Flower 12. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג (חלק 17)
קמפבל (Keith Campbell) הצביע על כך שהנחת הדואליזם בין הנפש והגוף, המרכזית במחשבת המערב, אינה אלא רעיון מסוים של אינדיבידואליות, לא הבלעדי:
תהא הנפש מה שתהא, הדיון על בעיית הגוף והנפש מניח מראש כי לכל מבוגר נורמלי יש נפש, את כל הנפש, רק נפש אחת, ונפש שאין לאף אחד אחר. אולי זה לא נכון. פרמנידס ושפינוזה טענו כי כל הדברים אחד הם, והנפשות שלנו, למרות שדומה כי הן נפרדות, במציאות אינן אלא היבטים של היקום הקדוש האחד. במחשבה ההינדית גורל הנפש הוא להתאחד בסופו של דבר עם הנפש הקדושה ממנה נפרדה באופן זמני. הרעיון היונגיאני ביחס לתת-מודע משותף, שייך לאותה משפחת רעיונות המתנגדת לרעיון שאנשים שונים, בעלי גוף שונה, הם בעלי נפשות נפרדות ושונות גם כן.
בלעדי הנחת האינדיבידואליות, ההבחנה בין גוף ונפש הייתה נעלמת. אז היה עלינו להתמודד עם שאלות כמו כיצד מתקיימת השותפות הבין-נפשית, וכיצד זה שבאמצעות הסתכלות פנימית אנו יודעים את מחשבותינו, אך לא את אלו של האחרים. בעיות רבות היו מתעוררות. אולם השאלה: מה היחסים בין הגוף שלי לבין הנפש שלי, ובין הגוף שלך לבין הנפש שלך, שאינם חלים על היחסים בין הגוף שלי והנפש שלך? כבר לא הייתה שאלה על אספקט אמיתי כלשהו במצב שלנו.
יתכן כי ניסוחי השקפות אלטרנטיביות אלו ביחס לנפש—נפש המוחזקת באופן אינדיבידואלי או באופן משותף—אינם ממצים את כל האפשרויות. בחינת תפיסות הנפש הנאו-קונפוציאניות, אשר ינקו מהשקפות קונפוציאניות קלאסיות, במיוחד מנציאניות, אך פיתחו אותן באופן מלא יותר, מלמדת שהנפש נתפסה כפועלת בין שני קטבים אלו, כסוכן המקים—או אולי יותר מדויק, משחזר—יחסים בין האחד והרבים, בין הפרט והכלל. (305) כאן, ההנחות בנוגע לנפש והבעיות הפילוסופיות הקשורות אליה שונות מאלו הרווחות בניסוחים הדומיננטיים בהודו ובמערב. הנחת המוצא במסורת צ'נג-ג'ו (Cheng-Zhu) היא שהנפש איננה ייחודית (שלאינדיבידואל "יש נפש, יש נפש מלאה, יש רק נפש אחת, ויש נפש שלאף אחד אחר אין"), וגם לא שהנפש מהווה אחדות מוחלטת (במובן ההינדי של הנפש כחלק או אספקט בגורם כולל-כל משותף). בפילוסופיית הנפש של ג'ו שי (Zhu Xi, 1130-1200), הנפש היא מה שנתון ביחסים (relational). כמו שאר הנפשות האנושיות, ניחנה בצ'י אינדיבידואלי, אך מורכבותה מאפשרת לה הן אינטגרציה אישית והן קשר פעיל עם אחרים, ובמידה ותמצה את מלוא התפתחותה ביכולתה להתמזג עם השמים והארץ. ההנחה איננה שהנפש (כמובחנת מהגוף) מייצגת את החיוני אשר מנוגד לעצמי המותנה, אלא שבאמצעות הנפש יש לעצמי גישה אל מציאות שלמה יותר אשר הוא מהווה חלק אינטגרלי ממנה.
ההמשך: על פי צ'נג-ג'ו, התפקוד המיועד לנפש הוא להכיר
קמפבל (Keith Campbell) הצביע על כך שהנחת הדואליזם בין הנפש והגוף, המרכזית במחשבת המערב, אינה אלא רעיון מסוים של אינדיבידואליות, לא הבלעדי:
תהא הנפש מה שתהא, הדיון על בעיית הגוף והנפש מניח מראש כי לכל מבוגר נורמלי יש נפש, את כל הנפש, רק נפש אחת, ונפש שאין לאף אחד אחר. אולי זה לא נכון. פרמנידס ושפינוזה טענו כי כל הדברים אחד הם, והנפשות שלנו, למרות שדומה כי הן נפרדות, במציאות אינן אלא היבטים של היקום הקדוש האחד. במחשבה ההינדית גורל הנפש הוא להתאחד בסופו של דבר עם הנפש הקדושה ממנה נפרדה באופן זמני. הרעיון היונגיאני ביחס לתת-מודע משותף, שייך לאותה משפחת רעיונות המתנגדת לרעיון שאנשים שונים, בעלי גוף שונה, הם בעלי נפשות נפרדות ושונות גם כן.
בלעדי הנחת האינדיבידואליות, ההבחנה בין גוף ונפש הייתה נעלמת. אז היה עלינו להתמודד עם שאלות כמו כיצד מתקיימת השותפות הבין-נפשית, וכיצד זה שבאמצעות הסתכלות פנימית אנו יודעים את מחשבותינו, אך לא את אלו של האחרים. בעיות רבות היו מתעוררות. אולם השאלה: מה היחסים בין הגוף שלי לבין הנפש שלי, ובין הגוף שלך לבין הנפש שלך, שאינם חלים על היחסים בין הגוף שלי והנפש שלך? כבר לא הייתה שאלה על אספקט אמיתי כלשהו במצב שלנו.
יתכן כי ניסוחי השקפות אלטרנטיביות אלו ביחס לנפש—נפש המוחזקת באופן אינדיבידואלי או באופן משותף—אינם ממצים את כל האפשרויות. בחינת תפיסות הנפש הנאו-קונפוציאניות, אשר ינקו מהשקפות קונפוציאניות קלאסיות, במיוחד מנציאניות, אך פיתחו אותן באופן מלא יותר, מלמדת שהנפש נתפסה כפועלת בין שני קטבים אלו, כסוכן המקים—או אולי יותר מדויק, משחזר—יחסים בין האחד והרבים, בין הפרט והכלל. (305) כאן, ההנחות בנוגע לנפש והבעיות הפילוסופיות הקשורות אליה שונות מאלו הרווחות בניסוחים הדומיננטיים בהודו ובמערב. הנחת המוצא במסורת צ'נג-ג'ו (Cheng-Zhu) היא שהנפש איננה ייחודית (שלאינדיבידואל "יש נפש, יש נפש מלאה, יש רק נפש אחת, ויש נפש שלאף אחד אחר אין"), וגם לא שהנפש מהווה אחדות מוחלטת (במובן ההינדי של הנפש כחלק או אספקט בגורם כולל-כל משותף). בפילוסופיית הנפש של ג'ו שי (Zhu Xi, 1130-1200), הנפש היא מה שנתון ביחסים (relational). כמו שאר הנפשות האנושיות, ניחנה בצ'י אינדיבידואלי, אך מורכבותה מאפשרת לה הן אינטגרציה אישית והן קשר פעיל עם אחרים, ובמידה ותמצה את מלוא התפתחותה ביכולתה להתמזג עם השמים והארץ. ההנחה איננה שהנפש (כמובחנת מהגוף) מייצגת את החיוני אשר מנוגד לעצמי המותנה, אלא שבאמצעות הנפש יש לעצמי גישה אל מציאות שלמה יותר אשר הוא מהווה חלק אינטגרלי ממנה.
ההמשך: על פי צ'נג-ג'ו, התפקוד המיועד לנפש הוא להכיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה