ואלו תשעת סימני הפליט / הדרך לשדה בוקר

 ואלו תשעת סימני הפליט:

ראשית הליכה

שנית דממה  

שלישית קבוצה

רביעית כלים אסופים  

חמישית אש ארוזה

ששית אומדן  

שביעית תבוסה

שמינית התרסה  

תשיעית ללא מנוחה  

מיטֶא – שפה / מטא –שפה

heads 15, david michaeli, tlv, 1986

מיטֶא – שפה / מטא –שפה

מיטֶא שפה היא שפת הרחוב של האתיופים הצעירים בתרבות הרחוב העבריינית. אותה הרוח של אגודות ה"טונג" הסיניות. כוללת סימנים. היא אינה עברית היא אינה אמהרית. בלש דובר עברית או בלש דובר אמהרית לא יבינו אותה. המיטא-שפה עושה שימוש בהברות התחיליות של המילים. החבורה ערה תמידית לקונטקסט ודרוכה למרחב שבו מופיעים הדברים. צוות קרב רחוב. "הַמַד בֶּ זוֹ נַס בַּ אוֹ" המדריך בן זונה נסע באוטו. המדבר כמעט שר את המשפט. הצליל של המילים מזכיר מעט את השיח של הפורטוגזית הברזילאית. המשקל של המשפט מצלצל אמהרית. גולש בקלות לראפ. צוות בונקר. יש ארבעה צוותי בונקר בארץ: קרית מלאכי, אשקלון, רמלה, לוד, אם אני זוכר נכון. מחרוזות ראפ משוכללות, גאוות יחידה, שירי כלא אורבאניים: עור שחור מסכות לבנות, טרור של מיעוט, המדינה המזדיינת, רחמים עצמיים, רומנטיקה רגעית, זיונים אלימים, ניקוטין, חום, גראס, (זה טבעי), וודקה, אקסטות, מעשנים, שותים, דוקרים, מקללים, מאיימים, צוחקים. אין הפסקה. אין מנוחה. מי שעוצר מותקף. אין דחיית סיפוקים. תביעה למיידיות עם גיבוי אלימות. זריקת ציוד, מים, מזון כסימן לשליטה. תביא את הבקבוק יא שרמוטה. שתוק יא הומו. מרים אבן, מה אתה מגיב כמו זונה? מרים ידיים, מתכווץ. אל תוריד את העיניים, מול אבן תרים מיד אבן יותר גדולה. האם השכונה היא מקום נחמד? לא בשבילך. בשבילי כן. מדוע? אסור לך לא להגיב. אתה לא יודע להגיב. אתה חייב להגיב מיד אחרת יאכלו אותך. תגיב יתנו לך כבוד. מסמן עם סכין קטנה מתקפלת ליד הבטן שלי. כאן. וכאן. וכאן. שמור על פנים קפואות. זאת הסכין הכי טובה. קטנה, לא נראית, סיכוי לפגיעה לא קטלנית מדי. דברו לא יפה לאמא שלי הייתי חייב לדקור אותם. הקהילה הצעירה ישראלית-מערבית לחלוטין. סוכר, בנזין וטלוויזיה. עקרבים וגולגלות מודפסים על החולצות. תפוזי ישראל. איומים בדקירה, איומים במכות, איומים באונס, הרמות קול. הטרדות על סף תמידי של התפרצות. אחרי ההתפרצות, שקט מהורהר. להקה. נושכת. אם ההורים לידם הם רצים לעשן מאחורי קיר. משתתקים. ילדים טובים. יש כבוד. אתה נשמה. שבע-עשרה איש. ששה ימים. מדבר אחד.

הדלתות / דוד מיכאלי

Green and rocks. David Michaeli, Jerusalem, 1979

הדלתות

עד זמן לא רב הייתה הכתיבה חלק בלתי נפרד ממני. עתה אנחנו נפרדים. עכשיו עלי ללבוש את בגדי הטובים ביותר לפני שאני כותב. להתגלח ולצחצח שיניים. איני יכול יותר לגשת אל המקלדת באותה ידיעה שהתרגלתי אליה כי היא מזומנת לי בכל רגע שארצה. קו ערפילי הופיע כמעט בלתי מוחש. הכתיבה בצידה האחר של המציאות ואני בצידה, פני מופנות אל הכתיבה מתוך הרגל של חובה אבל גם מתוך פחד. בגבי, מצדו המעורפל, מרחבים יוצאים מדעתי, מנומסים.

כמו סכין מסתובבת בלב כך אמרת לי לפני שנים בבית אבן בירושלים. הקשבתי. צינת הקירות, עוביים. מסתובבת בלב. כך אני אומר לך בבית דירות בגבעתיים. הכאב. אחרי כה הרבה זמן אפשר להתבונן בו כמעט מהצד, קודח את דרכו. קהה, מתחדד, לוחץ, נשכח, נזכר. האם את מקשיבה? הדירה רגועה, שקטה. אור רך מסתנן דרך העלים הגדולים של ציפור גן העדן. זו הדירה שלך. את הגן יצרת בעצמך, מחליף פריחות, ירוק, גדל על שפת המדבר, ערמות גזם. אבני מדבר בחלונות, השיש של המטבח נח אפור, ארונות בצבע אבן חול, קירות לס צהוב. ענף ירוק מסלסל את החלל הפתוח של החדר. קליפות של גרעינים לבנים. ספרים מבוגרים ישנים בחדרים, בצהריים הם מתעוררים, כלים מצטברים בכיור המטבח וקצף בכיור האמבט. הוא מכין להם אוכל, משוחח אתם. דירות רבות הם עברו ביחד. בבוקר הוא מביא לך קפה למיטה. רוקד במסדרון, צללי עלים וסורג על הקיר בקרני השמש הבאות מהחלון המזרחי. מה זאת אהבה? סהרוני עיניים, רגעי הצחוק, פרחי תפוז לבנים. מחבואי צל מתוק ומר. הפינות.
את מושכת. הערותייך בעירום על הדפים הדקים של השירה האנגלית. ג'ון דאן. קולרידג'. ורד וציפור גדולה. הקדשה חדשה בת עשרים ושש שנים של שיחות מטורפות מאישה אוהבת, ריסי המחשבה העדינים. גוף התחושה הזורם. אבני גוויל מדויקות במילון לטיני ובבסיסו מקצבי לגיונות וחרבות קצרות. נימוסים עתיקים, קמרונות של זמן, קתדראלות של יחסים, ילדה ארוכה וילד גמיש רצים בתוכם. אתם בגיל חמישים. את כועסת על שנותייך, אוהבת את כעסך, גופך נפלא. תמיד היה נפלא. אסור להאמין בניאון המקשה. צללית תמירה רחוקה מושכת את מבטו, בתמיהה וגאווה הוא מזהה אותך כאשר את מתקרבת. צער הזמן רק הוסיף תקיפות גמישה. מה קשה יותר? צער הזמן או צער הפירוד. ההעדר. כל רגע מוקדש למפגש. עיניו, עיניך, ידו מחפשת את מותנייך יורדת אל פעמון האגן.
היכן הדלת במדבר הזמן המצולם? אני אוהב אותך, טעמה של המילה כחול מפוזר. לא. זו אינה הדלת הזאת. אני מחפש, ממשיך לחפש. אני כאן. הדלתות.

ספר חדש: גלות, מסע, בחירה

מאת: דוד מיכאלי

משתתפים: ד''ר ראובן יעקב, בני פישר, ניר גור, נטע רון, פרופ' רחל לב-ויזל, יעל דמארי, רוני כצמן.

מדף בית הוצאה לאור



הפילוסופיה, התפיסה ההתנהגותית והכלים של טיפול דרך שטח מדברי במאמרים, סיפורי אירוע וסיכומי סדנאות. בחלקו הראשון של הספר שלושה פרקים: הראשון הוא רקע הגותי, השני הוא התפיסות העומדות בבסיס הטיפול והפרק השלישי הוא כלי השטח לטיפול. חלקו השני של הספר מכיל סיפורי טיפול, סיכומי סדנאות, ניירות עבודה, מחקר פעולה של פרופ' רחל לב-ויזל ונספח מסיים.

אם כי המחבר אינו פסיכולוג נוכחות בספר במיוחד בפרקים השני והשלישי תובנות פסיכולוגיות רבות כמו העמדת האנושיות כנגד דחפים (פרויד), התלהבות, הדבקה והסעה (לֶבון), תיאורית שמונת השלבים (אריק אריקסון), הכלה (דיון), התאמה לסביבה (פיאז'ה), היכולת להיות לבד וחוויית ביחד (וויניקוט), יחיד בקבוצה, שייכות והשפעה (שמאק ושמאק), סכיזואידיות ודפרסיביות (מלאני קליין). נדיר לפגוש היבטים פסיכולוגיים והתנהגותיים דרך חוויה אישית ואירועי אמת בשפה ספרותית חיה ובזה גם ייחודו של הספר.

"...שמו של הספר "גלות, מסע, בחירה" נוגע בהחתמה ההגותית שלנו הלוא היא מעברו של אברהם העברי. גלות, מסע ובחירה מייצגים את הנושאים המרכזיים של עבודת השטח: יציאה אל מחוץ לעולם ההרגלים, המסע החיצוני והפנימי על כל רבדיו, הכרת אפשרות הבחירה על ידי המטופל, ואם תרצו, כריתת ברית פנימית." (עמ' 11)


תודה לד''ר אסתי שלו על הערות והארות.

הכותאב

מתוך סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור

תמונה: מגילות תל-אביב. צילום קובי קלמנוביץ

במקום שבו נפגשות היבשות הגדולות של אסיה ואפריקה, סמוך לחופי הים התיכון, ישנו מדבר מקומי על שולי חגורת המדבר הגדולה אשר מתפתלת מהאופקים הרועדים של הדשתי כַּוויר המלוח בפרס דרך הנֶפוד הגדול הלוהט, בואכה לסהרה האין סופית. המדבר הקטן הזה נחבא אחרי הרי יהודה השותקים ורמתו מבוקעת באפיקי ענק חרבים ועמוקים. אל אחד מאפיקים אלו מוליך שבר קטן, אפיק משנה, אשר שמו במפות של משרד המדידות הלאומי הוא נחל הרדוף. מעולם לא ראיתי שם הרדוף. שיחי מלוח, רתמים, זוגן, אזוב קשוח קוצני, הגיסום הפורח בחודש השביעי בריח עז. אלה כן. הנחל יבש וקשה. האפיק הולך ומעמיק עד לנפילתו הפראית אל גזע הערוץ המרכזי של האגן הגדול. האפיק עצמו מגיע מהרכס המופנם, האלים, של חברון, מתפתל במתינות תוך כדי שהוא הולך ומעצים את תוואיו ומפליו כמו מוזיקה מתגברת לקראת שיאה.
כמה מאות מטרים לפני הנפילה הנוראה מתפתל האפיק כמו זנב של דרקון בצורת פרסה. תכופות הייתי תוהה, בעמדי על סכין האוכף התלול שמצפון, על הרוח הנעלמה של הישות הפראית המתפתלת עמוק ורחוק מתחתיי. שם, לפני תחילת הפיתול, המתין גב מים ירוקים. בירידה זהירה דרך הסלעים הזקופים, ניתן היה להגיע אל המים.
אל הגב הזה הייתי נוהג להגיע בדרך כלל מתוך האפיק עצמו שנראה כמו רחוב עם קירות גבוהים של אבן. כשני פיתולים במעלה ההרדוף, נפתח האפיק היבש לצדדים, מאפשר עלייה מאומצת אל הרמה המדברית דמוית פני ירח. שם, באפיק, על הקרקעית הסחופה משטפונות רחוקים, עם מעט שיחים מוטים, משוטחים בחוזקה, מצאתי את הכותאב.
הכותאב הוא אבן. הלכתי באפיק היבש. האוויר רעד מחום מעל פני הקרקע, זמזום אקראי של חרק נשמע מזמן לזמן יחד עם קולות האבנים המקישות תחת משקל צעדי. מפעם לפעם נמשך מבטי אל אבן בעלת ייחוד.
הייתי מיומן ביותר באיסוף אבנים. המדבר עצמו לימד אותי לנוע בחרגון פתוח כך שהאבן הנכונה תקרא לי לפתע, משקפת בצורתה, מרקמה וצבעיה את רוחי, תשוקותיי וזמני. הייתי נעצר מיד, נענה לקריאה הקטנה תחתי, מתבונן אל מראת נפשי הנחבאת בין אבנים אחרות. בתחילה הייתי חייב לקחת את מתנות המדבר. מסוכן וערל היה להתעלם ממתנת הישות הדוממת הפרושה לאופק. הייתי רוכן עם התרמיל על גבי ואוסף את האבן המדברת. אבן צור שחורה לימדה אותי שיר מוזר. ביתי התמלא אבנים. על אדני החלונות, מתחת למיטות, על המדפים, בחדר הרחצה. במובן זה הייתי ממשיכו של אבי מורה הדרך שלמגינת לבה של אמי הביא עוד ועוד אבנים לביתו. האבנים היו קמעות לכל דבר. הן אצרו את הלכי רוחי השונים במקומו של זכרוני אשר הלך והפך שקוף ומבהיק וקל יותר ויותר. בטחוני גבר. כמה פעמים חלפתי מעל האבן הקוראת, פסעתי כמה פסיעות נוספות לניסיון, ואז חזרתי למצוא אותה שוב, לשווא. נעלמה האבן. נוכחתי לדעת כי התגלות האבנים אינה אקראית. מבטי החושף נכון היה לנקודת זמן אחת בלבד. חדלתי להביא אבנים נוספות הביתה, כאשר התחלתי להעניק את האבנים כמתנות קמע. באפיקים היבשים הרמתי אבנים שונות מתבונן אליהן ארוכות, לפעמים מצמיד את שפתי אל האבן ואז מניח אותה חזרה, בקפידה, בגומה שיצרה.
הכותאב עצר אותי על מקומי. זו הייתה אבן בגודל אגרוף או לב. פניה היו מדורגים. היא הייתה מכוסה בפסים ורצועות שחורות ולבנות מתפתלות שיצרו מרקם וכמעט תבניות, כמעט ברות זיהוי. כאשר התבוננתי בה חשתי שאני על גבולה של הבנה כלשהי אך לא יכולתי לנוע מעבר לה. לתוכה. ביקשתי את סליחתה, נטלתי את האבן ושמתי אותה בתרמילי. יכולתי לשמוע ברוחי את המדבר מגחך.
נחתי ליד הגב הירוק, מוקף קירות מוארים גבוהים של סלע. התבוננתי ארוכות באבן. האבן סיפרה לי ששמה הוא כותאב. משמעות השם, כך אמרה, הוא כל אשר נכתב וכל אשר ייכתב. שם דממה האבן, פסיה ממשיכים להתפתל, והותירה אותי עם האפשרות לקרוא בה את כל הזמנים. התמלאתי פחד והכנסתי אותה חזרה אל אפלת התרמיל.
לידי היו שרידים מגורמים של נבלת יעל קטן. אותיות של דם יבש כהה סיפרו את סיפורו של הנמר הבהיר על פני עשרות מטרים של פני המצוק שעליו ניסה גדי הפרא למלט את נפשו.
חום השמש החזקה האיץ בי לעזוב את המקום. לפני עוד הייתה דרך ארוכה. טבלתי בגֵב ועליתי עם בגדים ספוגי מים לאורך כתמי הדם הכתובים אל רמת המדבר. על פני השטח הפתוח תרמילי הפך להיות כבד יותר ויותר. ריאותי כאבו ממאמץ הנשימה. בסופו של דבר עצרתי, הורדתי את התרמיל, הוצאתי מתוכו את הכותאב. הבטתי סביבי. אבנים אקראיות היו מפוזרות בכל. הנחתי אותה בזהירות ליד כף רגלי, התבוננתי בה שוב, בצופן הנסתר, הזדקפתי, הפכתי את פני מרים את התרמיל. התרמיל היה קל בהרבה. פסעתי תוך כדי הידוק רצועת הבטן. לאחר שלוש פסיעות הפכתי את פני. אי אפשר היה לזהות יותר את האבן.
מאוחר יותר הגעתי לבריכת מים מוקפת סלעים. על פני הסלע נרשמו פסי אור באותו צופן נעלם. כאשר התבוננתי בהם, מוקסם מתנועתם המוארת, קראתי פתאום את הזמן הקרב. הכותאב! לבי כבד עלי פתאום. עזבתי את המקום.
ימים אחרי כן בעיר הגדולה, התעלסתי באהבים עם אישה. על עורה המואר נחו פסי צללים עמומים וחמים. לפתע נתפענחו אלה מול עיני. כתמי הזמן המפותלים, נעו מחדש. עצמתי את עיני ברוגז אך לשווא. מתחת לעיני המשיך הזמן לכתוב את עצמו באדום ללא הרף.
מעתה, בכל אשר פניתי ראיתי את הזמן מתפענח מול עיני. העתיד נפתח בעלווה הנעה וצלליה, בקליפת העץ, בכתמי האור על פני המדרכה, בשבילים המנצנצים בבוקר של החשופית. בסופו של דבר התרגלתי לידיעה הבלתי פוסקת כאל רעש רקע אשר איני מתייחס אליו. לרוגזם של האנשים אני צוחק לפתע במקומות לא צפויים. אולם רוב הזמן אני דומם, מתעלם, מוקסם מהכיוונים לבדם, הנעים, מצטלבים ונפרדים, של בריכת המציאות.