יום רביעי, 16 בספטמבר 2026

אלי גרוס / עיצוב טוטאלי / קורס עיצוב בסיסי / בצלאל / 1977-1978 Eli Gross / Total Design / Basic Design Course / Bezalel / David Michaeli

 


אלי גרוס / עיצוב טוטאלי / קורס עיצוב בסיסי / בצלאל / 1977-1978

Scroll down to read the essay in English

 
אמנון גרוף בן כיתתי בבצלאל הפנה אלי את המעצב ליעד שדמי שכותב ספר על המעצב אלי גרוס. ליעד שאל אותי מה אני זוכר משיעוריו של אלי גרוס. הו, אכתוב משהו אמרתי. כשנתיים עברו עד שהתיישבתי לכתוב.

אלי גרוס היה המורה המשפיע ביותר שלמדתי ממנו עיצוב בבצלאל והשיעורים שלו בנו את המתודולוגיה העיצובית שלי מאז ועד עתה. כאשר לימדתי עיצוב, השיעורים שלו היו אבני הדרך שלי וכך גם קראתי לקורס: עיצוב בסיסי.

הוא נכנס לכיתה עם שפם לא גדול, סקר אותנו בספקנות שלא נעלמה לעולם ונדמה שביטאה: "מי אתם? תפתיעו אותי". הכיתה שהייתה קבוצה חברתית נמרצת בדקה אותו בעוינות נעלבת: למה אתה לא נחמד? הוא לא התכוון כלל להיות נחמד. למעשה הוא לא ממש הבין למה זה משמש. הוא התמקד בתמצות היחסים בין הצורה לרקע וכאשר הפריעו לו עם דברים מיותרים, הזדעף. ובצדק.

אהבתי את התכונה הזאת. ולאחר שנים יכולתי להגדיר אותה כאיכות של מורה אמיתי. פגשתי את התכונה הזאת אצל מורים משדות אחרים של תנועה ושל שטח. לבקש יחס אישי היה מטופש. ולהיעלב, עוד יותר מטופש. אנחנו לא בטיפול. אנחנו לומדים שירה של צורות ויחסים. ושירה היא דבר אכזרי. אם היא טובה היא טובה. אם לא אז לא. תתמודד. והוא ידע את מהות יחסי הצורות.

כשעבדנו בכיתה הוא קרא עיתון ועישן פייפ. ידענו שהוא היה מעצב בהולנד, והשתתף שם בקבוצת עיצוב, ובארץ עיצב סמלים של ביטוח לאומי, ובנקים ושילוטים בבתי חולים וטרמינלים ועוד. אמנון גרוף מספר שבשיעור הראשון או השני הוא הביט בנו, בקבוצה המרושלת משהו, ואמר משהו כמו "מעצב צריך ללבוש חולצה מעוצבת צריך ללבוש מכנסיים מעוצבות צריך לבוא עם עט מעוצב. ייתכן שהוא הוציא מהכיס והניח על השולחן את עט המון-בלאן החדש שלו... אמנון הוסיף, שנים אחר כך הבנתי את דרישתו ל"עיצוב טוטאלי".

התרגילים שנתן היו ליבת הלימוד והתחילו בחקירה שיטתית של שחור לבן ולאחר מכן של צבע. התשתית הצורנית הייתה של מספרים מאחד עד עשר. בדירה הרטובה בנחלאות הייתי משרטט אותם בקפדנות עם רפידוגרף, ואז צביעה מדוקדקת בגואש או אקריליק. תחילה המספרים ואז הנגטיב ולאחר מכן ריבוע פנימי שהופך את היחסים בין פוזיטיב לנגטיב ולאחר מכן הייבוש, ואז החיתוך של הנייר, החיתוך של קרטון הביצוע, ואחרי כן ההדבקה, ואחרי כן הנייר השקוף העכור לשמור על העבודה. ובבוקר לאחר לילה נטול שינה אל רחוב בצלאל.

היינו מביאים את התוצרת לכיתה, ותולים אותה על פי דרישתו על הקירות באופן מדוקדק. הוא היה מתבונן בהם באותה ספקנות, זורק הערות, שותק מוצץ את הפייפ, מפנה את הגב ונותן הוראות לתרגיל הבא. לאחר המספרים, באו המודולים. בשנים הבאות בחיי בתחומי התנועה ובתחומי השטח כבר היכרתי היטב את המתודולוגיה, פירוק ובניה, תרגול ותרגול, כפי שפונאקושי מאוקינאווה עיצב את לימוד הקראטה המודרני באמצעות פירוק הקרב לתנועות בסיסיות ולאחר מכן הרכבים של התנועות. ממנו למדתי את המילה מודול שהמשיכה ללוות אותי שנים ארוכות, בעקבות השיעורים שלו הסתובבתי ברחובות ירושלים עם מצלמה שלקחתי מהסטודיו לצילום, הו, ימים עתיקים ללא פלאפונים, חיפשתי מודולים וצילמתי לוגואים מופשטים בחנויות. המוכרים הסתכלו בתמיהה.

יום אחד, לקראת התצוגה של התרגיל, ז'ק המתולתל שלמד איתנו בשנה א, תקע בפראות מרדנית את הריבוע על מסמר בולט, קורע אותו במרכזו, מקפיד לעקם אותו. הו, ההתרסה של הסטודנט הצרפתי כנגד מיסגור הרוח החופשית. "בורגנים, איזה ממזרים" כפי ששר ז'ק אחר, ברל. הדיכוי המרובע, בגודל 25 על 25 ס''מ. בסה''כ עברנו רק שבע שנים ממהומות דני האדום בפריז. הכיתה המתינה במתח. אלי נכנס עם הפייפ, עם התיק מתחת לזרועו, התבונן בשקט בכיתה הממתינה, העיף מבט בקירות, הניע מעט את שפמו, זקר את גבותיו בתמיהה קלה, הלך לשולחן והתיישב. בביקורת התעלם מהריבוע המעוקם. ז'ק עזב.

