כשהלב פוגש את ציפרניו

כשהלב פוגש את ציפורניו 

 

וְלֹא אֵדַע פָּנַי לְאָן

אֶל מִישׁוֹרִים כְּחֻלִּים 

כִּי לֹא אֵלֵךְ יוֹתֵר מִכָּאן

מֵעֵבֶר לֶהָרִים 

 

כָּאן עַל גַּבִּי אֲנִי מֻטָּל

בִּשְׂדֵה הַחַרְצִיּוֹת

וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּתָּךְ

סְבִיבִי כִּשְׁלוּלִיּוֹת

 

נִחָת הָעַיִט עַל לִבִּי

וְגַם לָטַשׁ טְפָרָיו

וְאֶת עֵינוֹ חַסְרַת הַנִּיעַ

אֶל תּוֹךְ תּוֹכִי חָצַב

 

וְאֵשׁ עָלְתָה מִן הָאָטָד  

אֶת הַשָּׂדֶה לוֹחֶכֶת

כְּתָבִים שְׁחֹרִים מִתְגַּלְגְּלִים

בֵּין חֶלֶד לְתוֹחֶלֶת

 

שָׁם הַשָּׁמַיִם נוֹהֲמִים

חוֹרְצִים אֶת שִׁנֵּיהֶם

וּלְשׁוֹנָם הָאֲדֻמָּה

חוֹלֶפֶת בֵּינֵיהֶם

 

לוֹחֶשֶׁת סוֹד שָׂכָר וָעֹנֶשׁ

שֶׁבֵּין שָׁמַיִם לְאָדָם

וּמַדְהִירָה גַּלִּים שֶׁל כֶּפֶת

עַל יְרִיעַת הַזְּמַן

 

אֶת סַהַר צִפָּרְנָיו

הַלֵּב פּוֹגֵשׁ הָלוּם

אִם לֹא תֻּצַּר הָרוּחַ

הֵן לֹא יַחֲבֹר לִכְלוּם

 

כֵּן גַרְעִינִים אֶשְׁלֶה

מִתּוֹךְ כִּיסִים קְרוּעִים

טוֹמֵן אוֹתָם בְּעַקְשָׁנוּת

כִּי הַזְּמַנִּים בָּאִים

 

בָּם יִפְרְחוּ חֲבַצָּלוֹת שֶׁל בַּר

בִּגְבוּל הַיָּם הַמִּשְׁתַּנֶּה תָּדִיר

וְרַק אוֹתָךְ אֹהַב מִכְּבָר

וְעַד אֶל הַתָּמִיד

 

יִסֹּב עוֹלָם וְיִתְהַפֵּךְ

וְאָנוּ לוֹ הַצִּיר

מַצְפֵּן שֶׁל אַהֲבָה יֹאמַר

הָקֵם, הָקֵם לִי עִיר

 

ת''א 2024 

 

היא פוסעת ביופי / לורד ביירון / מנגינות עבריות 1832 עברית: דוד מיכאלי / She Walks in Beauty / LORD BYRON (GEORGE GORDON)

בשנת 1815 התפרסם בלונדון, אנגליה, קונטרס - ספר השירים מנגינות עבריות (Hebrew Melodies)  כיצירה משותפת של ביירון ושל המלחין הבריטי היהודי יצחק נתן.

במהדורה הראשונה פורסמו תריסר שירים, בהמשך נוספו עוד שירים ובסך הכל שלושים שירים על מילותיהם ותוויהם. במרבית השירים נמצא נושא מקראי עם דמויות ואירועים היסטוריים כמו המלך שאול, בת יפתח, איוב, קהלת, סנחריב, בלשצר, הורדוס ומרים, וטיטוס. עם זאת, נמצאים שלושה עשר שירים רומנטיים, בלי אזכור עברי ספציפי. 

בדף השער נכתב: "מבחר של מנגינות עבריות (Hebrew Melodies) עתיקות וחדשות, עם עיבוד וליווי תואם מאת ג'והן בראהאם ויצחק נתן. השירים נכתבו במיוחד ליצירה זו בידי כבוד הלורד ביירון. מתפרסם ונמכר בידי יצחק נתן".

 

היא פוסעת ביופי / לורד ביירון / מנגינות עבריות 1832

עברית: ד.מ.

 

הִיא פּוֹסַעַת בַּיֹּפִי, כְּלַיְלָה

צַח נְטוּל עַב שֶׁשָּׁמָיו כּוֹכָבִים

וְכָל הַמֵּיטָב שֶׁל אָפֵל וּמוּאָר

נִמְזָג בְּהַבָּעָתָהּ וְעֵינֶיהָ:

כֹּה רַךְ זֶה הָאוֹר הֶעָדִין

בּוֹ אֶל סָאַן הַיּוֹם מִתְכַּחֲשִׁים רְקִיעִים

 

צֵל אוֹ יוֹתֵר, קֶרֶן אוֹ פָּחוֹת

פְּגִימַת חֲצָאִין בְּחֵן נְטוּל שֵׁם

שָׁם גַּלִּים בְּכָל תַּלְתַּל שְׁחוֹר עוֹרֵב

אוֹ מֵאִיר בְּרַכּוּת אֶת פָּנֶיהָ

מָקוֹם שַׁלְוַת מַחְשָׁבוֹת בִּמְתִיקוּת מַבָּעֶיהָ

כֹּה טָהוֹר כֹּה יָקָר מִשְׁכָּנָן לוֹ אִוָּה. 

 

וְעַל לֶחִי זוֹ וְעַל הַגַּבָּה

כֹּה רַךְ, כֹּה שָׁלֵו, וַעֲדַיִן מַדְבִּיר

הַחִיּוּךְ הַנּוֹצֵחַ, הַגָּוֶן הַמַּזְהִיר, 

אַךְ סִפְּרוּ עַל יָמֵינוּ בְּחֶסֶד חֲלוֹף 

מַחֲשָׁבָה שׁוֹקֶטָה, כְּלוּלָה מִתַּחְתָּיו,

לֵב שֶׁאַהֲבָתוֹ תְּמִימָה!

 

She Walks in Beauty

BY LORD BYRON (GEORGE GORDON)

 

She walks in beauty, like the night

Of cloudless climes and starry skies;

And all that’s best of dark and bright

Meet in her aspect and her eyes;

Thus mellowed to that tender light

Which heaven to gaudy day denies.

 

One shade the more, one ray the less,

Had half impaired the nameless grace

Which waves in every raven tress,

Or softly lightens o’er her face;

Where thoughts serenely sweet express,

How pure, how dear their dwelling-place.

 

And on that cheek, and o’er that brow,

So soft, so calm, yet eloquent,

The smiles that win, the tints that glow,

But tell of days in goodness spent,

A mind at peace with all below,

A heart whose love is innocent!

 

George Gordon, Lord Byron. "She Walks in Beauty" from Hebrew Melodies (John Murray, 1832-33), London

ויקי מיכאלי VIKI MICHAELI

ויקי אליעזר מיכאלי

שישי לאוגוסט 2007 אור אחרון

אני לא עושה שום דבר שאני לא רוצה!

אני אגיד את מה שאני חושבת!

תעשו מה שאתם מבינים!

גרר...

גרר.../ד.מ./1992

צחצוח בוקר
מן הלילה נותרו רק
עיגולים שחורים



נאחז בידית
מברשת שיניים
פותח את היום

מדריך הטרמפיסט לבדידות מאת דוד מיכאלי

נאמר במקורות: או חברותא או מיתותא. או חברה או שנמות. אנחנו זקוקים לחברה כמו למזון. לגירוי, למשובים, להזנה רגשית ואינטלקטואלית. אבל ראוי שנדע מה ערכה של חברה עבורנו ומה ערכנו עבור החברה, ואת זה אפשר לחוות רק באמצעות ההיעדר. היעדר חברה - להיות לבד לזמן מה, בסוג של צום מהחברה שסביבנו. המצב חדש הזה הוא טעון, בונה ובעל משמעות רבה.

יש הרבה שפוחדים, פשוטו כמשמעו, להיות לבד עם עצמם משום שמעולם לא חוו זאת. במדבר, שבו הזדמן לי לפגוש אנשים רבים הבאים מן המרחב הבנוי, למדתי להפתעתי כי רוב רובם של האנשים לא חוו כמעט מעולם רגעים של פרטיות מוחלטת. זו נתפסה בעיניהם כבדידות וכדבר שלילי הקשור לדחייה ונידוי. אם תחשבו על זה, לעולם לא היינו לבד ממש. תמיד נמצא מישהו לידינו. הורה, אח/ות, מכר/ה, ידיד/ה, אנשים. גם אם אנו לבדנו בחדר, קיים סביבנו רעש חברתי ותקשורתי קבוע כמו גליו של הים. בחדר לידינו יש מישהו, בבניין יש שכנים, ברחוב חולפים אנשים ובכביש מכוניות.

אנחנו פוחדים להיות לבד. המשמעות עבורנו היא נטישה. גדלנו במרקם חברתי, לפי צרכים ומשובים חברתיים ומסגרות של טקסים, מצוות, ונימוסים או של הצד הנורמטיבי או של הצד האחר. אנו מעוצבים עם הקבוצה בתגובות מתמידות של טיפוח, עידוד, פינוק ולחילופין בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אנו מותנים ותלויים במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או קבלה.

תגובות הסובבים מאשרות את עולמי לחיוב או לשלילה ויוצרות את דרך חייי. אם לא אקבל את המשובים הללו, אתבע אותם בכל דרך וטכניקה אפשרית, ואשר כמובן למדתי אותן מסביבתי החל מנימוסים, דרך מניפולציות ועד תוקפנות. סביבתי אינה מניחה לי, ואני לא מניח לה, עד אשר אקבל את מנת התגובות שאני מכור לה, לאשר את קיומי הבונה או ההורס כפי שעוצבתי. אלו הן רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקנו לתמיכה בדפוסים של "הגב! בדוק! הגב!". החברה נשענת עליך כפי שאתה נשען ודבוק אליה. שינוי עצמאי במערכת יחסים סימביוטית כזאת מביא אותנו למצבים של ניתוק יחסים, פיטורין, הגליה, הומלסיות חברתית. הפרנו את תנאי העסקה. עצם ההתבוננות לבדה משמעה בדידות. המתבונן יצר קו גבול וחצה אותו.

הבדידות מאופיינת כתו וככוח מעצב אצל יוצרים. כאבה העז ופחדיה עוברים התמרה אל מצב של עיניים פקוחות לרווחה וקיום של מה שאפשר לכנותו פליאה של גילוי, ולהיות מאהבו של העולם ועקרונותיו. ברגע זה ממש, שבו לא אכפת לך מהחברה ותשומת ליבך הוסטה מיחסיך משום שגילית עיקרון קיומי, אתה תורם לחברה מבלי שהתכוונת את מתנתה הגדולה ביותר.

מתוך נהר הזיכרון של הבודדים עולות פנים כמו למשל דמותו של משה רבנו שהתבודד בראש הר סיני במדבר וירד עם קוד החוק החברתי בידיו, ישוע הסובל שפתח את ידיו ואת קוד ליבו, מוחמד הנרדף שנחבא מאחורי קורי עכביש במערה וגילה במקריות העכביש את אצבעו של אללה. בודהה היושב מתחת לעץ הבאנייאן כזאב בודד, מלא חמלה כמובן. רומי ההוגה הסופי המחונן ששרטט את התשוקה, לאו טסה שיצא לגלות על גב התאו ומשאיר שמונים ואחד שירים הוראתיים על עיקרון האקראיות בניהול, שופנהאור הנעלב שהביא את בודהה למערב העסוק והצביע על הרצון כמהות העולם, סילביה פלאת בתוך פעמון הזכוכית כחלוצה המשרטטת את מפת הדיכאון, ואן גוך שפירק את האור בשדה החמניות המטורפות, קרישנמורטי שהניח על השולחן את ההתניות, היחסים וההתבוננות ואיינשטיין המרוחק והבלתי צפוי ששיחק ביחסי העולם כקוביות בעלות יותר משלושה ממדים. איש הפסיכולוגיה קרל יונג, שגם הוא בעל מקום של כבוד בגלריה הזאת, טען כי הבדידות נובעת לא מתוך חוסר באנשים אלא מתוך הקושי הנורא להסביר ולמסור את הדברים שנגלים לך. הוא עצמו הסתגר לו במגדל שבנה. אני סבור שזה גם הקו שמבדיל בין תום לאינטרסים.

כל התנסות משמעותית בחיינו היא חוויה פרטית שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לחלוק אותה עם מישהו אחר ואפילו עם עצמי. אבל אפשר להמיר את האנרגיה הזאת למילים, לתמונה ולצלילים כמאכסנים זמניים של מהות ונוכחות. (אם כי כאן יכולה להתחיל שיחה חדשה על השראה. אוגוסטינוס על המבוא לאבאנגליון על שם יוחנן, הנרי צ'אדוויק, עברית, מוסד ביאליק, 55: הואיל ויוחנן ניחן בהשראה הוא היה מסוגל לומר משהו, אלמלא ניחן בהשראה הוא לא היה אומר דבר.) האם לא הייתם לבדכם לחלוטין, גם אם היו אנשים מסביב, בתהום הראשונה שראיתם, בנס הראשון שקרה לכם, או במוות הראשון שחוויתם? בכאב? בדרך כלל אירועים פרטיים של בדידות דוממת מכוסים בזריזות ברעש חברתי ומילולי. קצף גלים. גם כאשר אנחנו חולקים את אותה התנסות ומזהים אותה ביחד, כל מה שנותר לנו הוא להכיר בחיוך פנימי, (אולי זהו חיוכו של בודהה או חיוכה של המונה ליזה), בבדידותו של האחר.

ישנם כל כך הרבה מקרים כאלה של יוצרים בודדים, עד כדי כך שאפשר להגדיר את הבדידות כמאפיין של הגות ויצירה. ליוצר הבדידות היא טבע. למתנסה ולמחפש, הבדידות היא מקום קשה ומבחן, לאחרים הבדידות היא עונש, לפעמים כבד מנשוא. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר אומר לנו בעצם כי תכונה זו מאפיינת אותנו כבני אדם. האם זה יקל עלינו לו נדע שהעומד/ת לידינו בדידותו/ה עמוקה כשלנו? התשובה היא כן. משום שאנו נושאים את מבטינו החוצה וברגע זה מתחילה מלאכת המאהב של העולם. אל תפסיקו.

זהו סוג של מבחן עצמאות אבולוציוני שבו בעלי יכולת התבוננות, נוכחות עצמית חזקה ורגישות גבוהה יותר מתנתקים מהגלגל המחזורי של המרקם החברתי וההגותי. להתנתקות יש מחיר. הבדידות כמובן וחוסר ביטחון מול אופק לא מוכר. אבל כך גם מרגיש אדם צעיר שעוזב את ביתו לפתוח חיים חדשים. ובדידות גם אפשר להרגיש בקרב זוגיות, משפחה והמון. כל הלבבות הבודדים האלה מפיקים ויולדים את התובנות, היצירות וההמצאות המגלמות את רוח האדם והחברה ואנחנו בתשובה מוקירים להם תודה על מאמציהם, אם כי לעיתים באיחור ניכר ולפעמים הרבה אחרי שזמנם הפרטי תם. הבודד ביותר, אם אינו קורס לתוך עצמו, מגיע לחיבור החברתי הגבוה ביותר.

איך עושים את זה? מחפשים הזדמנות להתבונן לבדידות בעיניים. בפראפראזה על המשפט המפורסם ''כשהתלמיד מוכן המורה מגיע'', כאן נוכל לומר: כשאנחנו מוכנים - המקום וההזדמנות מגיעים. ואם נחזור לרגע קט לאיינשטיין, מקום ואירוע משמעם זמן. ודרך אגב איינשטיין גם אמר: ''במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות''. ואני חייב להוסיף ציטוט של רומי המיסטיקן שגורם לי תמיד נחמה מסוימת: ''כאורך כנף הציפייה כך גובה המעוף''.

אנחנו יכולים להתבונן על מסע הבדידות כהתנסות ולא כתוצאה. ככלי שאיתו נוכל להגיע ולגעת בדברים הפנימיים שלנו ובעצמנו ומשם ברוח העולם. שם, הרחק בעומק נח לו מובי-דיק, הלווייתן הלבן של היצירה. כדי לצוד לוויתן כזה אנחנו צריכים להיות רדופים כהוגן, מכורים לרצון ומטורפים של החלטה. לצאת אל הדהירה הגלמודה הזאת בים הרחב של העולם, בעיניים פקוחות לרווחה, במודעות מלאה ונכונות לשלם כל מחיר תמורת פלא מכאיב מחליף צורות ושמו אהבה.

הקיבוץ

שדה חרוש. יצחק פטיש, 2007

הקיבוץ כעידן חדש

הקיבוץ הוא המסד הרעיוני והרוחני של ישראל, וההתגשמות המוצלחת ביותר בעולם של החזונות האוטופיים שהחלו להופיע במערב מן המאה השש-עשרה ועד לשיאם במאה התשע-עשרה במטרה לתת מענה לעיר התעשייתית ולהציג אלטרנטיבה ודגם של חברת מופת המפתחת בקיומה את סביבתה. הרומן האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד" הוא אגדת עתידה של הציונות. הרעיון הצעיר והחדש של הקיבוץ נשען על בית הכנסת הדמוקראטי הראשון במצדה שעוצב כמו חדר תרבות בקיבוץ והזמין לראשונה את המשתתפים להיות בפנים כשווים, על הקבוצה הבסיסית של המניין ועל הלימוד בחברותא כקהילה, היה גרסה הומאנית של הקומוניזם, הקדים את קומונות ילדי הפרחים ושרד הרבה אחריהם. הקיבוץ היה מיזם אקולוגי, חברתי, חקלאי ובר-קיימא שהדגים והוכיח כמה רחוק נחישות סקרנות דבקות ותשוקה יכולים להגיע. הקיבוץ מימש בוזמנית קומונה, מנזר זן ומעוז תרבות, יחד עם הומור יהודי וקיים חברה סולידארית ללא מנצלים ומנוצלים. הקיבוץ מימש אהבה חופשית ורעיונות מגדר חלוציים. ריקודי ההורה של העולים על הקרקע היו טראנס מידבק שאינו נופל מן המחולות הסוּפיים והטרייבל דאנס של ימינו. החזון הציוני הרומנטי של הרצל שחבר לדת העבודה ברוח הזן של א.ד. גורדון אומץ בידי הגרסה הראשונה נטולת הסמים של ילדי הפרחים בעולם, חלוצים שנתנו את חייהם לחזון של תודעת-על משותפת ורמת חיים שהקדימה את זמנה. הניסיון החברתי של הקיבוץ משך אליו סקרנים ומתנדבים מכל העולם. נכון שהדורות השלישי והרביעי הלכו לאיבוד בהזיית ההפרטה וההשמנה, ואיתם גם אנחנו אבל הילדים של עבדי ההייטק והפקקים יחד עם חולמי הניו אייג' יכולים לחדש את הרוח הקיבוצית ולהחיות את הנפש הישראלית. החזירו את הקיבוצים!

אירוע ספורט ויחסים משפחתיים

אנשים כחולים 8. 1998

אירוע ספורט ויחסים משפחתיים


הוא היה כתב ספורט.
היא היתה שדרנית ספורט
הם נפגשו בבית קפה
הם עברו לגור ביחד
הם התחתנו
הם סיקרו את אירועי הספורט ביחד
ראו שידורים חוזרים ביחד
והיו להם את כל הקופסאות החשמליות השחורות.
הם עשו אהבה בשידור חי ובשידור חוזר בגמר גביע.
השדרנית היתה בהריון.
היא השמיעה לבטנה את שירים ושערים, ואהובה הספורטיבי
הקריא לה ניתוחי ליגה מפורטים
עונה שלמה חלפה. הם היו אלופים.
עם צירים בין הקורותיים היא הגיעה לבית היולדות
אהובה ראיין אותה ושכתב סיפורים.
במהלך לידה של תשעים דקות עם הארכה אחת
נולד להם במזל טוב כדורגל.
כדורגל יפהפה עם צבעים מושלמים של שחור ולבן
קפיצי מנופח עם ריח נפלא
הם סדרו לו מגרש ילדים קטן עם דשא רך
הם הניחו אותו בעריסה של שער עם רשת
הדודים איחלו לו שיקרע אלפי רשתות
הם חיתלו אותו בצעיפים חד פעמיים
של ביתר ירושלים והפועל תל אביב
ולפעמים מכבי חיפה ופתח תקווה
הכדורגל היה עילוי.
הוא קרא את מדורי הספורט כבר בעריסה
וניתח את שידורי הספורט בטלוויזיה תוך כדי קפיצה
הוריו היו מאושרים, הם הקפיצו אותו בעדינות וחיבה
שמונה עשרה שנים
בגיל שמונה עשרה הניחו אותו על הדשא במגרש הגדול
אמו מחתה דמעת התרגשות ביציע וצילמה
ואביו בעט בו בפעם הראשונה
לשער
הכדור טס בעצמה אדירה
הוא בכלל לא הביט בשער
הוא היה עסוק במעוף, בטיסה
הכדור עף למעלה,
גבוה,
ונעלם.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (27) On the Matter of the Mind

פרח, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 20. Israel. Photo by Izak Patish

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

ההמשך: (27) בתהליך המתחיל עם הופעת המגע הקל ביותר

בתהליך המתחיל עם הופעת המגע הקל ביותר של ירוק בעץ ונמשך בהדרגה באמצעות אינספור הטרנספורמציות המעורבות בצמיחת הענפים, העלים, הפרחים, והפרות, דחף היצירה והיצירה מחדש (生生) בא לכדי ביטוי. ביחס לדחף זה להפיח חיים, ג'ו שי מעיר, "לשם מה אם לא לשם האנושיות והאהבה?" ביסוד ביטחונו של ג'ו שי בכושר האנושי להתפתחות מוסרית ולעשייה מוסרית אפקטיבית נמצאת אמונתו בנפש השמים והארץ ליצור את הדברים (天地生物之心) ולגרום לאינספור תמורות התהליך הטבעי. הבסיס היא אותה נפש בה שותפים בני האדם ובעלי חיים אחרים. "אנושיות," הוא אומר, "היא נפש השמים והארץ ליצירת הדברים והיא הנפש של בני האדם והדברים האחרים." Qian Mu הציג את משמעותה המטפיסית של הצהרה זו במילים הבאות:

מה שניתן לתפוס אותו כמאחד את השמים והארץ ואת כל הדברים הוא פשוט צ'י אחיד
(unitary qi). הנפש היא צ'י זה בהיבט הרוחני ביותר שלו (其氣之最精爽者). לשמים ולארץ יש נפש, וגם לכל הדברים יש נפש. 仁 הוא העיקרון החיוני והדחף החיוני הפועל במסגרת אותו צ'י.

דונלד מונרו (Donal J. Munro) מציע שדוקטרינת ren זו נושאת דמיון ל- animism בכך שמתמקדת בדחף החיים והפריון שבכל הדברים. אמנם בלטינית המילה anima, או "נשימה," ממנה נובע המונח, מרמזת על הקבלה אפשרית עם מושג ה- צ'י. אולם, דווקא הניגוד בין שני המושגים כפי שהתפתחו הוא היותר מרתק; המונח anima מתקשר עם נשמה או רוח מובחנת מחומר, מונח הצ'י לא מרמז על כל הבחנה שכזאת. האנימיזם שהגה George Ernst Stahl בתחילת המאה השמונה-עשרה, סובב סביב הרעיון שנשמה אל-חומרית דיסקרטית, נפרדת מהחומר, דרה בתוך אובייקטים חיים וקובעת את התפתחותם האורגאנית. עבור ג'ו שי, צ'י מקיף לא רק את ממד החומר ואת ממד הרוח (קרוב לודאי שעצם ההבחנה ביניהם לא עלתה על דעתו). מונחים כמו 鬼 ו- 神 (gui ו- shen, לעיתים קרובות מתורגמים כ"רוחות" או "כוחות רוחניים חיוביים ושליליים") הם הדינאמיקה של התהליך של מה שמגיע ומה שעוזב (coming and going), התרחבות והצטמצמות, התאספות והתפזרות ה- צ'י האחיד ש- Qian Mu הזכיר בציטוט הקודם.

כמו כן ראוי לציין, בעוד ג'ו שי מיקם את היצירה והפריון במסגרת הקונטקסט הגדול יותר של הטבע בכלל, ובכך הדגיש את המשכיות החיים, נראה כי כמו כן האמין שבמונחים מוסריים, (316) קיים פער ניכר בין בני אדם ובעלי חיים אחרים. בני האדם מובחנים מבעלי חיים אחרים בזכות איכות הצ'י וטבע התודעה שלהם—באופן ספציפי, בזכות כושר המעורבות והדאגה הדדית שלהם. בנוסף לדחף החיים ואהבת החיים, המשותפים לכל, בני האדם ניחנו בפוטנציאל להשתתף באופן נרחב יותר בשמים ובארץ, וביכולת לסייע בתהליך היצירה והתמורה באמצעות הרגלים ומנהגים של דאגה טיפוח והסדרת החיים באמצעות ממשל. דעה זו אינה עומדת בסתירה לטענתו כי השוני בין אדם לאדם קטן יחסית. הנאור נבדל מהאדם הפשוט בזכות כושרו להשלים את מלוא הפוטנציאל האנושי הייחודי [וזאת] על ידי שחרור הנפש מהעיוותים, העצמיות, והצרות השורים בדרך כלל בנתונים שלה ובאפשרו לנפש להקרין את זיקתה אל נתוני השמים, בהיותה נכונה (in its correctness), אוניברסלית, ונרחבת—הווה אומר, באמצעות הגשמת אנושיות הנפש.

דחף זה להרחבת העצמי, כה בולט במטפיסיקה של ג'ו שי וחכמי מינג (Ming, 1368-1644) שבאו אחריו, כרוך יחדיו עם הבנתו את הנפש כהדדית (relational) בטבעה. כפי שהוא ניסח זאת כאשר נשאל על הרעיון המנציאני של "הגדלת" ו"השלמת" "ארבע ההתחלות":

"להגדיל" זה להרחיב (張開). "להשלים" זה להגשים (放滿). נפש הרחמים והחמלה אינה רק משהו המתרחש ברגע בו היחיד מבחין בילד [העומד לפול לתוך באר], אלא נתון בכל פעולה. אם היום היחיד מרחיב לכיוון מסוים ומחר לכיוון אחר, בהדרגה תבוא לביטויה המלא. מתוך בית בודד תתפשט למדינה, ומהמדינה לעולם, ויהיה בה די לקיום כל אשר בארבעת הימים. זו ההשלמה המובילה להתפתחות מלאה.

שאלה: האם "להגדיל" ו"להשלים" כמוהם כלפתח את העצמי ולהרחיב את העצמי?
תשובה: זה פשוט להגדיל ולהשלים אותה (נפש) היכן שקודם היו מחיצות. זה כמו כאשר היד אוחזת במברשת, משימה אותה על הנייר, ויוצרת מילים. לא ניתן לקבוע כי היד היא מסוג אחד והמילים מסוג אחר. הילד העומד לפול לתוך הבאר במקום מסוים ונפש הרחמים והחמלה המתעוררים ביחיד הם אותו הדבר. לא ניתן לומר כי הילד העומד לפול לתוך הבאר נמנה עם אותו "אחר," בעוד נפש הרחמים והחמלה נמנית עם היחיד [הצופה].

"להגדיל ולהשלים [את העצמי] היכן שקודם היו מחיצות" זה לא להסיר את ההבחנה בין העצמי והאחר אלא להכיר בהשלכות השותפות ויחסי הגומלין הבין-אנושיים (human interrelatedness and interaction) ולתפוס שהעצמי מגשים עצמו בתגובתיות ולאו דווקא בהסתגרות. אולם, רעיון זה הוא יותר ממוסרי; הוא גם מטפיסי. דבריו של ג'ו שי מהווים הצהרה ביחס לטבע התודעה. מהפרספקטיבה של הפילוסופיה המערבית במאה העשרים, יש בה גוון מודרני.

ההמשך: קודה

נראה כמו גשם

Looks Like Rain, John Perry Barlow

נראה כמו גשם, ג'והן פרי ברלאו

היום התעוררתי...
מרגיש את הצד שלך במיטה
הסדינים היו עדיין חמים היכן ששכבת.
הלכת...
ולבי נמלא אימה.
אפשר שלא תישני כאן עוד

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה בטוח נראה כמו גשם.

האם התעוררת פעם אל הצליל
של חתולי הרחוב שעושים אהבה
ומנחשת מצעקותיהם
כי הנך מקשיבה לקרב?
כי, את הרי יודעת...
שנאה זה ממש הדבר האחרון שהם חושבים עליו.
הם בסך הכל מנסים לצלוח את הלילה.

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה ממש נראה כמו גשם.

אני רק רוצה לאחוז בך
אינני מתכוון לקשור אותך
או לגדור אותך במסגרות
אולי אטבע.
זה רק שהתרגלתי
שתהיי בסביבה
תמונת הנוף שלי תהיה ריקה
אם הלכת.