לא היה אב, הוא לא היה אח, הוא לא היה מאהב, שום דבר מן התפקידים הגבריים שמורה יכול לספק. למעשה היום אני מבין שלצד הריכוז המקצועי הוא היה ביישן. כמו הרבה יוצרים מופנמים אחרים.

אמנון גרוף זוכר שהוא זרק סקיצות מהחלון של קומה ב' ואמר תוך כדי "הסקיצה אוורירית" וגם שהוא שבר חייל מתרגיל לוח השחמט, צבעי יסוד צורות יסוד, קיפל אותו בידיים שלוש ארבע פעמים, זה היה קרטון ביצוע שביר, ואמר: אופס נשבר.

התאהבתי בסדרות הריבועים שפתחו לי שער להבנת מהות של יחסי צורות בשחור לבן וצבע. אהבתי את היופי של היחסים האלו. תחילה המספרים. אחרי כן סדרות של מודולים. ואז, כמו פגישה ב"שטוחלנדיה": תעשו לי קוביה של מודולים. התרוממנו מדו-ממד לתלת-ממד.

מסתבר שכל תרגילי הריבועים והמספרים היו תשתית מצוינת. התרגיל המשמעותי ביותר עבורי היה עיצוב כלי שח. הוא אמר: תעצבו שח. סדרה של צורות עם היגיון עיצובי. גרתי ברחביה עם שתי שותפות לדירה. היה לי בקבוק של "קאטי סארק". אהבתי את התווית הצהובה עם הספינה בים. בערב ישבתי בחדרי שפנה למערב והרהרתי. ששה כלים. החלטתי לעשות סדרה של קיפולי נייר, כל אחד מריבוע של נייר בגודל 6 על 6 ס''מ. עם סכין חיתוך וסרגל מתכת גזרתי את הריבועים הלבנים ולאחר מכן את השחורים. קיפלתי את הראשון. חייל. את השני. פרש. רץ. צריח. מלכה. מלך. כל אחד מהם היה יקום מקופל. פרשתי אותם וקיפלתי חזרה וידעתי מהי סדרה. מהריבועים שנשארו בניתי את לוח המשחק על קרטון ביצוע. 

כשהבאתי את העבודה לשולחן שלו בכיתה אמרתי לו בהיסוס שכולם מבוססים על ריבוע נייר אחיד מקופל בשש צורות שונות. הוא התבונן בה מהורהר, נדמה לי מעט יותר זמן מן הרגיל, הציץ לתוך עיניי ואמר: שמונים. הלכתי מופתע ומרוצה.

ועוד זיכרון הוא שכנראה בתחילת שנה שניה הכיתה העליזה שלנו החליטה שאלי פשוט מעליב ולא מתחשב והכריזו חרם. לא נכנסו לשיעור. הצורות והעיצוב נחלו מפלה לפוליטיקה.  

17 שנים לאחר מכן, בשנת 1993, בדירת שיכון בגבעתיים, כתבתי את המסה "עיצוב ורוח הדברים". המודול מצא את מקומו בתמונה הגדולה. 

כמעט חמישים שנים, הסדרה של קיפולי הנייר עדיין שמורה אצלי.

המעצב ליעד שדמי כתב במרכז המחקר של שנקר מאמר על המעצב אלי גרוס ומהו עיצוב שוויצרי, מאמר נוסף מקיף על אלי גרוס באתר DUTCH GRAPHIC ROOTS, ומוציא לאור ספר לשימור עבודתו של אלי גרוס. לקמפיין גיוס תרומות לספר

שח / קיפולי נייר / 1977

שח / קיפולי נייר / 1977

אלי גרוס תרגול מודולים / 1977

אלי גרוס תרגול מודולים / קובייה / 1977

הנה המרד של ז'ק! באדיבות ליעד שדמי. אילן מולכו משמאל לז'ק, מיקי גרובר משמאל לאילן (חולצה לבנה)

מצד שמאל מתי מלי

Eli Gross / Total Design / Basic Design Course / Bezalel / 1976–1977

By: David Michaeli

Amnon Groff, my classmate at Bezalel, referred designer Liad Shadmi to me. Liad is writing a book about the designer Eli Gross and asked me what I remembered from Eli’s classes. "Oh, I'll write something," I said. About two years passed before I actually sat down to write.

Eli Gross was the most influential design teacher I studied under at Bezalel, and his classes built my design methodology from then until now. Whenever I taught design, his lessons were my milestones, and I even named my course the same: *Basic Design*.

He walked into the classroom with a small mustache, surveying us with a skepticism that never quite went away, seemingly conveying: "Who are you? Surprise me." The class, an energetic social group, tested him with offended hostility: *Why aren't you nice?* He had no intention of being nice. In fact, he didn't really understand what purpose that served. He focused on condensing the relationship between form and background, and when interrupted with unnecessary things, he scowled. And rightly so.

I loved this quality. Years later, I could define it as the mark of a true teacher. I encountered this same trait in teachers from other fields—movement and outdoor field work. Asking for personal attention was foolish. Getting offended was even more foolish. We weren't in therapy. We were learning the poetry of forms and relationships. And poetry is a cruel thing. If it's good, it's good. If not, it's not. Deal with it. And he knew the essence of form relationships.

While we worked in class, he read the newspaper and smoked a pipe. We knew he had been a designer in the Netherlands, participating in a design group there, and that in Israel he designed logos for the National Insurance Institute, banks, hospital signage, terminals, and more. Amnon Groff recalls that in the first or second lesson, Eli looked at us—a somewhat scruffy group—and said something like: "A designer needs to wear a designed shirt, designed pants, and come with a designed pen." He might have pulled his new Montblanc pen from his pocket and laid it on the table... Amnon added that years later, he finally understood Eli's demand for "total design."

The assignments he gave were the core of the learning, starting with a systematic exploration of black and white, followed by color. The formal foundation consisted of numbers from one to ten. In my damp apartment in Nachlaot, I would draft them meticulously with a Rapidograph, followed by painstaking painting in gouache or acrylic. First the numbers, then the negative space, and then an inner square that inverted the relationship between positive and negative—followed by drying, cutting the paper, cutting the mounting board, gluing, and finally laying down tracing paper to protect the work. Then, in the morning after a sleepless night, off to Bezalel Street.

We would bring our work to class and mount it precisely on the walls as he demanded. He would observe the work with that same skepticism, throw out comments, remain silent while puffing on his pipe, turn his back, and issue instructions for the next exercise. After the numbers came the modules. In the following years of my life in movement and field disciplines, I was already thoroughly familiar with this methodology: breakdown and reconstruction, practice and practice—much like Funakoshi from Okinawa designed modern karate instruction by breaking combat down into basic movements and then combining them. From Eli, I learned the word *module*, which stayed with me for many years. Following his classes, I wandered the streets of Jerusalem with a camera borrowed from the photography studio—oh, ancient days before cell phones—searching for modules and photographing abstract logos on shopfronts. The shopkeepers looked on in puzzlement.

One day, preparing for an assignment presentation, Jacques—the curly-haired guy in our first year—wildly and rebelliously impaled his square onto a protruding nail, tearing its center and making sure to twist it. Oh, the defiance of the French student against the framing of the free spirit! *"Bourgeois, what bastards,"* as another Jacques, Brel, sang. The square oppression, measuring 25 by 25 centimeters. After all, only seven years had passed since Red Danny's riots in Paris. The class waited in tense anticipation. Eli entered with his pipe, bag under his arm, quietly observed the waiting class, glanced at the walls, twitched his mustache slightly, raised his eyebrows in mild astonishment, walked to the table, and sat down. During the critique, he completely ignored the crumpled square. Jacques left.

He would sit behind the desk and review the results. Years later, in a course I taught inspired by him, I would sit in class just like him, reviewing results with an impatient eye. The little diseases of self-expression, the clichés. And in writing—it is truly the study of Haiku.

One day I told him I wouldn't be able to make it to class because I had work in the desert. He looked at me and said, "Perhaps you should consider switching to another profession." I made it to class.

The female students were offended by him. He was not a father, not a brother, not a lover—none of the male roles a teacher might fulfill. Looking back today, I realize that alongside his professional focus, he was simply shy, like many other introverted creators.

Amnon Groff remembers Eli throwing sketches out of a second-floor window while saying, "The sketch is airy." He also remembers him breaking a piece from a chessboard assignment—primary colors, primary shapes—folding it three or four times in his hands (it was brittle mounting board) and saying: "Oops, it broke."

I fell in love with the series of squares, which opened a gateway for me to understand the essence of form relationships in black, white, and color. I loved the beauty of these relationships. First the numbers, then series of modules. And then, like an encounter in *Flatland*: "Make me a cube out of modules." We rose from two dimensions to three.

It turned out that all those square and number exercises were an excellent foundation. The most significant assignment for me was designing a chess set. He said: "Design chess. A series of shapes with design logic." I was living in Rehavia with two female roommates. I had a bottle of Cutty Sark; I loved the yellow label with the ship at sea. In the evening, I sat in my west-facing room and pondered. Six pieces. I decided to make a series of paper folds, each from a 6 by 6 cm square of paper. Using a utility knife and a metal ruler, I cut the white squares and then the black ones. I folded the first: a pawn. The second: a knight. Bishop, rook, queen, king. Each one was a folded universe. I unfolded them and folded them back, understanding what a series truly meant. From the remaining squares, I built the board on mounting board.

When I brought the work to his table in class, I told him hesitantly that all the pieces were based on a uniform square of paper folded into six different shapes. He looked at it thoughtfully—it felt like a bit longer than usual—glanced into my eyes, and said: "Eighty." I walked away surprised and pleased.

Another memory is that, likely at the beginning of our second year, our cheerful class decided that Eli was simply insulting and inconsiderate, and declared a boycott. We didn't enter the classroom. Shapes and design suffered a defeat to politics.

Seventeen years later, in 1993, in Givatayim, I wrote the essay "Design and the Mind of Matter." The module found its place in the big picture.

Nearly fifty years later, I still have that paper-folding series.

Graphic designer Liad Shadmi has authored a research paper at the Shenkar Research Center exploring designer Eli Gross and the essence of Swiss Style, published a comprehensive feature on Gross on Dutch Graphic Roots, and is currently publishing a monograph to preserve and celebrate Eli Gross’s body of work.

 

העולם שטוח ובסופו תהום / שי לוביאניקר / ספר שירה

העולם שטוח ובסופו תהום / שי לוביאניקר / ספר שירה חדש

עריכה: יקיר בן משה 

עיצוב: אורנה איילון 

120 עמ' הוצאה עצמית

חומרי גלם (נספח הספר)

הָעוֹלָם שָׁטוּחַ, תְּהוֹם, עוֹמֵד עַל הַקָּצֶה, חיבוק טרמינלי, שָׁכַחְתִּי לְהַזְמִין שְׁרַבְרָב, כְּאֵבֵי פַנְטוֹם, בַּאֲפֵלַת הַתּוֹדָעָה, בְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, בְּכַוּנָה תְּחִלָּה, עוֹבֶדֶת זָרָה (האהבה), בֶּבּוֹת AI, לֵךְ תִּזְדַּיִן, בֶּן שֶׁל זוֹנָה, שְׁאֵרִית שֶׁל פְּלֵטָה, אַשְׁפַּת אַהֲבִים, נְפִיחָה שְׁקֵטָה, אַחַת בְּתַבְהֵלָה, רֵיחַ מָלוּחַ שֶׁל גַּעְגּוּעִים, לִבְלִס, הִזְרַקְתִּי אוֹתָךְ לַקַּרְסוֹל, מַיִם כְּבֵדִים, חוֹזֵה שֶׁל עוֹר וְזֵעָה, אוֹרִיגָמִי לָתוֹךְ עַצְמָהּ, פְּנֵי זָקֵן צָעֲרוּ, תֵּל נְמָלִים (אהבת נעורים), כָּל עוֹד אֲנִי, לִזְכֹּר לֹא לִשְׁכֹּחַ, גּוּף – דִּירַת שֻׁתָּפִים, גּוּף וְנָשָׁמָה מְנַחֲשִׁים, הַבַּת זוֹנָה (הזקנה), הַבְּלוּז שׁוֹלֵחַ מֵיתָרִים, בְּלוּז מוֹרְבִידִי, כָּלֶב מְשֶׁחָרָר בְּלִי רְצוּעָה, מִנְהֲרוֹת הָאַף אֶל בֶּטֶן הָאֲדָמָה, רַכֶּבֶת הֶהָרִים, מֻקְסָם מִיְלָדוֹת עִם קוּקִיּוֹת, סוֹחֵר אוֹ שְׁלִיחַ תֹּם, פָאק, שׁוֹתֵת דָּם, אָשְׁרָנִית, הַסִּכִּין שֶׁאָבִיהָ תָּקַע בְּעַמּוּד שִׁדְרָתָהּ, תקרַע בִּמְשִׁיכָה אַחַת אֶת צַוָּארוֹ, בובת סְמַרְטוּטִים רֵיקָה, לַיְלָה סָדוּק, תִּתְעוֹרֵר נְבֵלָה, נִצּוֹלֵי הַשׁוֹאָה, יוֹשֶׁבֶת חֶרְפָּה, לַחְשׂף לַכֹּל אֶת עֶרְוָתָהּ, חָשׁוּךְ בְּבַר הָאֱמֶת, בְּעָיוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, בִּקְצֵה הָאֱמֶת יוֹשֶׁבֶת חֶרְפָּה, הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ הִיא שְׁכוּנָה, כּוֹרֵעַ תַּחַת טַבַּעַת יְמִינֶךְ, לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי נָאוֹן, צֹמֶת שִׁגְרָה, לְהַבִּיט שׁוּב אֶל תְּהוֹם, רַפְסוֹדָה רְעוּעָה וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם, זְלִיגָה, קָרַע פִיזִיקָלִי, חֹר שָׁחֹר, יְקוּמִים מַקְבִּילִים, לְקָהָל מְטֶמְטָם, מַלְאָכִים מְכַנָּפִים, אֵיפֹה אֱלוֹהִים, יַעַר עָבֹת שֶׁל שְׁקָרִים, מְחֻבֶּלֶת בִּלְחִישׁוֹת, שְׁלֵוִים בְּתַחְתּוֹנִים, מְטַפְטְפִים הַחַיִּים, אַזְעָקַת צֶבַע אָדֹם, מִפְלְצוֹת הָאֵימָה, פִּרְפַּר עַד שֶׁהִתְרַגֵל, הַשָּׁחַר שָׁקַע, שׁוֹלֵף מִלְחָמָה, כִּבְשָׁה שְׁחֹרָה, תָּקוּעַ לָהּ בַּגָּרוֹן לָרֹחַב, תּוֹרוֹ שֶׁל הַדּוֹרֵס, מִזְבַּח הַמָּחִילָה, בָּרֶכֶב שֶׁל אֱלוֹהִים, הַגּוֹזָל שֶׁלּוֹ צוֹהֵל, חָצוּ אֶת הַקָּוִים (כמה ארנבים), סִמֵּן אוֹתָם בָּעֹרֶף, אוֹרְחַת גְּמַלִּים, אַסְפָּמִית הִיא הַשָּׂפָה, שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל יְהוּדִים, יֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה אֵין, הַקָּלּוּת הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶׁל הַקִּיּוּם, שְׁלִיחַ ווֹלְט, הֲצָצָה לָתוֹךְ בֵּיצָה, הִיא בְּשֶׁלָּהּ, חוֹלָם מָלֵא, שֶׁלֹּא פִּסְקָה, בְּרִית מִילָה, עָרְלָה, הַפְסָקַת חַבּוּק, גָּמַרְתִּי, עַד שֶׁיַּגִּיר יְגוֹנָן, אֶת תְּאֵנִי אֶפְשׂק בְּפָנֶיךָ, רְשָׁתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת, נְהַר הַמַּלַּל שְׁלוּלִית בּוֹאַךְ חָרְבָּה, שְׁבָרִים לְבָנִים, כַּד קְרִיסְטָל, הַאָם כָּל שֶׁבֶר כַּד הוּא כַּד, שְׁבָרִים מְקוֹנְנִים מָרָה, חַרְזָן שֶׁל חֲתוּנוֹת, מְחַמְשֵׁר מִלִּים, יְקוּם בֵּין יְקוּמִים, מְשׁוֹרֵר, לִרְצֹחַ אֶת מַר טוּרִינְג כְּדֵי לְהַצִיל, פַּחַד גְּבָהִים, קַדִּישׁ יָתוֹם, מַתָּה מֹרְפוֹזָה, סַבָּא גִינֶס, מַאֲחוֹרֵי גַּרְגִיר, תַּפְרִיט קִיּוּמִי, נְוֵה מִדְבָּר.

דבר העורך: 

העולם שטוח ובסופו תהום, ספר שיריו של שי לוביאניקר, עומד כולו על הקצה. בין אהבה לבדידות, בין תשוקה להזדקנות, בין הגוף החי לתודעת המוות, לוביאניקר בוחן שוב ושוב את המקומות שבהם הקרקע הבטוחה של החיים נסדקת. "אהבות ראשונות אינן מתות", הוא כותב, "הן ככאבי פנטום באפלת התודעה" – וכך גם בספר כולו: מה שהיה אינו נעלם, אלא ממשיך לפעום בגוף, בזיכרון ובשפה.

אלא שהתהום אצל לוביאניקר אינה עטופה בחגיגיות. שירתו מערבבת באומץ בין הנשגב ליומיומי, בין הומור לכאב ובין תשוקת הגוף לתודעת המוות (כמו בשורות החזקות: "אהבת נעורי מתה, ‏אך חיה בי. ‏בשרה נרקב, ‏גל עצמות, ‏תל נמלים, ‏גל עד של נעורים"); ובתוך כל אלה נותרת כמיהה עיקשת למגע, לקִרבה, לחיים: "בכל יום אני צריך לזכור לא לשכוח לאהוב".

העולם שטוח ובסופו תהום הוא ספר שירה חכם, חזק ומרתק. לוביאניקר מלמד אותנו ששירה אינה מנסה להרחיק אותנו מן התהום, אלא לעמוד על שפתה, להביט מטה ולגלות שגם שם אפשר עדיין לאהוב, לצחוק ולכתוב. האם צריך יותר מזה?

יקיר בן-משה

לרכישה לחצו על תמונת הספר