הוא היה יושב מאחורי השולחן וסוקר את התוצאה. שנים לאחר מכן, בקורס שהעברתי, בעקבותיו, כמוהו הייתי יושב בכיתה וסוקר תוצאות בעין בלתי סבלנית. המחלות הקטנות של הביטוי העצמי, הקלישאות. ובכתיבה: הרי זהו לימוד הייקו.

יום אחד אמרתי לו שלא אוכל להגיע לשיעור כי יש לי עבודה במדבר. הוא התבונן בי ואמר, אולי כדאי לך לשקול לעבור למקצוע אחר. הגעתי לשיעור.

הבנות נעלבו ממנו. הוא לא היה אב, הוא לא היה אח, הוא לא היה מאהב, שום דבר מן התפקידים הגבריים שמורה יכול לספק. למעשה היום אני מבין שלצד הריכוז המקצועי הוא היה ביישן. כמו הרבה יוצרים מופנמים אחרים.

אמנון גרוף זוכר שהוא זרק סקיצות מהחלון של קומה ב' ואמר תוך כדי "הסקיצה אוורירית" וגם שהוא שבר חייל מתרגיל לוח השחמט, צבעי יסוד צורות יסוד, קיפל אותו בידיים שלוש ארבע פעמים, זה היה קרטון ביצוע שביר, ואמר: אופס נשבר.

התאהבתי בסדרות הריבועים שפתחו לי שער להבנת מהות של יחסי צורות בשחור לבן וצבע. אהבתי את היופי של היחסים האלו. תחילה המספרים. אחרי כן סדרות של מודולים. ואז, כמו פגישה ב"שטוחלנדיה": תעשו לי קוביה של מודולים. התרוממנו מדו-ממד לתלת-ממד.

מסתבר שכל תרגילי הריבועים והמספרים היו תשתית מצוינת. התרגיל המשמעותי ביותר עבורי היה עיצוב כלי שח. הוא אמר: תעצבו שח. סדרה של צורות עם היגיון עיצובי. גרתי ברחביה עם שתי שותפות לדירה. היה לי בקבוק של "קאטי סארק". אהבתי את התווית הצהובה עם הספינה בים. בערב ישבתי בחדרי שפנה למערב והרהרתי. ששה כלים. החלטתי לעשות סדרה של קיפולי נייר, כל אחד מריבוע של נייר בגודל 6 על 6 ס''מ. עם סכין חיתוך וסרגל מתכת גזרתי את הריבועים הלבנים ולאחר מכן את השחורים. קיפלתי את הראשון. חייל. את השני. פרש. רץ. צריח. מלכה. מלך. כל אחד מהם היה יקום מקופל. פרשתי אותם וקיפלתי חזרה וידעתי מהי סדרה. מהריבועים שנשארו בניתי את לוח המשחק על קרטון ביצוע. 

כשהבאתי את העבודה לשולחן שלו בכיתה אמרתי לו בהיסוס שכולם מבוססים על ריבוע נייר אחיד מקופל בשש צורות שונות. הוא התבונן בה מהורהר, נדמה לי מעט יותר זמן מן הרגיל, הציץ לתוך עיניי ואמר: שמונים. הלכתי מופתע ומרוצה.

ועוד זיכרון הוא שכנראה בתחילת שנה שניה הכיתה העליזה שלנו החליטה שאלי פשוט מעליב ולא מתחשב והכריזו חרם. לא נכנסו לשיעור. הצורות והעיצוב נחלו מפלה לפוליטיקה.  

כמעט חמישים שנים, הסדרה של קיפולי הנייר עדיין שמורה אצלי.


המעצב ליעד שדמי מוציא ספר לשימור עבודתו של אלי גרוס. לקמפיין גיוס תרומות לספר


שח / קיפולי נייר / 1977

שח / קיפולי נייר / 1977

אלי גרוס תרגול מודולים / 1977

אלי גרוס תרגול מודולים / קובייה / 1977

הנה המרד של ז'ק! באדיבות ליעד שדמי. אילן מולכו משמאל לז'ק, מיקי גרובר משמאל לאילן (חולצה לבנה)

מצד שמאל מתי מלי



Eli Gross / Total Design / Basic Design Course / Bezalel / 1977–1978

By: David Michaeli

Amnon Groff, my classmate at Bezalel, referred designer Liad Shadmi to me. Liad is writing a book about the designer Eli Gross and asked me what I remembered from Eli’s classes. "Oh, I'll write something," I said. About two years passed before I actually sat down to write.

Eli Gross was the most influential design teacher I studied under at Bezalel, and his classes built my design methodology from then until now. Whenever I taught design, his lessons were my milestones, and I even named my course the same: *Basic Design*.

He walked into the classroom with a small mustache, surveying us with a skepticism that never quite went away, seemingly conveying: "Who are you? Surprise me." The class, an energetic social group, tested him with offended hostility: *Why aren't you nice?* He had no intention of being nice. In fact, he didn't really understand what purpose that served. He focused on condensing the relationship between form and background, and when interrupted with unnecessary things, he scowled. And rightly so.

I loved this quality. Years later, I could define it as the mark of a true teacher. I encountered this same trait in teachers from other fields—movement and outdoor field work. Asking for personal attention was foolish. Getting offended was even more foolish. We weren't in therapy. We were learning the poetry of forms and relationships. And poetry is a cruel thing. If it's good, it's good. If not, it's not. Deal with it. And he knew the essence of form relationships.

While we worked in class, he read the newspaper and smoked a pipe. We knew he had been a designer in the Netherlands, participating in a design group there, and that in Israel he designed logos for the National Insurance Institute, banks, hospital signage, terminals, and more. Amnon Groff recalls that in the first or second lesson, Eli looked at us—a somewhat scruffy group—and said something like: "A designer needs to wear a designed shirt, designed pants, and come with a designed pen." He might have pulled his new Montblanc pen from his pocket and laid it on the table... Amnon added that years later, he finally understood Eli's demand for "total design."

The assignments he gave were the core of the learning, starting with a systematic exploration of black and white, followed by color. The formal foundation consisted of numbers from one to ten. In my damp apartment in Nachlaot, I would draft them meticulously with a Rapidograph, followed by painstaking painting in gouache or acrylic. First the numbers, then the negative space, and then an inner square that inverted the relationship between positive and negative—followed by drying, cutting the paper, cutting the mounting board, gluing, and finally laying down tracing paper to protect the work. Then, in the morning after a sleepless night, off to Bezalel Street.

We would bring our work to class and mount it precisely on the walls as he demanded. He would observe the work with that same skepticism, throw out comments, remain silent while puffing on his pipe, turn his back, and issue instructions for the next exercise. After the numbers came the modules. In the following years of my life in movement and field disciplines, I was already thoroughly familiar with this methodology: breakdown and reconstruction, practice and practice—much like Funakoshi from Okinawa designed modern karate instruction by breaking combat down into basic movements and then combining them. From Eli, I learned the word *module*, which stayed with me for many years. Following his classes, I wandered the streets of Jerusalem with a camera borrowed from the photography studio—oh, ancient days before cell phones—searching for modules and photographing abstract logos on shopfronts. The shopkeepers looked on in puzzlement.

One day, preparing for an assignment presentation, Jacques—the curly-haired guy in our first year—wildly and rebelliously impaled his square onto a protruding nail, tearing its center and making sure to twist it. Oh, the defiance of the French student against the framing of the free spirit! *"Bourgeois, what bastards,"* as another Jacques, Brel, sang. The square oppression, measuring 25 by 25 centimeters. After all, only seven years had passed since Red Danny's riots in Paris. The class waited in tense anticipation. Eli entered with his pipe, bag under his arm, quietly observed the waiting class, glanced at the walls, twitched his mustache slightly, raised his eyebrows in mild astonishment, walked to the table, and sat down. During the critique, he completely ignored the crumpled square. Jacques left.

He would sit behind the desk and review the results. Years later, in a course I taught inspired by him, I would sit in class just like him, reviewing results with an impatient eye. The little diseases of self-expression, the clichés. And in writing—it is truly the study of Haiku.

One day I told him I wouldn't be able to make it to class because I had work in the desert. He looked at me and said, "Perhaps you should consider switching to another profession." I made it to class.

The female students were offended by him. He was not a father, not a brother, not a lover—none of the male roles a teacher might fulfill. Looking back today, I realize that alongside his professional focus, he was simply shy, like many other introverted creators.

Amnon Groff remembers Eli throwing sketches out of a second-floor window while saying, "The sketch is airy." He also remembers him breaking a piece from a chessboard assignment—primary colors, primary shapes—folding it three or four times in his hands (it was brittle mounting board) and saying: "Oops, it broke."

I fell in love with the series of squares, which opened a gateway for me to understand the essence of form relationships in black, white, and color. I loved the beauty of these relationships. First the numbers, then series of modules. And then, like an encounter in *Flatland*: "Make me a cube out of modules." We rose from two dimensions to three.

It turned out that all those square and number exercises were an excellent foundation. The most significant assignment for me was designing a chess set. He said: "Design chess. A series of shapes with design logic." I was living in Rehavia with two female roommates. I had a bottle of Cutty Sark; I loved the yellow label with the ship at sea. In the evening, I sat in my west-facing room and pondered. Six pieces. I decided to make a series of paper folds, each from a 6 by 6 cm square of paper. Using a utility knife and a metal ruler, I cut the white squares and then the black ones. I folded the first: a pawn. The second: a knight. Bishop, rook, queen, king. Each one was a folded universe. I unfolded them and folded them back, understanding what a series truly meant. From the remaining squares, I built the board on mounting board.

When I brought the work to his table in class, I told him hesitantly that all the pieces were based on a uniform square of paper folded into six different shapes. He looked at it thoughtfully—it felt like a bit longer than usual—glanced into my eyes, and said: "Eighty." I walked away surprised and pleased.

Another memory is that, likely at the beginning of our second year, our cheerful class decided that Eli was simply insulting and inconsiderate, and declared a boycott. We didn't enter the classroom. Shapes and design suffered a defeat to politics.

Nearly fifty years later, I still have that paper-folding series.

 

יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

העולם שטוח ובסופו תהום / שי לוביאניקר / ספר שירה



העולם שטוח ובסופו תהום / שי לוביאניקר / ספר שירה חדש
עריכה: יקיר בן משה 
עיצוב: אורנה איילון 
120 עמ' הוצאה עצמית

חומרי גלם (נספח הספר)

הָעוֹלָם שָׁטוּחַ, תְּהוֹם, עוֹמֵד עַל הַקָּצֶה, חיבוק טרמינלי, שָׁכַחְתִּי לְהַזְמִין שְׁרַבְרָב, כְּאֵבֵי פַנְטוֹם, בַּאֲפֵלַת הַתּוֹדָעָה, בְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, בְּכַוּנָה תְּחִלָּה, עוֹבֶדֶת זָרָה (האהבה), בֶּבּוֹת AI, לֵךְ תִּזְדַּיִן, בֶּן שֶׁל זוֹנָה, שְׁאֵרִית שֶׁל פְּלֵטָה, אַשְׁפַּת אַהֲבִים, נְפִיחָה שְׁקֵטָה, אַחַת בְּתַבְהֵלָה, רֵיחַ מָלוּחַ שֶׁל גַּעְגּוּעִים, לִבְלִס, הִזְרַקְתִּי אוֹתָךְ לַקַּרְסוֹל, מַיִם כְּבֵדִים, חוֹזֵה שֶׁל עוֹר וְזֵעָה, אוֹרִיגָמִי לָתוֹךְ עַצְמָהּ, פְּנֵי זָקֵן צָעֲרוּ, תֵּל נְמָלִים (אהבת נעורים), כָּל עוֹד אֲנִי, לִזְכֹּר לֹא לִשְׁכֹּחַ, גּוּף – דִּירַת שֻׁתָּפִים, גּוּף וְנָשָׁמָה מְנַחֲשִׁים, הַבַּת זוֹנָה (הזקנה), הַבְּלוּז שׁוֹלֵחַ מֵיתָרִים, בְּלוּז מוֹרְבִידִי, כָּלֶב מְשֶׁחָרָר בְּלִי רְצוּעָה, מִנְהֲרוֹת הָאַף אֶל בֶּטֶן הָאֲדָמָה, רַכֶּבֶת הֶהָרִים, מֻקְסָם מִיְלָדוֹת עִם קוּקִיּוֹת, סוֹחֵר אוֹ שְׁלִיחַ תֹּם, פָאק, שׁוֹתֵת דָּם, אָשְׁרָנִית, הַסִּכִּין שֶׁאָבִיהָ תָּקַע בְּעַמּוּד שִׁדְרָתָהּ, תקרַע בִּמְשִׁיכָה אַחַת אֶת צַוָּארוֹ, בובת סְמַרְטוּטִים רֵיקָה, לַיְלָה סָדוּק, תִּתְעוֹרֵר נְבֵלָה, נִצּוֹלֵי הַשׁוֹאָה, יוֹשֶׁבֶת חֶרְפָּה, לַחְשׂף לַכֹּל אֶת עֶרְוָתָהּ, חָשׁוּךְ בְּבַר הָאֱמֶת, בְּעָיוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, בִּקְצֵה הָאֱמֶת יוֹשֶׁבֶת חֶרְפָּה, הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ הִיא שְׁכוּנָה, כּוֹרֵעַ תַּחַת טַבַּעַת יְמִינֶךְ, לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי נָאוֹן, צֹמֶת שִׁגְרָה, לְהַבִּיט שׁוּב אֶל תְּהוֹם, רַפְסוֹדָה רְעוּעָה וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם, זְלִיגָה, קָרַע פִיזִיקָלִי, חֹר שָׁחֹר, יְקוּמִים מַקְבִּילִים, לְקָהָל מְטֶמְטָם, מַלְאָכִים מְכַנָּפִים, אֵיפֹה אֱלוֹהִים, יַעַר עָבֹת שֶׁל שְׁקָרִים, מְחֻבֶּלֶת בִּלְחִישׁוֹת, שְׁלֵוִים בְּתַחְתּוֹנִים, מְטַפְטְפִים הַחַיִּים, אַזְעָקַת צֶבַע אָדֹם, מִפְלְצוֹת הָאֵימָה, פִּרְפַּר עַד שֶׁהִתְרַגֵל, הַשָּׁחַר שָׁקַע, שׁוֹלֵף מִלְחָמָה, כִּבְשָׁה שְׁחֹרָה, תָּקוּעַ לָהּ בַּגָּרוֹן לָרֹחַב, תּוֹרוֹ שֶׁל הַדּוֹרֵס, מִזְבַּח הַמָּחִילָה, בָּרֶכֶב שֶׁל אֱלוֹהִים, הַגּוֹזָל שֶׁלּוֹ צוֹהֵל, חָצוּ אֶת הַקָּוִים (כמה ארנבים), סִמֵּן אוֹתָם בָּעֹרֶף, אוֹרְחַת גְּמַלִּים, אַסְפָּמִית הִיא הַשָּׂפָה, שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל יְהוּדִים, יֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה אֵין, הַקָּלּוּת הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶׁל הַקִּיּוּם, שְׁלִיחַ ווֹלְט, הֲצָצָה לָתוֹךְ בֵּיצָה, הִיא בְּשֶׁלָּהּ, חוֹלָם מָלֵא, שֶׁלֹּא פִּסְקָה, בְּרִית מִילָה, עָרְלָה, הַפְסָקַת חַבּוּק, גָּמַרְתִּי, עַד שֶׁיַּגִּיר יְגוֹנָן, אֶת תְּאֵנִי אֶפְשׂק בְּפָנֶיךָ, רְשָׁתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת, נְהַר הַמַּלַּל שְׁלוּלִית בּוֹאַךְ חָרְבָּה, שְׁבָרִים לְבָנִים, כַּד קְרִיסְטָל, הַאָם כָּל שֶׁבֶר כַּד הוּא כַּד, שְׁבָרִים מְקוֹנְנִים מָרָה, חַרְזָן שֶׁל חֲתוּנוֹת, מְחַמְשֵׁר מִלִּים, יְקוּם בֵּין יְקוּמִים, מְשׁוֹרֵר, לִרְצֹחַ אֶת מַר טוּרִינְג כְּדֵי לְהַצִיל, פַּחַד גְּבָהִים, קַדִּישׁ יָתוֹם, מַתָּה מֹרְפוֹזָה, סַבָּא גִינֶס, מַאֲחוֹרֵי גַּרְגִיר, תַּפְרִיט קִיּוּמִי, נְוֵה מִדְבָּר.


דבר העורך: 

העולם שטוח ובסופו תהום, ספר שיריו של שי לוביאניקר, עומד כולו על הקצה. בין אהבה לבדידות, בין תשוקה להזדקנות, בין הגוף החי לתודעת המוות, לוביאניקר בוחן שוב ושוב את המקומות שבהם הקרקע הבטוחה של החיים נסדקת. "אהבות ראשונות אינן מתות", הוא כותב, "הן ככאבי פנטום באפלת התודעה" – וכך גם בספר כולו: מה שהיה אינו נעלם, אלא ממשיך לפעום בגוף, בזיכרון ובשפה.

אלא שהתהום אצל לוביאניקר אינה עטופה בחגיגיות. שירתו מערבבת באומץ בין הנשגב ליומיומי, בין הומור לכאב ובין תשוקת הגוף לתודעת המוות (כמו בשורות החזקות: "אהבת נעורי מתה, ‏אך חיה בי. ‏בשרה נרקב, ‏גל עצמות, ‏תל נמלים, ‏גל עד של נעורים"); ובתוך כל אלה נותרת כמיהה עיקשת למגע, לקִרבה, לחיים: "בכל יום אני צריך לזכור לא לשכוח לאהוב".

העולם שטוח ובסופו תהום הוא ספר שירה חכם, חזק ומרתק. לוביאניקר מלמד אותנו ששירה אינה מנסה להרחיק אותנו מן התהום, אלא לעמוד על שפתה, להביט מטה ולגלות שגם שם אפשר עדיין לאהוב, לצחוק ולכתוב. האם צריך יותר מזה?

יקיר בן-משה


לרכישה לחצו על תמונת הספר





יום שישי, 4 בספטמבר 2026

סתיו

א. / צילום: מ. / 

סתיו


סְתָו

בֵּין עַמּוּדָיו

עוֹצֵר, נוֹשָׁב


נוֹקֵשׁ פֶּרֶא

עַל שִׁמְשַׁת בְּשָׂרֵךְ

לְגֶשֶׁם


הַסִּבָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת

פְּשׁוּטָה

חֹשֶׁךְ וְאוֹר מִתְחַלְּפִים

גֶּבֶר וְאִשָּׁה בְּיַחַד

הַמַּכֹּלֶת פְּתוּחָה עַד 

הַחשֶׁךְ


לְכָל מַלְאָךְ כְּנָפָיו 

מִשְׁקָלוֹ

אֱלֹהָיו


צוֹפֶה 

אֶל כּוֹכַב הַשַּׁחַר

בַּחשֶׁךְ

יום רביעי, 2 בספטמבר 2026

דמדומי האלים האורגניים / צעדים ומרחבים / 2017


דמדומי האלים האורגניים

 

ההחרגה, שמשמעה לעבור את הגבול וללכת אל מעבר, תמיד הייתה תכונה אנושית. נלווית לה התנועה, ותנועה מהירה בחלל גורמת אושר לאדם. החרגה ומהירות הם ביטויים של רצון, הנעה, מיקוד והשתוקקות הנמצאים מתחת לקוגניציה ולרגש, ויכולים להשפיע על תפיסת הזמן והמרחב, לעתים עד פירוקה או השעייתה.

העת המודרנית מאופיינת בהתפתחות טכנולוגית דרמטית של תעבורה סטטית (נתיבים) ודינמית (רכבים) שהאיצה את המהירות החברתית והאישית. עם התפתחות זו הופיעה תעבורה וירטואלית מצולמת ומידעית שהאיצה עוד יותר את מושג המהירות. עם ממדים חדשים אלו אנו ממריאים אל ההשלכה ואתה אנו חווים את הפירוק המודרני של הממשות. 

מעשה האמנות המודרנית בחומר ובשטח ייצר תאוריות רבות המנסות לפרש ולהבין את התופעה והביטוי של פירוק המציאות והממשות במעשה החזותי, המרחבי והתרבותי בעת המודרנית באמצעות בחינה וביטוי של אור, תנועה וצורות.   

במעוף מהיר על דוגמאות ספורות נוכל לראות את כתמי פני המים וכתמי הפרחים של קלוד מונה, סדרה של מאתיים חמישים ציורי חבצלות מים בחצרו האחורית, בין השנים 1840-1926 ופחדינו מול העומק המוסתר על סף תנועה. זו היא חקירה חזותית פרספקטיבית ענקית שמתפרשת על פני השנים המכריעות של רוח התקופה. נוכל לראות את ז'ורז' סרה, פוינטליזם, "יום א אחה''צ על גדות האי לה גראנד ז'אט" (1884-6) וספקותינו מול המציאות המתפוגגת לנקודות אור, את הנוף המת, התפאורתי, באור ים-תיכוני הטעון חשמל סטטי, של ג'ורג'יו דה צ'יריקו (1909-19) ושאלתנו ואימתנו מה נמצא מאחורי המציאות המצוירת? את מרסל דושאמפ בציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" (1912) ותדהמתנו מול הפירוק הסטרובוסקופי, של הצורה והזמן, את פיקאסו, "שלושת המוזיקאים" (1921) והזעזוע שלנו מול הפירוק הפיגורטיבי האלים לפרגמנטים שהם כמעט סימבולים והבניה האלימה לא פחות להרכב חדש שתקף לא פחות מן המציאות הפיגורטיבית. ולבסוף ובעיקר, טכנולוגיות הצילום והעריכה שהקפיאו, הקבילו, שכפלו, הזניקו ופירקו בוזמנית את המבט והמציאות. אדוארד הופר (1882-1967) מחזיר אותנו אל הסמטאות האטומות הבימתיות של צ'יריקו, עם סטינג תפאורתי מקביל אבל עם תאורה חשמלית של לילה, כאשר הוא מקפיא את הזמן כמו בציור ציפורי לילה (1942) שבו אנו מתבוננים נטושים מהחלל שבחוץ אל תוך הקפסולה האטומה של הדיינר על סף סיוט ישימוני ובדידותן של הדמויות הצפות בו. מרחק כה רב חלף מתמימותו המנוקדת וחמימותו של יום א' אחה''צ שהתבקע והתפרק. זהו סיומה של תקופה. דמדומי האלים (Gotterdammerung) האורגניים. הופר יוצר תחושה של מצע מנותק, סטרילי שבו מאוחסן הלב האנושי בעת המודרנית המצטופפת. התחושה המקבילה להתבוננות זו של הצופה היא הסצנה לקראת הסיום מסרטו של סטנלי קובריק, 2001 אודיסיאה בחלל (1968), שבה האסטרונאוט באומן, לבדו בחלל, משוטט בחדרי תודעתו וצופה במופעים שונים של עצמו בזמן. בשנת 1961, בין המצע המנותק לאודיסיאה, מופיעה, אצל סטניסלב לם, בספרו סולאריס, הסביבה כהתגשמויות תודעתיות.

אם שלושת כללי התיאטרון הקלאסי הכתיבו אחדות של עלילה, מקום וזמן, האמנות המודרנית "שברה את המראה" של רצף המקום והזמן כאשר הכתיבה עריכה מסוג חדש באמצעות טכנולוגיות החיתוך והשכפול ובהשראת טכנולוגיות הריסוק והתנועה ופסי הייצור של המלחמה המודרנית התעשייתית שאפשרו לשחק בזמן ובמקום ולבנות רצפים חדשים וחלופיים. המסך נחתך ומאז הוא מתפרק ומורכב מחדש ללא הפסק. אנו עוברים מן היבשת האנאלוגית אל תוך הים הדיגיטאלי.

במצבה היום, התאוריה מנסה למסגר ולהמשיג את התופעה והביטוי של "היבשת החדשה" של המציאות החלופית על היבטיה הממוגנים, הממוזגים, האסקפיסטיים והבועתיים ואת ההתפתחות העכשווית שלה, המציאות הרבודה (augmented reality) העוסקת בגריד של הממשי על מנת לבנות ולהיבנות, עליו וממנו, ממדים וירטואליים. התפתחות זו נשענת על מושגי המהירות, התנועה הפנימית, על קווי הכוח המופשטים ועל הראייה השקופה והרנטגנית שבכולם השתמשה התנועה הפוטוריסטית שהייתה אחת מהתפיסות הרעיוניות הראשונות של האמנות המודרנית. מושגים אלו מבטאים את פירוקה והיפרדותה של התנועה מהצורה ואחת המשמעויות לכך היא פירוקו והיפרדותו של הרצון מהדימוי.

הפוטוריזם (futurism), שמשמעותו עתידיות, עסק בהפשטתה, פירוקה ובנייתה של המסה החדשה, המתפתחת והמורכבת של הצורות העירוניות הגיאומטריות, בגובה ובתנועה המהירה, בפעולה, בעוצמה, בהתכה, שבירה ומיזוג, חדירה ונחדרות. 

הייתי המום כשמוטי עומר ז''ל הראה לנו בבצלאל בשנת 1976 את צילום הפסל של אומברטו בוצ'וני "צורות מיוחדות של התמשכות בחלל" (1913). הפסל העתידני היפהפה הזה, שמושך אחריו שובלי חומר, צורה וזמן אר-דקו שהסתיימו, מזכיר לי את עקומת התנועה החזותית מהפיגורטיביות המכונפת של ניקה אלת הניצחון מסמותרקי ועד להפשטה של הסמל המודרני של תאגיד נייקי, את הטבע הדומם של נשות הים בחרטומי הספינות הממריאות מול מתח הפנים של המים הנעים בגלים ואת רובוקופ וטרמינייטור. עם פסלו של בוצ'יוני מסומנת האפשרות הטכנולוגית להתכה צילומית בצמצם פתוח, בין הצורה לתנועה, בין החלקיק לגל, בין האנושיות למהירות. קוונטום (הרזולוציה למנות מאפשרת את פירוקה והבנייתה במערך חדש) וסופרפוזיציה. שאיפתנו להמריא מצורתנו. אנו מוצאים את ביטוייה של שאיפה בוזמנית זו להמריא מצורתנו בפסלוני מכסי המנוע של המכוניות המסוגננות באותה תקופה, רולס רויס, בנטלי, יגואר, בקווי הגוף המפוסלים בציורים של תמרה דה-למפיקה, שהם ביטוי נהדר להתכה בין אנושיות למהירות. סמן ליצירות המפוסלות של התנועה המהירה של בוגאטי, פורשה, מוסטאנג, מטוס הקונקורד שנראה כיצירה של ברנקוזי, 35F, צילום, סרטים, אנימציה ממוחשבת, מהירות האור.

סיסמתם של הפוטוריסטים הייתה: "פלדה, גאווה וקצב מסחרר" (מרינטי, 1909) לצד "היגיינה" מערכתית, הנדסה של קהלים והיערכות חדשה של מסות אוכלוסייה. אפשר לומר שתפיסתם הייתה טרום-תאגידית שחזתה את המסה האנושית כמשאב ואת המרחב העירוני כשדה קרב. ניהול מסות אוכלוסייה הוא חלק מאתגרי הזמן הנוכחי.

האדריכלות העירונית המודרנית כליבה פעילה המשפיעה על סביבתה, מממשת את החזון הפוטוריסטי ומאתגרת יותר ויותר את מושג השוטטות המכיל דינמיקה ומקצב אורגניים, ודוחקת אותו לשוליה.

בעקבות הפוטוריזם המפשיט והמפרק בין התנועה לצורה, הגיע באופן מתבקש הקונסטרוקטיביזם שפירושו המילולי הוא "אמנות מבנית" (מלביץ, 1917). האמנות המבנית כוונה לסגור את הפער התפיסתי שבין תרבות החברה הישנה לתרבות החדשה של מבני העל המודרניים התעשייתיים והארגוניים באמצעות צורות גיאומטריות מופשטות, מסות זוויתיות ומכניות, קווי גישור ומסרים אידיאולוגיים.

בעקבות פירוק הסיבתיות הנרטיבית במעשה החזותי אנו מוצאים את האדוות המתפשטות גם בתחום התיאורטי ההיסטורי במעבר מעריכה ופרשנות קווית סיפורית לעריכה ופרשנות חזותית וקומפוזיציונית. זה מה שמכונה ע''י וולטר בנימין "דימוי דיאלקטי" המארגן "שכבות הווה במרחב התמונתי". ארגון השכבות במרחב משקף גם את המעבר העירוני לגובה, מהדהד את "פלאטלנד" של אדווין אבוט (1884), וגם את הפיתוח הדיגיטלי הדינמי, הבין-מערכתי, הבין-מבני, עם היכולות המודולריות והסימולציוניות.

מקבצי שכבות המציאות הממשיות והווירטואליות מזכירות לנו כמובן את "תלכידי הזמן". מקבצי שכבות המציאות גם מזכירים לנו את המושג התמונתי "אומוולט" של האתולוג יקוב פון אקסקול (1864-1944) שענינו קיום בו-זמני של מישורי קיום של קהילות ויחידים במכלול אקולוגי אחד כאשר כל קהילה או פרט מובדלים וסגורים בהיבטים סביבתיים שונים ומקבילים במכלול אקולוגי זה. הרברט ריד מציג זאת באמצעות דוגמת עץ האלון כמכלול מרחבים קיומיים של עלווה, ענפים, קליפה, גזע, שורשים עם אוכלוסיית הפאונה האופיינית לכל מרחב.

נדידה, נזירות וצליינות כתנועה קווית ומחזורית במרחב היו השורשים המסורתיים של עיצוב ערכים חברתיים. כאשר העצמי המודרני, כיחיד משוכפל של אביו השמיימי, הפך לתעשייה, שוכפל לקהלים גדולים וטכנולוגיים, ושיכלל את יכולותיו כמתבונן בעקבות עליית נפח הדימויים, הוא גם החל להשתמש בטבע כנכס וכמחולל התפתחותי לקראת תנועה אל מחוזות מופשטים.

אם לפני כן, למרות המונותאיזם, היחיד היה עדיין חלק מרצף אנימיסטי ומחזוריות העונות, כאן הוא השתחרר מן הרצף ומן ההכרח להתבונן בטבע ככשף והתחיל ליצור כשף עצמאי. בן האלוהים הרג את אביו השמימי והפך לאל בעצמו. (מתבקש להשתמש בסיפור האדיפלי שבו הוא בועל את אמו ארץ, מקצביה ומחזוריה, אך סיפור זמין מדי גם יכול להיות חשוד כמלכודת תפיסתית). העצמי אולי השתחרר מהממשות באמצעות ההתבוננות הקשורה בטכנולוגיה המאיצה אך נלכד מיד בהשלכתה הווירטואלית. בינינו לממשות הפיזית הולך ונפתח פער.

 

צעדים ומרחבים, גבעתיים 2017


יום שבת, 29 באוגוסט 2026

הַאֵינְךָ רוֹאֶה כִּי הַתּוֹדָעָה מִתְמוֹטֶטֶת?

פ. / צילום: יחיעם 


הַאֵינְךָ רוֹאֶה כִּי הַתּוֹדָעָה מִתְמוֹטֶטֶת?

סְפִירָה חֲדָשָׁה מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

צֵל אַחַר צֵל עוֹקֵר הָרִים

הַחֲמוֹר הַמֵּכָנִי מַפְנֶה אֶת רֹאשׁוֹ אֵלַי לְאָחוֹר

מְחַיֵּךְ מַצִּיעַ שִׁלּוּשׁ עִקָּרִים

רֶפֶת הַנְּשָׁמוֹת

תָּאֵי הַנְּשָׁמוֹת

חֲלִיבַת הַנְּשָׁמוֹת

דְּלָיִים תַּחְתִּיתָם לְפֶתַע נִשְׁבֶּרֶת

בֵּין הַתָּאִים שְׁבִיל שְׁלוּלִיּוֹת זִכָּרוֹן

בַּלַּיְלָה עֲדַיִן חוֹצֶה שֹׁבֶל מַחֲוִיר אֶת הָרָקִיעַ.

אַךְ מִי כְּבָר מֵרִים עַתָּה אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַמִּרְקָע לַשָּׁמַיִם?

מוֹחֲקִים אֶת הָעֵמֶק עֵץ וּבָשָׂר,

אֲגַמֵּי בֹּץ קַרְחוֹנִיִּים

מֵאֲחוֹרֵי חֲזִית הַצְּלָלִים חַוּוֹת אֵשׁ

 


אולם הנוסעים/ שי לוביאניקר / סיפור קצר

 

איש עם קוביה / דוד מיכאלי / 1991


אולם הנוסעים/ שי לוביאניקר

 

אני הולך לקופת חולים כללית לביקור אצל הרופא.

ממתין בתור זמן רב. מדי.

מדי פעם האחות יוצאת מהחדר, מסתכלת במסך, קוראת בשם של מישהו, ומחזירה את הראש פנימה.

האדם שלפניי, בסוודר אדום, נכנס.

חמש דקות.

עשר.

עשרים.

אני מסתכל על השעון.

עשרים וחמש.

אני דופק בדלת.

אין תשובה.

מחכה עוד כמה דקות.

דופק שוב.

כלום.

אני פותח את הדלת ונכנס.

והרופא איננו.

גם החולה איננו.

במקום המרפאה אני מוצא את עצמי באולם ענק.

תקרה גבוהה.

רצפה מבריקה.

עשרות אנשים מסתובבים עם מזוודות.

מעליהם תלויים שלטים.

אבל אין שום דבר שמזכיר קופת חולים.

על השלט הראשון כתוב:

באר שלוש המשאלות.

מתחתיו חץ ימינה.

בשלט הבא:

פח השמן.

חץ שמאלה.

עוד שלט:

קבר אחים.

ועוד אחד:

עוף לנו מהעיניים.

אני עומד שם ולא יודע מה לעשות.

מאחוריי הדלת נסגרת.

אני מנסה לפתוח אותה.

נעולה.

בחור צעיר עם מזוודה חולף לידי.

"סליחה," אני שואל, "איפה הרופא?"

הוא מסתכל עליי.

"איזה רופא?"

"הרופא שהייתי אמור להיכנס אליו."

הוא מושך בכתפיו.

"אתה צריך להגיע לשער."

"איזה שער?"

הוא מצביע קדימה.

בסוף האולם אני מבחין בעמדת מודיעין.

אני ניגש.

מאחורי הדלפק יושבת אישה מבוגרת.

"אני חושב שנכנסתי בטעות," אני אומר.

"זה קורה."

"אני צריך לחזור."

"לאן?"

"למרפאה."

היא מסתכלת עליי כאילו אמרתי משהו לא ברור.

"מאיפה הגעת?"

"מהמסדרון."

"לא."

היא מנידה בראשה.

"מאיפה הגעת באמת?"

אני מתחיל לחשוב.

"קופת חולים כללית."

היא מקלידה משהו במחשב.

מסתכלת על המסך.

ואז עליי.

"יש לך תור?"

"כן."

"עם מי?"

אני אומר לה את שם הרופא.

היא מקלידה.

"כן," היא אומרת.

"יש לך תור."

"מצוין. אז איך אני חוזר?"

היא שוב מסתכלת במסך.

"אתה לא חוזר."

"סליחה?"

"אתה ממשיך."

"לאן?"

היא מצביעה על השלטים.

"לאחד היעדים."

"אני לא מכיר אף אחד מהם."

"לא צריך להכיר."

"ואם אני רוצה לצאת?"

היא מחייכת.

"כולם רוצים."

מאחוריי נשמעת כריזה.

"קהל הנוסעים מתבקש לגשת לשערים."

אני מסתכל סביב.

"מה זה המקום הזה?"

האישה מרימה אליי את העיניים.

"תחנת המעבר."

"מעבר לאן?"

היא מחייכת.

"לפעם הבאה."

אני מרגיש את הרגליים שלי מתחילות לרעוד.

"אני לא מבין."

"זה בסדר," היא אומרת. "רוב האנשים לא מבינים בפעם הראשונה."

"ומה צריך לעשות?"

"להחליט."

"מה להחליט?"

"לאן אתה רוצה להגיע."

אני מסתכל שוב על השלטים.

באר שלוש המשאלות.

פח השמן.

קבר אחים.

עוף לנו מהעיניים.

"ומה יש בכל מקום?"

"זה משתנה."

"ומה יש בעוף לנו מהעיניים?"

האישה מחייכת.

"זה היעד הכי מבוקש."

"ולמה?"

"כי רוב האנשים מגיעים אליו בסוף."

אני מסתכל עליה.

"ואת?"

"אני כבר הגעתי."

היא עונה וחוזרת למסך.

כריזה נוספת.

"נוסעים לשער שבע, באר שלוש המשאלות, נא להתקדם."

אנשים מתחילים ללכת.

אני נשאר במקום.

ואז אני שומע קול מאחוריי.

"סוף סוף."

אני מסתובב.

סוודר אדום.

זה שהיה לפניי בתור.

הוא עומד שם עם מעיל ביד אחת, ומזוודה קטנה ביד השנייה.

"אתה!" אני אומר.

הוא מחייך.

"אני."

"מה אתה עושה פה?"

"מחכה."

"למה?"

הוא מצביע על השלט.

פח השמן.

"יש לי שם תור."

אני מסתכל עליו בתדהמה.

"אבל למה לקח לך כל כך הרבה זמן אצל הרופא?"

הוא מביט בי.

"לא הייתי אצל הרופא."

"אז איפה היית?"

הוא מצביע על הדלת שמאחוריי.

"שם."

"מה יש שם?"

הוא מתקרב אליי.

"כל מה שלא הספקתי לעשות."

שתיקה.

"ומה עם הרופא?" אני שואל.

הוא צוחק.

"הרופא?"

"כן."

"אתה באמת עדיין חושב שאתה בקופת חולים?"

לפני שאני מספיק לענות, נשמעת הכריזה:

"נוסע שי לוביאניקר, נא לגשת לשער מספר אחת."

אני קופא.

"זה אני."

החולה מחייך.

"אני יודע."

"מאיפה אתה יודע?"

הוא מסתכל עליי כמה שניות.

ואז אומר:

"כי חיכיתי לך."

"מה יש בשער אחד?"

הוא מסתכל על השלט.

"זה."

הוא מצביע.

עוף לנו מהעיניים.

"ואתה לא רוצה לדעת."

ההלם מתחיל להתפוגג.

אני מתעייף.

ומתעצבן.

"ואם אני לא פונה לשם?"

הוא מושך בכתפיו.

"תחזור לרופא."

"ואם אני חוזר?"

הוא מחייך.

"אז אתה ממתין כמו קודם."

"לתור הבא?"

"כן."

"כמה זמן?"

הוא מביט בשעון.

"זה תלוי."

"במה?"

הוא מכניס את המזוודה לתוך פתח ברצפה.

"אם החולה שלפניך ייצא או לא."

הוא אומר את זה והולך.

אני נשאר לבד באולם.

כריזה:

"נוסע שי לוביאניקר, שער אחד."

אני מסתכל על השלט.

עוף לנו מהעיניים.

ואז אני שומע נקישה.

אני מסתובב.

הדלת שממנה נכנסתי לאולם פתוחה.

מעבר לה נמצא חדר הרופא.

האחות עומדת בפתח.

"שי?"

"כן."

"הרופא מחכה לך."

אני מסתכל מעבר לכתפה.

אני רואה את החדר.

הרופא יושב ליד שולחן.

האחות עומדת לצדו.

על השולחן מונחים כמה כלים.

חלקי גופה.

ולידם הר קטן של ירקות חתוכים.

אני לא מצליח להבין מה אני רואה.

אני מסתכל מאחוריי.

האולם ריק.

אין אנשים.

אין מזוודות.

אין את עמדת המודיעין.

אני חוזר להביט בחדר.

האחות עדיין עומדת שם.

הדלת פתוחה.

"שי?"

אני לא עונה.

היא מחכה.

אני מסתכל שוב על השולחן.

על הרופא.

על חלקי הגופה.

על הירקות.

על הדלת.

אני עושה צעד אחד קדימה.

עוצר.

עוד צעד.

ואז אני עומד בפתח.

מאחוריי אין כלום.

לפניי החדר.

והדלת פתוחה.