קסמה של אסופת הכתבים הקלאסיים "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג" / ד''ר גליה פת שמיר / 22/8/2005 / NRG מעריב - מקור ראשון

 

ג'קי, צ'אן, ברוס, לי

קסמה של אסופת הכתבים הקלאסיים "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג" הוא במלאכת העריכה והתרגום היצירתית של דוד מיכאלי

ד''ר גליה פת שמיר  22/8/2005 

ג'קי צ'אן, ג'ט לי, ברוס לי, קונג-פו, וטאי צ'י, נאמרים על ידי רבים מאיתנו בנשימה אחת עם "אומנויות לחימה". ניפרד לפי שעה מכוכבי הסרטים הסיניים ונתרכז באומנותם. "אומנות לחימה" היא אכן תרגום מילולי למונח הסיני  wushu, הכולל בתוכו אומנויות סיניות שבכללן הקונג פו המוכרת ואחותה ה"מרוככת" - הטאי צ'י. פניה לטאי צ'י צ'ואן גי'נג - כתבי המופת בתרגום החדש של דוד מיכאלי (ועם פרשנותו) מלמדת שבטאי צ'י יש אומנות רבה, אך לחימה יש רק במובן מטפורי של מאבק כוחות פנימי. אומנות הטאי צ'י המופלאה, (בפרט על מנקודת המבט של המורה צ'אנג מנג צ'ינג וממשיכיו בעולם ובארץ) היא אומנות שבה מהות (ti) של דבר היא יישומו (yong) בחיי אדם, והתנועה שהטאי צ'י מכוון אליה באה לביטוי גופני, נפשי, ובפרט - בינאישי. הטאי צ'י מתגלה לפיכך כאומנות האיזון הגופני, שוויון הנפש, והקשר בין אדם לעולם.

"טאי צ'י צ'ואן גי'נג - כתבי המופת" הינו ספר תרגום ופרשנות לאוסף כתבים המייצגים נקודות מבט של מורי טאי צ'י שונים אודות אומנותם. ניתן למצוא בו כתבים קלאסיים מהמאה ה-16 בסין ועד פרספקטיבות של מורים בני ימינו אנו, גם בישראל. הקובץ מציג לקוראיו אוסף יוצא דופן של פרקי שיר, פרקי הגות ופילוסופיה, פרקים הקרובים ברוח כתיבתם לדברי אמונה דתית, ופרקים שעניינם הוראה והדרכה מעשית. כתבי המופת מתורגמים מהמקור הסיני ובגרסתם הנוכחית בעברית מוסיפים על המקור מגוון קטעי פרשנות של המתרגם דוד מיכאלי ושותפים לתרגום ולתרגול טאי צ'י. בין ההערות ניתן למצוא הפניות אסוציאטיביות למזרח ולמערב החל מספר הדרך והסגולה של לאו-דזה, דרך האחים צ'נג בני שושלת סונג בסין, ועד לספר בראשית ולפרקי אבות, לאייזיק ניוטון, ואפילו לברוס לי המציע אינטרפרטציה משלו על היחס שבין תרגול לבין מסתרי הקיום. עם כולם יוצר דוד מיכאלי דיאלוג ובאמצעותו כותב. או אולי יש לחשוב על כך כאילו הוא מתרגל איתם טאי צ'י ומתקדם בעזרתם; רוקד איתם ומנסה לשמור הרמוניה.

בקריאת הספר עשויה להתעורר הרגשה שמיכאלי כותב בו בזמן שלושה ספרים. הרגשה זו היא ביטוי לכוחו של הספר (ובעיני אחרים אולי דווקא לחולשתו). ראשית, הספר הוא תרגום הקלאסיקה של הטאי צ'י; שנית, הספר מציג מחקר אקדמי על מלאכת התרגום ורעיונות הטאי צ'י; ושלישית, הספר מכיל יצירה מקורית שעניינה נקודת המבט של מיכאלי עצמו (בהשראת אחיו מורה הטאי צ'י ניצן מיכאלי, וכמה חברים). זהו מעין "דוד מיכאלי מתבונן בעולם דרך משקפת הטאי צ'י".

ראשית, באשר לפרקי התרגום. הטקסט המקורי הוא מקסים לעצמו והתרגום מבטא היכרות עמוקה אתו. המונחים הסיניים הרבים שמציג הטקסט זוכים כאן לתרגום עברי ההופך את הטקסט בדרך כלל, לקרוב ולפואטי. הבחירה האמיצה למצוא מקבילות בעברית הופכת טקסט זר למובן, הן עבור בור והן עבור מי שראה תרגומים קודמים. "אינסוף, בסיס, זרימה, להבה", למשל, מבטאים יפה את הסמלים צ'יאן, קון, קאן ולי מ"ספר התמורות" ומעניקים להם משמעות גם עבור מי שאינו בקי בספר, ואילו הבקי יפנה מייד להשלכותיהם המעשיות.

אדם הניגש אל הטקסט מבלי לדעת כי המדובר ב"מדריך תנועה" ימצא בו פרקי שירה הכתובים על-פי רוב בשפה קולחת דרך ציורי גוף עשירים בדמיונם. למשל:

 בתנועה

כל הגוף כענן מרחף

קל וזורם ללא הרף 

הערות על טאי צ'י צ'ואן, פתיחה, עמ' 27

לעתים תגלה השירה לקורא רמז פילוסופי, הקורא לחקירה וגילוי:

אם שליטה היא שחרור

ושחרור הוא שליטה

עצירה תתחדש לזרימה 

רוח הדברים בתרגול אמנות שלשה עשר המצגים, עמ' 67

במקרים אחרים מציע בית השיר רמז דתי או קוסמולוגי, (ומזכיר לרגעים בסגנונו שירה מוכרת יותר  מימי הביניים):

יד המוחלט העילאי

שלשה עשר הפיתוחים

נס מתהווה בנשימה בת שני פנים נחלקת

להיבטים משלימים

מתמיר חיי אין סוף הדברים ושב אל החיק

האחד.

השיבה אל החיק האחד,

כעילת העילות, שני המופעים, ארבע

ההתגשמויות, הכל אחד חסר פנים"

שיר המהות והיישום, עמ' 79

ועתים חושף השיר טפח של אספקט מעשי, אשר משאיר בלב הקורא את שאלת היחס שבין הפשר הגופני של ביטוי לבין פשרו הפסיכולוגי כפי שבא לביטוי בשירה קלאסית מרומזת שניתן לחזור ולקרוא בה ולגלות בכל פעם היבט נוסף:

"אל תטה

אל תישען

בפתאום תעלם,

בפתאום תתגשם"

תורת הטאי צ'י צ'ואן, ע' 47

באשר לאספקט המחקרי של הספר. זהו ניסיון יוצא דופן לפרסום מחקר אקדמי על-ידי מומחה שאינו אקדמאי. מאספקט זה של היצירה ראוי לציין את עבודת המחקר הממושכת שהובילה להוצאת הספר, אשר כללה לימוד סינית לצורך התרגום. מעשה מרשים זה ראוי לשבח בעיקר נוכח היצירה המוגמרת. מובן שאין לצפות לשלמות סינולוגית הכוללת היכרות עם המילונים הסיניים ומקורות המחקר המקובלים בקהילה שזה עניינה. במסגרת זו חשובה במיוחד הצגת הטקסט הסיני בנספח (גם אם אין בו עקביות מלאה והסימניות הסיניות לעיתים מופיעות בצורתן העתיקה ולעיתים בגרסה שלאחר הרפורמה). בעזרת הטקסט הסיני המופיע בנספח יכולים קוראים מלומדים לקרוא, להשוות ולסלול דרך משלהם (כפי שמציע מיכאלי שוב ושוב).

בעיה אחרת מולה ניצבים כל המתרגמים מסינית היא בעיית התעתיק. לדוגמה: האם לכתוב "טאו" ו"טאי-צ'י" (כפי שמקובל), או "דאו" ו"טאי ג'י" (כפי שנכון)? רוב קהל הקוראים ודאי שמע את המונח "טאו" ואולי גם יודע כי המדובר בדרך, התורה, השיטה, ומהלך החיים. רבים מהקוראים לא יודעים כי כשמופיע הביטוי "דאו" בטקסט, זהו למעשה בדיוק אותו ביטוי (שעדיף בכלל לתרגמו בפשטות "דרך") אלא שהוא רשום במקרה זה בצורתו הנכונה (כ"דאו" ב"ד" ולא ב"ט"). מטעמים היסטוריים שמקורם שיטת תעתיק מסינית ללטינית השתרש בלבול בקרב דוברי שפות המערב (לא רק העברית). שיטת התעתיק הותיקה (וויד ג'יילס) קבעה כי את הצליל "ד" בסינית יש להעתיק באנגלית באות t ואילו "ט" יועתק באות t' . בעקבות שיטה זו העתיקו בישראל את הצליל "ד" של דאו דווקא באות "ט" כטאו.

ה"מבינים" הבינו, והאחרים שאינם בקיאים פתחו ספר, ראו tao, והתרגלו כך. כבר למעלה מעשרים שנה מקובלת בעולם הסינולוגי שיטת תעתיק מאוחרת יותר (פין-יין), אשר תיקנה עיוות זה והיא משתמשת ב- d וב-t כתיקונן. לפיכך בתרגומים לעברית ניתן למצוא כראוי את "ספר הדרך והסגולה" (או הדאו דה ג'ינג) של לאו דזה  (בתרגום דן דאור ויואב אריאל) אך גם את "הטאו של פו". מיכאלי, ככל מתרגם, חייב להתמודד עם מונחים שגורים בשפה, ועם העובדה שלעיתים הטעות שגורה ולא תיקונה. בחירתו יוצאת הדופן של מיכאלי היא בחירה ב"דרך אמצע" שאינה דבקה באף אחת מהשיטות המקובלות. למשל שם הספר: "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג" "טאי צ'י" - מאחר וכך שגור (יש לומר טאי ג'י) אך" ג'ינג" כפי שיש להגות,  אולי כי פחות שגור, ואולי מטעם אחר. אפשר להניח טעמים לבחירה זו, למשל רצון לדייק, (אך לא בכל מחיר) ועמו ניסיון להציג טקסט נוח לקריאה לקורא הישראלי. בסוף הספר מצורף מילון מונחים ובו הם רשומים בשתי שיטות התעתיק גם יחד למען הסר ספק. 

מספר מונחים, בעיקר טכניים, מופיעים בספר בגרסה ראשונה בעברית. ניסיון זה הוא חשוב ונועז ואולי בעוד מספר דורות יתאמנו תלמידים ב"תרגול דגם" ו"מפגש ידיים" ולא ב"form"  "push hands" ו   כיום זה קצת מוזר. אולי בשל רצון לדייק בצד המקצועי, דווקא כמה מהמונחים הטכניים שבוחר מיכאלי עלולים להישמע מלאכותיים הן למתרגל והן לבור. למשל, "הדף, גלילה, דחיסה, שינוע" עבור פנג, לו, ג'י, אן נשמעים מלאכותיים לדוברי עברית שאינם בקיאים בטאי צ'י, וזרים למתרגל המורגל בשמות התנועות באנגלית -  push , press , roll back ,ward off.

לבסוף, דוד מיכאלי הוא יוצר. הוא פרסם בעבר ספר ("זמן המדבר") וסיפורים קצרים, הוא מעצב, והוא מומחה בתנועה. כל אלה באים לביטוי בספר החל מעיצוב הכריכה ועד לדרך הביטוי וההערות האישיות. מיכאלי בודק תרגומים, משווה ויוצר סינתזה שהיא משום חיפוש הדרך שלו בתרגום. אין תרגום מושלם, אך במקרה זה גם אם אינו מושלם מורגשת בו היטב נוכחות המתרגל והמבצע. עבורי, כמי שעוסקת כבר זמן ממושך בפילוסופיות הסיניות, הספר מביא אל החיים רעיונות, עקרונות, ותפיסות, ומדגיש את המבט המעשי ביחס אליהם. כמי שמתרגלת טאי צ'י נותן לי הספר עוגן (ואולי יש לומר שורש) לתנועה ולביצוע. בנקודת המבט האישית היוצרת של דוד מיכאלי הוא מטביע חותם משלו על הטקסט, ובדיוק בעזרתה גם מזמין את קוראיו להשתתף באופן פעיל ביצירה. זוהי שיחה של איש עם טקסט. זה יפה, מהנה ומלמד.

"טאי צ'י צ'ואן גי'נג - כתבי המופת", תרגום ועריכה: דוד מיכאל, הוצאת מדף, 184 עמ'

 

הערות זמניות על תנועה / דוד מיכאלי

 

הספר "הערות זמניות על תנועה" (הוצאת מדף, 1997; מהדורה מעודכנת 2017) הינו החלק הראשון בטרילוגיה העוסקת ביחסי אדם-מרחב-מפגש. החלק השני הוא "כתבי המופת של טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג" (תרגום מקור מסינית ופרשנות, 2003) והשלישי הוא "תשעת נקבי הפנינה" (2017).

עמ' 33:

 

התבונן בכפות ידיך

כמו פרחים

הרם אותן כמו פרחים

הבא אותם אליך

כמו פרחים

תן אותם לעומד מולך

כמו פרחים

אל תביט אליו

הבט בפרחים.

"... ספרו ("הערות זמניות על תנועה") נכנס עמוק לעורקיי...זה היה מפגש עם כתיבה על עולם התנועה כפי שאני מרגישה/רואה אותו. הכתוב שלעיתים מובן וברור אך גם חמקמק...ואז יש צורך להתעכב, לנסות ולדמות, אולי להרגיש ולעיתים לוותר על הבנה מוחלטת... משהו שנע בין מובן לסתום - מה שמשאיר מקום לאינסוף האפשרויות. ואז לעיתים אתה חוזר אל אותן שורות ומבין אותן אחרת... התנועה כשירה, שירת האדם. מקום קסום הצופן בחובו עולם ומלואו. כתיבה נזהרת, עדינה, נוגעת לא-נוגעת המבקשת להצביע על מיתרי העולם (עמ` 67), סוג של יראת כבוד לאינסוף - ברוכים הבאים לאי-הידיעה (אי של הבנה בתוך ים הלא-נודע"...)  

זהרה אליאס, בודיוויס, 1998

 

בספרו מלא ההשראה "הערות זמניות על תנועה", חולק דוד מיכאלי את התובנות וההרהורים שצבר בשנות התנסותו בתנועה, תחילה בקראטה ואחר כך כמתרגל ומורה לטאי צ'י. קראתי בו במהלך נסיעה אחת ברכבת, מעכו לתל אביב, בצהריי אוגוסט- זו היתה תפאורה הולמת. היו שם משפטים מלאי יופי, חוכמה ודיוק, שעסקו בגוף הנע במרחב ובשיטוטיה של התודעה, ביחסים בין מורה לתלמיד, בהתבוננות, בהשתנות ובתפיסה, שהתנגנו בראשי והציתו הבנות קטנות אפשריות לתהיות גדולות ובלתי פתורות. מאז הספר מונח ליד מיטתי ואני קוראת בו כששנתי נודדת או כשספקות ממלאים אותי. "הערות זמניות על תנועה" – שכבר בשמו מתנסחת מהותו – הוא קריאה להניח לכל, לא להיאחז בדבר, גם לא בהבלחת התובנה שכמה שלא תהיה מלאת תעוזה וחכמה גם היא רגעית ונכונה לזמנה. זהו ספר שכל מורה וכל תלמיד בכל תחום יוכלו לשאוב ממנו הדרכה, תמיכה ונחמה ומי שמקדיש מזמנו לאימון של גופו ורוחו יחוש כאילו הוא נכתב עליו.

נילי לנדסמן, ווינט, 16,10,07

 

ניתוח פנומנולוגי של היציבה והתנועה סקירה של הספר "הערות זמניות על תנועה" מאת דוד מיכאלי

 

הספר "הערות זמניות על תנועה" (הוצאת מדף, 1997; מהדורה מעודכנת 2017) הינו החלק הראשון בטרילוגיה העוסקת ביחסי אדם-מרחב-מפגש. החלק השני הוא "כתבי המופת של טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג" (תרגום מקור מסינית ופרשנות, 2003) והשלישי הוא "תשעת נקבי הפנינה" (2017).

 

ניתוח פנומנולוגי של היציבה והתנועה

סקירה של הספר "הערות זמניות על תנועה" מאת דוד מיכאלי

נכתב בסיוע AI ג'מיני

 

הספר "הערות זמניות על תנועה" מהווה סינתזה בין ניסיון פרקטי רב-שנים באמנויות לחימה (שוטוקאן קרטה וטאי-ג'י צ'ואן) לבין חקירה פנומנולוגית מעמיקה של יחסי הגומלין בין גוף, תודעה ומרחב. הטקסט מנוסח כקובץ תובנות ("הערות"), המבקשות להמשיג מחדש את הדינמיקה שבין הרצון הסובייקטיבי לבין המגבלות והאפשרויות של המבנה הגופני בתוך השדה הכבידתי.

הספר מאורגן סביב מושגי יסוד באונטולוגיה של התנועה, כאשר כל פרק מבצע טרנספורמציה של מושג פיזיקלי למושג פנומנולוגי-חווייתי. בפרק הדן במשקל ומרכז כובד, המסה הגופנית אינה נתפסת כנתון סטטי, אלא כצומת תהליכי שבו נפגשים כוח הכבידה האוניברסלי וההתנגדות האנושית. מיכאלי ממשיג את האנך כציר וקטורי מופשט המבטא את התנועה כ"נפילה מתמדת"; האנך אינו רק קו גיאומטרי אלא המבנה שדרכו התודעה מנהלת את שיווי המשקל האונטולוגי שלה.

השפה בספר מאופיינת בצמצום פואטי המהדהד את הגישה המודרניסטית של "פנומנולוגיה של הצמצום". מיכאלי משתמש בטקסט ככלי אפיסטמולוגי המצביע על המרחב שמעבר למילים. כל "הערה" היא זמנית מעצם טבעה, שכן היא כפופה לניסוי הפנומנולוגי החי של הגוף הנע ברגע נתון  (In situ). "ציורי הפעולה" המלווים את הטקסט משמשים כאידיאוגרמות מופשטות הממחישות את הדינמיקה הוקטורית של הכוח, הכיוון והריכוז  (Intentionality).

מעבר לניתוח המבני, הטקסט מתאפיין ב"קסם פואטי" הממלא תפקיד פונקציונלי במערך ההגותי של הספר. הפואטיקה של מיכאלי אינה דקורטיבית, אלא פועלת כשפה איקונית (Iconic language)  שפה השואפת לדמות במבנה שלה את הפעולה שהיא מתארת. בחירה סגנונית זו, המהדהדת את מסורת שירת ההייקו והאפוריזם, יוצרת אצל הקורא "מרחב תהודה" (Resonance) שבו המילה אינה מסבירה את התנועה, אלא מחוללת אותה כאירוע תודעתי (Performative utterance) . הדימויים הפואטיים – כגון ה"שורש", ה"שקיעה" או ה"ריק" – משמשים כנקודות מגוז שדרכו התודעה חורגת מההמשגה הליניארית אל עבר הבנה אינטואיטיבית והוליסטית של היציבה. בכך, הפואטיקה של הספר מגשרת על הפער שבין תיאור מילולי לבין חוויה גופנית בלתי-אמצעית.

במבט השוואתי, יצירתו של מיכאלי יכולה להדהד את המסורת של "Go Rin No Sho"  (ספר חמש הטבעות) מאת מיאמוטו מוסאשי, בנטייתו להפוך את הפרקטיקה הפיזית לאונטולוגיה כוללת. עם זאת, בעוד שמוסאשי מתמקד באסטרטגיה של עימות, מיכאלי מתיק את נקודת הכובד אל עבר הדינמיקה הפנימית של הסובייקט המתרגל. בהקשר המערבי, ניתן לראות בספר מעין פיתוח יישומי להגותו של מוריס מרלו-פונטי. בעוד מרלו-פונטי טען במישור התיאורטי כי "הגוף הוא המנוע של ההיות-בעולם", מיכאלי פורט טענה זו לפרקטיקה של ממש. הוא מגשר על הפער שבין התיאוריה האירופית לבין הדיוק התנועתי של מזרח אסיה; אצל מיכאלי ב"הערות זמניות", הידע הוא התוצאה של השלת העודפות התפקודית וחשיפת ה"אנך" הפנימי.

זיקה פנומנולוגית נוספת מתקיימת בין ה"הערות" של מיכאלי לבין מסתו הקלאסית של היינריך פון קלייסט, "על תיאטרון המריונטות" (1810). קלייסט מציב את הפרדוקס שבו המודעות העצמית הרפלקסיבית של האדם פוגמת בחן (Anmut) הטבעי של התנועה – איכות השמורה, לשיטתו, רק למריונטה נטולת התודעה או לאל בעל המודעות האינסופית. במוקד הדיון של קלייסט עומד "מרכז הכובד" (Schwerpunkt) , אותו הוא מכנה "נתיב הנשמה של הרקדן". מיכאלי ממשיג מחדש ציר זה לא רק כנתון מכני, אלא כצומת אפיסטמולוגית שבה המחשבה והפעולה חורגות מגבולותיהן הרגילים ומתאחדות.

בחלקיו המאוחרים, הספר חורג מהניתוח הסוליסטי אל עבר אונטולוגיה של מפגש. המושג "גשר" מייצג את היכולת לכונן מבנה תנועתי משותף עם ה"אחר" (יריב או פרטנר). התובנה המרכזית כאן היא המעבר מתפיסה של ישויות קבועות לתפיסה רלציונית (Relational Perception/Ontology)  (יחסותית), שבה המרחב שבין הגופים – ה"ריק" – הוא המאפשר את זרימת התנועה. הגוף, בתהליך זה, מומשג כחלל פנוי ולא כמסה חוסמת. ובהמשך, המבנה המרחבי של התודעה והגוף מזוקקים לכדי יחידה אחת בשורות: ניסיונותינו להגיע אל האופק / הם הדרך אל האחר [...] ניסיונותינו להגיע למעלה או למטה / הם הדרך אל עצמנו (שם, עמ' 105). מיכאלי משרטט מערכת צירים בעלת משמעות קיומית. הציר האנכי ("למעלה או למטה"), המזוהה לאורך הספר עם ה"אנך" וה"שורש", מוגדר כאן כמרחב של גילוי עצמי פנימי. לעומתו, הציר האופקי ("האופק") מוגדר כמרחב הזיקה אל ה"אחר". אלו הם "שתי פנים של אותו מטבע" (שם, 105). מיכאלי טוען כי ללא הנגיעה בעצמנו (הביסוס באנך), לא תיתכן השלמה של הדרך אל האחר. זוהי פנומנולוגיה של חמלה ונוכחות; גילוי העצמי אינו סוליפסיסטי (מתכנס בעצמו), אלא הוא התנאי ההכרחי לכינונו של ה"גשר" אל העולם. בכך הופך "הערות זמניות על תנועה" ממדריך ליציבה פיזית למסה על אודות האחריות האנושית במרחב המשותף.

"הערות זמניות על תנועה" אינו מציע דוקטרינה דוגמטית סגורה, אלא מתודה של התבוננות פנומנולוגית. חשיבותו האקדמית טמונה בתרגום מוצלח של התנסות גופנית לשפה מושגית מודרנית ופואטית כאחת, תוך שמירה על ענווה אינטלקטואלית. זהו טקסט מכונן עבור חוקרים ומתרגלים המבקשים להבין את המכניקה הפנומנולוגית של הנוכחות האנושית במרחב ובמפגש.

התלמיד בוחר את המורה / הערות זמניות על תנועה / דוד מיכאלי / מדף / 1997 / A student chooses a teacher

 

התלמיד בוחר את המורה 

התלמיד בוחר את המורה

בחיפוש שהוא מודע לו או לא מודע לו.

כאשר מצא את מורו, מתייצב מולו התלמיד

בידיעה קמאית שהוא סגור

והוא רוצה להיפתח.

התלמיד מתייצב מול מורו

מתוך בחירה באפשרות להיפתח.

התלמיד מתייצב מול מורו

על מנת שהמורה יבקיע

את קליפתו ויפער בו

פתח ודלת.

זהו תהליך מפחיד,

מרגיז ולפעמים מבעית.

ההתנגחות יכולה להיות ארוכה.

קליפת הפחד ניזונה

ממרכזו של התלמיד.

זהו אותו מרכז אשר

המורה רוצה להגיע אליו.

המורה פועל לפי אופיו

הוא יכול להתקיף בכוח

הוא יכול להזניח על מנת

לחזור בפתאומיות

הוא יכול לפתות ולרכך.

המורה הנכון הוא

מישהו אשר שערו פתוח

והעולם עובר דרכו.

המרכז שהזין את קליפת הפחד

מת.

התלמיד אינו יכול לתקשר עם מורו.

הוא עומד מולו על מנת שזה יפער בו פתח.

כאשר נפתחת הדלת

יש להם הבנה של ניסיון משותף

ובדידות.

 

הרבה פעמים, המדריך

שערו עדיין אינו פתוח

והמאמץ האדיר שהוא

משקיע בהבקעת תלמידו

הוא על מנת לקבל את

האנרגיה הדרושה לפתיחה שלו עצמו.

המורה ניזון על תלמידו.

המפגש הוא פשוט וסיכומו הוא

אני רוצה את הדבר

שנראה לך מרכז חייך.

 

המורה הנכון משיל קליפות מעצמו.

אחת לפרקי זמן הוא

עוזב את תלמידו למפגש

מסוג אחר.

הוא תמיד חוזר אחר

בעור חדש ועם אותה מטרה.

זהו סחר חליפין

שבו משלם התלמיד בחתיכות

מעצמו תמורת ההבנות

והיכולת להיות שער.

זהו סחר חליפין שבו חייב התלמיד

לעשות את חשבון זמנו

כדי שייבנה בו מספיק

לקיום עצמאי ויוצר

כדי שייבנה בו מספיק

לצורך סיום הקשר.

A student chooses a teacher

Through a conscious or unconscious search.

Once found, the student faces the teacher

In the primeval knowledge of one who is closed

And wishes to be open.

Student faces teacher

By choosing the possibility to be open.

Student faces teacher

So that the teacher may crack open the shell 

And create an opening and a doorway. 

This is a frightening process, 

Annoying and sometimes horrifying.

The collision may be prolonged.

The shell of fear is fueled

From the student very core.

And it is this core

That the teacher wishes to reach.

The teacher acts according to his nature:

Some attack with full force,

Some can abandon you, 

Only to come back suddenly, 

Some are softly seductive. 

The right teacher is one with an open gate

Through which the universe may pass

The center that fueled the shell of fear

Is dead.

The student may not communicate with the teacher.

But must face him in order for the teacher 

To forge an opening.

Once the door is opened,

Both have the understanding of shared experience

And loneliness.

Often, the guide’s gateway 

Is not yet open

And the enormous effort 

Invested in opening the student

Actually serves to provide the energy 

Needed to open the guide himself. 

The teacher feeds on his student.

The encounter is simple, and essentially means: 

I want that which seems to you 

To be the core of your life.

The right teacher sheds his own shells.

Every so often he leaves his student 

For a different kind of encounter

And always he returns a different person,

In a new skin yet ever with the same goal.

This is a form of barter, 

The student paying with pieces of himself 

For the understandings

And the ability to be a gate.

This is a form of barter wherein the student 

Must calculate his time carefully 

In order to build enough of himself 

To permit an independent and creative existence,

To build enough of himself 

To be capable of severing the connection. 

 

היום קצוב / דוד מיכאלי

 היום קצוב 

 

הַיּוֹם קָצוּב

הַלַּיְלָה לֹא

הַמְּהִירוּת הָאֵשׁ הַשּׁוֹשַׁנִּים

סְתָיו-חֹרֶף וְאָבִיב-קֵיצִים

הַזִּכָּרוֹן אוֹתָם שׁוֹמֵר

מַבָּט כּוֹלֵל מַבָּט אוֹמֵר

לִבְרֹא מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה אֶת הַיּוֹם

עַל כֵּן נִצְחִי הוּא הַחֲלוֹם

יָדֵךְ, עֵינַיִךְ, אֲהוּבָה

וְהַבְּרִיאָה תָּשׁוּב אֵלַי כֻּלָּהּ

יָדְךָ, עֵינֶיךָ, אֲהוּבִי

וְהַבְּרִיאָה תָּשׁוּב כֻּלָּהּ אִתִּי

כניסה א ברכות יומיות שבועיות וחגים בין שכנים