יום שני, 14 בנובמבר 2022

הִשְׁתַּנּוּת / פרסי ביש שלי / עברית: דוד מיכאלי

דבי עשב / נדידה / 2022

הִשְׁתַּנּוּת

פרסי ביש שלי

עברית: דוד מיכאלי 


כַּעֲנָנִים אָנוּ, צְעִיפִים עַל יָרֵחַ חֲצוֹת;

כֹּה חַסְרֵי מָנוֹחַ מְאִיצִים, זוֹהֲרִים, מַרְטִיטִים,

קוֹרְנִים מַבְזִיקִים בַּחֹשֶׁךְ! – אַךְ הִנֵּה כְּבָר

סָבִיב סוֹגֵר הַלַּיִל, וַהֲרֵיהֶם לָנֶצַח אוֹבְדִים:

 

אוֹ כְּנֵבֶל שָׁכוּחַ, אֲשֶׁר מֵיתָרָיו לֹא כֻּוְּנוּ

יָגִיבוּ אַחֶרֶת לְכָל סוּג שֶׁל פֶּרֶץ,

זֶה הַמִּבְנֶה הַשָּׁבִיר לֹא יַחֲזֹר בַּשֵּׁנִית עַל תְּנוּעָה

עַל אוֹתוֹ הָלַךְ רוּחַ, עַל אוֹתָהּ הַטְעָמָה, כְּפִי שֶׁהָיָה.

 

נָחִים אָנוּ. – הַחֲלוֹם בְּכוֹחוֹ לְהַרְעִיל הַשֵּׁנָה;

קָמִים אָנוּ. – הִרְהוּר יָחִיד תּוֹעֶה – וְהַיּוֹם מְנֻגָּע;

חָשִׁים אָנוּ, עִבּוּר אוֹ סִבָּה, צְחוֹק וְיִפְחָה; 

נְאַמֵּץ אֶל לִבֵּנוּ צַעַר, אוֹ נַשְׁלִיךְ דְּאָגָה:

 

חַד הוּא! – כִּי יִהְיוּ אֵלּוּ שִׂמְחָה אוֹ צַעַר,

עֲדַיִן חָפְשִׁי הַנָּתִיב לְחֵרוּת:

לְעוֹלָם אֶפְשָׁר כִּי תְּמוֹלוֹ שֶׁל אָדָם לֹא יִהְיֶה הַמָּחָר

דָּבָר לֹא יַתְמִיד מִלְּבַד הִשְׁתַּנּוּת.


Mutability

Percy Bysshe Shelley

 

We are as clouds that veil the midnight moon;

How restlessly they speed, and gleam, and quiver,

Streaking the darkness radiantly! -yet soon

Night closes round, and they are lost for ever:

 

Or like forgotten lyres, whose dissonant strings

Give various response to each varying blast,

To whose frail frame no second motion brings

One mood or modulation like the last.

 

We rest. -A dream has power to poison sleep;

We rise. -One wandering thought pollutes the day;

We feel, conceive or reason, laugh or weep;

Embrace fond woe, or cast our cares away:

 

It is the same! -For, be it joy or sorrow,

The path of its departure still is free:

Man's yesterday may ne'er be like his morrow;

Nought may endure but Mutability.

יום ראשון, 13 בנובמבר 2022

געגועים / דוד מיכאלי

ללא כותרת, דוד מיכאלי, 1993

געגועים

אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, רֹאשִׁי צוֹנֵחַ עַל כְּתֵפֵךְ הַמְּדֻיֶּקֶת

כְּמוֹ נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי, כְּמוֹ פְּתִילַת מִדְבָּר

אֲוִיר מָלוּחַ אֶת עֵינַי עוֹטֶה וְחוֹל הַדְּיוּנָה הַבָּהִיר נָמוֹג בְּצֵל יָרֵחַ בַּר

שׁוּב נִשְׁבָּרִים גַּלִּים בְּקֶצֶף, אָזְנִי שׁוֹמַעַת אֶת הָרֶסֶס מִתְפַּזֵּר וְנֶעֱלָם,

גּוּפִי בְּגַעְגּוּעַ מִתְכַּנֵּס, גּוּפֵךְ קוֹרֵן זָהָב לָבָן

הָרוּחַ עַל סוּסוֹ רוֹחֵף, זוֹרֵעַ רְסִיסִים מְנַצְנְצִים שֶׁל חוֹל

כֹּה רְחָבָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה,

כָּל כָּךְ כְּסוּפָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה הַחֲשֵׁכָה.

אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, שְׂפָתַי כְּבֵדוֹת בְּשֵׁלוֹת,

הַפְּרִי עוֹמֵד לִפֹּל, עֵינַי כֵּהוֹת,

נַשְּׁקִינִי עִם הָרוּחַ, עִטְפִי אֶת כָּל גּוּפִי בְּשַׁיִשׁ רַךְ,

עוֹרְקִים כְּחֻלִּים עוֹטְפִים אֶת הַמִּזְרָח

וּמִמִּצְרַיִם בָּא, רוֹכֵב, עָטוּף אִגֶּרֶת, מִלִּים נוֹשְׁבוֹת מִן הַגְּלִימָה הַבְּהִירָה

אֲנִי אוֹמֵר, ''...הוֹ..., הוּא... אוֹמֵר...''

הַסְכִּיתִי, הוֹ, הַסְכִּיתִי... כִּי שָׁב הַזְּמַן לָנוּעַ בַּפְּרֵדָה.

עַל  חֹד הַסֶּלַע הָאָפֹר כָּתֹם נָסָב הָרוּחַ הַזּוֹרֵעַ בַּקְּרָעִים

(עָנָן חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַלְּבָנָה הַמִּתְכַּהָה)

וְאֶת עֵינַי עוֹטֵף סוֹגֵר עִם בַּד כָּחֹל,

הוֹמֶה לִבִּי כָּסוּף, נָמוֹג, אֶתְמוֹל

וּבַמֶּרְחָק הַהוּא בְּתוֹךְ גּוּפֵךְ הָרַךְ

שָׁם רוּחַ מְתוּקָה לוֹחֶשֶׁת,  

שְׁכַח, תִּשְׁכַּח,

שָׁכַח

יום שבת, 12 בנובמבר 2022

דבי עשב / כלב וצל / חריש / 2022

דבי עשב / כלב וצל / חריש / 2022



גִּבּוּי / דוד מיכאלי

פרפרי ברזל / דוד מיכאלי / 1991

גִּבּוּי

מאת: דוד מיכאלי

 

יַלְדֵי הַצָּג פְּתוּחִים וּמַחֲלִיפִים צְבָעִים, כָּחֹל לָבָן כָּחֹל,

 וּבְגַנֵּי הַיְּלָדִים כְּבָר מַקְלִידִים תָק תָק ת''ח ת''ט.

הַדֶּגֶל מִתְרוֹמֵם וַחֲצוֹצְרָה נִשְׁמַעַת, הֵדֵי נְאוּם רָחוֹק, וּמֶלֶךְ מְרֻשָּׁע וּבַת פַּרְעֹה כּוֹרַעַת, 

עָשָׁן עוֹלֶה אֵצֶל הַמִּשְׂרָפוֹת.

הַצָּג כְּבָר הִתְמַלֵּא עַכְשָׁו צֹפֶן גִּבּוּי, הַכֹּל עוֹבֵר לַזִּכָּרוֹן, הַכֹּל הַכֹּל חָסוּי.

בְּבוֹא שָׁעָה נָשִׁים דִּיסְקֵט, מָסָךְ יוּאַר פִּתְאוֹם. תּוֹפִיעַ הָרְשִׁימָה.

בִּיפּ בִּיפּ אָדָם בִּיפּ בִּיפּ עָשָׁן בִּיפּ בִּיפּ כָּאן רַךְ נוֹלַד.

 בִּיפּ בִּיפּ חֻרְבַּן בִּיפּ בִּיפּ תְּקוּמָה הַשֵּׁם עוֹמֵד לָעַד.

 

כָּל יֶלֶד בְּתוֹרוֹ לְפִי הַגִּיל אוֹחֲזִים אוֹתוֹ בְּסַנְטֵרוֹ וּמְרִימִים לְמַעְלָה אֶת הָרֹאשׁ

וְאָז עִם אֶבֶן קֹדֶשׁ פַּצֵּל חָדוּד, נוֹגְעִים, נוֹגְעִים בַּלֶּחִי.

וּלְפִי הָאוֹת עִם הַצְּפִירָה חוֹרְצִים עַד צֵאת הַדָּם, אֶת תַּו הַזִּכָּרוֹן בַּגְרוּת נָקָם.

וְעִם חֲנִית מַתְּנַת הַשֵּׁבֶט, זֶה סֵמֶל שֶׁל זַכְרוּת דּוֹקֵר,

כְּמוֹ שְׂרִיטָה עַל הַתַּקְלִיט בְּתֹם כָּל סֶבֶב נִזְדַּקֵּר.

כִּי זֶהוּ צֹפֶן שׂוֹרְטָנִי, אֲנַחְנוּ הַגְּבָרִים שֶׁלּוֹ

וְכָל צְפִירָה וְכָל אִיּוּם תָּמִיד תָּמִיד נִזְכֹּר אוֹתוֹ

אֲנַחְנוּ הַמַּצְפּוּן שֶׁל הָעוֹלָם, אֲנַחְנוּ הַדִּיסְקֵטִים שֶׁל הָעָם, כָּל גֶּבֶר בְּתוֹרוֹ תָּכְנַת.

בִּיפּ בִּיפּ אָדָם בִּיפּ בִּיפּ עָשָׁן בִּיפּ בִּיפּ כָּאן רַךְ נוֹלַד.

בִּיפּ בִּיפּ חֻרְבַּן בִּיפּ בִּיפּ תְּקוּמָה הַשֵּׁם יִקֹּם לָעַד.

יום חמישי, 27 באוקטובר 2022

ראייה / זמן המדבר / פרק 8 Vision / Desert time / Chapter

 


ראייה

 

אנו מגיעים כיום מתוך חללים סגורים המשובצים בקונגלומרט ענק. טווחי הראייה שלנו מובנים למרחקים המוגבלים לבניינים מולנו ולמכוניות לפנינו. גבולות הגזרה שלנו מצומצמים לרוחב הרחוב. רוב הראייה שלנו מתקיימת בחללים בגודל של חדר. אנו חיים ברצפים של חללים דחוסים המכתיבים קצב והחזרי קצב משתנים, מהירים, מזוותים וקצרים. ביוצאינו מהקומפלקס העירוני, בדרך כלל אנו נמצאים בתוך קופסת הרכב, כאשר אנו נעים לאורך נתיב קווי מוגדר, ואז אנו מגיעים לחללים סגורים חדשים. כאשר אנו יוצאים מתוך המערך הזה אל שטח פתוח , ואל נתיב שאינו ברור או אינו קיים, אל אופק לא תחום, אנחנו נתקפים באופן מיידי בחרדה. אנו חשים חשופים, אנו חשים פגיעים, ואנו אכן כאלה.

יהיה לנו מאד נוח בשלב ראשון אם ננסה להחיל את התפיסה המבנית שלנו על פני השטח. כך נוכל להביט בערוץ כעל רחוב או כביש, ועל מפגש בין ערוצים כעל צומת. נוכל להסיק מסקנה האם ישנה תנועה כבדה שכדאי להימנע ממנה כמו מים, שיחים צפופים, סלעים לא עבירים, או, האם אנו יכולים להשתלב בגופינו ותנועתנו הרגלית בדרך. האם יש פתחי כניסה לקירות ולגבעות בצדדים, או האם אלו הם מבנים חסומים. לאור תפיסה זאת נוכל לעשות שימוש באופן הראייה הרגיל שלנו. בהתבוננות מסוג זה אנו מוצאים תחליפים, ואם תרצו, תחליפי גמילה לתפיסת האופק, המרחב והריצוד שאנו רגילים ומכורים אליהם מהקומפלקס העירוני.

אבל, בסופו של דבר, אנו יכולים להשתחרר מהפחד ולהביט באופן חופשי אל מרחב גדול, לא תחום. אנו מרחיבים את אופן הראייה שלנו. המשובים הקצרים המוטחים אלינו מהקירות הקרובים בסביבה העירונית מספקים לנו אישור בלתי פוסק על מקומנו במרחב. המשובים האלו הופכים להיות ארוכים ומועטים ביחס למה שאנו רגילים. כאן אנו יכולים לחוש יותר את יכולת העמידה שלנו בכוחות עצמנו על פני הקרקע והמרחב הפתוח. זה אפשרי וקורה לכל אחד ויותר מהר מששערנו.

בשלב ראשון המרחקים נראים אין סופיים. אנו מעדיפים לא להכיר במרחקים ועצמים שמעבר לטווחים שאנו רגילים אליהם, ואנחנו לא רואים אותם פשוטו כמשמעו. הם נותרים מחוץ לתפיסתנו. אבל בפרק זמן קצר יחסית של ימים אחדים אנו מסוגלים לקבל משוב ברור ובר שימוש ממרחקים של כמה קילומטרים, ולהשתמש במשוב זה באותה יעילות שאנו משתמשים במשובים הקצרים שבעיר. למעשה, האופק שלנו גדל. תפיסת עצמנו גדלה גם היא, ואכן, בשובנו לאחר פרק זמן ארוך בשטח, אל העיר, אנו חשים שהתקרות נמוכות יותר עלינו ולוחצות, וכנפי רוחנו נחבטות במשקופים הצרים. עלינו לקפלן, להשפיל את מבטינו ולהסתגל במהירות חזרה לתדר המהיר, לזמן המשתנה ולמרחקים הקצרים.

 

המדבר, הים, הקוטב, הפסגות והחלל הם המרחבים הקיצוניים בעלי ההשפעה החזקה והם שונים משטחים פתוחים רגילים הקרובים לתחומי המושב שלנו. בשטח הפתוח הקיצוני, למרות שאני מחויב לחוקים נוקשים ולא סלחניים של חום, קור אויר ותנועה, אורך הגל של המשוב מאפשר לנו להיות הרבה יותר חופשיים בקבלת ההחלטות שלנו. ביטוי הרגש שלנו יכול להגיע בנחת יחסית עד סופו, וזאת בניגוד להפגזה העירונית המחייבת אותנו לפנות, להחליט, לשלוף, ולבטא רגש חלקי מכיוון שעלינו להגיב מיד על המשוב הבא.

בשטח הפתוח אנו יכולים לנוע ממצב של תגובה בלתי פוסקת ולחץ, למצב של רווחה, היענות, ויצירת מרווח זמן מספיק המאפשר עיבוד רגשי, ניסוח והבנה. אולי ניתן לומר שככל שאנו יוצאים החוצה רחוק יותר כך מתאפשר לנו להכיר את עצמנו יותר.

המערכת הגופנית שלנו ניזונה ממשובים אלו ומאפסת את תדריה לפיהם. מקצבי השטח קובעים את מקצבי הגוף. אנו נוכחים לדעת זאת לפי שינוי שעות השינה המתכיילות על פי שקיעת השמש ועל פי זמני היציאות שלנו המתכיילות על פי הזריחה. מקצב נוסף בגוף המתכייל בהתאמה לשטח, הוא מקצב הריצוד של שרירי העינים. למעשה, מקצב זה הוא ממשק ראשי בינינו לבין סביבתנו ובעקבותיו מתכיילים גם יתר מקצבי הגוף כמו הנשימה, הדופק וחילוף החומרים. אנו יכולים לומר למעשה שהשטח קובע את אופן ההתבוננות שלנו, ומכאן את אופן תפיסת המציאות. ניתן לגזור מכאן השלכות תרפיות, הבנות על יחסיות של תפיסה, ובעיקר על תפקיד הסביבה בהתנהגותנו. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, נאמר. זאת אמת.

 

מצד שני ניתן להפוך את כיוון המבט שלנו ולהתבונן בשטח האורבני כעל מערכת אקולוגית בעלת אפיון מדברי. מדברי? אנחנו? והרי התרבות היא היפוכו של המדבר! ובכן, מסת הסלע  המיוצרת המצטברת בצורות ומשטחים של קירות בניינים, כבישים, ורחבות, מהווה אפיון מדברי. משובי קרינת חום ואור  של משטחים חשופים, מהווה אפיון מדברי. נגר עילי שייך לעולם זה, וגם נישות ירוקות בקרקעית ערוצים אשר אנו מוצאים אותם בגינות בניינים ואיי תנועה. הבניינים והכבישים מייצרים חום. העיר חמה במידה משמעותית מהסביבה הפתוחה. בועת חום ואור מתקיימת מעל שטח עירוני וניתן לזהותה ממרחקים על ידי ענן האובך האופייני ביום וההילה בלילה. כמות האבק בעיר היא עצומה. פליטת מכוניות, מכונות, ותנועה, בליית קירות, מתכת, נייר וחומרים אחרים מייצרת כמות אבק הגדולה פי 200(!) מכמותו בשטחים פתוחים. אבק במשקל של מאות טונות מרחף, מונח ונע עם זרמי אוויר על פני כל קילומטר מרובע אחד בשטח העירוני. שעות החשיפה מתייצבות למקצב אחר על פי צל הבניינים, והצמחייה מתאפסת בהתאמה. נטיית לבי אומרת שדפוס מבני זה, עם ייצור החום והשפעתו על האור, וזרימת המים ואי ספיגתם, דפוס זה בגודלו הנוכחי כעיר בינונית מעצב את האקלים שלו כבועה אקולוגית בעלת גל השפעה מתפשט על המרחב שבו העיר ממוקמת. כמו אגודל הנלחץ אל משטח וקווי הלחץ מסתמנים מסביב. ככל שגדל הלחץ גדל הסימון. על פי ראייה זאת כל תוואי שטח הוא בעל השפעה על סביבתו. יצירת תוואי החורג מקני המידה האקולוגיים של סביבתו מייצרת סביבה אקולוגית שונה. ממש כמו אי הגדל והופך ליבשת. כך, שוב על פי תחושתי, סכר אסואן משנה את סביבתו במעגל הולך ומתרחב. הצללת מי הנילוס, היעלמות הסחף, האפיק המתחתר במים ההופכים להיות מהירים יותר, הרס הדלתא, הדיונות על חופי מזרח הים התיכון, הכה רחוקים מהנהר, נעלמות מחוסר חול הבא מהנהר, גשם במופע של שברי ענן ושיטפונות על פני חופים אלו, פני הקרקע המשתנים בעקבות שיטפונות, מאגרי מים המתמלאים אחת לתקופות ארוכות יותר, ניצול מים משתנה, אופי גידולים וצמחייה משתנה, מדד לחות אחר הן של האוויר והן של הקרקע, סערות ברקים ושינויי המטענים החשמליים באוויר. למעשה המידה קובעת את המקצב והחלל והיא אפיון הסביבה. מוזר הדבר שאנו נעים ושוהים בחללים ובריק המוגדרים על ידי הצורות, אבל מושגינו מתייחסים רק לצורות ולגופים. הרי ברור הדבר שאם נתפוס את החלל וכיווניו נוכל להבין את השפעתו של גוף או גופים בתוכו, מגמותיו, ואופיו של השינוי המגיע בעקבות נוכחותו. לעיר של היום יש אופי מצוקי. קניונים במובן התצורתי, שברים, העתקים, מעברים תלויים, נתיבי זרימה ותנועה תוקפניים, פינות מוסתרות של מזון או מים, תצורות חברתיות של נברנים, מפרקים, וציידים, האופייניות לחיים בצל שאינו של צמחייה, להקות בקנה מידה קטן, לעומת גדול בשטחים פתוחים. במבט מתרחק נוכל לומר: הו, הרי המדבר שאנו מכירים מתבלה, נשחק, מתרכך. אולי ממבט זה אפשר לצפות את מגמות השינוי של הערים בעתיד הרחוק מאוד. אבל זאת יש לדעת: התצורות האנכיות הללו אופייניות למערכות צעירות, מערכות בהתהוות. ועוד, כל תצורה אכן מתפתחת, ומתבלה. 


Vision

These days we come from close spaces, from cells in a huge conglomerate. Our eyesight is accustomed to ranges confined by the buildings and cars around us. The scope of our vision is limited to the width of a street. Most times we see spaces the size of a room. We exist in sequences of crowded spaces that impose brisk, constantly changing, angular rhythms and feedbacks. When we leave the urban area, we are usually confined to the box that is a car that travels along a defined linear route, and end up in other close spaces. Yet, when we set out to a field, on to an uncharted or unknown path, towards the unbounded horizon, we are stricken with anxiety. We feel exposed and vulnerable, and indeed – we are. At such times, it will be helpful for us to apply our structure-oriented perception to the open field: In this vein we can look at a streambed as if it were a street or a highway, and at a meeting of two streambeds as if they were a junction. Now we can assess whether there is heavy traffic to be avoided – fast flow of water, thick bushes, impassable boulders or whether we can integrate our body and movement and pace to the way. Whether there are openings in the surrounding walls and hills or are they enclosed structures. Now that we have an understanding of the situation we can apply our ordinary way of seeing things. This type of seeing provides substitutes, or rather, offer alternatives for our fixated perceptions of the horizon, space and flickering lights we have become addicted to in the urban complex. Eventually we can let go of the fear and freely look at the boundaryless, expansive openness.  We expand our way of seeing. The brief relentless feedbacks shoot at us from the nearby walls of the urban environment, continuously validate our position. These feedbacks slow down. They become longer and fewer compared to our everyday experience. Now we are able to stand on our own two feet on the ground and in the wide-open space. It is possible and it happens to everyone faster than we think.     

Initially, the distances seem infinite. We opt not to ignore objects and spaces beyond the scopes we are accustomed to. We literally do not see them. The remain out of our perception's reach. Yet after a few days, we are can receive clear and useful feedback from a few kilometers away and utilize this feedback as skillfully as we do in town. In fact, we have broadened our horizons. We have also broadened our sense of self.  Indeed, when we return to an urban setting after spending a long time outdoors, we feel claustrophobic. The ceiling seems lower, and pressing us in. The wings of our spirit are bashed by the doorposts.  We have to fold them, lower our eyes and quickly readjust ourselves to the fast frequency, constant changes and short distances. 

The desert, the ocean, the poles, mountain summits, and outer space, are the extreme spaces that exert the strongest influence and are very different than the open spaces in our vicinity.  In the extreme spaces I am subjected to the rigid, unforgiving decrees of temperatures and motion. But the slow-paced, elongated feedbacks allow greater freedom in our decision making. In contrast to the urban bombardment of feedbacks that forces us to turn, decide, react, and express emotions partially in time to respond to the next feedback, now we can then feel and express our emotion fully. In the wilderness we can move from a state of incessant movement and stress to a state of wellbeing and responsiveness that offers enough time to process our emotions, formulate and understand.     

Perhaps we can say that the farther we venture, the more we learn about ourselves. Our body is fed by these feedbacks and calibrate its frequencies in their rhythm. It is expressed in the changes to our sleeping patters. Another bodily rhythm that adapts to the outdoors is the contracting pace of the eyes' muscles.  This pace is our primary interface with the surroundings that other bodily rhythms like breathing, pulse, and metabolism tune in to. In fact, we can say that our way of looking is determined by the surrounding, and therefore on our perception of reality. We can now derive therapeutic implications and insights about the relativity of perception. Mainly it can tell us about the effect of the environment on our behavior. A famous Israeli poet[1] once wrote that "Man is but the imprint of his native landscape." This is true.

On the other hand, we can turn our gaze around and look at an urban area as if it were a desert. A desert? Could we? After all, civilization is the opposite of the desert! The rock mass of the buildings' walls, roads and squares is a characteristic of the desert. The heat and light radiated by barren spaces is a characteristic of the desert. Overland flow belongs to that world. Green niches that are found on the riverbeds of residential gardens and traffic islands. Buildings and streets produce heat. The city is much hotter than the wilderness. A bubble of heat and light encapsulates over urban areas and can be detected from a distance by the cloud of haze in the day hours and by a halo of light in the night time. The amount of dust in the city is enormous: cars exhausts emissions, machines, traffic; walls eroding, metal, paper and other materials. All produce dust in an amount which is 200-times greater than that of an open area. Hundreds of tons of dust float, sink and travel in the air over each square kilometer of an urban area. Exposure to the sunlight is determined by the shadows cast by the building. The flora follows suit. I am inclined to believe that this structure-made rhythm of heat emissions, with its impact on sunlight and flow or drainage of water, in its current size of a medium city, shapes its climate as an ecological bubble that sends ripples of impact unto it surroundings.

It is like pressing a thumb against a surface inducing ripples-marks in the circumference. The harder we press, the more marks we make.

In the same manner, every feature in the terrain has an impact on its surroundings. A feature that exceeds the ecological scale of its environment transforms it - just like an island that grows into a continent. So, I believe, that the Aswan Dam transforms its environment in an ever-expanding ripple. The clearing of the Nile water, the diminishing sedimentation, the deepening riverbed in the accelerating flow of water. The Delta and the sand dunes along the eastern line of the Mediterranean – so distant from the river – disappearing gradually from lack of river-fraught sand, heavy brief sessions of rain and floods that change the surface. The water reservoirs filling-up slower, the transformed use of water and thus the transformed type of crops and vegetation, altered measurements of air and ground humidity; thunderstorms and varying electric charges in the air. Actually, space and rhythm are dictated by the surroundings. Curiously, we move and stay in areas and spaces defined by shapes but our concepts refer just to objects and bodies. If we conceptualize space and its directions, we would be able to understand the effect that an object or objects have on the nature and patterns of the ensuing change.     

Modern cities are of like precipices. A canyon-like formation of fault lines, planar fractures, movable bridges, aggressive flows of water and traffic, hidden corners of food or water, social formations of rodents, decomposers, and hunters, typical to life in a non-flora-produced shade, small-scale packs compared to bigger-scale ones in open areas. Looking back from a distance, we can say, that the desert as we know it is being worn out, eroding, corroding and softening. Such a perspective can perhaps tell us about the far into the future transformation patterns of cities. But we must note that such vertical formations are typical to young developing systems. Indeed, every formation is bound to evolve and erode.

 


יום שבת, 22 באוקטובר 2022

ולא יחדלו ללחום, מזרח ומערב, על גבולות חזי / שיר 28 גבולות ווילס / מתוך: בחור שרופשייר / אלפרד אדוארד האוסמן

כרוניקה 2, דוד מיכאלי, 1992

"...ולא יחדלו להילחם מזרח ומערב על גבולות חזי..."

אלפרד אדוארד האוסמן (A. E. Housman, 1859-1936), היה משורר אנגלי וחוקר לטינית. ספר השירים של האוסמן A Shropshire Lad   בחור שרופשייר (1896) זכה להצלחה גדולה בקרב הנוער האנגלי כאשר פורסם. בספר ששים ושלשה שירים הדנים במאבק, בהרג ובאבדן נמשכים. השיר המובא כאן נקרא גבולות ווילס  The Welsh Marches poem, אך מופיע בספר כשיר 28 ללא כותרת poem XXVIII [28]  ונקרא לעתים על שם השורה הראשונה: "מגובה כנפי שבשבות שרוסברי זהרורים". במקור באנגלית (ראה כאן בהמשך) האוסמן חרז כל שתי שורות כך שבכל בית נמצא שתי חריזות. בתרגום לא נשמרה החריזה. הבתים עצמם בני 4 שורות כל אחד, יכולים להזכיר, אולי, את "הרובעיית" של עומר כייאם שתורגם באותה תקופה ע''י פיצג'רלד. 

 

גבולות ווילס  The Welsh Marches poem

מאנגלית: דוד מיכאלי 

 

מִגֹּבַהּ כַּנְפֵי שַׁבְשְׁבוֹת שְׁרוּסְבְּרִי זַהֲרוּרִים

נָחִים עַל זֶרֶם הַסֶבֶרְן;

גִּשְׁרֵי נִסִּים מַצְרִיחִים

מִזְרַח וּמַעֲרַב אֶת הַמַּיִם חוֹצִים.

 

שַׁחַר דִּגְלוֹ בָּאָרֶץ כּוֹבֵשׁ 

נִכְנַס בַּשַּׁעַר הָאַנְגְּלִי:

עִם בּוֹא הַחֹשֶׁךְ, הָעֶרֶב מוּבָס,

מְדַמֵּם עַל פְּנֵי דֶּרֶךְ וֶויְלְס.

 

זְמַן רַב מֵאָז הַתְּבוּסָה מְדַמֶּמֶת

מַקִּיפָה אֶת מִטַּת הַכְּלוּלוֹת שֶׁל אִמִּי

שָׁם הַרְחֵק חָגְגוּ הָעוֹרְבִים 

עַל בֵּית מִּלְחָמָהּ הַפָּתוּחַ;

 

כַּאֲשֶׁר הָסֶבֶרְן מַנְמִיךְ אֶל מְרוּצַת בִּילְּדווֹס

צָבוּעַ בְּמוֹתוֹ שֶׁל אָדָם,

מְשֻׁטַּחַת עַל קֶבֶר אָחִיהָ

הסַקְּסוֹן לְהַשְׁפָּלָה אוֹתִי דָּן.

 

נָדַם מִכְּבָר צְלִיל הַקְּרָב

בּוֹ הֵחֵלָּה הַשְּׁגִיאָה הַקוֹדֶמֶת;

זֶה מִכְּבָר דָּמָם קוֹלָן שֶׁל דְּמָעוֹת

שֶׁל בְּכִיָּה נוֹשָׁנָה שֶׁל פְּגִיעָה לֹא נִגְמֶרֶת.

 

לֹא מֵת בְּתוֹךְ לִבִּי,

הַקְּרָב הַנָּם לִגְדַת סֶבֶרְן;

וְלֹא יַחְדְּלוּ לִלְחֹם, מִזְרָח וּמַעֲרָב,

עַל הַגְּבוּלוֹת שֶׁל חָזִי.

 

עֲדַיִן הִנֵּה הַצְּבָאוֹת לְלֹא הֶרֶף

נוֹגְשִׂים, מִתְגּוֹלְלִים בְּזֵעָה וְדָמִים;

הוֹרְגִים הֵם, הוֹרְגִים, לְעוֹלָם לֹא מֵתִים;

וּבְמַחְשַׁבְתִּי כָּל אֶחָד מִתּוֹכָם הוּא אֲנִי.

 

אֵין הֶבְדֵּל בָּנוּ, אֵין לַחֲזֹר בָּנוּ 

הַקֶּשֶׁר הַיּוֹצֵר בָּשָׂר אֶחָד מִשְּׁנַיִם

חוֹלֵי שִׂנְאָה, חוֹלֵי כְּאֵב

נִשְׁנָקִים – מָתַי נִטָּבַח אֲנַחְנוּ?

 

מָתַי אָמוּת וְאֶשְׁתַּחְרֵר

מִטָּעוּיוֹת עָשָׂה אָבִי?

כַּמָּה זְמַן עוֹד, כַּמָּה זְמַן, עַד אֲלֻנְקַת מֵתִים וְאֶת חוֹפְרִים

יַרְדִּימוּ אֶת קִלְלַת אִמִּי?

 

שרוסברי Shrewsbury- בירת מחוז שרופשייר על גדת הסוורן
סברן  Severn – נהר בגבול וולש  
Marches - שטחי ספר 
בילדווס  Buildwas – כפר בוולש


The Welsh Marches A. E. Housman

High the vanes of Shrewsbury gleam
Islanded in Severn stream;
The bridges from the steepled crest
Cross the water east and west.

The flag of morn in conqueror's state
Enters at the English gate:
The vanquished eve, as night prevails,
Bleeds upon the road to Wales.

Ages since the vanquished bled
Round my mother's marriage-bed;
There the ravens feasted far
About the open house of war:

When Severn down to Buildwas ran
Coloured with the death of man,
Couched upon her brother's grave
The Saxon got me on the slave.

The sound of fight is silent long
That began the ancient wrong;
Long the voice of tears is still
That wept of old the endless ill.

In my heart it has not died,
The war that sleeps on Severn side;
They cease not fighting, east and west,
On the marches of my breast.

Here the truceless armies yet
Trample, rolled in blood and sweat;
They kill and kill and never die;
And I think that each is I.

None will part us, none undo
The knot that makes one flesh of two,
Sick with hatred, sick with pain,
Strangling—When shall we be slain?

When shall I be dead and rid
Of the wrong my father did?
How long, how long, till spade and hearse
Put to sleep my mother's curse?