על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב

Flower 1. Israel. Photo by Steven Moore

את המאמר המעולה הזה של איירין בלום שלח לי גדי ישי כאשר דנו בסוגיות של רצון וכוונה במקום שבין הלא כלום לפעולה בזמן התרגום לעברית של טאי צ'י צ'ואן ג'ינג. לנוחות הקריאה המאמר יובא ברצף של 30 פוסטים קצרים בימים הבאים. דוד מיכאלי


על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
איירין בלום

Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
In Individualism and Holism: Studies in Confucian and Taoist Values. Donald J. Munro, ed. Ann Arbor: University of Michigan Center for Chinese Studies, 1985, 293-330.

מאנגלית: גדי ישי (תרגום זמני. המאמר מתורגם במלואו להוציא הערות)
ד''ר גדי ישי, מלמד היסטוריה ופילוסופיה סינית באוניברסיטת חיפה, בטכניון ובאוניברסיטה העברית. תרגומו מסינית לספרו של ההוגה צ'יאן מו "מחשבות רגועות על שפת האגם" יצא לאור בימים אלה בהוצאת מאגנס.


לולא נפש השמים והארץ המפיקה את הדברים, לא היה גוף זה שלי.
בזכות גוף זה של דם וצ'י (qi 氣) בכוחה של נפש השמים והארץ להפיק את הדברים ולהיות שלמה.
ג'ו שי

הקדמה (1)

(293) על פי אחת הגרסאות, תפיסת האדם במחשבת המערב נובעת משני מקורות, התיאטרון והחוק: הדמות הדרמטית על הבמה ובעלי הזכויות והחובות במסגרת החוק הרומאי. בשני המקרים מדובר בסוכני בחירה. על פי אותה גרסה, תרומת הנצרות הייתה בכך שחיברה שתי תפיסות אלו והרחיבה את ערך האישיות (personhood) כך שיחול על כל בני האדם:

על ידי מיזוג תפיסות האדם הדרמטית והלגלית, הנצרות הפכה כל אדם אנושי לבעל רצון, ראוי להיות אדם, כך שהכל באופן שווה זכאים לשיפוט השמימי. בכך שאימצה תפיסת אחידות ושוויון זו, הנצרות שינתה באחת הן את שלטון החוק והן את רעיון האדם.
במחשבה הנוצרית, הרצון—ובעיקרון, הרצון החופשי—נועד להפוך רב-חשיבות כמרכז המאחד את האדם:

כיוון שבני האדם לפני הכל נושאים בקרבם עיקרון (מחשבות, רציות, מעשים), יושרם (integrity) חייב להיות כרוך בחופש; כיוון שנשפטים כאחראיים, הכרח שיכולותיהם (powers) תהיינה אוטונומיות. אולם במידה וממצים את הלוגיקה של קריטריון זה (של האישיות), מרחב הסוכנות עובר פנימה, מהדרמות החברתיות, אל בחירות הנשמה, או אל תהליכי הנפש. מה אם כן, בסופו של דבר, אחראי לחלוטין, אם לא הרצון? הרצון הוא זה אשר בוחר במניעים, מאמץ או דוחה את התאוות, את העקרונות. באותה מידה שמהלכים אלו של הנשמה או הנפש חייבים להישאר אוטונומיים, בלתי מותנים, חופשיים, בעיקרון הם מחוסנים לא רק בפני מעמדות חברתיים אלא גם בפני כוחות פיסיים. למצוא את הסיבה הבלתי נגרמת הראשונית—היכן שטמונה אחריות הפעולה הנשפטת לעד—משמעו לבקש פשטות ואחדות שהיא סוכנת עצמית. צל ההפשטה שהייתה נתונה במרומז ברעיון האדם החוקי עובר קדימה ונעמד במרכז הבמה: ניצב לפנינו אדם שהוא תודעה טהורה
(pure res cogitas) (או, בגרסאות הדת, אחד שמסוגל להתגבר על המוות).

ההמשך (2): בעוד מחשבת המערב מאז אפלטון הכירה בדואליות הנפש והגוף, טבע ההיגיון והתאווה