מחלקה פנימית: אמנות אינה עסקה / דוד מיכאלי

כוסות רוח. צילום: ב.ב. 2007

אמנות אינה עסקה. מחוץ להיגיון עסקי כל פעולה אמנותית אמיתית נראית כמבזבזת משאבים, לא מובנת, חסרת סיכוי. העוסק בה נתפס כמפונק, לא צפוי, פועל כנגד השכל הישר ונגד עצמו. הדבר מקבל תימוכין מאי ביקוש ואי שווי כלומר, ערכי שוק.

אמנות אינה עסקה. משום שאינה עסקה זו תופעה נדירה. זו יכולתו של המין האנושי להרים את ראשו ולהתבונן בשלווה פרטית של תינוק אל מעבר לדחפי אגירה, שליטה, התרבות וטריטוריה.

אמנות אינה עסקה. שערו בנפשכם את האיש המת לכאורה, מכיוון שכל אשר לו ניטל ממנו, אין בו חפץ יותר כי הוא חסר תועלת עסקית. נטוש, מוזח, מוזר הוא מרים את ראשו ומתבונן בפליאה בעולם. עשייתו אינה הישרדות. עשייתו היא עשיית העשיר, הנדיב, יוצר יופי, בעליו המודע של העולם. הוא כואב, מיוסר, מסורב ובה בעת בעל איכות חיוך פנימי של תופעה המתבוננת בעצמה. הרי זו ערות.

אמנות אינה עסקה. בתור שכזאת היא תקווה ואפשרות קיום של מקום, עם הזמן הנגזר ממנו, שבו קשר אינו שווה ערך מעבר לעצמו.

אמנות היא הטוב בתור ניסוח המכיר באחר. ניסוח זה משתמש בדמותו של האחר ובכאב הפרטי של המפגש עם החיים, על מנת להכיר בו ולהנציחו על ידי פעולת ההכרה כמרכיב של ההוויה. לפיכך כל קשר ראוי בין בני אדם הנו אמנות.

מחלקה פנימית

לזכרו של אורי לוטן

האם רוח בוקר קל, נושא

בושמו של פרח עצים

וורוד לרגע קל חולף
האם רוח רגע קל, פחוּת

מפרץ רעם בגלגל,

של סער עז עולה שוטף?

האם רסיס של רוח מן הכלום

מצדיק את זמן ההמתנה,

דממה ריקה, כאב ואכזבה?
האם חלום חולף פחוּת

מספר הכללים המסודר?

ומה קודם למה, חלום

או מעשה, ברגע המואר?

האם עלה זעיר, נופל,

צבעו זהוב, ברחוב אדיש,

מכה גלים במורדו?
האם עלה נופל לבד,

או שמא יש לחלום אותו?
והחולם המעולף הנכִּירו?

כי החולם זוכר, ומעצב

את העומד לבוא,

הילת ברזל קודחת

את ראשו ואין עוד ראש

על הכרים שלידו

והקצב מוריד את הקופיץ

והפועל מסיר את הגלגל,

והחולם עוטף אותם כולם

כרוח בוקר קל.

זיכרון עולם נובע

מפטפט דרכו בלי הרף, מסיע

מנצנץ אבקת פרחים בזרם
וגבותיו עולות מעקימות

בתהייה צוחקת ובוכה:

כי מי יחלום אתכם עתה?


דוד מיכאלי 6.5.2005