Flower 10. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (13)
מעניין לציין כי מנציוס מנמק רק את ההתחלה הראשונה—אותו טיעון חזק ומפורסם ביותר על פיו הנפש העדה למראה תינוק העומד לפול לתוך באר, מניעה כל אדם ללא יוצא מן הכלל לפעול על מנת להצילו, פועלת באופן טבעי וספונטאני באופן בו לבטח תגיב כל נפש אנושית:
כאשר אני אומר שכל בני האדם ניחנו בנפש שאינה מסוגלת לחזות בסבלם של אחרים, כך אפשר לתאר את כוונתי: אפילו בימינו, אדם המבחין בתינוק העומד לפול לתוך באר, ללא יוצא מהכלל יתנסה בתחושת זעזוע ומצוקה. הוא יחוש כך, לא כבסיס להשגת רווח מהורי הילד, לא בשל השם שירכוש בעיני שכניו וחבריו בזכות מעשה ההצלה, ולא מתוך חשש שידבק בו שם של מישהו שנותר אדיש למקרה שכזה.
דוגמא זו, אשר הפכה לאב-טיפוס באתיקה הקונפוציאנית, לא מזכירה דחפים מנוגדים או מניעים חיצוניים כלשהם. (302) התפיסות והפעולות כרוכות זו בזו עד כדי כך שאין כל מרווח לחשיבה מודעת. השכנוע כי ניתן ככלל לסמוך על בני אדם שיחושו דחף להציל תינוקות מנפילה לתוך בארות מאפשר למנציוס ליטול על עצמו סיכון מרחיק לכת עוד יותר בנוגע לתגובות המנטליות האחרות, אף אותן הוא רואה כטבעיות וספונטאניות. "מי שנעדרת בו נפש הרחמים והחמלה אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש הבושה והדחייה אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש הצניעות והמסירות אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש ההבחנה בין הטוב והרע אינו אנושי." אין זו מסקנה אלא תיאור, או אפילו הגדרה. עצם קיום אותן "ארבע התחלות" אשר בתנאים רגילים מתפתחות והופכות לארבע המידות העיקריות, האנושיות, הצדק, הטכס, והחוכמה, נכון למבנה הפסיכולוגי ולמניעים האנושיים כפי שארבע הגפיים מרכיבות את הגוף הפיסי החיצוני, נקודה ביחס אליה מנציוס התבטא בצורה מפורשת.
ההמשך: אם מעורבת בחירה כלשהי בהתפתחות "ארבע ההתחלות"
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (14)
אם מעורבת בחירה כלשהי בהתפתחות "ארבע ההתחלות" המידות: האנושיות, הצדק, הטכס, והחוכמה, הרי שהיא לפני הכל שלילית ואף הרסנית. מי ש"ארבע ההתחלות" נתונות ברשותו וטוען כי אין ביכולתו לפתח אותן, נחשב כפוגע בעצמו, מילולית, הרס עצמי (zizei 自賊). מכאן, מי שטוען כי השליט לא מסוגל לפתח התחלות אלו כאילו פוגע והורס את השליט. כאן דימוי ה- "פגיעה העצמית" או ה- "הרס העצמי" הוא רמז עבה לכך שהשלילה אכן מסתכמת בהעלמת (foreclosing) אנושיות היחיד. הבחירה, אם ניתן להחשיב אותה ככזו, מרוקנת ממתח עד כדי כך שבטלה כנושא אתי. יותר מתקבל על הדעת שרעיון הבחירה לא רלוונטי כאן, שכן הדיבור על אי פיתוח "ארבע ההתחלות" לא אומר דבר מה משמעותי על הנפש האנושית מבחינת החופש שלה, אלא רק מביע הכרה ברגישותה לפגיעות ולשימוש להרע. ריצ'ארדס (I. A. Richards) היה מדויק ביותר כאשר טען כי בעיני מנציוס הנפש המועדת מבחינת התפתחות התפקוד הראוי לה כמוה כ"פוטנציאל אשר בדרך מקרה לא בא לכדי מיצוי."
במקום הדפוס הייחודי (particular) אשר נקבע תוך ביצוע פעולות בחירה הנעשות על ידי פקולטה בעלת כוונה הנתונה ברשות האינדיבידואל, בקונטקסט המנציאני העיקר הוא דפוס משותף הנקבע תוך כדי התפתחות שגרתית או אנלוגית של נפש המובנת כמשותפת (shared) עם אחרים. כאשר מנציוס אישר כי בני אדם רגילים לא רק מסוגלים להפוך לנאורים אלא שביסודם כמוהם כנאורים הוא ביטא שכנוע עמוק בנוגע לתמצית טבע הנפש האנושית: "אם כן כל הדברים הזהים בסוגם דומים האחד לשני. מדוע לנו לפקפק ביחס לאדם, כאילו הוא חריג בלעדי לכלל זה? הנאורים ואנחנו נמנים על אותו סוג." את ההוכחה לשותפות הנטיות יש לראות, באופן יוצא דופן בחשיבותו, בפניית מנציוס אל אנלוגיית זהות הניסיון החושי:
פיות בני האדם מסכימים ביחס לאותם טעמים; אוזניהם מסכימות על הנאה מאותם צלילים; עיניהם מסכימות על הכרה באותו יופי: האם נפשותיהם לבדן יהיו חסרות את אותם גורמים המאחדים את הסכמתן? אלו הם, אני אומר, העקרונות והצדק. הנאורים בסך הכל הבינו מוקדם יותר את מה שהיחיד בנפשו והאחרים בנפשם יסכימו עליו במשותף. לכן העקרונות והצדק מקובלים על נפשי, בדיוק כפי שטעם בשר בעלי חיים הניזונים מעשב וגרעינים מוסכם על הפה שלי.
(303) כשם שיש הסכמה בענייני טעם, כן גם אין אי הסכמות משמעותיות בענייני מוסר, אשר עבור מנציוס, אנלוגיים לענייני טעם.
ההמשך: מאפיינת את תפיסת אחדות הגוף והנפש המנציאנית
מעניין לציין כי מנציוס מנמק רק את ההתחלה הראשונה—אותו טיעון חזק ומפורסם ביותר על פיו הנפש העדה למראה תינוק העומד לפול לתוך באר, מניעה כל אדם ללא יוצא מן הכלל לפעול על מנת להצילו, פועלת באופן טבעי וספונטאני באופן בו לבטח תגיב כל נפש אנושית:
כאשר אני אומר שכל בני האדם ניחנו בנפש שאינה מסוגלת לחזות בסבלם של אחרים, כך אפשר לתאר את כוונתי: אפילו בימינו, אדם המבחין בתינוק העומד לפול לתוך באר, ללא יוצא מהכלל יתנסה בתחושת זעזוע ומצוקה. הוא יחוש כך, לא כבסיס להשגת רווח מהורי הילד, לא בשל השם שירכוש בעיני שכניו וחבריו בזכות מעשה ההצלה, ולא מתוך חשש שידבק בו שם של מישהו שנותר אדיש למקרה שכזה.
דוגמא זו, אשר הפכה לאב-טיפוס באתיקה הקונפוציאנית, לא מזכירה דחפים מנוגדים או מניעים חיצוניים כלשהם. (302) התפיסות והפעולות כרוכות זו בזו עד כדי כך שאין כל מרווח לחשיבה מודעת. השכנוע כי ניתן ככלל לסמוך על בני אדם שיחושו דחף להציל תינוקות מנפילה לתוך בארות מאפשר למנציוס ליטול על עצמו סיכון מרחיק לכת עוד יותר בנוגע לתגובות המנטליות האחרות, אף אותן הוא רואה כטבעיות וספונטאניות. "מי שנעדרת בו נפש הרחמים והחמלה אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש הבושה והדחייה אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש הצניעות והמסירות אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש ההבחנה בין הטוב והרע אינו אנושי." אין זו מסקנה אלא תיאור, או אפילו הגדרה. עצם קיום אותן "ארבע התחלות" אשר בתנאים רגילים מתפתחות והופכות לארבע המידות העיקריות, האנושיות, הצדק, הטכס, והחוכמה, נכון למבנה הפסיכולוגי ולמניעים האנושיים כפי שארבע הגפיים מרכיבות את הגוף הפיסי החיצוני, נקודה ביחס אליה מנציוס התבטא בצורה מפורשת.
ההמשך: אם מעורבת בחירה כלשהי בהתפתחות "ארבע ההתחלות"
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (14)
אם מעורבת בחירה כלשהי בהתפתחות "ארבע ההתחלות" המידות: האנושיות, הצדק, הטכס, והחוכמה, הרי שהיא לפני הכל שלילית ואף הרסנית. מי ש"ארבע ההתחלות" נתונות ברשותו וטוען כי אין ביכולתו לפתח אותן, נחשב כפוגע בעצמו, מילולית, הרס עצמי (zizei 自賊). מכאן, מי שטוען כי השליט לא מסוגל לפתח התחלות אלו כאילו פוגע והורס את השליט. כאן דימוי ה- "פגיעה העצמית" או ה- "הרס העצמי" הוא רמז עבה לכך שהשלילה אכן מסתכמת בהעלמת (foreclosing) אנושיות היחיד. הבחירה, אם ניתן להחשיב אותה ככזו, מרוקנת ממתח עד כדי כך שבטלה כנושא אתי. יותר מתקבל על הדעת שרעיון הבחירה לא רלוונטי כאן, שכן הדיבור על אי פיתוח "ארבע ההתחלות" לא אומר דבר מה משמעותי על הנפש האנושית מבחינת החופש שלה, אלא רק מביע הכרה ברגישותה לפגיעות ולשימוש להרע. ריצ'ארדס (I. A. Richards) היה מדויק ביותר כאשר טען כי בעיני מנציוס הנפש המועדת מבחינת התפתחות התפקוד הראוי לה כמוה כ"פוטנציאל אשר בדרך מקרה לא בא לכדי מיצוי."
במקום הדפוס הייחודי (particular) אשר נקבע תוך ביצוע פעולות בחירה הנעשות על ידי פקולטה בעלת כוונה הנתונה ברשות האינדיבידואל, בקונטקסט המנציאני העיקר הוא דפוס משותף הנקבע תוך כדי התפתחות שגרתית או אנלוגית של נפש המובנת כמשותפת (shared) עם אחרים. כאשר מנציוס אישר כי בני אדם רגילים לא רק מסוגלים להפוך לנאורים אלא שביסודם כמוהם כנאורים הוא ביטא שכנוע עמוק בנוגע לתמצית טבע הנפש האנושית: "אם כן כל הדברים הזהים בסוגם דומים האחד לשני. מדוע לנו לפקפק ביחס לאדם, כאילו הוא חריג בלעדי לכלל זה? הנאורים ואנחנו נמנים על אותו סוג." את ההוכחה לשותפות הנטיות יש לראות, באופן יוצא דופן בחשיבותו, בפניית מנציוס אל אנלוגיית זהות הניסיון החושי:
פיות בני האדם מסכימים ביחס לאותם טעמים; אוזניהם מסכימות על הנאה מאותם צלילים; עיניהם מסכימות על הכרה באותו יופי: האם נפשותיהם לבדן יהיו חסרות את אותם גורמים המאחדים את הסכמתן? אלו הם, אני אומר, העקרונות והצדק. הנאורים בסך הכל הבינו מוקדם יותר את מה שהיחיד בנפשו והאחרים בנפשם יסכימו עליו במשותף. לכן העקרונות והצדק מקובלים על נפשי, בדיוק כפי שטעם בשר בעלי חיים הניזונים מעשב וגרעינים מוסכם על הפה שלי.
(303) כשם שיש הסכמה בענייני טעם, כן גם אין אי הסכמות משמעותיות בענייני מוסר, אשר עבור מנציוס, אנלוגיים לענייני טעם.
ההמשך: מאפיינת את תפיסת אחדות הגוף והנפש המנציאנית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה