יום שישי, 30 במאי 2008

nothing


sergio waksman, 20th century



TRYING THE ROAD OF ONE WAY
TOGETHERNESS WHILE KNOWING
BOUNDARIES IN NATURE,IN
SMOOTH AND WARM MOTION,
YET FINDING NO ONE
WHEN I ARRIVE HOME.

יום חמישי, 29 במאי 2008

כלבי הקש

h8.d.m.tlv.1984


אושר כישלון וראש ממשלה

האושר הוא מושג הרוכב על הכמיהה והסקרנות האנושית לגילוי. כפי שאיננו מסוגלים לתאר את גן עדן אלא רק לדמיין, כך מונח המושג הזה לפתחנו כמו גזר דתי או צרכני לפני החמור המאמין ואנחנו מותחים את צווארנו הוירטואלי כדי לנסות לראות מה יש שם מעבר לגדר שהמצאנו. אבל, אין גדר ואין דשא מעבר.

האושר כפי שהוא מוגדר כיום קשור באופן מובהק לעתיד, למימוש תשוקות, למילוי סיפוקים או רצון ולגאולה. מכאן נובע שצידו השני הוא המצב הנוכחי שאיננו מרוצים ממנו או סובלים ממנו וזה מה שנקרא אצל הבודהיסטים דוקהא. אולי יש כאן שורש משותף למילה דיכאון. בכל אופן האושר הוא מותג אנושי והוא הולך ומשתנה על פי התקופות, האמונות והטכנולוגיה. החל מהישרדות קיומית חסרת דיכאון בגלל חוסר אפשרות ובה כל נשימת חיים היא ניצחון וכלה בזמן פנוי למכביר המאפשר התבוננות וביטוי רגשי וכמובן את הקיום הדו-פרצופי המשוכפל ומשודר ללא הרף של דיכאון ואושר.

כיום, כחלק בלתי נפרד מחברת השפע של העולם הראשון המופרט והצרכני, האושר משווק כמוצר צריכה לכל דבר עם אבקות כביסה, ראשי ממשלה, אסלות, חבילות נופש, דירות וטלפונים סלולריים. למעשה כל מוצר צריכה מגלם בפרסומות הבטחה לאושר. חברות הפרסום הפכו להיות הסוכנות הגדולות ביותר להפצה עממית של מושג ההארה, האושר והמימוש העצמי. סרטון הטלוויזיה מציג את המכונית החדשה כמושא לבהקטי ואת אבקת הכביסה כנירוונה.

בסופרמרקט של העולם הראשון באלף השלישי נמצאים על המדפים מצרכים של זוגיות, מימוש עצמי, אושר, עושר, וכשאנחנו מנסים להעמיס את הכל על העגלה שלנו אנחנו מגלים כי יש לנו בעיית אשראי (עוד מילה שמציינת סחורות עתידיות, קיבלה מימד מפלצתי וצועדת יד ביד עם המילים תביעה ועיקול) או אם כבר האשראי בסדר אין לנו יכולת קיבול של המצרכים והם מתיישנים במקרר ונזרקים בעיוורון מקומם בזמן שמולנו מתפלצים בני אדם חסרי כל תנאים בסיסיים לקיום, ליחסים וכבוד האדם.

היחסים היום הם מוצר צריכה. הגבר הוא מוצר, האישה היא מוצר. חפצים שאנו חפצים בם וכאשר הם מתקלקלים אנחנו מנסים לתקן אותם, מתאכזבים מן הקנייה שהכזיבה או אינה מספקת לנו את הריגוש. אנחנו מחפשים טכנאי שירות ואנחנו מתאכזבים גם מהם משום שאנחנו יודעים כי אין כמו מוצר חדש באריזה נוצצת. אינך מתאים לי יותר! החפץ הישן נזרק לארון הנפשי שלנו ומעלה אבק לאיטו. בעלי האמצעים פוסעים אל הקניון או אל כיכר העיר ומחפשים בן זוג או מנהיג באריזה חדשה לזמן של ריגוש.

באותה הדרך נכרתת הברית המוזרה או אולי הסכם הממון והסיפוקים בין המנהיג הנבחר לבין בוחריו. זהו סטוץ, זיון מקרי שבו כל כשל מחזיר את החפץ שהכזיב אל הגבבה המשומשת ברחוב לטובת חיפוש של פריט חדש. באותה רוח עיוורת מצטרף הקהל ומשחק תפקיד. קול המון כקול שדי מתומרן לדרוש את ההוצאה להורג האמיתית או המטאפורית בכיכר העיר. באותה רוח עיוורת וילדותית מציגים את עצמם תחליפי מנהיגות שגם אם ייבחרו ימלאו בתורם את המיצג האכזרי של כלבי הקש המקושטים לזמן קצוב עד שיושלכו לאשפה באותו גלגל תודעתי.

כנסיית הטלוויזיה המהבהבת וכתבי הקודש של המגזינים הנוצצים מנסחים את המניפסט, את האל ודבר האל כיצד האדם-החפץ, בצלמם ובדמותם של האיקונות הקדושות המצולמות, כיצד הוא אוכל, כיצד הוא שותה, כיצד הוא מקיים יחסים, כיצד הוא מדבר, כיצד הוא מנהיג, כיצד הוא חושב, מה הוא לובש, במה הוא נוסע, היכן הוא גר. זהו תפקיד בימתי והכוכב התורן חייב להכניס רווחים מהירים במקום שבמקורו אינו שוק או בורסה אלא האנטיתזה שלהם: בית החוק והמוסר. זהו כשל מובנה במהות התפקיד ההופך להיות חלול ומשוכפל.

במצבי חירום ישנם מעטים המוכנים להתחייב או לקחת אחריות על עצמם מול האיום בביזוי בעת כישלון. הכישלון שייך לכולם והוא חלק מן הניסוי והתעייה הנצחיים. כאן ראוי לצטט את פראנק זאפה – ליצן רציני ואיש זן עמוק: "כישלון הוא אחד הדברים האלה שמבהילים 'אנשים רציניים'. באופן קבוע, אלה שהפחד מכישלון הכי עוצר בעדם הם אותם אנשים, ששכנעו את עצמם שהם כל כך מגניבים, שאסור להם לעולם להיות במצב שבו הם אולי יכשלו. כישלון זה לא משהו שצריך להתבאס ממנו. זה מצב די נורמלי; הוא בלתי נמנע בתשעים ותשעה אחוזים מכל המעשים האנושיים. ההצלחה נדירה – בגלל זה אנשים כל כך נדלקים ממנה. (כל ההדגשות במקור. פראנק זאפה, הוצאת פראג, תרגום אהוד תגרי)

להיות מנהיג משמעו להיות חסר אחריות. החלטה לפעול היא תמיד מחוסרת אחריות משום שהיא מהמרת על פעולה או אי פעולה. זו החלטה מנוגדת למקובל ולכן חסרת אחריות, מנוגדת למותווה ולכן לא מכסה את התחת ומנוגדת לרגיל ולכן מעוררת התנגדות. אנחנו ממנים מקבל החלטות עבורנו משום שאנחנו חוששים מקבלת אחריות בעצמנו ומשום שצריך פוסק אחד או שאמאן אחד או טבח אחד ובקיצור: נוטל אחריות אחד להעזה כדי להנהיג קבוצה. בהנהגה ההחלטות אף פעם אינן פופולאריות. הן לוקחות את הקבוצה אל מאמץ, אל דם, יזע ודמעות והימור על דפוסים חדשים ומי שחושב שיוכל להשיג תוצאות ללא קושי משקר לעצמו ולאחרים.

הדת הצרכנית מתמצה בשתי הנחות: מגיע לי, אם זה לא טוב לי אפשר להחליף. שום דבר על אחריות אישית כלשהי, מחויבות, התמודדות או נאמנות. רק אחריות של בעלי החנות. הדת הצרכנית גורמת לנו להתעלם מסוגיות מוסריות ואתיות ולהתייחס אל מובילים ושליחי ציבור כאל אבקות כביסה. בזאת נשמטת המהות של השליחות הציבורית והנבחרים עצמם יחד עם מוסדות החוק, השיפוט והאכיפה נשחתים פנים וחוץ. סוגיית האחריות נמדדת בערכי ההפרטה בעלות תועלת והופכת לפסיכוזה חברתית וכך גם ערכים של סולידאריות, מוסר ואתיקה נמוגים.

הצרכן אומר: אפשר להרביץ לרופא בחדר מיון משום שהשירות שלו לקוי לדעתי. הוא לא מתייחס אלי מספיק. אפשר להכות את המורה משום שהשירות שלו מזלזל בי לדעתי, הוא מעיז לכעוס עלי. אפשר לזרוק ראש ממשלה נבחר משום שסיפרו לי שהשירות שלו לא נכון. ספורט הדמים צומח דרך האישור להחליף אחראי אם הוא לא נוח ולהשבית מערכת באלימות. למה? ככה. כי לא נוח לי. מגוננות יתר הגענו לפינוק מושחת ומשחית.

מדינת ישראל התחמנית, השבויה בכפייה של דתיות צרכנית, שלחה את ראש ממשלתה להחליט על המלחמה. הקול הקולקטיבי קרא לנקמה אז בילד המעצבן שמעבר לגבול ואותו קול קולקטיבי קורא לנקמה כאן. המוצר לא מצא חן בעיניה. עכשיו היא רוצה לשרוף את החנות ובראש הקוראים לשריפה והשורפים או הדוקרים נמצאים כל מי שחושבים שהמוצר שלהם יותר טוב. אולי.

על הדוכיפת


doves.d.m.tlv.1996


על הדוכיפת

מתוך סיפורים על גבריות וזיכרון



''מנטיק אל טייר'' הוא סיפור ''כנסת בעלי הכנף'' של המיסטיקן הפרסי פריד אל דין אבו טליב מוחמד בן איברהים עטאר, וזה קיצור סיפורו:

הריבון הנעלם של בעלי הכנף, הוא הסימורג, השיל בארץ התיכונה נוצה נפלאה מכל תיאור. בעלי הכנף שמאסו באבדן הדרך והסנוורים השוררים ביניהן מקדמת דנא, מחליטים להתחקות על עקבותיו בהנהגתה של ציפור הדוכיפת. בעלי הכנף יודעים כי פשר שמו של ריבונן הוא ''שלושה מניינים של בעלי כנף''. כן יודעים בעלי הכנף כי מישכנו של הריבון ניצב על ''אלכאף'', הלוא הוא ההר המקיף את הארץ כולה וכך יצאו להרפתקה שאין קץ לה: המחפשים חוצים את שבעת ההרים ואת שבעת הימים. שמו של הים הלפני אחרון הוא ''אבדן עשתונות''. שמו של הים האחרון הוא ''אִיוּן''. רבים עורקים בייאושם, אחרים נספים. שלושים, שנצרפו מדרך המַתלאה, דורכים על במתי ההר של הסימורג. אז כאשר הם נושאים מעלה את עיניהם הכלות הם תופסים כי הם הם הריבון הנעלם והוא כל אחד מהם וכולם יחדיו.

הסִימוֹרְג היא ציפור אגדית במיתוסים האיראניים ומקור השראה סוּפי. על פי ויקיפדיה, השם כולל כנראה משמעות נוספת: סי מורג; שלושים בפרסית. המעשה הסוּפי של 'כנסת בעלי הכנף' מוזכר בהערה החותמת של הסיפור 'ההתקרבות אל אלמותאסים' של בורחס שתורגם לעברית בידי יורם ברונובסקי (הוצ' הקיבוץ המאוחד). בשיחה על כוס קפה במטבח בגבעתיים, סיפר לי צבי גילת שקיבל מאלמוני שהיה חניך בקבוצת סוד של גורדג'ייף עותק קרוע וחסר כריכה של התרגום האנגלי הישן (Conference Of The Birds, Routledge & Kegan Paul, London, 1954 מצרפתית (C.F.Nott עם איורים בסגנון פרסי של קייט אדמסון. תרגום מחודש הופיע בשנת 1984 בסדרה הקלסית של פינגווין. יש כנראה קשר גם לאגדה הערבית על הדוכיפת בעיבודו של ביאליק ולבריכה שבסוף המעשה, שבה הציפורים רואות/בוראות את צלמן. על אותם קווים של בריכת העולם, הרוטטים תדיר בין משיכת הכבידה והמעוף הצנטריפוגלי, צצות להן לפתע שלושים הציפורים מבית הכלוב שבתל רומיידה בחברון, בעדותה של רג'אא אבו עיישה, בת שבע-עשרה, במאי 2005 באתר ''בצלם''. הודות לח. פוגלמן מצאתי אותן מופיעות גם אצל סלמן רושדי בתארו את אביו מוכה השבץ של ד''ר אדאם בספרו ''ילדי חצות'' (1981). באופן טבעי עולה הקשר לביטוי ''ציפור הנפש''. הפניקס המערבי שמקורו בחול המצרי (אורשינא עפ''י רש''י), הפאנג הואנג הסיני המתגלה רק בזמנים של שלום ושגשוג, הזיז במיתולוגיה היהודית שהושווה לסימורג, והרוק(ה) הפרסי היכול לשאת שמונה פילים הם כנראה השלכות של אותה רוח. המעשה הועלה לבמה על ידי המיסטיקן פיטר ברוק. קיימת גם גרסת ג'אז נחשבת משנות השבעים של הקוורטט של דייב הולנד. בית מפורסם מן היצירה הוא:

בואו, אתם הפּרוּדים, האבודים, אל ליבּת משיכתכם (או: משיחתכם)
והֶיוּ למראה הנצחית בה חזיתם
קרינה שנדדה לפלא אל מרחבי האופל
חוזרת ושבה אל דממת שמשכֶם.

יום שלישי, 27 במאי 2008

חגורה שחורה black belt


חגורה שחורה

יוּאַן היקר, אח הקרטה-קונג-פו שלי. מאיר יהל נפטר. מאיר יהל, חלוץ אמנות הקרב בארץ, מייסד שוטוקאן ישראל. אלה היו שנות השבעים, ואנחנו למדנו בירושלים, התאמנו בבית הילד, האימונים המיוחדים היו בגבעת רם באוניברסיטה, וריחות היסמין והרוזמרין כיסו גם את רחביה וגם את הקטמונים וגם את קריית יובל וגם את העיר העתיקה והר הצופים נוכח המדבר.

הרבה שנים אחרי כן, לפני חודשיים, נסעתי להר הצופים להיפגש עם מי שהיה לבכיר המורים. הר מיסטי של אבן גיר ומבני אבן מבדיל בין עיר הזהב למדבר. תעיתי בקמפוס הלבן בין שיחי הרוזמרין שהשתרשו בשכבת האדמה השחורה הדקה שכיסתה את הסלע, עד לפסגתו מוכת השמש של ההר. תועה גם הוא הגיע האיש שקבעתי איתו. שום דבר אינו מקרי, הוא חייך. מצאנו מגן באחת הפינות המוצלות. לקראת סיום הפגישה הגיעה אליו ההודעה בטלפון שמאיר אושפז. נפרדנו.

ביקרתי אצלו בבית החולים הענק יומיים אחרי כן לפני שיעור טאי צ'י. לא היו מבקרים לידו. הפנים שלו נראו פתאום צעירים מאוד כאילו ירד מהם מתח רב. הוא איבד את כושר הדיבור לחלוטין. הוא זיהה אותי, עיניו גדלו והוא חייך, לאחר זמן כיווץ את שפתיו קדימה וניסה לקמט את מצחו בצורה האופיינית לו לפני דיבור, ניסה שוב לחייך ובכה. אני יודע שבכי ותגובה רגשית יכולים להיות תופעה שכיחה בעקבות אירועים מוחיים. נשארתי איתו כעשר דקות, הנחתי יד על ראשו, הוא נרגע ואחרי כן הלכתי. הבטחתי שאחזור, אך שוב נוכחתי לדעת שכל מה שקורה הוא חד פעמי ובלתי חוזר. זו הייתה פרידה. כשהגעתי בפעם השנייה היו שם תלמידים שלו ואולי מי שאני חושב שהיו ממשפחתו ולא היה זה מקומי. סבתי על עקבותיי. הוא נפטר לפני כחודש בשתים עשרה לאפריל.

הוא היה לוחם מלידה והחשמל סביבו היה טבעי. בכל פעם שנכנס לחדר האוויר היה מתעבה. בנוכחותו האנשים דיברו אחרת וחישבו את תנועותיהם. בשנים האחרונות דרך הכתיבה והספרים והמחקר נוכחתי לדעת כמה צעירה האמנות הזאת. הקרב, שהוא חלק בלתי נפרד מהאנושיות שלנו, הולך ומתגלגל בתופעה תרבותית ודתית חילונית כשדה לגילוי וטיפוח עצמי, לתקשורת בין אישית, למפגש עילאי, לחיבור, ועושה במאות האחרונות את הצעדים הראשונים כאמנות מוכרת.

הוא, מאיר, כיוצר, לאחר שהקים כאן את המבנה של שוטוקאן ישראל, המשיך בחיפושים בלי הפסקה. אנחנו יודעים שהדמון הזה שהופך אנשים לרדופים, גורם לסביבה שלהם חוסר נחת ובמיוחד אם זאת סביבה מסודרת ומבוגרת. לא פשוט, ולא תמיד מובן, מסומן, ועם בדידות קבועה, אבל משהו חי ופועל. מי שעיניו דולקות כאשר הוא מדבר על עשייתו, נושא ייעוד. וזה גם מקור המשיכה. גם אתה, יואן, חלק מהמהות היוצרת הזאת של נודדים, ילדים נצחיים, מחפשים ואמנים נסתרים שאף אחד מהם לא אמור להיות נורמטיבי או נחמד או מצליחן אלא רק לקיים את היעוד שלהם בעולם.

חשבת פעם מה היעוד הזה? היעוד הזה הוא ליצור חלום. אמנות החלום. אלה יוצרי הערפל החי שכאשר אנחנו פוסעים אל תוכו העמום בבקשת תשובה הוא לובש ממשות סביבנו ומתגשם לרעיון, למציאות, סביבה ועולם. וזה מדהים. אין הרבה אנשים שמתמידים בחלום. ומאלה שכן חולמים אין הרבה שהחלום שלהם מצליח להפוך לעולם בר קיימא. ומאלה שמצליחים לא תמיד העולם הזה שנוצר הוא עולם אוהב. עוד יותר מדהים הוא שהחולם לא עושה את זה מתוך כוונה אלא מתוך דחף. זה מה שהוא צריך לעשות ויש בזה משהו מקידוש השם. ללא הבנה, וגם ללא תקווה להבנה, אולי אנחנו יודעים ללא מילים, כי עשייתנו, שתמיד בעינינו נחשבת לכישלון, תהיה אי פעם השראה ליוצר אחר ושרות.

ועוד פן טרגי הוא שמי שנמצא בעולמו של החולם הוא בעצם סוג של חייל. אפילו אם אתה גנרל אתה עדיין חייל. עמוק מתחת לפני השטח גם היוצר החולם מרגיש את זה, ומכאן בא חיוכו, וגם החייל השחקן מרגיש את זה כך שההתנגשות היא בלתי נמנעת. היוצר יכול לוותר כי יש לו דחף ויכולת להמשיך ולחלום הלאה. השחקן שהרג את הבמאי שלו צריך למצוא במאי אחר או להיות במאי בעצמו וזה טראגי לא פחות כי הוא צריך להרוג את החייל וגם לוותר על עולמו הישן. למי כבר יש אומץ לעשות כאלה דברים? רק למשולחים כנראה, שחולמים עבורנו את העולם. ומה קורה שמשולח נפגש במשולח? הם מזהים אחד את השני בלי מילים ויודעים בלי לדעת שגם הפרידה שלהם מחויבת מציאות.

אחד ממשיך לחפש, אחד הופך למורה, אחד נותר תלמיד, אחד עושה תורתו קרדום, אחד עושה שם, אחד מאבד את שמו, אחד נואש ונוטש, אחד נואש ונשאר, אחד מוותר ועובר, אחד יכול להיעלם, אחד לחלות, אחד למות בחדרי היער או בחדרי המדבר, אחד יכול להתכנס לענייניו.

אלה היו שנות השבעים, ואנחנו התאמנו בבית הילד, והאימונים המיוחדים היו בגבעת רם באוניברסיטה, וריחות היסמין והרוזמרין של ירושלים כיסו גם את רחביה וגם את הקטמונים וגם את קריית יובל וגם את העיר העתיקה והר הצופים נוכח המדבר. בהדרכתו, בעולמו, כל החבטות והבעיטות והעמידות הארוכות היו הנקישות שלנו על דלתות התודעה בהמתנה אינסופית שאולי ייפתחו פעם ואפילו לסדק צר. היה או לא היה. מאיר יהל היה האיש והרוח והאימון. ואחריו, מעבר לאלף, חי עולם שלם מחויב, נחוש וערכי של מורים, בכירים ובתי ספר ותלמידים. יהי זכרו ברוך.

יום שני, 26 במאי 2008

יעקב. אילזה לסקר-שילר

avit.d.m.1990.

יעקב

אילזה לסקר-שילר
מגרמנית: יהודה עמיחי

יעקב היה הפר של עדרו.
ברמסו בפרסותיו,
נתזה האדמה תחתיו.

שאג והשאיר את אחיו המנומרים,
רץ לתוך יער עד אל הנהרות,
לעצור שם את דמו השותת מנשיכות קופים.

בעד הכאבים העיפים בקרסוליו
צנח קודח לפני השמים,
ופני השור שלו בראו את החיוך.

יום שישי, 23 במאי 2008

בנו של סוחר האסלות הוא משורר


b3, 1996


בנו של סוחר האסלות הוא משורר.

בנו של סוחר האסלות הוא משורר.
סוחר האסלות אינו יודע מה לעשות.
סוחר האסלות רוצה לבכות.
העסק, הקשרים, העתיד, הספקים
הכל נראה לו נשטף לביוב.
בנו של סוחר האסלות הוא משורר.
כשחרבן כשהיה קטן כבר ידע
על מה הוא יושב.
זה פינה לו הרבה זמן למחשבות
על יחסים.
בינו לבין האסלה, בינו לאביו,
ובינו לכספים.
היציאות היו הקלה וסיבוך גם יחד.
מצד אחד ברוך שעשני נקבים נקבים
חלולים חלולים.
מצד שני לדעת שכל פעם
אתה מחרבן על הרכוש המשפחתי
זוהי תחושה מסובכת.
לא הייתה לו ברירה. הוא הפך למשורר.
אביו מורט את שערותיו
אמו די נואשת
השירים הם חרא הם חושבים.
החרא הוא שירה, הם יודעים.

פרפרים


h13. d.m. 1983


הגהינום היה הרבה יותר מוזר. בחוץ היה סופר עם שלט אדום כמתבקש שהציע הכל בזול מאוד והפקיע מחירים, על חטיבת הרעש מופקדים שכנים שחלקם סובלים מפיגור, גנבים הסתובבו סביב הבלוק בלילות, והלהבות, הלהבות המפורסמות לא נראו בכלל. הן בערו בתוך חדרי הלב והבטן של כולם מסביב. לחלקם יצא עשן מהפה והאף דרך מנקזי עשן עם פילטרים של עשבים חומים שהותירו משקעי זפת כדי שלא יציתו את הסביבה. חלקנו ניסינו לצנן את הלהבות עם משקאות שקופים. המשקאות רק הבעירו את הראש כך שהיינו עסוקים בו במקום בלב הבוער. גם כן נחמה. הכל נראה כל כך נורמאלי. בלילה ישנו אפילו עם סדינים. מפליא שהצלחתי לישון בכלל. הייתי קם לפנות בוקר, עוד חלק פנימי אוכל באש השחורה הזאת ומשתין אפר לח. על הרצפה מונחים אלפי פרפרים של נשיקות מתות שהתגלמו לסלילי אבק אפורים. כשעוברים לידם הם מתגלגלים חסרי משקל הצידה.
נורא היה לראות אותה במיטה לידי. נוחרת מפעם לפעם, נאנחת, חורקת שיניים בהתמדה, קרה כלפי חוץ עד שציפורני הרגליים היו תכולות אפורות. אבל בפנים הלהבה מייבשת ומכווצת את עורה, קמט קל מופיע, מתקשה ונקבע. הצפייה בחלקים הנשרפים בלי יכולת לעצור אותם היא הקשה מכל. בעיתונים המרשרשים המוטחים בדלת הכניסה המשוריינת יש עסקאות להחלפת חלקים שרופים בחדשים לשריפה. נורא היה לראות את עיניה נפתחות בבוקר. לא מכירה אותי. קמים, מחרבנים, משתינים, מתלבשים, מתרחצים, שותים משקה שחור חם שמערבים בו לבן קר, הולכים. צריך לזכור לנשום.

בלוז שבת

sometimes. d.m. 1998
בלוז

שעון השבת מראה על אחת עשרה וחצי.
למרות שעדיין מצב הרוח שלי אופטימי
אני כבר חשה את הידיעה המדכאת
שביום החופש והשחרור שלי
אין לי בעצם מה לעשות.
אני אשה. גופי רותח.
אני אוהבת מוזיקת רוק חזקה.
ובני הוא כבר גדול.
אני שונאת את שבת אחר הצוהריים
אני שונאת את שבת אחר הצוהריים
היכן כל ההבטחות של חיי
הערב שיורד הוא חיי המתבזבזים
אני בוכה כי אינני יכולה לעצור את זה
הדיכאון של שבת אחרי הצהרים
השבת נגמרת כמו כל חיי עד עכשיו
אני מרגישה מרומה
איני יכולה לעצור את זה
אף אחד לא יכול לעצור את זה
כמו הוסת
ההבטחה נוזלת בין ידי
אל תספרו לי על המציאות
אל תראו לי סרטים
אל תנסו להרדים אותי.
זאת ההבטחה של ילדותי
אני החיילת הטובה שלכם בחיים
איך יכולתי להיות כזאת מטומטמת
מי אתם שם מאחורי מסך החיים?
אני לא מסוגלת להבין אתכם צוחקים
כלואים בין חתיכות האוכל שלכם
האם גם אתם סובלים
מהבלוז השמיימי של סוף החיים
במוצאי השבת שלא קיימה את הבטחתה
היכן הדלת החוצה ידידי?
מצפה לדפיקה בדלת כל חיי
אינכם יכולים להציע לי נחמה אהוביי
מחר כבר אקבור את עצמי בעבודה
עד לבלוז של השבת הבאה
כמה אפשר לטמטם את הראש עם חפצים
כמה סרטים כבר אפשר לראות
הו, בסוף אתכווץ לאט כשאני משחקת ברידג'
שערי צבוע כחול עורי אינו חדש יותר
על מנת להשתיק את הקולות הדומעים בראשי
אשר מספרים לי בשבת אחרי הצהרים
כי חיי מטפטפים בין הסדינים הבהירים
כאשר הדלת שותקת.

יום שלישי, 20 במאי 2008

פטיש hammer




























איציק פטיש מצלם רגעים בודדים כמו שעושה שירת ההייקו. איציק משתמש בשתי עדשות: האחת היא רשת הפרפרים הטכנית של המצלמה, והשנייה היא הרבה יותר עמוקה ובנויה מן המארג הנופי והאנושי של ילדותו בשפלה הפנימית. דרכה הוא לוכד רגעים קטנים של עלה, טיפה, עץ, אבן ואש שקורנים אלינו סולידריות שהיום נדחקת הצידה, עונתיות שהיום פוסחים עליה, ופלא של חיים שאין לו תג מחיר עלות ותועלת. למרות שהצילומים עכשוויים הם למעשה צילומיה של ארץ ישראל שלפני שנות השבעים. למעשה הוא עושה עבודת הנצחה לפינות הקטנות ולאלוהי הדברים הקטנים בזמן שהם נכחדים בקצב מהיר מאוד תחת מבטנו. תסתכלו כדי שתוכלו לחוות מחדש את זיכרונכם שלכם כשהיינו ילדים וגדלנו בין סביונים, סתווניות, חול, אופק, סברס, יורה, מלקוש, חמסין וטל.

יום שני, 19 במאי 2008

חמור אחד שנעצב


צילום: פיטנגו. יצחק פטיש, פרדס חנה, כרכור, 2008 Izak Patish: Pitango


חמור אחד שנעצב
כריסטיאן מורגנשטרן

מגרמנית: רפאל אליעז, פרחים מכל השדות.


חמור אחד שנעצב
דיבר אל אשת נעוריו:

אני שוטה, שוטה גם את
מוטב למות, נמות מיד.

וכפי שבעולם נהוג
עוד חי חיי שלוה הזוג.

משה ויהושע. אלזה לסקר שילר


izak 1, avit, 1990


משה ויהושוע

אלזה לסקר שילר

מגרמנית: יהודה עמיחי



כשמשה היה בגיל האלוהים

הוא לקח את היהודי הפראי יהושע

ומשח אותו למלך על שבטיו.


אז עברו געגועים רכים בישראל -

כי לב יהושע הרווה כמעין.

הגוף היהודי של עם התנ"ך היה מזבחו.


השפחות אהבו את אחיהן המוכתר -

שערו בער במתיקות כסנה קדוש;

ובת צחוקו ברכה את כוכב המולדת הנכסף,


שאותו ראה עין המוות הזקנה של משה עולֶה,

בצעוק נשמת אריה לאה שלו אל אדוני.

יום שבת, 17 במאי 2008

געגועים yearning


Momentary reflections on movement 2. Givatime 1997


גַּעְגּוּעִים



אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, רֹאשִי צוֹנֵחַ עַל כְּתֵפֵךְ הַמְּדֻיֶּקֶת
כְּמוֹ נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי, כְּמוֹ פְּתִילַת מִדְבָּר
אֲוִיר מָלוּחַ אֶת עֵינַי עוֹטֶה וְחוֹל הַדְּיוּנָה הַבָּהִיר נָמוֹג בְּצֵל יָרֵחַ בַּר
שוּב נִשְבָּרִים גַּלִּים בְּקֶצֶף, אָזְנִי שוֹמַעַת אֶת הָרֶסֶס מִתְפַּזֵּר וְנֶעֱלָם,
גּוּפִי בְּגַעְגּוּעַ מִתְכַּנֵּס, גּוּפֵךְ קוֹרֵן זָהָב לָבָן
הָרוּחַ עַל סוּסוֹ רוֹחֵף, זוֹרֵעַ רְסִיסִים מְנַצְנְצִים שֶל חוֹל
כֹּה רְחָבָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה,
כָּל כָּךְ כְּסוּפָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה הַחֲשֵׁכָה.
אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, שְׂפָתַי כְּבֵדוֹת בְּשֵלוֹת,
הַפְּרִי עוֹמֵד לִפֹּל, עֵינַי כֵּהוֹת,
נַשְּׁקִינִי עִם הָרוּחַ, עִטְפִי אֶת כָּל גוּפִי בְּשַׁיִשׁ רַך,
עוֹרְקִים כְּחֻלִּים עוֹטְפִים אֶת הַמִּזְרָח
וּמִמִּצְרַיִם בָּא, רוֹכֵב, עָטוּף אִגֶּרֶת, מִלִּים נוֹשְבוֹת מִן הַגְּלִימָה הַבְּהִירָה
אֲנִי אוֹמֵר ''...הוֹ..., הוּא... אוֹמֵר...''
הַסְכִּיתִי, הוֹ, הַסְכִּיתִי... כִּי שָב הַזְּמַן לָנוּעַ בַּפְּרֵדָה.
עַל חוֹד הַסֶּלַע הָאָפֹר כָּתֹם נָסוֹב הָרוּחַ הַזּוֹרֵעַ בִּקְרָעִים
(עָנָן חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַלְּבָנָה הַמִּתְכַּהָה)
וְאֶת עֵינַי עוֹטֵף סוֹגֵר עִם בַּד כָּחֹל,
הוֹמֶה לִבִּי כָּסוּף, נָמוֹג, אֶתְמוֹל
וּבְמֶרְחָק הַהוּא בְּתוֹךְ גּוּפֵךְ הָרַךְ
שָׁם רוּחַ מְתוּקָה לוֹחֶשֶת,
שְכַח, תִּשְׁכַּח,
שָכַח

יום שישי, 16 במאי 2008

אנליזה של אהבה בבית המשוגעים. Love In The Asylum Analysis

Long nude blue hamsin, 1988


אנליזה של אהבה בבית המשוגעים
דילן תומס
מאנגלית: ד.מ.


זרה הגיעה
לחלוק עמי את חדרי בבית ראשה מסובב
נערה מטורפת כציפורים

מבריחה את לֵילו של הפתח בזרועה פלומתה.
מֵיצר במיטת מבוכים,
היא מתעתעת בבית עמיד-שמיים עם הכנסת עננים

ועוד מתעתעת בהליכה את החדר הבָּעוּת,
משוחררת עד מוֹת,
או מַדְהֶרֶת אוקיינוסים הזויים של רובְעי הגַברות.

היא גמרה כדיבוק
המודֶה באור המתעתע דרך הקיר הנותֵז,
רדופת שמיים רבים

היא רודֶמֶת באבוס הצר בעודה מהלכת עפר
בעודו קם מתעורר לרצונה
על לוחות בית המשוגעים שנשחקו עד דק מדמעותיי המהלכות.

ובאור נלקחתי בזרועותיה לבסוף ובסוף-סוף
יכול אני מבלי ליפול
לשאת את החֶזיון הראשון שהצית אש בכוכבים.



Love In The Asylum Analysis
Dylan Thomas

A stranger has come
To share my room in the house not right in the head,
A girl mad as birds


Bolting the night of the door with her arm her plume.
Strait in the mazed bed
She deludes the heaven-proof house with entering clouds


Yet she deludes with walking the nightmarish room,
At large as the dead,
Or rides the imagined oceans of the male wards.


She has come possessed
Who admits the delusive light through the bouncing wall,
Possessed by the skies


She sleeps in the narrow trough yet she walks the dust
Yet raves at her will
On the madhouse boards worn thin by my walking tears.


And taken by light in her arms at long and dear last
I may without fail
Suffer the first vision that set fire to the stars.

יום חמישי, 15 במאי 2008

nothing

woman looks at the light, david michaeli, 1995


sergio waksman, 20th century






Split image sorceress


my nonsense is your truth


my foolishness is your honesty,


we've talked endlessly of


everything and nothing:


not yet until daybreak


when eyelids are heaviest


and time becomes ours.

By leaves we live על עלים וחיים / סר פטריק גדס / אדריכל אריה קוץ

ציור: סר פטריק גדס

על עלים וחיים
מאת: אדריכל אריה קוץ

סר פטריק גדס, מי שהגה את תוכנית המתאר של תל אביב, כתב: 
"זהו עולם ירוק, שבהשוואה אליו בעלי חיים הם מועטים וקטנים, וכולם תלויים בעלים. באמצעות עלים אנחנו חיים. יש אנשים שיש להם רעיונות מוזרים שהם חיים מכסף. הם חושבים שאנרגיה נוצרת על ידי מחזור של מטבעות. זאת כאשר העולם הוא בעיקר מושבת עלים עצומה, הצומחת תמידית ויוצרת אדמה מעלים, לא מסה מינרלית בלבד: ואנחנו לא חיים על צלצול המטבעות שלנו, אלא על שפעת יבולינו."

“This is a green world, with animals comparatively few and small, and all dependent on the leaves.
By leaves we live.
Some people have strange ideas that they live by money.
They think energy is generated by the circulation of coins.
Whereas the world is mainly a vast leaf colony, growing on and forming a leafy soil, not a mere mineral mass:
and we live not by the jingling of our coins, but by the fullness of our harvests.”

וסיפר אריה קוץ: 
כשהגיעו הבריטים לארץ, הבינו שתל-אביב צריכה תכנון. הם התעניינו ביניהם, ושמו של מתכנן הערים הסקוטי, סר פטריק גדס שתכנן את ניו-דלהי, עלה. הם אמרו, לא צריכה להיות בעיה שבדרכו להודו יעצור גדס כאן בתל-אביב להתרשמות. גדס ביקר בתל-אביב בשנת 1927, והציג את תוכנית המתאר הגאונית בשנת 1929. תל-אביב חבה לו חוב גדול. גדס הגיע מתחום הבוטניקה והביולוגיה, והתייחס לעיר כאל רקמה חיה. תוכנית גדס התבססה על הים כגורם ראשי משפיע יחד עם מערך של גינות וגנים על פי תפיסת עיר גנים. גדס תכנן צירים ראשיים שתחמו מתחמים. למשל, בן יהודה, דיזנגוף, ואבן גבירול, מדרום לצפון, ובן גוריון, ז'בוטינסקי ונורדאו ממזרח למערב, ורחובות קטנים פנימיים שעברו במתחמים והצליחו למסגר גינה פנימית. גדס הצליח ליצור מרקם עירוני אחיד הגדול ביותר בארץ, וכנראה גם בעולם, שהקנה לאזור מרכז תל-אביב והצפון הישן את חזותם. התכנון משרת את העיר עד היום. 
זאת הסכמה שאריה צייר: 

אריה מול הדף: 

הסכמה עם שורשים ועלים כמחווה לגדס:

חלק ממפת תל-אביב היום: 




  

עיצוב ורוח הדברים DESIGHN AND THE MIND OF MATTER / דוד מיכאלי

lizard 93, d.m. 2004 / David Michaeli


מבוא והקשר:

המסה "עיצוב ורוח הדברים" נכתבה בשנת 1993 על ידי דוד מיכאלי, מפתח מודל "טיפול שטח" וההתערבות הטיפולית בתווך הפתוח. הטקסט מציב תשתית פילוסופית-אסתטית עמוקה החוקרת את הזיקה שבין גיאומטריה יסודית, תודעה אנושית ומרחב. דרך ניתוח צורות היסוד, העיגול, המשולש והריבוע, מיכאלי מעמיק במושג המודול כרכיב פעיל המתרבה, מגדיר ומארגן את המציאות. מתוך המפגש בין הריק, הגריד והסדר הצורני, נחשפת הדינמיקה של התפיסה האנושית ומבטאת את הזיקה שבין הפיזי לרוחני — הלוא היא "רוח הדברים".

Context & Introduction

Written in 1993 by David Michaeli, a pioneer of field therapy and therapeutic intervention in open spaces. The essay "Design and the Mind of Matter" establishes a profound philosophical and aesthetic framework examining the relationship between elementary geometry, human consciousness, and space. Through an analysis of the primary shapes; circle, triangle, and square, Michaeli explores the concept of the module as an active, replicating entity that defines and organizes reality. Out of the encounter between the void, the grid, and formal order, the essay uncovers the mechanics of human perception, capturing the interplay between the material and the metaphysical; the very mind of matter.



עיצוב ורוח הדברים
דוד מיכאלי / 1993

Scroll down to read the English translation of David Michaeli's essay

ישנן שלוש צורות יסוד: עיגול, משולש, ריבוע. על פני דף בהיר נחתמים תווים עתיקים. שולי קו הצורה חיים כחוף וגלי הקו פועמים במרחב הרחק מעבר לנראה. רגע נראות חצרות, נתחמות בגדרות הצורה פנים וחוץ. רגע נראה דף השדה כולו, רגע נראה משחק הצורות כולו.

הריבוע קורן את עולמו בקווים בלתי נראים. ארבע רוחות השמים, ארבע הרוחות המשניות, ארבעת המקבילים, אל אינסוף הנגזרות וחזרה אל הדומם במרכז שממנו נפרש הכל. סימטריה והשתקפויות. עם קוביות מוצללות וקווי רעיון, השדה פורח ריבוע. המשולש יוצר רשת גבישית של תמיכות. ימין ומעלה, שמאל ומטה, גשרים ופירמידות מרחפות. עיגול קורן, מהדהד מעגלים על פני הבריכה. בגליו צפונים הן הריבוע והן המשולש. לא רבים הם הרואים אותו. מרכז השוויון שלו מתגשם בהפתעה, מוליד מוקדים חדשים כטיפות גשם, הולך ונפרש סביב במניפה זורחת עד למלוא היקף הקרינה הפועם. אורו נשאר בשדה, ממשיך בנסיעתו לקצות היקום, אף לאחר שהעיגול עצמו דהה. כל צורת יסוד היא מודול מכיוון שביכולתה להשתכפל.

המרחב מתקיים מגבול הצורה פנימה לתוך האינסוף ומגבולה החוצה אל האינסוף. כתמים משוכללים, אבני המשחק מתחברות. האחת לשנייה, האחת על השנייה, באלכסון, בהיפוך, בדילוג. הרווחים, חללי הריק מעצבים מקצב. יחידה ליחידה, חלל לחלל, ריק לריק, יחידות ליחידות. הרצף מעניק את נחמת הסדר. בתוכו, שוכח הפוחד לרגעים של חסד בנוי, את הדף. הוא נם. הריק ממשיך להרות צורות. כל יחידה וכל חיבור משמעם החלטה. מכאן הם משתכפלים, יוצאים הלאה לדרכם בדהרה. נדרש להחלטה מה יהיו קוויו הנבחרים של עולם הגיליון המרחף, ידי האמן המיומנות אינן טועות במידה, כיוון וצורה.

דף ריק הוא חלון מונח על הריק העמום הגדול. הלא כלום יוליד פעולה. כל שנחוץ הוא למסגר את הריק. ההנחה היא התחלת המשחק. היא יכולה להיראות לא מובנת, שרירותית, אקראית, גחמנית, לא צפויה. אקסיומה. עם ההנחה והשדה יופיע הזמן ואתו האופק, הזנית, הזווית והסימטריה. אז תופיע מיד הבחירה השנייה במדרג, היא בחירת צורה הגוזרת את קווי העולם המרחף. זו הצורה היסודית שקוויה יקבעו את אופיו של הדף, יחסיו וזמניו: זריחה ושקיעה, סתיו ואביב, לידה ומוות, אור וחושך, זכר ונקבה. צורות חולפות כענן על פני שמים ריקים. התראה את האב? את האם? את הבכור המקבל, הבן או הבת האמצעיים המורדים, את הצעירים בני הזקונים, הרפים שמחשבתם אינה קשורה? הרוח נושבת. מהו החלון דרכו הנך מתבונן? האם מרכז הכובד של הענן תואם את מרכז הכובד של החלון? מה משקלו של הענן? מהו צבעו של הרעם? התשמע את השמים? קשת יחסים ורגשות מוקרנת אל ההתרחשויות ומהן, על פני במת הדף. מרקם, מארג. הרמוניה מכה גלים המכים גלים המכים גלים. מישורים רועפים לחן במרקמים משתנים. רעם הריק מכוסה היטב. במבט מתקרב נראים הרצפים. מקרוב יותר, המודול המורכב. פנימה יותר, יחידת היסוד וחצרותיה הריקות הרחוקות. אלו דברים שהדרך להתבונן בהם היא שירה.

כל אור זקוק לחושך סביבו. כל כתם אור בחושך פעולה הוא. מחזור חדש. לצורות כולן אותו תפקיד. גם לתפריטי השפה, הסריג מעל התוהו ובראשית הייתה המלה. בסידור הצורני המלה היא כתם. בשיבוץ נכון של אמן מיומן המשמעות תשתלב לרובד נוסף ותיצור צליל על. משקל הגוף נאמד ביחס לגבולות חלון ההתבוננות, וביחס לגופים הנוספים במגרש. תמונה ''טובה'' תיגע בדבר קדום, חסר שם, נצחי ומזוהה מיידית. ''זה''. שלמות החיה בזכות עצמה. והמשורר? הה, לאחר ההחלטה אתה מחוץ לעולם, ידידי. כה עצוב.

על פניו של המצב הקיים, הכתם החדש מעורר את אותה חרדה של גילוי תאים סרטניים. משמעותו היא איום על הסדר הקיים והצגתו כיחסי. צורה חדשה, דעה חדשה. אבל, גם כתם פרוע אשר כזה, אם ניענה ונחזור על הפעולה שוב ושוב, גם הוא ייצור תבנית פעולה, תבנית של צורה. כיוונים חדשים מהוססים יסתמנו כתעתועים מתחת לערפילי התווים והכתמים המצטברים. בעקבותיהם יתגלה מקצב יסודי וממנו תגיח תבנית נוף שלמה שאינה אלא השיקוף שלנו כבוראי או יוצרי הפעולה. מופתעים, אנו מגלים את עצמנו. ברגע שאחד מזהה סדר, בו זמנית, הוא מזדהה. החתמה! אולם הסדר אינו מבטא ערכיי טוב או רע, אלא מייצג דרך בלבד. אז, בהופיעו, חוגג, הוא הדבר שייבחר על ידי הנידון הנבוך, הנמשך אל היש. שוב לכד הריק את המתבונן.

ראו את הכיוונים! ראו את המקצב! ישות המודול יכולה להיות צורה נראית, גוף, פעולה, צליל, מגע , ריח, זיכרון, רעיון, חי, צומח, דומם ולמעשה כל תופעה והרכביה המסוגלת לסכם תנועה ולהשתכפל. המודול הוא משפט. במובן זה הוא מגדיר, מחלק, מפלה. המודול הוא דבר פעיל. הוא יוצר מרחב, סביבה ועולם באמצעות רשת היחסים שהוא מקורה. גם רעיונות מופשטים או מאד מורכבים, יוצרים גריד ברגע היותם מודול סגור שניתן לשכפלו. כך הכרנו את קווי המרחב שנוצרו מהלחם, מעשרת הדיברות, הדיאלוגים של אפלטון, הצליבה, הקוראן, מכונת הדפוס של גוטנברג, מהמניפסט הקומוניסטי, או מאישיותה של מרילין מונרו. הם יוצרים סביבה והיבט טכנולוגי מעצם היותם מודל לשכפול.

מפעל מייצר הן את המוצר והן את הצריכה ויוצר סביבה הנגזרת ממנו. במידה רבה הנשק מייצר את המלחמה. המכונית מייצרת את הכבישים. מילים ומראות מייצרים תודעה. כלל לא בטוח שזהו החלק המובהק שאנו רוצים לחיות לפיו, אבל כל זמן שאין פעולה ויצירת מודול חליפי זה יהיה היש. מסה זאת הנופלת לבריכת הסביבה יוצרת קווי השפעה הגזורים ממנה וכמובן את אופציית השכפול עד שהיא יכולה לרצף את כל המרחב. כל המרחב, למעשה, מעוצב לפי אותו גורם יסוד וכל המתקיים במרחב זה, נשלט על ידי קוויו וכיווניו. יתרה מזאת, כל פעולה שתתבצע במרחב זה תנוע לאורך אותן קואורדינאטות שממשיכות להיווצר מהיש המקורי הממשיך להדהד או מזיכרונו המהדהד גם הוא.

לפיכך הדרך היחידה להיחלץ משם היא להפנות את הגב ולהתעלם. לא להשתמש בעולם זה. כאשר אני עושה זאת, אני מאפשר לעצמי לנוע בתוך חלל ריק מוכן לפעולה חדשה, אשר אם תתהווה בצורה מגובשת דיה, תוכל ליצור יש אשר גליו יצרו רשת יחסים חדשה וכך המשחק נימשך לאין סוף.

כאשר אני מגיע להבנה של גריד, אני נוטה לתפוס ולשפוט את כל העולם על פיו ועל פי המקור אשר דרכו נגלה לפני הגריד. זוהי כמובן ראייה חד ממדית ותמימות שגוררת בעקבותיה קנאות על כל נספחיה. יתר על כן, הרבה מחפשים מוצאים כראוי להזדהוּת רק את הכיוונים המוגדרים ואינם רואים כלל את המקור או המודול היסודי שקבע אותם. אלו ממש שוטים, לפעמים שוטים רצחניים, בהיותם מעריצים עיוורים, נוסעי חינם של הכיוון ושל היכולת לפעול כדבר המצדיק את עצמו לבדו בעצם קיומו, וכמעניק ביטחון.

אינסוף גופים יוצרים אינסוף רשתות. העולם קורן. חסר הפחד יעזוב את הגריד הבטוח שזיהה. עתה כשיש ביכולתו לזהות כל גריד, אפשר לשוטט על פני הסבך. מתוך הכאוס האינסופי נוצרת תבנית העשייה הנכונה לאותו רגע והיא הביטוי של רוח אלוהים, רוח הדברים. 



A Gemini English translation of David Michaeli's essay

DESIGN AND THE MIND OF MATTER

David Michaeli


There are three primary shapes: circle, triangle, square. Upon a bright sheet of paper, ancient characters are inscribed. The edge of the shape’s line lives like a shore, and the waves of the line pulse in space far beyond the visible. For a moment, courtyards appear, bounded by the fences of shape, inside and outside. For a moment, the entire field of the page appears; for a moment, the entire play of shapes.

The square radiates its world through invisible lines. The four cardinal points, the four ordinal points, the four parallels, unto the infinity of derivatives and back to the inert matter at the center from which everything unfolds. Symmetry and reflections. With shaded cubes and lines of thought, the field blossoms into a square. The triangle creates a crystalline network of supports. Right and upward, left and downward, floating bridges and pyramids. A radiating circle echoes circles across the face of the pool. Hidden within its waves are both the square and the triangle. Not many see it. Its center of equilibrium manifests by surprise, birthing new focal points like raindrops, continually fanning out in a glowing sweep to the full perimeter of its pulsing radiation. Its light remains in the field, continuing its journey to the edges of the universe, even after the circle itself has faded. Every primary shape is a module, by virtue of its capacity to replicate.

Space exists from the boundary of the shape inward into infinity, and from its boundary outward into infinity. Intricate patches, the game pieces connect—one to another, one upon another, diagonally, in inversion, by skipping. The gaps, the empty spaces, shape a rhythm. Unit to unit, space to space, void to void, units to units. Continuity bestows the consolation of order. Within it, the fearful one forgets—for moments of constructed grace—the page. He sleeps. The void continues to conceive shapes. Every unit and every connection signifies a decision. From here they replicate, setting off on their way at a gallop. A decision is required as to what the chosen lines of the floating sheet's world shall be; the hands of the skilled artist do not err in measure, direction, or form.

A blank page is a window laid upon the great, dim void. The nothingness will give birth to action. All that is necessary is to frame the void. The premise is the beginning of the game. It may appear incomprehensible, arbitrary, random, whimsical, unexpected. An axiom. With the premise and the field, time will appear, and with it the horizon, the zenith, the angle, and the symmetry. Then, immediately, the second choice in the hierarchy will appear: the choice of shape that dictates the lines of the floating world. This is the primary shape whose lines will determine the character of the page, its relationships, and its times: sunrise and sunset, autumn and spring, birth and death, light and darkness, male and female. Shapes pass like a cloud across empty skies. Do you see the father? The mother? The receiving firstborn, the rebellious middle son or daughter, the fragile youngest children whose thoughts are unbound? The wind blows. What is the window through which you gaze? Does the cloud's center of gravity match the window's center of gravity? What is the weight of the cloud? What is the color of the thunder? Do you hear the heavens? A spectrum of relationships and emotions is projected unto and from the occurrences, across the stage of the page. Texture, weave. Harmony sends forth waves that strike waves that strike waves. Planes trickle melody in shifting textures. The thunder of the void is well covered. Upon closer inspection, the continuities are revealed. Closer still, the complex module. Inward further, the foundational unit and its distant, empty courtyards. These are things whose way of contemplation is poetry.

Every light requires darkness around it. Every patch of light in the darkness is an action. A new cycle. All shapes share the same role. So too the menus of language, the grid over the chaos, and in the beginning was the word. In the formal layout, the word is a patch. Placed correctly by a skilled artist, the meaning will integrate into another layer and create an overtone. The weight of the body is assessed relative to the boundaries of the window of observation, and relative to the other bodies on the field. A "good" picture will touch upon something ancient, nameless, eternal, and instantly recognizable. "This." A completeness existing in its own right. And the poet? Ah, after the decision, you are outside the world, my friend. How sad.

On the surface of the existing status quo, the new patch arouses the same dread as discovering cancer cells. Its meaning is a threat to the existing order, exposing it as relative. A new shape, a new opinion. Yet even such a wild patch, if we yield and repeat the action again and again, will also create a pattern of action, a pattern of shape. Hesitant new directions will mark themselves as illusions beneath the mists of accumulating characters and patches. In their wake, a foundational rhythm will be revealed, and from it a complete landscape pattern will emerge, which is nothing other than our own reflection as the creators or originators of the action. Surprised, we discover ourselves. The moment one identifies order, simultaneously, one identifies with it. Imprinting! Yet order does not express values of good or evil; rather, it represents a path alone. Then, as it appears, celebrated, it is the very thing that will be chosen by the bewildered condemned, drawn toward that which exists. Once again, the void has trapped the observer.

Look at the directions! Look at the rhythm! The entity of the module can be a visible shape, a body, an action, a sound, a touch, a scent, a memory, an idea, the living, the vegetative, the inert—and indeed any phenomenon and its compositions capable of summarizing movement and replicating. The module is a sentence. In this sense, it defines, divides, discriminates. The module is an active thing. It creates space, an environment, and a world by virtue of the network of relationships it originates. Even abstract or highly complex ideas create a grid the moment they become a closed, replicable module. Thus, we have come to know the spatial lines created by bread, the Ten Commandments, the dialogues of Plato, the Crucifixion, the Quran, Gutenberg’s printing press, the Communist Manifesto, or the persona of Marilyn Monroe. They create an environment and a technological aspect by the very fact of being a model for replication.

A factory manufactures both the product and the consumption, creating an environment derived from it. To a great extent, the weapon manufactures the war. The automobile manufactures the roads. Words and sights manufacture consciousness. It is by no means certain that this is the distinct reality by which we wish to live, but as long as there is no action and no creation of an alternative module, this will remain that which exists. This essay, falling into the pool of the environment, creates lines of influence derived from it, and naturally the option of replication, until it can pave the entire space. The entire space, in fact, is designed according to that same primary factor, and everything existing within this space is governed by its lines and directions. Furthermore, any action performed within this space will move along those same coordinates that continue to be generated from the original, actual existence that continues to echo, or from its memory, which echoes as well.

Therefore, the only way to escape from there is to turn one's back and ignore it. Not to use this world. When I do this, I allow myself to move within an empty space, ready for a new action, which, if it becomes sufficiently consolidated, will be able to create a reality whose waves will generate a new network of relationships, and thus the game continues unto infinity.

When I arrive at an understanding of a grid, I tend to perceive and judge the entire world according to it and according to the source through which the grid was revealed to me. This is, of course, a one-dimensional view and a naïveté that brings fanatical zeal in its wake, with all its appendages. Moreover, many seekers find worthy of identification only the defined directions, failing to see at all the source or the primary module that established them. These are utter fools, sometimes murderous fools, being blind worshippers, free riders of the direction and of the capacity to act as something that justifies itself alone by its mere existence, granting a sense of security.

 Infinite bodies create infinite networks. The world radiates. The fearless one will depart the safe grid he has identified. Now that he possesses the ability to identify any grid, one may wander across the thicket. Out of the infinite chaos, the right pattern of action for that moment is created, and it is the expression of the spirit of God, the Mind of Matter.

Givatayim, 1993

 

 

 



יום שני, 12 במאי 2008

הקיבוץ


שדה חרוש. יצחק פטיש, 2007


הקיבוץ כעידן חדש

הקיבוץ הוא המסד הרעיוני והרוחני של ישראל, וההתגשמות המוצלחת ביותר בעולם של החזונות האוטופיים שהחלו להופיע במערב מן המאה השש-עשרה ועד לשיאם במאה התשע-עשרה במטרה לתת מענה לעיר התעשייתית ולהציג אלטרנטיבה ודגם של חברת מופת המפתחת בקיומה את סביבתה. הרומן האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד" הוא אגדת עתידה של הציונות. הרעיון הצעיר והחדש של הקיבוץ נשען על בית הכנסת הדמוקראטי הראשון במצדה שעוצב כמו חדר תרבות בקיבוץ והזמין לראשונה את המשתתפים להיות בפנים כשווים, על הקבוצה הבסיסית של המניין ועל הלימוד בחברותא כקהילה, היה גרסה הומאנית של הקומוניזם, הקדים את קומונות ילדי הפרחים ושרד הרבה אחריהם. הקיבוץ היה מיזם אקולוגי, חברתי, חקלאי ובר-קיימא שהדגים והוכיח כמה רחוק נחישות סקרנות דבקות ותשוקה יכולים להגיע. הקיבוץ מימש בוזמנית קומונה, מנזר זן ומעוז תרבות, יחד עם הומור יהודי וקיים חברה סולידארית ללא מנצלים ומנוצלים. הקיבוץ מימש אהבה חופשית ורעיונות מגדר חלוציים. ריקודי ההורה של העולים על הקרקע היו טראנס מידבק שאינו נופל מן המחולות הסוּפיים והטרייבל דאנס של ימינו. החזון הציוני הרומנטי של הרצל שחבר לדת העבודה ברוח הזן של א.ד. גורדון אומץ בידי הגרסה הראשונה נטולת הסמים של ילדי הפרחים בעולם, חלוצים שנתנו את חייהם לחזון של תודעת-על משותפת ורמת חיים שהקדימה את זמנה. הניסיון החברתי של הקיבוץ משך אליו סקרנים ומתנדבים מכל העולם. נכון שהדורות השלישי והרביעי הלכו לאיבוד בהזיית ההפרטה וההשמנה, ואיתם גם אנחנו אבל הילדים של עבדי ההייטק והפקקים יחד עם חולמי הניו אייג' יכולים לחדש את הרוח הקיבוצית ולהחיות את הנפש הישראלית. החזירו את הקיבוצים!

ההודעה The message


The Rape. 1999

מה שברטולד ברכט היה לאירופה ואמריקה בתחילת המאה העשרים עשה הראפ המחוספס, שהפך (כה מהר, הו, תמימות קדושה... מי שהאמין במהפכה מתמדת ותומרן על ידי הטרויקות התורניות) לתאגידי ההיפ-הופ הגס עם שרשראות הזהב, לסופה של המאה העשרים ולתחילתה של המאה העשרים ואחת בעולם. טקסט מחאה כמו השיר "ההודעה" שואף, כפי שכתב במאמרו מרדכי אבי-שאול על שירת ברכט, להציג את השאלה "מדוע?", לחשוף את טבע המהומה ואת שורש העיוות החברתי, להתוודע לכוח היכול לשנות את העולם.

ההודעה
(א. פלטשר, ס. רובינסון, ס. צ'ייס, מ. גלובר –שוגרהיל הקלטות 82)


זכוכיות שבורות בכל מקום
אנשים משתינים במדרגות, אתה יודע שפשוט
לא אכפת להם
לא יכול לסבול את הריח, לא יכול לסבול את הרעש
אין לי כסף בשביל להסתלק, נראה שאין לי ברירה
חולדות בחדר מקדימה, מקקים מאחור
מכורים מסוממים בסמטה עם אלה של בייסבול
ניסיתי לצאת מכאן, אבל לא יכולתי להגיע רחוק
כי האיש עם הגרר שוב החרים לי את המכונית
מקהלה:
אל תלחץ עלי, כי אני קרוב לקצה
אני מנסה לא לאבד את הראש שלי
זה לפעמים כמו ג'ונגל, וזה גורם לי לתהות
איך אשמר שלא להיקבר

עומד רכון קדימה, תלוי מהחלון
מסתכל איך כל המכוניות חולפות, שואגות כמו הרוחות
הנושבות
גברת משוגעת, גרה בתיק
אוכלת מערמות אשפה, רגילה להיות בחברת הומויים
מחפשת ובודקת מטרה, עוזבת את החיים והולכת
לחפש נסיך לראות את סוף התחושה
למטה בפיפ-שואו, מסתכלת בכל הסוטים
כדי שתוכל לספר סיפורים לבנות שבבית
היא הלכה אל העיר ויצאה כזאת כזאת כזאת דפוקה בתחת
היא חייבת למצוא סרסור, היא לא יכולה לעשות את זה
בעצמה
מקהלה:
לפעמים זה כמו ג'ונגל, וזה גורם לי לתהות
איך אשמר שלא להיקבר

האחים שלי מריצים על הטי.וי. של אמא שלי
אומרים שהיא מסתכלת יותר מדי, זה פשוט לא בריא
כל ילדי ביום, דאלאס בלילה
לא מסוגל אפילו לראות את המשחק או את הקרב של שוגר-ריי
גובים מצלצלים לי בטלפון
מפחידים את אשתי כשאני לא בבית
קיבלתי חינוך של קבצן, אינפלציה של שתי ספרות
לא יכול לעלות על רכבת לג'וב, יש שביתה
בתחנה
אני על קינג קונג עומד על הגב
לא יכול לעצור להסתובב, שברתי את החוליה של עצם הזנב
כאב ראש, מוגבר, קרום מסורטן
לפעמים אני מרגיש שאני משתגע, נשבע
שאחטוף מטוס

מקהלה:

הבן שלי אומר אבא לא רוצה ללכת לבית ספר
כי המורים מטומטמים, חושבים שאני
טיפש
כל התלמידים מעשנים גראס, נראה לי שזה יהיה
זול יותר
אם רק היה לי ג'וב, למדתי להיות מגן במשחק הרחוב
רוקד לפי קצב, גורר את רגלי
לובש חולצה ועניבה ורץ עם השרצים
כי זה הכל עניין של כסף, אין שם שום דבר
מצחיק
אתה חייב שיהיה לך בארץ הזאת גביע של חלב
ודבש
הם דוחפים את הילדה לפני הרכבת
לוקחים אותה לרופא, ותוקעים אותה שוב
יידקר האיש הזה, ישר בלב שלו
תנו לו השתלה לפני שיתחיל הסיפור מחדש
אני לא יכול ללכת דרך הפארק, כי זה מטורף
לאחר החשיכה
שומר את ידי על האקדח, כי הם יתפסו אותי
בריצה
מרגיש כמו עבריין, שובר את הדיבור האחרון שלי
שומע אותם אומרים שאתה רוצה יותר, לחיות
על נדנדה

מקהלה:

ילד נולד, בלי תודעה
עיוור לדרכי המין האנושי
אלוהים מחייך אליך אבל הוא גם זועף
כי רק אלוהים יודע דרך מה תעבור
אתה גדל בגטו, חיים מדרגה שניה
ועיניך ישירו שיר של שנאה עמוקה
המקומות שתשחק ותהיה
נראים כמו סמטה אחת ארוכה
אתה תעריץ את כל חלפני ההימורים
בריונים, סרסורים, סוחרי סמים ועושי הכספים הגדולים
נוהגים במכוניות גדולות, זורקים שטרות של עשרים ועשיריות
ואתה רוצה לגדול להיות בדיוק כמותם
מבריחים, בריונים, פורצים, מהמרים
כייסים, רוכלים ואפילו קבצנים
אתה אומר אני קוּל, לא פרייר
אבל אז אתה עף מבית ספר
עכשיו אתה מובטל, אפס מאופס
מסתובב כאילו אתה שודד בנק ידוע
הפכת לפורץ ותוקף תראה מה עשית
נשלחת לשמונה שנים בצו
עכשיו הגבר נגמר ונהיית זונת בית סוהר
מעביר את השנתיים הבאות כמו הומו מוסתר
משתמשים ומתעללים בך כמשרת גיהינום
עד שיום אחד נמצאת תלוי בתא
פשוט לראות שחייך אבדו
היית קר וגופך התנדנד כה וכה
אבל עכשיו עיניך שרות שיר עצוב עצוב
על איך חיית כל כך מהר ואתה מת כל כך צעיר.

נפשות מתות

raeis. 1991


נ
פשות מתות
ד.מ.

מבוא

כמו הקרחונים המצטמצמים ונעלמים מול התחממות הפלנטה, הולכת המדינה ומצטמצמת, מתפרקת מנכסיה ותחומי אחריותה מול התפתחותו של מושג הפרט ושחרורו מן המסגרת המסורתית של לאום לטובת הרפתקת הרשת הגדולה של אזרח העולם. ימי הביניים של שידוד המערכות הזה מנוצלים כסדק בידי פיראטיות מודרנית שדפוסי חשיבתם של מוביליה חגים במטריצות הילדותיות של חמדנות, ראווה ופחד. תקיפים חמדנים אלו נתפסים כמודל חיקוי ויוצרים במדינה פסיכוזה בירוקראטית קנאית המעתיקה ומיישמת את אותם דפוסים.

הענישה מופרטת לבתי כלא פרטיים, רפואת הנפש מופרטת לטובת חברות הביטוח הרפואיות שהיו פעם קופות חולים וסמל של סולידאריות והופרטו בעצמן זה מכבר, בתי החולים, קופות הגמל, זכויות עובדים, חברות שיכון, חינוך ובתי ספר, מוסדות לאוכלוסיות מיוחדות, הוספיס לחולים סופניים, כל אלו נשברים החוצה מן הגוף הסולידארי הנמס, והלווייתן המדיני מבותר בידי בעלי עניין.

בתי כלא פרטיים

הרשאה לבתי כלא פרטיים היא מעבר סף אל עידן אחר. בתי סוהר פרטיים נמצאים בעולם ביניים בירוקראטי-תאגידי-שטני שבו ישנם צבאות פרטיים, אדוני מלחמה, משטרה פרטית, מיסים פרטיים, בעלות של כוח. זהו מקום שמופיע בסרטים כסמלו וביטויו המופרך של הרוע הפורע את גדרות החוק, אחוזות של אימה. זהו עולם של ימי ביניים שבו המוסר נסוג אל מצב קפסולטיבי של אבירים בודדים המנסים להילחם עבור נפשות בודדות. זה רומנטי, אבל זו נסיגה עמוקה אל ימים חשוכים, אבדן תקווה והסתר פנים. אם האזרח מרים את פניו אל אדון-בוס-ממונה בבקשת סיוע, חנינה, הגנה, הרי הוא נתין ועבד וגרוע מזה: ראש, נפש מתה. הפרטה מוחלטת היא תופעה טוטאליטארית, דורסנית במהותה.

זהו מקום שבו הסולידאריות אינה יכולה להתקיים משום שמהותית היא מנוגדת לתפיסה האנוכית של תפוס ונצל ככל יכולתך. שרוד וטרוף. בגוף פרטי שניזון על ניצול, הן הסוהרים והן האסירים הם קורבנות של דיבוק תפוקתי וקורבנות של מדינה שבויה בדיבוק של עלות-תועלת שהפקירה את בניה ובנותיה לניצול.

הניצול הוא רוחני וגשמי כאחד. ההפקרות היא רוחנית וגשמית כאחת. כאשר מדינה מוותרת על נפשות אזרחיה היא מבצעת תהליך התאבדותי ומוותרת על נפשה שלה. כאשר מדינה פורצת או פורטת את ביטויי ריבונותה כמו גבול ומוסדות היא מבצעת תהליך התאבדותי.

נאמר: מלך המוחל על כבודו, אין כבודו מחול. מדינה אינה יכולה לוותר על אחריותה. מדינה אינה יכולה לחשוב כאדם פרטי וכתאגיד בעל אינטרסים פרטיים אחרת היא הופכת לארגון פשע ושליחיה החיילים, השוטרים, הסוהרים, השופטים הופכים לפושעים בשליחותה. מדינה צריכה להיות צודקת משום שזו הגנתה הטובה ביותר. מדינה שמוותרת על ערכים מוסריים לטובת עסקיים הופכת למדינה מנמקת מדוע היא עושה את מה שהיא עושה. זהו נמק ממאיר ומתפשט שכל אדם חש אותו גם אם אין לו מילים משלו לביטוי. זה מנוגד לשכל הישר, זה מנוגד לרגש האנושי, וזה מה שאני מרגיש כאשר אני שומע את המושג "בתי כלא פרטיים".

המדינה מייצגת מוסר, ערכים, אתיקה, סולידאריות ורוח. אפילו אם הממשל חוטא, או מחטיא עד כדי רצחנות את כוונות הרעיון המדיני, אסור לוותר על החוק המוסרי שמסמלת המדינה ואת זה עושה ההפרטה שיצאה מכלל שליטה בהטלת ספק, בנפנוף של רווחיות ובפיתוי של מישהו-אחר-יעשה-את-העבודה-המלוכלכת. המדינה היא מעשה אמנות אנושי-ארגוני ואמנות אמיתית איננה יכולה להיות עסקה. בהיגיון עסקי כל פעולה אמנותית אמיתית נראית כמבזבזת משאבים, לא מובנת, חסרת סיכוי. הדבר מקבל תימוכין מאי-ביקוש ואי-שווי כלומר, ערכי שוק.

אמנות היא הטוב בתור ניסוח המכיר באחר כמרכיב של ההוויה. לפיכך כל קשר ראוי בין בני אדם הנו אמנות ובתי כלא פרטיים הם לא קשר ראוי משום שהם הגיוניים לכאורה, סופרי גולגלות וראשים ומבטלי אנושיות. בתי כלא פרטיים הם קשר כנגד החברה והמדינה שהם חיים עליה, וחלק ממהות ערפדית זללנית של הון הניזונה מבני אדם ורואה בהם ובמדינה רק משאבים לניצול.

המהות של המונח המזעזע "בית כלא פרטי" משמעה חטיפה ובריונות בקנה מידה גדול גם אם הם נעשים לכאורה בהרשאה בירוקראטית. בקנה מידה המוני אנחנו פוגשים את מחנה הריכוז. הנימוקים העסקיים ה"הגיוניים" הם אותם נימוקים העומדים למבחן האתיקה בתכנון "צינור הדם" שהיה נהוג להציגו כתרגיל תכנון לתלמידי הנדסה ואדריכלות. והרי הדם הוא הנפש.

המהות של כל הנימוקים העסקיים מצטמצמת כאן לצמד המילים: "למה לא?" שבהן השתמש דון-ז'ואן לערעור חומת מוסריותן של אהובותיו. "למה לא?" שואל תינוק כאשר הוא מתחיל לחוות במשפחתו את יסודות המוסר. יש דברים שאין אחריהם ערעור. ככה. אסור. גזירה היא משמים.

אבל לנשותיו המפותות של דון-ז'ואן ה"למה לא" הוא תולעת ספק מכוססת הקוראת תיגר על המוחלט בהצקה עקשנית תמידית. ה"לא" המוחלט, המבדיל בין הנשגב להיעדר משמעות, מחוויר במשך הזמן, עד שהוא הופך לשבר הגדול של ה"למה לא" המערער על הקיים, על מה שחובר בעמל, על מה שנשמר, על מה שיש לשמור עליו. משמעות המילים האלה היא כפירה וערעור של כל מעשה אמונה, או אמנות אם תרצו. "למה בעצם לא?" אנחנו שומעים את הטון השקול, המרגיע, ההגיוני, המתורבת, האֶנטרופי, הנודף ניחוח של עור או פלסטיק חדש, נורת הלוגן, כרטיס אשראי מוזהב, ועשן קל שבא היישר מן הגיהינום מערפל את עינינו.

הויתור כל כך הגיוני, אבל אהה, אין ממנו דרך חזרה. "למה לא" מעביר באחת בן אדם מרגיש למצב של חומר לעיבוד. מחבר במערכת חברתית לפריט במערך כלכלי. מנפש חיה לנפש מתה. "אנחנו נדאג להם לרמת חיים גבוהה ביותר", מתכנן היזם הזריז, הפשיסט העסקי, את הרפת האנושית על תפוקתה, זמן המדף של האסיר או המטופל, מוצריה, מימונה הממשלתי, מיסויה ורווחיו. "אנחנו נדאג להם." להם ולא לו. כוונותיו כה טובות. עובדיו ושוטריו המבוהלים ממהות מעשיהם עצמם, למה לא?, שמשכורתם, כעובדי קבלן, בחוזה אישי, למה לא?, בני מזל שכמותם, משולמת להם בצורה סבירה, למה לא?, אוטמים את ליבם ועיניהם למה שמתרחש והופכים לנפשות מתות בעצמם, רימות על גוויית הסולידאריות. כך מנהלים לול זומבים רווחי על שוכניו ועובדיו. למה לא?

קודה

ניהול פריטים שאינם נפשות כמו שירותי אשפה ודואר יכול להיות מופרט. דיני נפשות לא, ואסור שיהיה. למה? ככה! חינוך, צבא, רפואה, שיפוט, ענישה הם ביטוי של הסכם חברתי המבוסס על הכרה באחר וחמלה בלתי רווחית ומהווים אקולוגיה שעליה יכול להתפרנס יזם עסקי בשם חופש הפרט המובטח לו אבל הוא אינו יכול לבוא במקומה בשום תנאי, גם בשם ביקורת צודקת על תנאים איומים וכשלי ממשל. למה הדבר דומה? אביך מקשיש ואתה אומר בוא אחליף אותך כבעל. יותר יעיל ללא ספק. רק מה? גילוי עריות.

בית כלא פרטי משמעו קצה ההפרטה של המדינה, פירוקה, מכירת חלקיה המדממים וסילוקין זריזים לחשבונות סגורים. המאזן מראה עסקה רווחית מדהימה. מה צר שהמדינה, כלומר, המבנה האתי, המוסרי, הסולידארי, הנפש, הדם, נמוג תחת הרוח הנוראה של המושגים ''מבחן התוצאה'', ''עלות תועלת'', ''אושר לכל'' ו''זה לגיטימי'' האיום במיוחד משום שמשמעותו היא העיוות הפופוליסטי השטני ליחסות האיינשטיינית: ה"יחסות" שמשמעה כל דבר קשור לכל דבר, מפורשת בזדון כ"יחסיות" שמשמעה שום דבר לא מחובר לשום דבר והכל מותר וניתן להסבר, כימות, חלופות ופיצוי בדרך הכוונות הטובות אל הגיהינום חסר החמלה של האושר הפרטי ובתי כלא פרטיים. כרתנו את הענף שישבנו עליו? מה צר. נטפס על העץ הבא. אל תתנו להם כי הרוח הרעה כבר מביטה בכם עצמכם בעיניים רעבות.

בית הכלא הפרטי כקצה ההפרטה של המדינה הוא גידול על קרקע הדיסוננס הקוגניטיבי שלנו שבין הציווי המוסרי ובין האימפוטנטיות לשמור עליו. בפער הזה משגשגת קבלנות אדם רעילה שיצאה מפרופורציה ומאפשרת לנו במיצג הבורגני קניבליות כלכלית וחברתית החל מפשיעה תאגידית וכלה בלהקות של תוקפי זקנים בשטח ההפקר של הסולידאריות הנכחדת. החל מאי-החלטת ממשלה וכלה בצלחת שלך: קבלני כיבוש, קבלני גניבות, קבלני ומעסיקי עובדים זרים, סוחרי נשים, מפקיעי קרקעות, שכונות מגורים טורפניות, חברות שמירה, קבלני הוצאה לפועל ומפני דירות, מסחר באברי אדם, מזון כימי, קבלני בעלי חיים. לא רחוק ממחנות הריכוז לתרנגולות ועגלי חלב המגיעים לצלחת שלכם הולך ומוקם בית הכלא הפרטי. היזהרו שלא תגיעו לצלחת שלו.