Flower 15. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
ההמשך: (20) תולדות התפתחות הבודהיזם בסין מצביעים
תולדות התפתחות הבודהיזם בסין מצביעים על האופן בו תפיסת חיי הנפש התפתחה באופן דיאלקטי. כלומר, אובייקט שנשלל (במקרה זה רעיון האדם השלם באופן טבעי) צריך לא רק שבשלב מסוים תאושר השלילה שלו (כפי שמניחה הדיאלקטיקה של ה- Madhyamika), אלא גם לעבור בדיקה קפדנית (ואולי אף יותר, משום שכל כך הרבה מלימוד האדם בבודהיזם נטה לפסול (undermine) את תוקף הנתונים החושיים ואת הנלמד מהניסיון האנושי הרגיל). בעוד הבודהיזם הטיל ספק בתפיסות מוקדמות ביחס לעצמי וטבע הנפש, הוא גם הציג כמה שאלות אשר לאחר שהועלו לא היה אפשר יותר להתעלם ממשמעותן הפילוסופית. ניתן היה לדחות את הפתרונות הבודהיסטיים, אולם לא את השאלות עצמן, לאחר שהועלו במשך כמה מאות שנות יחסי גומלין בין הבודהיזם והקונפוציאניזם. היה הכרח לפתור אותן בדרכים חדשות. זה מה שהנאו-קונפוציאנים בני המאות 11-12 עסקו בו כאשר התמודדו עם שתי בעיות: היחסים בין המציאות האידיאלית לבין המציאות הקונקרטית או הפיסית, והיחסים בין הפוטנציאל המוסרי האנושי והנטיות הנתונות של הנפש האנושית. כפי שבעיות אלו מנוסחות כאן הן מרמזות על תפיסה דואלית – לא דואליות נפש/גוף במקרה אחד, או הכרה/רגש במקרה אחר, אך בשני המקרים דואליות היכולת המוסרית האקטואלית והפוטנציאלית.
במחשבותיהם על האינדיבידואציה של האדם והתפתחותו כסובייקט יודע ובעל כוונה, ג'אנג צאי (Zhang Zai, 1020-1077), צ'נג יי (Cheng Yi, 1033-1107), וג'ו שי אימצו מונחים וקטגוריות מסוימות חסרות תקדים בקלאסיקה הקונפוציאנית. כמה מהן התייחסו לטבע האדם (307). החידוש היה בכך שהאדם מחזיק בשני סוגי טבע, הטבע המקורי 本性 המקושר עם העיקרון 理 (לי) הטהור הטוב באופן מושלם, והטבע הפיסי 氣質之性 המקושר עם הגורם הטרום חומרי 氣 (צ'י), הנושא בחובו "תאוות אנושיות אגואיסטיות 私欲. ג'אנג צאי הגה ראשון את רעיון הטבע הפיסי הנפרד:
עם קיום הצורה הפיסית, מתקיים הטבע הפיסי. אם בכשרון חוזרים אל הטבע המקורי הנמסר על ידי השמים והארץ, אז הוא יהיה שמור. לכן הטבע הפיסי מכיל דבר מה שאיש המעלה לא רואה בו חלק מעצמו.
ג'אנג הציב זה מול זה את הטבע המקורי ואת הטבע הפיסי המסוים, וזיהה את האחרון כמקור החד צדדיות והחלקיות. צ'נג יי הרחיב רעיון זה באמצעות הדיכוטומיה בין הטבע האנושי הרגיל, הטוב באופן אחיד בזכות קשר עם העיקרון, והיכולת 才, המשתנה באיכותה בהתאם לקשר שלה עם צ'י נקי או עכור. ג'ו שי קיבל גרסה זו והכיר בהיותה חסרת תקדים במקורות הקלאסיים. הוא ציין כי
תורת הטבע הפיסי החלה עם ג'אנג צאי וצ'נג יי. היא תרמה תרומה עצומה לאסכולה הקונפוציאנית והיא מסייעת לנו התלמידים במידה רבה. איש לפניהם לא הגה תורה שכזאת. עם יסוד התורה של שניהם קורסות תיאוריות טבע האדם של הפילוסופים הקודמים.
דואליזם הטבע האידיאלי והטבע הפיסי של ג'אנג וצ'נג, והסכמתם על השלכותיו האפיסטמולוגיות, אשר יצרה הפחתה בחשיבות ההתנסות החושית, מרמזת אולי על השפעה בודהיסטית. אולם ברור שאת שניהם הניעו שיקולים קונפוציאניים ביותר. שיקול עיקרי מבחינתם היה הצורך להקים מחדש את הבסיס הפסיכו-פיסי עבור האדם השלם ולשחזר את הבסיס המטפיסי עבור העצמי המורחב (expanded self). כמו מנציוס, הם השיגו זאת באמצעות תפיסת הנפש.
ההמשך: (21) תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר
תולדות התפתחות הבודהיזם בסין מצביעים על האופן בו תפיסת חיי הנפש התפתחה באופן דיאלקטי. כלומר, אובייקט שנשלל (במקרה זה רעיון האדם השלם באופן טבעי) צריך לא רק שבשלב מסוים תאושר השלילה שלו (כפי שמניחה הדיאלקטיקה של ה- Madhyamika), אלא גם לעבור בדיקה קפדנית (ואולי אף יותר, משום שכל כך הרבה מלימוד האדם בבודהיזם נטה לפסול (undermine) את תוקף הנתונים החושיים ואת הנלמד מהניסיון האנושי הרגיל). בעוד הבודהיזם הטיל ספק בתפיסות מוקדמות ביחס לעצמי וטבע הנפש, הוא גם הציג כמה שאלות אשר לאחר שהועלו לא היה אפשר יותר להתעלם ממשמעותן הפילוסופית. ניתן היה לדחות את הפתרונות הבודהיסטיים, אולם לא את השאלות עצמן, לאחר שהועלו במשך כמה מאות שנות יחסי גומלין בין הבודהיזם והקונפוציאניזם. היה הכרח לפתור אותן בדרכים חדשות. זה מה שהנאו-קונפוציאנים בני המאות 11-12 עסקו בו כאשר התמודדו עם שתי בעיות: היחסים בין המציאות האידיאלית לבין המציאות הקונקרטית או הפיסית, והיחסים בין הפוטנציאל המוסרי האנושי והנטיות הנתונות של הנפש האנושית. כפי שבעיות אלו מנוסחות כאן הן מרמזות על תפיסה דואלית – לא דואליות נפש/גוף במקרה אחד, או הכרה/רגש במקרה אחר, אך בשני המקרים דואליות היכולת המוסרית האקטואלית והפוטנציאלית.
במחשבותיהם על האינדיבידואציה של האדם והתפתחותו כסובייקט יודע ובעל כוונה, ג'אנג צאי (Zhang Zai, 1020-1077), צ'נג יי (Cheng Yi, 1033-1107), וג'ו שי אימצו מונחים וקטגוריות מסוימות חסרות תקדים בקלאסיקה הקונפוציאנית. כמה מהן התייחסו לטבע האדם (307). החידוש היה בכך שהאדם מחזיק בשני סוגי טבע, הטבע המקורי 本性 המקושר עם העיקרון 理 (לי) הטהור הטוב באופן מושלם, והטבע הפיסי 氣質之性 המקושר עם הגורם הטרום חומרי 氣 (צ'י), הנושא בחובו "תאוות אנושיות אגואיסטיות 私欲. ג'אנג צאי הגה ראשון את רעיון הטבע הפיסי הנפרד:
עם קיום הצורה הפיסית, מתקיים הטבע הפיסי. אם בכשרון חוזרים אל הטבע המקורי הנמסר על ידי השמים והארץ, אז הוא יהיה שמור. לכן הטבע הפיסי מכיל דבר מה שאיש המעלה לא רואה בו חלק מעצמו.
ג'אנג הציב זה מול זה את הטבע המקורי ואת הטבע הפיסי המסוים, וזיהה את האחרון כמקור החד צדדיות והחלקיות. צ'נג יי הרחיב רעיון זה באמצעות הדיכוטומיה בין הטבע האנושי הרגיל, הטוב באופן אחיד בזכות קשר עם העיקרון, והיכולת 才, המשתנה באיכותה בהתאם לקשר שלה עם צ'י נקי או עכור. ג'ו שי קיבל גרסה זו והכיר בהיותה חסרת תקדים במקורות הקלאסיים. הוא ציין כי
תורת הטבע הפיסי החלה עם ג'אנג צאי וצ'נג יי. היא תרמה תרומה עצומה לאסכולה הקונפוציאנית והיא מסייעת לנו התלמידים במידה רבה. איש לפניהם לא הגה תורה שכזאת. עם יסוד התורה של שניהם קורסות תיאוריות טבע האדם של הפילוסופים הקודמים.
דואליזם הטבע האידיאלי והטבע הפיסי של ג'אנג וצ'נג, והסכמתם על השלכותיו האפיסטמולוגיות, אשר יצרה הפחתה בחשיבות ההתנסות החושית, מרמזת אולי על השפעה בודהיסטית. אולם ברור שאת שניהם הניעו שיקולים קונפוציאניים ביותר. שיקול עיקרי מבחינתם היה הצורך להקים מחדש את הבסיס הפסיכו-פיסי עבור האדם השלם ולשחזר את הבסיס המטפיסי עבור העצמי המורחב (expanded self). כמו מנציוס, הם השיגו זאת באמצעות תפיסת הנפש.
ההמשך: (21) תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה