על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (7,8) On the Matter of the Mind

Flower 6. Israel. Photo by Steven Moore

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (7)

הטיעון כאן אכן מרתק, ומשכנע בחלקו, ובכל זאת בעייתי, לפחות בהקשר חיוני אחד. הבעיה מופיעה בטענה החוזרת ונשנית אצל פינגרט, שבמחשבה הקונפוציאנית לכאורה נעדרת דאגה מפותחת ביחס לחיים הפנימיים, מה שמסביר [מבחינתו] את חוסר העניין של קונפוציוס בנושא הבחירה. נראה כי השקפה שכזו נובעת מתוך השוואה עם מחשבה מערבית אשר תוקפה, בפרספקטיבה היסטורית, מפוקפק. להשוות, לדוגמא, את הייסורים של אוגוסטין (Augustin 354-430) ביחס ל"חולי של הנשמה" עם אכזבתו של קונפוציוס ביחס לחוסר הרגישות המוסרית מצד צאי יו (Tsai Yü), אותו הוא משווה לעץ רקוב אשר לא ניתן לגלף או לחומת צואה יבשה אשר לא ניתן לטייח, זה, כמובן, להצליב שתי מטפורות מאוד שונות של כשל מוסרי. פינגרט רואה זאת כך, (298) כאן [במקרה של צאי יו] החולי הפעיל, העולם המבעבע של אוגוסטין, מוחלף על ידי מצב מוות מוסרי, סבילות וחוסר רגישות נתונה (פנימית) לערכים מוסריים. צאי יו נמצא בשלב הקיצוני ביותר של איבוד הכושר המוסרי. ואילו בדימוי האוגוסטיני, האינטנסיביות והדינאמיות של האשמה המשחיתה מהווה מדד לחיוניות דאגתו המוסרית והמרתה הקרובה.

ההמשך: נניח בצד את השאלה באם קוצר ההערה של קונפוציוס

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (8)

נניח בצד את השאלה באם קוצר ההערה של קונפוציוס על צאי יו מאפשר בכלל להסיק בביטחון כי הוא "נמצא בשלב הקיצוני ביותר של איבוד הכושר המוסרי." פינגרט מתעלם בשיפוטו מהפרספקטיבה ההיסטורית. לבד מהפער התרבותי העצום, בין קונפוציוס ואוגוסטין מבדילות כתשע מאות שנה. כפי שחנה ארנדט ציינה, חלק ממקוריותו של אוגוסטין אשר תואר כ"פילוסוף הנוצרי הראשון," וכ"פילוסוף הראשון של הרצון," נבעה מכך שההשראה אותה שאב ממקורות לטיניים כלכלה באופן כה עמוק ומתמיד את הגותו הנוצרית. אם נכיר בכך שנקודת המוצא להתפתחות הפילוסופית האוגוסטינית הייתה חיפוש רומאי וסטואי מאוד פרגמאטי אחר אושר פרטי, אזי יש להבין את עומק התעניינותו בחיים הפנימיים לא כביטוי לתכונה המשכית במחשבת המערב וגם לא כחריגה ממגמות קודמות, אלא כתולדה ממפגש זרמים אשר קודם לכן היו נפרדים, בנפש אינטלקטואלית יוצאת דופן, שהובילה להתפתחות חדשנית גדושת משמעויות עבור המשך תולדות המחשבה הנוצרית:

אנו מוצאים דאגה פרגמטית זו לאושר פרטי במשך כל תקופת ימי הביניים; היא נתונה ביסוד התקווה לגאולת נצח והפחד מחרפת נצח והיא מבהירה את השורשים הרומאיים של לא מעט השערות אשר אחרת היו נותרות מעורפלות וקשות לחשיפה. העובדה שלמרות מעורבותה המכרעת של הפילוסופיה היוונית הכנסייה הקתולית נותרה כה רומאית, נזקפת לא מעט לזכות צרוף המקרים הייחודי שהפילוסוף הראשון ובעל החשיבות הגדולה ביותר היה גם הראשון לשאוב את ההשפעה העמוקה ביותר ממקורות ומהתנסויות לטיניים. אצל אוגוסטין, החתירה לחיי נצח כזכות העליונה (summum bonum) ופירוש המוות הנצחי כעונש העליון (summum malum) הובאו לדרגה הגבוהה ביותר כיוון שהוא שילבם עם התגלית החדשה של התקופה, החיים הפנימיים. הוא הבין כי העניין הבלעדי בעצמי פנימי זה משמעו ש"האני הפך לשאלה עבור עצמו" (“question mihi factus sum”)—שאלה שהפילוסופיה שהייתה מקובלת בזמנו לא העלתה אותה וגם לא השיבה עליה.

במקרה של אוגוסטין, גילוי החיים הפנימיים ועומק ההתעניינות בעצמי הפנימי השתלבו בנטייה חזקה להעלות שאלות ביחס לעצמי ולטבע הנפש, נטייה שכמותה לא מוצאים אצל חושב קודם כלשהו.

הנקודה שיש לציין כאן היא ש"רעיון כושרו האונטולוגי המוחלט של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות ולעצב את גורלו העצמי" היווה התפתחות יחסית מאוחרת במערב. פינגרט בדיונו על נושא הבחירה אמנם לא מתעמק באופן פרטני בתפיסת הרצון הקונפוציאנית, אך זהו הנושא העומד לפנינו.

ההמשך: כאשר הוא מדבר על תפיסת האדם

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (5,6) On the Matter of the Mind

Flower 5. Israel. Photo by Steven Moore

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

קונפוציוס ומנציוס על הנפש (חלק 5)

בעבודתו הקצרה אך הפרובוקטיבית (Confucius - the Secular as Sacred), הרברט פינגרט (Herbert Fingarette) טען כי קונפוציוס של המאמרות אינו מפתח שפת בחירה ואחריות, כזו, אשר שלובה באינטימיות, עם רעיון העוצמה האונטולוגית המוחלטת של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך ליצור את זהותו הרוחנית, ועם הרעיונות הנלווים של האשמה הרוחנית, החרטה והתגמול עבור אשמה זו.

(297) לפי פינגרט, ניתן לפרש את חוסר העניין מצד קונפוציוס לטפל בסוגיית הבחירה, במונחים של ריחוק מדפוסי ההבנה הפסיכולוגיים הקשורים במערב עם הדאגה ל"ליבה הפנימית של קיום היחיד, 'העצמי.'" המחויבות הקונפוציאנית מופנית באופן מודגש, לעומת זאת, לעבר "התנהגות חברתית אשר באופן מסורתי מוגדרת כטכסית," דפוסים בעלי שורשים עמוקים בקרקע המשותפת לבני העת העתיקה, שעדיין לא איבדה את פוריותה, כלומר, לי (禮 li), "טכס." פינגרט רואה את נושא הבחירה כחלק מהרכב רעיונות הכולל אחריות מוסרית, אשמה, עונש המתקבל כגמול, וחרטה. הוא מסיק כי המורכבות בכללה נעדרת במחשבה המוסרית של קונפוציוס.

ההמשך: פינגרט מציע כמו כמה כותבים קודמים על הנושא

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (6)

פינגרט מציע, כמו כמה כותבים קודמים על הנושא, הבחנה בין תפיסת האשמה המערבית, בה אובייקט האשמה הוא העצמי, לבין תפיסת האשמה הסינית, אשר בהיותה בעלת מיוחס חיצוני יותר, מהווה "התקפה על פעולה מסוימת או תנאים חיצוניים." הוא ממשיך, אמנם בדימוי המרכזי, הדרך (dao道), נתונה ההזדמנות לפתח באופן עשיר ומובהק את נושא הבחירה, אך זו, באופן יוצא דופן נותרת בלתי מנוצלת. אם כי ישנן כמה התייחסויות לחולי מוסרי, האשמה עצמית, ובחינה פנימית—כל אחת מהן מזמנת וראויה לשימוש על ידי מי שמעוניין באחריות, אשמה, וחרטה—אף אחת מהן לא זוכה לפיתוח או לאזכור בדרך כלשהי על ידי קונפוציוס... התייחסויות תכופות יותר ושיטתיות לאשמה אכן מופיעות אך הן מקושרות עם חזקות חיצוניות מסוימות, התנהגות או מעמד; תחושה מוסרית זו מתמקדת במעמד היחיד והתנהגותו ביחס לעולם ולא טוענת פנימה נגד העצמי העכור, המושחת. העדר צירוף התפיסות בחירה-אחריות-אשמה, כאשר נלמד בקונטקסט הטקסטואלי, מזמין את המסקנה ביחס לפילוסוף כה מעמיק בנושא טבע האדם והמוסר, שהתפיסות הנדונות והדימויים הקשורים אליהן, לא נדחו על ידי קונפוציוס אלא כלל לא נכחו בחשיבתו.

המסקנה היא כי עבור קונפוציוס, "האדם איננו ישות אוטונומית לחלוטין בתוכה נתון כוח פנימי ומכריע, כוח לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך לעצב חיים עבור עצמו. במקום זה הוא נולד כ- 'חומר גלם' אשר צריך להתנסות בתהליך אזרוח (civilized) באמצעות חינוך וכך להפוך לאדם אנושי באמת."

ההמשך: הטיעון אכן מרתק ומשכנע בחלקו