איציק פטיש מצלם רגעים בודדים כמו שעושה שירת ההייקו. איציק משתמש בשתי עדשות: האחת היא רשת הפרפרים הטכנית של המצלמה, והשנייה היא הרבה יותר עמוקה ובנויה מן המארג הנופי והאנושי של ילדותו בשפלה הפנימית. דרכה הוא לוכד רגעים קטנים של עלה, טיפה, עץ, אבן ואש שקורנים אלינו סולידריות שהיום נדחקת הצידה, עונתיות שהיום פוסחים עליה, ופלא של חיים שאין לו תג מחיר עלות ותועלת. למרות שהצילומים עכשוויים הם למעשה צילומיה של ארץ ישראל שלפני שנות השבעים. למעשה הוא עושה עבודת הנצחה לפינות הקטנות ולאלוהי הדברים הקטנים בזמן שהם נכחדים בקצב מהיר מאוד תחת מבטנו. תסתכלו כדי שתוכלו לחוות מחדש את זיכרונכם שלכם כשהיינו ילדים וגדלנו בין סביונים, סתווניות, חול, אופק, סברס, יורה, מלקוש, חמסין וטל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה