הלב החושב
נאומו של הסופר דויד גרוסמן
טקס הענקת פרס ארסמוס באמסטרדם
"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס קו 18, בירושלים, כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח, ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין.
המראיין שאל, 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה, כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד?' ורובינשטיין לא היסס, ואמר, 'האמנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.
אני זוכר איך נדהמתי ואפילו נבוכותי: בילדותי, בשנות החמישים, כְּשֶצֵל העבר עוד ריחף בכבדות מעל לראשים, המילה 'מאוּשר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא הכרתי אפילו אדם אחד – בחוג החברים של הוריי - שהיה מעז לטעון, ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר.
כמה שנים אחר כך, קראתי את הכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שם, בתיקון השני להכרזה, קראתי על "הזכות לרדוף אחר אושר". חשבתי אז - קצת בקנאה - על החירות הנועזת שהאמריקנים הרשו לעצמם, על הזכות לרדוף אחר האושר. נזכרתי בנוסעי האוטובוס של ילדותי. אנשי השכונה שלי, שכונת הפועלים, אנשים קשֵי יום, שסיפור חייהם הקשה, ולפעמים הטרגי, היה חרות על פניהם בקווים עמוקים.
המילה המדהימה, 'אושֶר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב, ואני – בעיני הילד שהייתי - הבטתי במטבע הדמיוני וידעתי: אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר, אני רוצה את האושר המיוחד הזה. אני רוצה להיות אמן.
יותר מ- 60 שנה חלפו מאז. האמנות – הכּתיבה - הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, אתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה. האושר של מי שמרגיש מובן.
גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, היה זה סבל שהייתה לו משמעות, סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלוונטיים לי. הספרות, הַּכּתיבה, לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק בעולם עבה, עכור.
אני אדם חילוני בתכלית. אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה, הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחוות, בו-זמנית, תחושה מחרידה של אַין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים; ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלֵאוּת החיים וחיוב שלהם.
גם אחרי אסון שקרה לי, כאשר משפחתנו איבדה במלחמה את בננו אורי, למדתי שהדרך המאפשרת לי לעמוד בכפילות הזאת, כפילות האין והיש – שהיא בעיניי מהות הקיום האנושי - היא להיות שרוי ככל האפשר בממד של יצירה, של אמנות.
גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים, הנושא של פרס ארסמוס השנה הוא 'תיקון עולם'. זהו מושג יהודי עתיק, בן למעלה מ-2000 שנה. אינני יודע אם ארסמוס מרוטרדם הכיר את המושג הזה, אבל אין ספק שדרך חייו ואורח חשיבתו היו מכוונות אליו ופעלו ברוחו.
המושג 'תיקון עולם' מתאר תו מהותי בזהות היהודית: השאיפה והמחויבות להיטיב ולשפר את עולמנו; תחושת אחריות מוסרית כלפי כל אדם, יהודי ושאינו יהודי, והדאגה גם לצדק חברתי וגם לאיכות הסביבה.
הלוואי ויכולתי לומר שתוצאות הבחירות האחרונות בישראל מבטאות עמדות כאלה, הומאניות, שוויוניות, מוסריות. הן לא. ואף על פי כן, אני מזכיר לעצמי שוב ושוב, שיש בישראל עדיין אנשים רבים, שעבורם הייאוש-משינוי איננו אפשרות. שהאפאתיה או האסקפיזם הם מותרות שהם אינם יכולים ואינם רוצים להרשות לעצמם.
אנחנו כאן. וגם אם המפלגה שלנו הובסה, האמונות והערכים שלנו לא נוצחו, והם חיוניים כיום יותר מאי-פעם.
אתם אולי מכירים את האנקדוטה על אותו אזרח אמריקני, שבזמן מלחמת וייטנאם היה עומד בכל יום שישי במשך כמה שעות מול הבית הלבן עם שלט מחאה נגד המלחמה. יום אחד ניגש אליו עיתונאי ושאל אותו בחיוך מלגלג: "אתה באמת חושב שאם תעמוד כאן תשנה את העולם?" "לשנות את העולם?" התפלא האיש, "אין לי שום כוונה לשנות את העולם. אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי".
כמי שחי כל ימיו באזור אסון אני יודע כמה קל להתפתות ל'עולם', כלומר לציניות, לאפאתיה, לייאוש, ומשם קצרה הדרך לפנאטיות דתית, ללאומנות, לפשיזם.
כשאני חושב על נשמה חופשית באמת, שיכולה להיות לי מופת במאבק בייאוש, אני חושב על האישה היהודייה ההולנדית, הנועזת, חשופת-הנפש, שחיה כאן באמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה, בזמן השואה; אני חושב על אתי הילסום, אשר הלכה מרצונה להיאסר במחנה הריכוז ווסטרבורק, ובסופו של דבר נרצחה באושוויץ.
אתי הילסום, שהצליחה להישאר בת-חורין גם בתנאֵי השעבוד הקשים ביותר; שכּל הווייתה הייתה תנועת הנפש נגד כוח הכובד של הייאוש.
וכך כתבה ביומנה: "הייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש; נשים שבשעות היום היו אומרות, 'אני לא רוצה לחשוב', 'אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע'; בלילות האלה היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום, והייתי שוכבת ערה (...) ואומרת בלבי, "מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה (...), הלב החושב של מחנה ריכוז שלם." (מתוך: 'השמיים שבתוכי', עמ' 146; תרגום: שולמית במברגר. הוצאת 'כתר'.)
כולנו, כל אחד מהיושבים כאן באולם, חיים ברגע זה בתנאים טובים ומיטיבים בהרבה מאלה שבהם כתבה אֶתי הילסום את השורות ההן. ובכל זאת, כולנו יודעים גם, שבכל רגע אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו יאבַד לנו החופש, ויכתרו אותנו שרירוּת ועריצות, מחלות הגזענות, הלאומנות והקנאות, או התנהגות ברברית, בריונית, כזו שמַפנה כיום רוסיה כלפֵּי אוקראינה, התוקפנות שמאיימת ממש בימים האלה לפגוע בשלום העולם.
אם יגיע רגע כזה, או דומה לו, אם אי-פעם – בנסיבות שקשה לשער אותן כעת - יתהפך עלינו עולמנו, כמו שקורה כיום למיליוני אזרחים אוקראינים, לא הרחק מכאן, האם נזכור, האם נהיה מסוגלים לדבוק במרד הפרטי וההרואי הזה- לא להפסיק להיות הלב, הלב המרגיש, הפעור, החשוף, וגם לא להפסיק לחשוב?
להיות הלב החושב. שוב ושוב, הלב החושב. ״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה