Flower 11. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
זה קו פרשת המים של המאמר. עד כאן נפרש הדיון ב"חדר" מושגים המקובל על המערב. מכאן ואילך אנחנו עוברים אל דיון ב"חדר" או תא שטח שבו נעשה שימוש הולך ומתעצם במושגים המקובלים כסיניים.
ישנה נקודה טרום מושגית שקשה מאוד למפות אותה, או אולי היא בכלל בלתי אפשרית למיפוי. על פי רוח התחביר בתרגומים מסינית נוכל לומר בלשון "מערבית": אינני יודע את שמה ולכן אקרא לה פסיכו-פיסית. באין ברירה אתן שם: צ'י.
הכותבת מעבירה אותנו מדיון על חשיבה לדיון על בְּסיס התפיסה כדבר פנימי ולכן מטאפיסי: אמונה. זהו הדיון הפילוסופי הראשוני אם לא היחיד שעניינו יחסים בין מהות לצורה.
ד.מ.
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
מאפיינת את תפיסת אחדות הגוף והנפש המנציאנית ההבחנה בקשר הכרחי בין שימור תחושת האיזון המוסרי והצורך להזין את האנרגיה הפסיכו-פיסית או הצ'י—כלומר, בין "לאחוז בחוזקה ברצון" (chiqizhi持其志) ו"להימנע מפגיעה כלשהי בצ'י" (wubao qiqi 無暴其氣). אולם הבנת מנציוס את היחסים בין האיזון המוסרי והאנרגיה הפסיכו-פיסית חוצה את החוכמה הדואליסטית של mens sana in corpore sano (הנפש שבגוף) בכך שמשקפת לא כל כך הכרה ביחסי הגומלין שבין הנפש והגוף (מה שלכאורה לא היה נתון במחלוקת) כמו ביטחון בקשר יסודי בין בריאות היחיד ויכולתו לשותפות עם הזולת. בריאותו התקינה של היחיד היא גם התנאי וגם תוצאת הקשר ההדדי ההרמוני עם הכלל הגדול יותר אשר בסופו של דבר מכיל "את כל מה שבין השמים והארץ."
מנציוס טען כי עליונותו ביחס ליריבו גאו דזה נובעת מהבנת המילים שלו וכישוריו להזין את "זרם הצ'י הנרחב" שלו (huoranzhiqi 活然之氣) (בעצמו הדגיש שקשה לתיאור). הוא המשיך לאפיין את הצ'י כדלהלן:
זהו הצ'י. באופן מושלם גדול ובאופן מושלם חזק. כאשר הצדק מזין אותו והוא מוגן בפני כל פגע, הוא ממלא הכל בין השמים והארץ. זהו הצ'י. משלים את הצדק ואת הדאו. בלעדיו האדם נתון במצב רעב. אין להפיקו על ידי צבירת מעשי צדק; אין להשיגו על ידי פעולות משנה (הכרוכות ב-) צדק. במידה ופעולות היחיד גורמות לנפש לחוש חוסר שביעות רצון, היא נעשית מורעבת. לכן אמרתי שגאו דזה מעולם לא הבין צדק כיוון שהפך אותו למשהו חיצוני.
ההמשך: המטפיסיקה של האדם במסורת הקונפוציאנית
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (16)
המטפיסיקה של האדם במסורת הקונפוציאנית הושפעה במידה רבה מכך שעבור מנציוס, כמו החושבים הניאו-קונפוציאנים ששאבו מסמכותו, צ'י נתפס הן כנתון אינדיבידואלי והן כמציאות החוצה את היחיד. טיפוח הנתונים האינדיבידואליים של הצ'י באופן תקין הופך את המשכיות האינדיבידואל עם המציאות הגדולה והמקפת יותר לעובדה; היחיד המעריך תחושת המשכיות זו עם כל הדברים החיים תורם בכך לאיכות קיומו כאדם. הצ'י משלים הן את החיוניות האינדיבידואלית והן את האחדות עם היצורים החיים האחרים; כאשר הנפש מנחה בהתמדה את הצ'י, הוא מצדו מזין ומחזק את עצמו. מנציוס מדגיש כי כאשר הרצון, המוביל או המדריך (shuai 帥), מנחה את הצ'י, אין לפגוע במשלים האינדיבידואלי של הצ'י. הנוסחה המנציאנית המפורסמת, "היה עסוק בעשייה אך לא משועבד" (biyoushiyan erwuzheng 必有事焉而勿正), מבטאת את ההבנה שהנפש המודעת צריכה להוביל או להנחות בלא לכפות או לעוות את ההתפתחות הנורמלית והטבעית של האינדיבידואל השלם. הנפש המוסרית והצ'י החיוני מחברים את האינדיבידואל עם שאר החיים ויחד עם זאת הם תכונותיו הנתונות ברשותו כאדם ייחודי. אל לו להזניח ולהתפשר לא על המציאות הבין-אישית ולא על התכונות האישיות.
(304) הקריאה ליחיד "לא לשכוח" את הצורך בטיפוח עצמי ראוי "וגם לא לעזור לדברים לצמוח" באופן שיזיק למשאבים הפסיכו-פיסיים שלו, מצביעה אם כן לא רק על הבסיס הפסיכו-פיסי של האתיקה המנציאנית, אלא גם על תשתית המטפיסיקה של האדם שתפיסותיה החיוניות הן הדדיות וגומלין. שילוב עמדה מטאפיסית זו עם התפיסה הקונפוציאנית הרואה זהות יסודית בין בני האדם בטבעם, יצר בסיס להמשכיות במחשבה הקונפוציאנית בנוגע ליחסים בין האינדיבידואל והכלל. על רקע הבנת השותפות (relatedness) וההשלמה שביחסי הגומלין (complementarity) כמציאות המטפיסית היסודית כמו גם הצורך הפסיכולוגי העובדתי, אך טבעי שערך האנושיות (仁 ren) (כביטוי לרעיון הדדיות היחס ותגובות הגומלין, והאחריות המשותפת), הפך ראשון בין המידות הקונפוציאניות. מנציוס הגדיר את האנושי ("האנושיות מגלמת את הוויית האדם"), כתמצית הנפש האנושית ("האנושיות היא נפש האדם"), הקובעת את כושר האינדיבידואל לפעול בחיוב כלפי הזולת. רעיון האנושיות המרכזי אצל מנציוס, זכה לחשיבות גדולה אף יותר אצל הניאו-קונפוציאנים בתקופת סונג, שאף ייחסו לו מעמד מטפיסי.
ההמשך: השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג
מנציוס טען כי עליונותו ביחס ליריבו גאו דזה נובעת מהבנת המילים שלו וכישוריו להזין את "זרם הצ'י הנרחב" שלו (huoranzhiqi 活然之氣) (בעצמו הדגיש שקשה לתיאור). הוא המשיך לאפיין את הצ'י כדלהלן:
זהו הצ'י. באופן מושלם גדול ובאופן מושלם חזק. כאשר הצדק מזין אותו והוא מוגן בפני כל פגע, הוא ממלא הכל בין השמים והארץ. זהו הצ'י. משלים את הצדק ואת הדאו. בלעדיו האדם נתון במצב רעב. אין להפיקו על ידי צבירת מעשי צדק; אין להשיגו על ידי פעולות משנה (הכרוכות ב-) צדק. במידה ופעולות היחיד גורמות לנפש לחוש חוסר שביעות רצון, היא נעשית מורעבת. לכן אמרתי שגאו דזה מעולם לא הבין צדק כיוון שהפך אותו למשהו חיצוני.
ההמשך: המטפיסיקה של האדם במסורת הקונפוציאנית
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (16)
המטפיסיקה של האדם במסורת הקונפוציאנית הושפעה במידה רבה מכך שעבור מנציוס, כמו החושבים הניאו-קונפוציאנים ששאבו מסמכותו, צ'י נתפס הן כנתון אינדיבידואלי והן כמציאות החוצה את היחיד. טיפוח הנתונים האינדיבידואליים של הצ'י באופן תקין הופך את המשכיות האינדיבידואל עם המציאות הגדולה והמקפת יותר לעובדה; היחיד המעריך תחושת המשכיות זו עם כל הדברים החיים תורם בכך לאיכות קיומו כאדם. הצ'י משלים הן את החיוניות האינדיבידואלית והן את האחדות עם היצורים החיים האחרים; כאשר הנפש מנחה בהתמדה את הצ'י, הוא מצדו מזין ומחזק את עצמו. מנציוס מדגיש כי כאשר הרצון, המוביל או המדריך (shuai 帥), מנחה את הצ'י, אין לפגוע במשלים האינדיבידואלי של הצ'י. הנוסחה המנציאנית המפורסמת, "היה עסוק בעשייה אך לא משועבד" (biyoushiyan erwuzheng 必有事焉而勿正), מבטאת את ההבנה שהנפש המודעת צריכה להוביל או להנחות בלא לכפות או לעוות את ההתפתחות הנורמלית והטבעית של האינדיבידואל השלם. הנפש המוסרית והצ'י החיוני מחברים את האינדיבידואל עם שאר החיים ויחד עם זאת הם תכונותיו הנתונות ברשותו כאדם ייחודי. אל לו להזניח ולהתפשר לא על המציאות הבין-אישית ולא על התכונות האישיות.
(304) הקריאה ליחיד "לא לשכוח" את הצורך בטיפוח עצמי ראוי "וגם לא לעזור לדברים לצמוח" באופן שיזיק למשאבים הפסיכו-פיסיים שלו, מצביעה אם כן לא רק על הבסיס הפסיכו-פיסי של האתיקה המנציאנית, אלא גם על תשתית המטפיסיקה של האדם שתפיסותיה החיוניות הן הדדיות וגומלין. שילוב עמדה מטאפיסית זו עם התפיסה הקונפוציאנית הרואה זהות יסודית בין בני האדם בטבעם, יצר בסיס להמשכיות במחשבה הקונפוציאנית בנוגע ליחסים בין האינדיבידואל והכלל. על רקע הבנת השותפות (relatedness) וההשלמה שביחסי הגומלין (complementarity) כמציאות המטפיסית היסודית כמו גם הצורך הפסיכולוגי העובדתי, אך טבעי שערך האנושיות (仁 ren) (כביטוי לרעיון הדדיות היחס ותגובות הגומלין, והאחריות המשותפת), הפך ראשון בין המידות הקונפוציאניות. מנציוס הגדיר את האנושי ("האנושיות מגלמת את הוויית האדם"), כתמצית הנפש האנושית ("האנושיות היא נפש האדם"), הקובעת את כושר האינדיבידואל לפעול בחיוב כלפי הזולת. רעיון האנושיות המרכזי אצל מנציוס, זכה לחשיבות גדולה אף יותר אצל הניאו-קונפוציאנים בתקופת סונג, שאף ייחסו לו מעמד מטפיסי.
ההמשך: השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה