Flower 5. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
קונפוציוס ומנציוס על הנפש (חלק 5)
בעבודתו הקצרה אך הפרובוקטיבית (Confucius - the Secular as Sacred), הרברט פינגרט (Herbert Fingarette) טען כי קונפוציוס של המאמרות אינו מפתח שפת בחירה ואחריות, כזו, אשר שלובה באינטימיות, עם רעיון העוצמה האונטולוגית המוחלטת של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך ליצור את זהותו הרוחנית, ועם הרעיונות הנלווים של האשמה הרוחנית, החרטה והתגמול עבור אשמה זו.
(297) לפי פינגרט, ניתן לפרש את חוסר העניין מצד קונפוציוס לטפל בסוגיית הבחירה, במונחים של ריחוק מדפוסי ההבנה הפסיכולוגיים הקשורים במערב עם הדאגה ל"ליבה הפנימית של קיום היחיד, 'העצמי.'" המחויבות הקונפוציאנית מופנית באופן מודגש, לעומת זאת, לעבר "התנהגות חברתית אשר באופן מסורתי מוגדרת כטכסית," דפוסים בעלי שורשים עמוקים בקרקע המשותפת לבני העת העתיקה, שעדיין לא איבדה את פוריותה, כלומר, לי (禮 li), "טכס." פינגרט רואה את נושא הבחירה כחלק מהרכב רעיונות הכולל אחריות מוסרית, אשמה, עונש המתקבל כגמול, וחרטה. הוא מסיק כי המורכבות בכללה נעדרת במחשבה המוסרית של קונפוציוס.
ההמשך: פינגרט מציע כמו כמה כותבים קודמים על הנושא
בעבודתו הקצרה אך הפרובוקטיבית (Confucius - the Secular as Sacred), הרברט פינגרט (Herbert Fingarette) טען כי קונפוציוס של המאמרות אינו מפתח שפת בחירה ואחריות, כזו, אשר שלובה באינטימיות, עם רעיון העוצמה האונטולוגית המוחלטת של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך ליצור את זהותו הרוחנית, ועם הרעיונות הנלווים של האשמה הרוחנית, החרטה והתגמול עבור אשמה זו.
(297) לפי פינגרט, ניתן לפרש את חוסר העניין מצד קונפוציוס לטפל בסוגיית הבחירה, במונחים של ריחוק מדפוסי ההבנה הפסיכולוגיים הקשורים במערב עם הדאגה ל"ליבה הפנימית של קיום היחיד, 'העצמי.'" המחויבות הקונפוציאנית מופנית באופן מודגש, לעומת זאת, לעבר "התנהגות חברתית אשר באופן מסורתי מוגדרת כטכסית," דפוסים בעלי שורשים עמוקים בקרקע המשותפת לבני העת העתיקה, שעדיין לא איבדה את פוריותה, כלומר, לי (禮 li), "טכס." פינגרט רואה את נושא הבחירה כחלק מהרכב רעיונות הכולל אחריות מוסרית, אשמה, עונש המתקבל כגמול, וחרטה. הוא מסיק כי המורכבות בכללה נעדרת במחשבה המוסרית של קונפוציוס.
ההמשך: פינגרט מציע כמו כמה כותבים קודמים על הנושא
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (6)
פינגרט מציע, כמו כמה כותבים קודמים על הנושא, הבחנה בין תפיסת האשמה המערבית, בה אובייקט האשמה הוא העצמי, לבין תפיסת האשמה הסינית, אשר בהיותה בעלת מיוחס חיצוני יותר, מהווה "התקפה על פעולה מסוימת או תנאים חיצוניים." הוא ממשיך, אמנם בדימוי המרכזי, הדרך (dao道), נתונה ההזדמנות לפתח באופן עשיר ומובהק את נושא הבחירה, אך זו, באופן יוצא דופן נותרת בלתי מנוצלת. אם כי ישנן כמה התייחסויות לחולי מוסרי, האשמה עצמית, ובחינה פנימית—כל אחת מהן מזמנת וראויה לשימוש על ידי מי שמעוניין באחריות, אשמה, וחרטה—אף אחת מהן לא זוכה לפיתוח או לאזכור בדרך כלשהי על ידי קונפוציוס... התייחסויות תכופות יותר ושיטתיות לאשמה אכן מופיעות אך הן מקושרות עם חזקות חיצוניות מסוימות, התנהגות או מעמד; תחושה מוסרית זו מתמקדת במעמד היחיד והתנהגותו ביחס לעולם ולא טוענת פנימה נגד העצמי העכור, המושחת. העדר צירוף התפיסות בחירה-אחריות-אשמה, כאשר נלמד בקונטקסט הטקסטואלי, מזמין את המסקנה ביחס לפילוסוף כה מעמיק בנושא טבע האדם והמוסר, שהתפיסות הנדונות והדימויים הקשורים אליהן, לא נדחו על ידי קונפוציוס אלא כלל לא נכחו בחשיבתו.
המסקנה היא כי עבור קונפוציוס, "האדם איננו ישות אוטונומית לחלוטין בתוכה נתון כוח פנימי ומכריע, כוח לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך לעצב חיים עבור עצמו. במקום זה הוא נולד כ- 'חומר גלם' אשר צריך להתנסות בתהליך אזרוח (civilized) באמצעות חינוך וכך להפוך לאדם אנושי באמת."
ההמשך: הטיעון אכן מרתק ומשכנע בחלקו
פינגרט מציע, כמו כמה כותבים קודמים על הנושא, הבחנה בין תפיסת האשמה המערבית, בה אובייקט האשמה הוא העצמי, לבין תפיסת האשמה הסינית, אשר בהיותה בעלת מיוחס חיצוני יותר, מהווה "התקפה על פעולה מסוימת או תנאים חיצוניים." הוא ממשיך, אמנם בדימוי המרכזי, הדרך (dao道), נתונה ההזדמנות לפתח באופן עשיר ומובהק את נושא הבחירה, אך זו, באופן יוצא דופן נותרת בלתי מנוצלת. אם כי ישנן כמה התייחסויות לחולי מוסרי, האשמה עצמית, ובחינה פנימית—כל אחת מהן מזמנת וראויה לשימוש על ידי מי שמעוניין באחריות, אשמה, וחרטה—אף אחת מהן לא זוכה לפיתוח או לאזכור בדרך כלשהי על ידי קונפוציוס... התייחסויות תכופות יותר ושיטתיות לאשמה אכן מופיעות אך הן מקושרות עם חזקות חיצוניות מסוימות, התנהגות או מעמד; תחושה מוסרית זו מתמקדת במעמד היחיד והתנהגותו ביחס לעולם ולא טוענת פנימה נגד העצמי העכור, המושחת. העדר צירוף התפיסות בחירה-אחריות-אשמה, כאשר נלמד בקונטקסט הטקסטואלי, מזמין את המסקנה ביחס לפילוסוף כה מעמיק בנושא טבע האדם והמוסר, שהתפיסות הנדונות והדימויים הקשורים אליהן, לא נדחו על ידי קונפוציוס אלא כלל לא נכחו בחשיבתו.
המסקנה היא כי עבור קונפוציוס, "האדם איננו ישות אוטונומית לחלוטין בתוכה נתון כוח פנימי ומכריע, כוח לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך לעצב חיים עבור עצמו. במקום זה הוא נולד כ- 'חומר גלם' אשר צריך להתנסות בתהליך אזרוח (civilized) באמצעות חינוך וכך להפוך לאדם אנושי באמת."
ההמשך: הטיעון אכן מרתק ומשכנע בחלקו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה