Flower 8. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (10)
כל זה לא מיועד לפקפק בחשיבות הערותיו של פינגרט ביחס להעדר דימוי מפותח לרעיון הבחירה במאמרות, אלא דווקא להציע שאין לראות את הבחירה ככרוכה באופן בלעדי והכרחי בצירוף המכיל רעיונות נוספים כמו אחריות מוסרית, אשמה, עונש, גמול על עונש, וחרטה, כפי שאנו פוגשים בחשיבה האוגוסטינית על הרצון החופשי (או ה liberum arbitrium). כמובן, כל בני האדם, כל הזמן, מבצעים בחירה בדרגות שונות של משמעות מוסרית ומעשית, בדרגה מסוימת של מודעות עצמית. האינדיבידואלים החיים במחיצת מסורות פילוסופיה מגוונות ודתות שונות ובקונטקסטים תרבותיים לא זהים, נבדלים זה מזה בדרך בה נתפסת הבחירה: אילו מצבים נתפסים כבעייתיים מבחינה מוסרית, אילו אופציות מופיעות כראויות לשקילה, אילו קריטריונים מוחלטים מובאים—או פשוט מורגשים—כניתנים להחלה עבור כל מקרה נתון, אילו דרגות עוצמה רגשית או ייסורים מיוחסים לבחירה. לאור הדוגמא האוגוסטינית, מתבקשת ההשערה שככל שהעימות הנתפס בתוך האינדיבידואל חריף יותר—כמו לדוגמא, בין הנפש והגוף, ההיגיון והתאוות, העצמי הטהור יותר או הגס יותר—או שהמרחק בין היחיד והאינסוף גדול יותר, כן גדולה יותר הדרמה שככל הנראה מלווה את בעיית הבחירה. אולי אין זה מוגזם לטעון כי במסגרת הקונפוציאנית עימותים אלו הם מינימליים והמרחקים פחות מרתיעים.
הניגוד החריף ביותר בין תפיסות האדם הסינית הקלאסית והמערבית נתון אולי בעובדה שהקונפוציאנים המוקדמים, שלא כמו היוונים בני זמנם או ההוגים הנוצריים, גילו נטייה קלה בלבד, להעמיד את הנפש ואת הגוף (ועוד פחות מזה, את הנשמה ואת הגוף) זה מול זה כמתחרים על השליטה באדם שאת זהותו הם מרכיבים. המושג המייצג את הנפש (mind and heart, xin心) כמושב הרגשות (qing情) כמו גם המחשבה או התודעה השוקלת (si 思), (300) נשא אסוציאציות המתקשרות יותר לקרביים מאשר למוח. סוג תפיסה זה בפני עצמו מזכיר הבנת אדם הוליסטית ולאוו דווקא דואלית. במחשבת קונפוציוס או מנציוס גם אין עימות חד בין פקולטה רציונלית ותאוות או רציות. בעוד אריסטו ב- Eudemian Ethics הציג את רעיון הבחירה המכוונת (proaίreόiV), ליישוב האלמנטים המנוגדים של ההיגיון והתאוות, דומה כי מנציוס כלל לא העלה בדעתו מתח מסוג זה. בנקודה אחת בלבד המנציוס מתייחס לצורך לרסן את התאוות, וכאן הוא אומר בפשטות:
"לטיפוח הנפש אין כמו הפחתת התאוות. האדם אשר תאוותיו מועטות, בכמה מקרים לא יוכל להשגיח על נפשו, אך אלו יהיו מעטים. הנה אדם שתאוותיו רבות, בכמה מקרים יהיה מסוגל להשגיח על נפשו, אך אלו יהיו מעטים."
שלא כמו אריסטו אשר בראותו מתח בין הרציונל לתאוות חשב במונחים של פקולטת בחירה המסוגלת לבצע שיפוטים ביחס לאמצעים הראויים לעבר מטרת האושר, מנציוס ראה צורך בהתרכזות או בטיהור הנפש על מנת שיתאפשר לקיים (存) אותה. התאוות מזיקות להיגיון, או לאיזון, לא בשל הטבע שלהן, אלא בשל הכמות: הבעיה הראשונה במעלה היא להימנע מהפרעות לנפש ומאיבוד הכיוון והמטרה המשתלשל מהן.
ההמשך: מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס
כל זה לא מיועד לפקפק בחשיבות הערותיו של פינגרט ביחס להעדר דימוי מפותח לרעיון הבחירה במאמרות, אלא דווקא להציע שאין לראות את הבחירה ככרוכה באופן בלעדי והכרחי בצירוף המכיל רעיונות נוספים כמו אחריות מוסרית, אשמה, עונש, גמול על עונש, וחרטה, כפי שאנו פוגשים בחשיבה האוגוסטינית על הרצון החופשי (או ה liberum arbitrium). כמובן, כל בני האדם, כל הזמן, מבצעים בחירה בדרגות שונות של משמעות מוסרית ומעשית, בדרגה מסוימת של מודעות עצמית. האינדיבידואלים החיים במחיצת מסורות פילוסופיה מגוונות ודתות שונות ובקונטקסטים תרבותיים לא זהים, נבדלים זה מזה בדרך בה נתפסת הבחירה: אילו מצבים נתפסים כבעייתיים מבחינה מוסרית, אילו אופציות מופיעות כראויות לשקילה, אילו קריטריונים מוחלטים מובאים—או פשוט מורגשים—כניתנים להחלה עבור כל מקרה נתון, אילו דרגות עוצמה רגשית או ייסורים מיוחסים לבחירה. לאור הדוגמא האוגוסטינית, מתבקשת ההשערה שככל שהעימות הנתפס בתוך האינדיבידואל חריף יותר—כמו לדוגמא, בין הנפש והגוף, ההיגיון והתאוות, העצמי הטהור יותר או הגס יותר—או שהמרחק בין היחיד והאינסוף גדול יותר, כן גדולה יותר הדרמה שככל הנראה מלווה את בעיית הבחירה. אולי אין זה מוגזם לטעון כי במסגרת הקונפוציאנית עימותים אלו הם מינימליים והמרחקים פחות מרתיעים.
הניגוד החריף ביותר בין תפיסות האדם הסינית הקלאסית והמערבית נתון אולי בעובדה שהקונפוציאנים המוקדמים, שלא כמו היוונים בני זמנם או ההוגים הנוצריים, גילו נטייה קלה בלבד, להעמיד את הנפש ואת הגוף (ועוד פחות מזה, את הנשמה ואת הגוף) זה מול זה כמתחרים על השליטה באדם שאת זהותו הם מרכיבים. המושג המייצג את הנפש (mind and heart, xin心) כמושב הרגשות (qing情) כמו גם המחשבה או התודעה השוקלת (si 思), (300) נשא אסוציאציות המתקשרות יותר לקרביים מאשר למוח. סוג תפיסה זה בפני עצמו מזכיר הבנת אדם הוליסטית ולאוו דווקא דואלית. במחשבת קונפוציוס או מנציוס גם אין עימות חד בין פקולטה רציונלית ותאוות או רציות. בעוד אריסטו ב- Eudemian Ethics הציג את רעיון הבחירה המכוונת (proaίreόiV), ליישוב האלמנטים המנוגדים של ההיגיון והתאוות, דומה כי מנציוס כלל לא העלה בדעתו מתח מסוג זה. בנקודה אחת בלבד המנציוס מתייחס לצורך לרסן את התאוות, וכאן הוא אומר בפשטות:
"לטיפוח הנפש אין כמו הפחתת התאוות. האדם אשר תאוותיו מועטות, בכמה מקרים לא יוכל להשגיח על נפשו, אך אלו יהיו מעטים. הנה אדם שתאוותיו רבות, בכמה מקרים יהיה מסוגל להשגיח על נפשו, אך אלו יהיו מעטים."
שלא כמו אריסטו אשר בראותו מתח בין הרציונל לתאוות חשב במונחים של פקולטת בחירה המסוגלת לבצע שיפוטים ביחס לאמצעים הראויים לעבר מטרת האושר, מנציוס ראה צורך בהתרכזות או בטיהור הנפש על מנת שיתאפשר לקיים (存) אותה. התאוות מזיקות להיגיון, או לאיזון, לא בשל הטבע שלהן, אלא בשל הכמות: הבעיה הראשונה במעלה היא להימנע מהפרעות לנפש ומאיבוד הכיוון והמטרה המשתלשל מהן.
ההמשך: מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה