Flower 2. Israel. Photo by Steven Moore כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לפוסט הקודם
על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (המשך 2)
איירין בלום
מאנגלית: גדי ישי
הקדמה – המשך (2)
(294) בעוד מחשבת המערב מאז אפלטון הכירה בדואליות הנפש והגוף, טבע ההיגיון והתאווה, היה זה בקונטקסט נוצרי מאוחר יותר שדואליות הנפש והגוף נכרכה בשאלת האינדיבידואציה. נשמות, השוות בפני האל, הפכו מבחינה תיאולוגית מוסרית ופסיכולוגית לגורם המשמעותי באדם. כושר הבחירה הפך לגורם הקובע את הזהות הייחודית. בהיסטוריה המאוחרת יותר של האינדיבידואל במערב, בנקודה בה דיבורים על "אינדיבידואליזם" החלו להיות רלוונטיים, כושר זה לבחור ולפעול באופן אוטונומי – אשר בהכרח נתון בנפש המודעת המובחנת מ- (ולעיתים קרובות נתונה בחיכוך עם) הגוף הפיסי – נותר יסודי, ובמידה וחל שינוי במעמדו, הרי שחשיבותו עוד התגברה.
בסין הקלאסית, בני אדם הוגדרו במונחי תורשה ביולוגית, הזהות והתפקיד לא נבחרו אלא התקבלו יחד עם מתנת החיים עצמם. תפיסת אדם ביולוגית זו ללא ספק חבה רבות לדפוס הפסיכולוגי והחברתי המכונה משפחתיות, המושתת על מקורות פרה-קונפוציאנים, אשר הפך לגורם חיוני במערכת הערכים הקונפוציאנית המתפתחת. מקורות קונפוציאנים מוקדמים מצביעים על כך שהאדם נתפס קודם כל כצאצא הבשר והדם (מילולית, הדם והצ'י) של הוריו, גופו נחשב כמקור ראשוני לשלמותו (integrity), ירושתו החיונית מאלו שהעניקו לו חיים. האדם נתפס ראשית מבחינת יחסיו עם אבותיו המיידיים, ובאמצעות אבות אבותיהם הלאה לשמים ולטבע, ולא בקשר ישיר עם אל בורא חיים אנושיים אינדיבידואליים. לכן הודגשו דפוסי שותפות (relatedness) בין-אנושית טבעיים וחוזרים על עצמם ולא מסלול ייחודי של נשמה אינדיבידואלית.
האדם נולד כבן או כבת, במשפחה, יהפוך לאח או אחות, ובמהלך האירועים האנושיים הטבעי יהפוך לאב או אם לילדים וחבר או חברה לזולת. אחדים, אמנם מעטים, הופכים לשרים בממשל. מבחינה הגיונית, שני היחסים הראשונים כלל לא כרוכים בבחירה. האחרון בלבד – היחסים בין השר לשליט – מבחינה פסיכולוגית כרוך בבחירה במובן המלא של המילה. גם כאן, הבחירה היותר מעניינת היא במקרה הסירוב לשרת, בדיוק משום שהיא כרוכה בויתור על אחד מהיחסים הראשוניים. לכן היא דורשת הסבר והצדקה, בדרך כלל במונחים של כשל מוסרי מצד השליט.
(294) בעוד מחשבת המערב מאז אפלטון הכירה בדואליות הנפש והגוף, טבע ההיגיון והתאווה, היה זה בקונטקסט נוצרי מאוחר יותר שדואליות הנפש והגוף נכרכה בשאלת האינדיבידואציה. נשמות, השוות בפני האל, הפכו מבחינה תיאולוגית מוסרית ופסיכולוגית לגורם המשמעותי באדם. כושר הבחירה הפך לגורם הקובע את הזהות הייחודית. בהיסטוריה המאוחרת יותר של האינדיבידואל במערב, בנקודה בה דיבורים על "אינדיבידואליזם" החלו להיות רלוונטיים, כושר זה לבחור ולפעול באופן אוטונומי – אשר בהכרח נתון בנפש המודעת המובחנת מ- (ולעיתים קרובות נתונה בחיכוך עם) הגוף הפיסי – נותר יסודי, ובמידה וחל שינוי במעמדו, הרי שחשיבותו עוד התגברה.
בסין הקלאסית, בני אדם הוגדרו במונחי תורשה ביולוגית, הזהות והתפקיד לא נבחרו אלא התקבלו יחד עם מתנת החיים עצמם. תפיסת אדם ביולוגית זו ללא ספק חבה רבות לדפוס הפסיכולוגי והחברתי המכונה משפחתיות, המושתת על מקורות פרה-קונפוציאנים, אשר הפך לגורם חיוני במערכת הערכים הקונפוציאנית המתפתחת. מקורות קונפוציאנים מוקדמים מצביעים על כך שהאדם נתפס קודם כל כצאצא הבשר והדם (מילולית, הדם והצ'י) של הוריו, גופו נחשב כמקור ראשוני לשלמותו (integrity), ירושתו החיונית מאלו שהעניקו לו חיים. האדם נתפס ראשית מבחינת יחסיו עם אבותיו המיידיים, ובאמצעות אבות אבותיהם הלאה לשמים ולטבע, ולא בקשר ישיר עם אל בורא חיים אנושיים אינדיבידואליים. לכן הודגשו דפוסי שותפות (relatedness) בין-אנושית טבעיים וחוזרים על עצמם ולא מסלול ייחודי של נשמה אינדיבידואלית.
האדם נולד כבן או כבת, במשפחה, יהפוך לאח או אחות, ובמהלך האירועים האנושיים הטבעי יהפוך לאב או אם לילדים וחבר או חברה לזולת. אחדים, אמנם מעטים, הופכים לשרים בממשל. מבחינה הגיונית, שני היחסים הראשונים כלל לא כרוכים בבחירה. האחרון בלבד – היחסים בין השר לשליט – מבחינה פסיכולוגית כרוך בבחירה במובן המלא של המילה. גם כאן, הבחירה היותר מעניינת היא במקרה הסירוב לשרת, בדיוק משום שהיא כרוכה בויתור על אחד מהיחסים הראשוניים. לכן היא דורשת הסבר והצדקה, בדרך כלל במונחים של כשל מוסרי מצד השליט.
ההמשך (3): העובדה שבמסגרת הסדר הקונפוציאני אינדיבידואלים מיוצגים כחלק ממערכת יחסים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה