בלוז שבת אחה''צ

Leaves / David Michaeli 

 

בלוז שבת אחה''צ

 

שעון השבת מראה על אחת עשרה וחצי

למרות שעדיין מצב הרוח שלי אופטימי

אני כבר חשה את הידיעה המדכאת

שביום החופש והשחרור שלי

אין לי בעצם מה לעשות

אני אשה. גופי רותח

אני אוהבת מוזיקת רוק חזקה

ובני הוא כבר גדול

אני שונאת את שבת אחר הצהריים

אני שונאת את שבת אחר הצהריים

היכן כל ההבטחות של חיי

הערב שיורד הוא חיי המתבזבזים

אני בוכה כי אינני יכולה לעצור את זה

הדיכאון של שבת אחרי הצהרים

השבת נגמרת כמו כל חיי עד עכשיו

אני מרגישה מרומה

איני יכולה לעצור את זה

אף אחד לא יכול לעצור את זה

כמו הוסת

ההבטחה נוזלת בין ידי

אל תספרו לי על המציאות

אל תראו לי סרטים

אל תנסו להרדים אותי.

זאת ההבטחה של ילדותי

אני החיילת הטובה שלכם בחיים

איך יכולתי להיות כזאת מטומטמת

מי אתם שם מאחורי מסך החיים

אני לא מסוגלת להבין אתכם צוחקים

כלואים בין חתיכות האוכל שלכם

האם גם אתם סובלים

מהבלוז השמימי של סוף החיים

במוצאי השבת שלא קיימה את הבטחתה

היכן הדלת החוצה ידידי

מצפה לדפיקה בדלת כל חיי

אינכם יכולים להציע לי נחמה

מחר כבר אקבור את עצמי בעבודה

עד לבלוז של השבת הבאה

כמה אפשר לטמטם את הראש עם חפצים

כמה סרטים כבר אפשר לראות

הו, בסוף אתכווץ לאט כשאני משחקת ברידג'

שערי צבוע כחול עורי אינו חדש יותר

על מנת להשתיק את הקולות הדומעים בראשי

אשר מספרים לי בשבת אחרי הצהרים

כי חיי מטפטפים בין הסדינים הבהירים

כאשר הדלת שותקת

״הלב החושב" / נאומו של הסופר דויד גרוסמן טקס הענקת פרס ארסמוס באמסטרדם

הלב החושב

נאומו של הסופר דויד גרוסמן

טקס הענקת פרס ארסמוס באמסטרדם

"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס קו 18, בירושלים, כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח, ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין.

המראיין שאל, 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה, כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד?' ורובינשטיין לא היסס, ואמר, 'האמנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.

אני זוכר איך נדהמתי ואפילו נבוכותי: בילדותי, בשנות החמישים, כְּשֶצֵל העבר עוד ריחף בכבדות מעל לראשים, המילה 'מאוּשר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא הכרתי אפילו אדם אחד – בחוג החברים של הוריי - שהיה מעז לטעון, ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר.

כמה שנים אחר כך, קראתי את הכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שם, בתיקון השני להכרזה, קראתי על "הזכות לרדוף אחר אושר". חשבתי אז - קצת בקנאה - על החירות הנועזת שהאמריקנים הרשו לעצמם, על הזכות לרדוף אחר האושר. נזכרתי בנוסעי האוטובוס של ילדותי. אנשי השכונה שלי, שכונת הפועלים, אנשים קשֵי יום, שסיפור חייהם הקשה, ולפעמים הטרגי, היה חרות על פניהם בקווים עמוקים.

המילה המדהימה, 'אושֶר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב, ואני – בעיני הילד שהייתי - הבטתי במטבע הדמיוני וידעתי: אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר, אני רוצה את האושר המיוחד הזה. אני רוצה להיות אמן.

יותר מ- 60 שנה חלפו מאז. האמנות – הכּתיבה - הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, אתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה. האושר של מי שמרגיש מובן.

גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, היה זה סבל שהייתה לו משמעות, סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלוונטיים לי. הספרות, הַּכּתיבה, לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק בעולם עבה, עכור.

אני אדם חילוני בתכלית. אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה, הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחוות, בו-זמנית, תחושה מחרידה של אַין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים; ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלֵאוּת החיים וחיוב שלהם.

גם אחרי אסון שקרה לי, כאשר משפחתנו איבדה במלחמה את בננו אורי, למדתי שהדרך המאפשרת לי לעמוד בכפילות הזאת, כפילות האין והיש – שהיא בעיניי מהות הקיום האנושי - היא להיות שרוי ככל האפשר בממד של יצירה, של אמנות.

גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים, הנושא של פרס ארסמוס השנה הוא 'תיקון עולם'. זהו מושג יהודי עתיק, בן למעלה מ-2000 שנה. אינני יודע אם ארסמוס מרוטרדם הכיר את המושג הזה, אבל אין ספק שדרך חייו ואורח חשיבתו היו מכוונות אליו ופעלו ברוחו.

המושג 'תיקון עולם' מתאר תו מהותי בזהות היהודית: השאיפה והמחויבות להיטיב ולשפר את עולמנו; תחושת אחריות מוסרית כלפי כל אדם, יהודי ושאינו יהודי, והדאגה גם לצדק חברתי וגם לאיכות הסביבה.

הלוואי ויכולתי לומר שתוצאות הבחירות האחרונות בישראל מבטאות עמדות כאלה, הומאניות, שוויוניות, מוסריות. הן לא. ואף על פי כן, אני מזכיר לעצמי שוב ושוב, שיש בישראל עדיין אנשים רבים, שעבורם הייאוש-משינוי איננו אפשרות. שהאפאתיה או האסקפיזם הם מותרות שהם אינם יכולים ואינם רוצים להרשות לעצמם.

אנחנו כאן. וגם אם המפלגה שלנו הובסה, האמונות והערכים שלנו לא נוצחו, והם חיוניים כיום יותר מאי-פעם.

אתם אולי מכירים את האנקדוטה על אותו אזרח אמריקני, שבזמן מלחמת וייטנאם היה עומד בכל יום שישי במשך כמה שעות מול הבית הלבן עם שלט מחאה נגד המלחמה. יום אחד ניגש אליו עיתונאי ושאל אותו בחיוך מלגלג: "אתה באמת חושב שאם תעמוד כאן תשנה את העולם?" "לשנות את העולם?" התפלא האיש, "אין לי שום כוונה לשנות את העולם. אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי".

כמי שחי כל ימיו באזור אסון אני יודע כמה קל להתפתות ל'עולם', כלומר לציניות, לאפאתיה, לייאוש, ומשם קצרה הדרך לפנאטיות דתית, ללאומנות, לפשיזם.

כשאני חושב על נשמה חופשית באמת, שיכולה להיות לי מופת במאבק בייאוש, אני חושב על האישה היהודייה ההולנדית, הנועזת, חשופת-הנפש, שחיה כאן באמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה, בזמן השואה; אני חושב על אתי הילסום, אשר הלכה מרצונה להיאסר במחנה הריכוז ווסטרבורק, ובסופו של דבר נרצחה באושוויץ.

אתי הילסום, שהצליחה להישאר בת-חורין גם בתנאֵי השעבוד הקשים ביותר; שכּל הווייתה הייתה תנועת הנפש נגד כוח הכובד של הייאוש.

וכך כתבה ביומנה: "הייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש; נשים שבשעות היום היו אומרות, 'אני לא רוצה לחשוב', 'אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע'; בלילות האלה היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום, והייתי שוכבת ערה (...) ואומרת בלבי, "מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה (...), הלב החושב של מחנה ריכוז שלם." (מתוך: 'השמיים שבתוכי', עמ' 146; תרגום: שולמית במברגר. הוצאת 'כתר'.)

כולנו, כל אחד מהיושבים כאן באולם, חיים ברגע זה בתנאים טובים ומיטיבים בהרבה מאלה שבהם כתבה אֶתי הילסום את השורות ההן. ובכל זאת, כולנו יודעים גם, שבכל רגע אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו יאבַד לנו החופש, ויכתרו אותנו שרירוּת ועריצות, מחלות הגזענות, הלאומנות והקנאות, או התנהגות ברברית, בריונית, כזו שמַפנה כיום רוסיה כלפֵּי אוקראינה, התוקפנות שמאיימת ממש בימים האלה לפגוע בשלום העולם.

אם יגיע רגע כזה, או דומה לו, אם אי-פעם – בנסיבות שקשה לשער אותן כעת - יתהפך עלינו עולמנו, כמו שקורה כיום למיליוני אזרחים אוקראינים, לא הרחק מכאן, האם נזכור, האם נהיה מסוגלים לדבוק במרד הפרטי וההרואי הזה- לא להפסיק להיות הלב, הלב המרגיש, הפעור, החשוף, וגם לא להפסיק לחשוב?

להיות הלב החושב. שוב ושוב, הלב החושב. ״

הספרייה של אלכסנדריה

הָאֲוִיר מִתְחַמֵּם כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְרִיָּה

עוֹלָה בָּאֵשׁ

שׁוּב

הַקַּרְחוֹנִים נְמַסִּים כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְרִיָּה

עוֹלָה בָּאֵשׁ

שׁוּב

הַיָּם עוֹלֶה כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְרִיָּה

עוֹלָה בָּאֵשׁ

שׁוּב

הַמִּדְבָּר מִתְפַּשֵּׁט כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְרִיָּה

עוֹלָה בָּאֵשׁ

שׁוּב

נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ בְּשֶׁקֶט בְּלִי שֶׁיִּשְׁמְעוּ:

אֲנִי רוֹצֶה לִקְרֹא

נַסֵּה לַחְשֹׁב בְּלִי שֶׁיִּרְאוּ עַל פָּנֶיךָ:

הֵיכָן הַסַּפְרָנִיּוֹת?

נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ בְּשֶׁקֶט:

אֵינִי, מַסְכִּים 

נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ, הוֹ, נַסֵּה:

אֲנִי זוֹעֵם   

נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ בַּהֲגִיָּה בְּרוּרָה:

מִי, שָׁם?      

נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ:

אֲנִי, אֶחְיֶה  

שׁוּב.

 

זמן המדבר / מהדורה חדשה מעודכנת / צמא

 

צמא

צמא הוא השתוקקות. השתוקקות לא ממומשת היא עינוי. צמא הוא עינוי. המחשבה לבדה על צמא גורמת לנו מצוקה. תחושת הצמא חזקה ותוקפנית הרבה מעבר לקיבול ולצורך הפיזי האמיתי. תחושת הצמא נשארת  הרבה אחרי שמילאנו את צרכינו הפיזיים. דופן הגרון והוושט ירגיעו את עצמם רק אחרי שתעבור בהם כמות מים שתהיה שוות ערך לפחד ולהשתוקקות. תחושת הצמא היא ביטוי ישיר לאיום קיומי. הלחות והנוזלים המזינים התומכים והשוטפים אותנו הם טכנולוגית הבסיס והמקור שלנו כיצורי עולם זה. הדים עתיקים המאוכסנים בזיכרון גופינו מתאבכים ומהדהדים בנו בשעת מצוקה.

כאשר חיכי יבש ולשוני יבשה וחמה, ריאותי היבשות מעבירות בחריקה את האוויר והשתן שלי גבישי, אז אזני וראשי הכואב מהדהדים בקולות הרחם ולפניהם קולות הים הגדול, המרק הביולוגי חסר הגבול. אני זוכר בתאי גופי את ריח המים. כחלוצי יבשה אנחנו נושאים בתוכנו את בועות המים בשקיות מתוחכמות של קרומי התאים, מחברים אותן אחת לשנייה במבנה מופלא. אנחנו חולפים בסביבה מכאיבה ביחסי גומלין קשים מיובש וחוסר, מלקטים וקולטים את מימינו כדי שנמשיך להתקיים, ומחזירים את מימינו כמעט מיד לאחר שהרוו את רקמותינו. אף אחד אינו יכול לשמור מים. אין מים פרטיים במדבר. בעולם. אין בנמצא בעלות על מים. אנחנו מחזירים את המים לעולם בנשימה, בהזעה, בהלחתה, בהשתנה, בכל פליטה מגופינו ובגופינו החוזר לאדמה. העולם כולו חולף דרך אותם המים. המים זוכרים את ראשיתם. המים זוכרים את סביבתם. בעוברם באפיקים היבשים של גופי הם מעצבים מחדש את דפנות הערוצים של עורקי ותאי, גורפים סופחים משנים ומחליפים זיכרונות מים ישנים בחדשים. זאת הכמיהה לזרימה ושינוי אשר צבעה המקורי שב אליה במדבר, בצאתי אל היבש, בצאתי אל הריק.  אני מחליף את מימי העומדים. מי שזוכר את ריח המים והצמא בגופו לעולם לא ישמור אותם לעצמו או ימנע אותם מאחר.

כמו שקיות מנוקבות אנחנו מנסים לחצות את השטח היבש שהים הגדול עזב אותו לנפשו לפני זמן כה רב. שם, כאשר אנחנו דולפים אפשר לחוש את הגעגוע למים. מים צלולים, מים כהים, מים לבנים, מים ירוקים, מים שחורים, מים זורמים, מים מעטים, מים עומדים, מים נופלים, מים מסריחים, מים מטפטפים, מים נעלמים, מים שקופים, מים שוטפים, מים רבים, מים חומים, מים עכורים, מים כחולים,  מים עמוקים, מים רדודים, מים רועשים, מים גבוהים, מים שקטים, מים רחבים, מים נקווים, מים מתוקים, מים מרים, מים מלוחים, מים יורדים, מים עולים, מים אדירים, מים קטנים. מים חיים.

 

זמן המדבר / דוד מיכאלי / מהדורה חדשה מעודכנת

 

לשמור את מדבר יהודה

 

מדבר יהודה הוא המדבר הקטן ביותר בעולם. זהו מדבר מקומי שנוצר מעצירת הגשמים על ידי רכס הרי יהודה של ירושלים, בית-לחם וחברון והוא גומחה אקולוגית של מצוק ההעתקים של ים המלח, הנקודה העמוקה בשבר הסורי-אפריקאי. לוהט בקיץ, קר ונשוב רוח בחורף, שוטף לפתע בעונות המעבר.

המדבר הקטן הזה ומצוק ההעתקים הם חלק מגבולו החי של המרחב הים-תיכוני היכן שהוא משיק אל עולם המדבר בקו מפעפע תמידי בין תרבויות המזרח והמערב.

כחצרה האחורית של ירושלים, המרחב שנפתח מזרחה למדבריות עבר-הירדן והלאה, היה מקום מקלט מסורתי לרדופים, לשעירים לעזאזל. בו-זמנית היה מרחב מסולע זה גם המבוא מן המזרח אל ירושלים, מעלה תלול שבו עלו בשמים, כופר ומלח מערבה, אל גב ההר, בדרכם אל הים התיכון, מלווים ברוחות ואמונות צייה חמורות.

ממדרגות המרעה של ספר המדבר, תקוע, זיף ומעון ועד אל המפלים הגדולים, המעיינות והמצוקים של נחלי דוד, ערוגות, חבר, משמר, צאלים, זהו משכנה של הנשמה היהודית והישראלית. שם נמצא הפתח אל ''נרניה'' היהודית. מדבר יהודה הוא אתר של חניכה ובחינת הרצון של הרפתקנים צעירים היוצאים אחרי כן אל פסגות הרוח.

זהו הערש ההיסטורי של מדינת ישראל. יהושע, שמשון, דוד המלך, בר-כוכבא, הורדוס, אלעזר בן-יאיר, האיסיים, המגילות הגנוזות, הנזירים, המחפשים, החוקרים, הפלמ''ח, שושנה הר-ציון, יגאל ידין.   

זהו ביתם של נמר, צבוע, זאב, שועל, צבי, יעל, ארנב, שפן הסלע, נמיה, קוצן, פסמון, אפעה, שרף עין גדי, נשר, רחם, עקב, סלעית, זרזיר ים המלח החצוף, עורבים קצרי זנב, חומי עורף, יוני הסלע, קורא מדבר, לילית המדבר, עקרב, עכשוב, חיפושית וחילזון.

זהו ביתם של רתמים וחצבים, צלף, זוגן, מלוח, אכיליאה, אזובית המדבר, כתלה חריפה, שערותיה של שולמית, קחוון וחומעה.

על רמת מדבר יהודה בלילה רואים כי המדבר האינסופי הוא קטן מאוד ומוקף אורות של ישובים מכל עבריו. זו משבצת אפלה שהולכת ומצטמצמת. כמו בגוף האנושי חסימה מלאה של הנתיבים והאזורים הפתוחים תגרום לסיום החיים. אנחנו חייבים לשמור על שטחים ומרחבים פתוחים למען נשמתנו.

ביחסים שבין האדם לשטח או בין אדם למקום אנחנו חייבים להיות אחראים על הארץ, על המקום, ולא רק עלינו בני האדם לבדינו. זה אשר אינו רואה את המקום אינו רואה גם בני אדם. מי שרואה בארץ כסף ושווה כסף, רואה באנשים עבדים וחומר גלם. מי שפוחד מהמקום רואה בשטח סכנה ואיום. כפי שאנחנו רואים את הארץ כך אנחנו רואים את החיים בה. מי שחושב כי ניתן לחיות חיים בלתי מבוקרים של עיוורון לסביבה, פחד, גסות והשחתה, משמיד את ילדיו ונכדיו שלו עצמו.

הארץ נוקמת במי שלא שומר עליה. היא שוללת ממנו חיים וראייה ודנה את המתעלל לחיות עם עצמו ועם הדומים לו בגיהינום יחסים נורא. אפילו הידיעה כי זהו גיהינום נשללת מהמתעלל למעט כאב עיוור תמידי הממשיך להפעיל תוקפנות מכלה. שם בכלא התודעתי הוא ילך ויתקמט ויכלה את שאריות זהותו ואחרי כן את עצמו. אם הוא לא יצליח להתבגר, הארץ תמתין את עידני האש והקרח שלה עד לשחרורה מן התודעה הבלתי מפותחת שניסתה להשתלט עליה.

יוצאים אל המדבר כדי להקשיב לקולו של הלב שקשה לשמוע אותו בהמולת העיר. באופן מיוחד במינו, מדבר יהודה, ערוציו התלולים, מצוקיו ורוחו הם מבוך מרוכז וקיצוני שההולך בו מאבד את עצמו ודרכו בקלות יתרה, יכול אף לאבד בו את חייו אם אינו זהיר, או, לגלותם. מרחב קטן וקיצוני זה הוא מצבת פלאים של סלע, אור וזמן עמוק, הגורמת להרהור ולחיבור אל הנשגב.

משבצת קרקע נדירה זאת, היא אוצר לאומי ועולמי של מורשת היסטורית ואקולוגית. שימרו את מדבר יהודה.