אמנון ותמר, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 17. Israel. Photo by Izak Patish
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
ההמשך: (22) ההישג שג'אנג צאי שאף אליו
ההישג שג'אנג צאי שאף אליו, הרחבת העצמי, היה, אם כן, הזדהות אמפטית בין העצמי והדברים באופן בו ניתן היה לוותר על הדואליזם סובייקט/אובייקט אך גם להותיר מקום לתחושה שיתכן דבר כלשהו זר לנפש היחיד עצמה. כמו הבודהיסטים, ג'אנג צאי מצא כי ככל ש"מגע עם הדברים" (309) כופה הבחנות מלאכותיות בין העצמי והדברים בעולם ה"חיצוני," הידיעה החושית עלולה להסיט או להוות מכשול. אך שלא כמו הבודהיסטים, הוא לא חזה שברגע שהמציאות המטפיסית תובהר, באמצעות "ידיעה המושגת באמצעות טבעו המוסרי של היחיד," באופן בלתי נמנע יתפזרו המחיצות (boundaries) הטבעיות של העצמי. הטענה כי הנפש היא הגורם בו העצמי גם משלים וגם מרחיב את עצמו, "מתייחס לכל הדברים בעולם כעצמיותו," איננה מבטאת שלילה עצמית וגם לא אי שלילת העצמי. היא מתייחסת להגשמה עצמית. ג'אנג אישר מחדש את הוודאות המנציאנית כי מיצוי מרבי של נפש היחיד מאפשר ליחיד לדעת את טיבעו, וביודעו את טבעו הוא יודע את השמים. יתכן כי הוא הרחיק לכת אף מעבר למנציוס בטענה שהנפש האנושית יכולה לדעת לא רק את השמים אלא באופן מוחלט להתמזג עם נפש השמים. הפרספקטיבה האפיסטמולוגית של צ'נג יי הייתה קרובה מאוד לזו של ג'אנג צאי. בקובעו את הנחת היסוד בנוגע לזהות טבע האדם והעיקרון, צ'נג היה מודע לכך שהוא מאשר מחדש את התרומה המנציאנית היסודית ביותר לפילוסופיית האדם של קונפוציוס. בדעותיהם על הנפש צ'נג וג'אנג היו קרובים למדי. כפי שג'ו שי ציין בהמשך, "'הנפש היא אחת. לעיתים דנים עליה במונחי המהות לעיתים דנים עליה במונחי השימוש.' הצהרה זו של יי-צ'ואן [צ'נג יי] דומה לרעיון של הנג-צ'ו [ג'אנג צאי] 'הנפש מפקדת על הטבע והרגשות.'"
במטפיסיקת האדם שפיתחו ג'אנג צאי וצ'נג יי, כבר נתונים יסודות מטפיסיקת האדם של ג'ו שי. בפילוסופית הנפש בתקופה הבוגרת שלו ג'ו שי פיתח ושיפר את הרעיונות הבסיסיים. אולם האלמנטים החיוניים הבאים נשמרו: הרעיון שהטבע מכיל הן את האספקט האידיאלי והן את האספקט הפיסי של הנפש אשר מפקדת ומאחדת את האספקטים הללו ובכוח (פוטנציאל) מקשרת את האינדיבידואל עם הכולל-כל החברתי והקוסמי הגדול יותר. עבור ג'ו שי, הנפש, או לפחות אותו אספקט של הנפש אשר הובן כאדון של האדם, תמיד הייתה מובנת כנתונה בקשר עם צ'י. "הנפש," ג'ו אומר, "אינה אלא רוח צ'י" (心者氣質精爽). הנפש גם נראתה כמשכן או מאגר ה- 理 li, העיקרון; ללא הנפש, li יהיה מבודד באופן מטפיסי. "טבע האדם," הוא ציין, "הוא עיקרון. הנפש היא מה שמכיל ומחזיק [עקרונות אלו], מפיץ אותם, וגורם להם לתפקד." "הטבע הוא העיקרון אשר הנפש מחזיקה ברשותה. הנפש היא הקרקע להתקהלות העקרונות." "העיקרון של הנפש, בו מתקיימת התודעה; האינטליגנציה שהיא צ'י, היא זו אשר מסוגלת לתודעה." ג'ו שי לעיתים קרובות שב אל הניסוח הפורה של ג'אנג צאי, "הנפש מקשרת את [או 'מפקדת על'] הטבע והרגשות," אותו מצא כנוקב ביותר מכל דברי המאסטרים של סונג הצפונית בנוגע למטפיסיקה של האדם. כפי שהוא מנסח זאת באחד מהדיונים הרבים שלו על הצהרה זו:
"הטבע הוא עיקרון. הטבע הוא המהות והרגשות הם התפקוד. הטבע והרגשות שניהם שופעים מהנפש. לכן ביכולת הנפש לפקד עליהם. המילה "לפקד" (統) הוא כמו ה"לפקד" ב"לפקד על חיילים" ומתייחסת לאמצעי השליטה. לכן האנושיות, הצדק, הטכסים, והחוכמה הם הטבע, ומנציוס אמר שהאנושיות, הצדק, הטכסים, והחוכמה מושרשים בנפש. רחמים וחמלה, בושה ודחייה, צניעות ומסירות, ונכון ומוטעה הם ביסודם רגשות, ומנציוס דיבר על הנפש של הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש הנכון והמוטעה. על סמך העובדה שדיבר עליהם בדרך זו ניתן להבין שהנפש יכולה לפקד על הטבע והרגשות. באופן טבעי בנפש האחת יש את הנע והדומם. הדומם הוא הטבע. התנועה היא הרגשות."
ההמשך: (23) עם הניאו-קונפוציאניזם של סונג
ההישג שג'אנג צאי שאף אליו, הרחבת העצמי, היה, אם כן, הזדהות אמפטית בין העצמי והדברים באופן בו ניתן היה לוותר על הדואליזם סובייקט/אובייקט אך גם להותיר מקום לתחושה שיתכן דבר כלשהו זר לנפש היחיד עצמה. כמו הבודהיסטים, ג'אנג צאי מצא כי ככל ש"מגע עם הדברים" (309) כופה הבחנות מלאכותיות בין העצמי והדברים בעולם ה"חיצוני," הידיעה החושית עלולה להסיט או להוות מכשול. אך שלא כמו הבודהיסטים, הוא לא חזה שברגע שהמציאות המטפיסית תובהר, באמצעות "ידיעה המושגת באמצעות טבעו המוסרי של היחיד," באופן בלתי נמנע יתפזרו המחיצות (boundaries) הטבעיות של העצמי. הטענה כי הנפש היא הגורם בו העצמי גם משלים וגם מרחיב את עצמו, "מתייחס לכל הדברים בעולם כעצמיותו," איננה מבטאת שלילה עצמית וגם לא אי שלילת העצמי. היא מתייחסת להגשמה עצמית. ג'אנג אישר מחדש את הוודאות המנציאנית כי מיצוי מרבי של נפש היחיד מאפשר ליחיד לדעת את טיבעו, וביודעו את טבעו הוא יודע את השמים. יתכן כי הוא הרחיק לכת אף מעבר למנציוס בטענה שהנפש האנושית יכולה לדעת לא רק את השמים אלא באופן מוחלט להתמזג עם נפש השמים. הפרספקטיבה האפיסטמולוגית של צ'נג יי הייתה קרובה מאוד לזו של ג'אנג צאי. בקובעו את הנחת היסוד בנוגע לזהות טבע האדם והעיקרון, צ'נג היה מודע לכך שהוא מאשר מחדש את התרומה המנציאנית היסודית ביותר לפילוסופיית האדם של קונפוציוס. בדעותיהם על הנפש צ'נג וג'אנג היו קרובים למדי. כפי שג'ו שי ציין בהמשך, "'הנפש היא אחת. לעיתים דנים עליה במונחי המהות לעיתים דנים עליה במונחי השימוש.' הצהרה זו של יי-צ'ואן [צ'נג יי] דומה לרעיון של הנג-צ'ו [ג'אנג צאי] 'הנפש מפקדת על הטבע והרגשות.'"
במטפיסיקת האדם שפיתחו ג'אנג צאי וצ'נג יי, כבר נתונים יסודות מטפיסיקת האדם של ג'ו שי. בפילוסופית הנפש בתקופה הבוגרת שלו ג'ו שי פיתח ושיפר את הרעיונות הבסיסיים. אולם האלמנטים החיוניים הבאים נשמרו: הרעיון שהטבע מכיל הן את האספקט האידיאלי והן את האספקט הפיסי של הנפש אשר מפקדת ומאחדת את האספקטים הללו ובכוח (פוטנציאל) מקשרת את האינדיבידואל עם הכולל-כל החברתי והקוסמי הגדול יותר. עבור ג'ו שי, הנפש, או לפחות אותו אספקט של הנפש אשר הובן כאדון של האדם, תמיד הייתה מובנת כנתונה בקשר עם צ'י. "הנפש," ג'ו אומר, "אינה אלא רוח צ'י" (心者氣質精爽). הנפש גם נראתה כמשכן או מאגר ה- 理 li, העיקרון; ללא הנפש, li יהיה מבודד באופן מטפיסי. "טבע האדם," הוא ציין, "הוא עיקרון. הנפש היא מה שמכיל ומחזיק [עקרונות אלו], מפיץ אותם, וגורם להם לתפקד." "הטבע הוא העיקרון אשר הנפש מחזיקה ברשותה. הנפש היא הקרקע להתקהלות העקרונות." "העיקרון של הנפש, בו מתקיימת התודעה; האינטליגנציה שהיא צ'י, היא זו אשר מסוגלת לתודעה." ג'ו שי לעיתים קרובות שב אל הניסוח הפורה של ג'אנג צאי, "הנפש מקשרת את [או 'מפקדת על'] הטבע והרגשות," אותו מצא כנוקב ביותר מכל דברי המאסטרים של סונג הצפונית בנוגע למטפיסיקה של האדם. כפי שהוא מנסח זאת באחד מהדיונים הרבים שלו על הצהרה זו:
"הטבע הוא עיקרון. הטבע הוא המהות והרגשות הם התפקוד. הטבע והרגשות שניהם שופעים מהנפש. לכן ביכולת הנפש לפקד עליהם. המילה "לפקד" (統) הוא כמו ה"לפקד" ב"לפקד על חיילים" ומתייחסת לאמצעי השליטה. לכן האנושיות, הצדק, הטכסים, והחוכמה הם הטבע, ומנציוס אמר שהאנושיות, הצדק, הטכסים, והחוכמה מושרשים בנפש. רחמים וחמלה, בושה ודחייה, צניעות ומסירות, ונכון ומוטעה הם ביסודם רגשות, ומנציוס דיבר על הנפש של הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש הנכון והמוטעה. על סמך העובדה שדיבר עליהם בדרך זו ניתן להבין שהנפש יכולה לפקד על הטבע והרגשות. באופן טבעי בנפש האחת יש את הנע והדומם. הדומם הוא הטבע. התנועה היא הרגשות."
ההמשך: (23) עם הניאו-קונפוציאניזם של סונג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה