h13. d.m. 1983
הגהינום היה הרבה יותר מוזר. בחוץ היה סופר עם שלט אדום כמתבקש שהציע הכל בזול מאוד והפקיע מחירים, על חטיבת הרעש מופקדים שכנים שחלקם סובלים מפיגור, גנבים הסתובבו סביב הבלוק בלילות, והלהבות, הלהבות המפורסמות לא נראו בכלל. הן בערו בתוך חדרי הלב והבטן של כולם מסביב. לחלקם יצא עשן מהפה והאף דרך מנקזי עשן עם פילטרים של עשבים חומים שהותירו משקעי זפת כדי שלא יציתו את הסביבה. חלקנו ניסינו לצנן את הלהבות עם משקאות שקופים. המשקאות רק הבעירו את הראש כך שהיינו עסוקים בו במקום בלב הבוער. גם כן נחמה. הכל נראה כל כך נורמאלי. בלילה ישנו אפילו עם סדינים. מפליא שהצלחתי לישון בכלל. הייתי קם לפנות בוקר, עוד חלק פנימי אוכל באש השחורה הזאת ומשתין אפר לח. על הרצפה מונחים אלפי פרפרים של נשיקות מתות שהתגלמו לסלילי אבק אפורים. כשעוברים לידם הם מתגלגלים חסרי משקל הצידה.
נורא היה לראות אותה במיטה לידי. נוחרת מפעם לפעם, נאנחת, חורקת שיניים בהתמדה, קרה כלפי חוץ עד שציפורני הרגליים היו תכולות אפורות. אבל בפנים הלהבה מייבשת ומכווצת את עורה, קמט קל מופיע, מתקשה ונקבע. הצפייה בחלקים הנשרפים בלי יכולת לעצור אותם היא הקשה מכל. בעיתונים המרשרשים המוטחים בדלת הכניסה המשוריינת יש עסקאות להחלפת חלקים שרופים בחדשים לשריפה. נורא היה לראות את עיניה נפתחות בבוקר. לא מכירה אותי. קמים, מחרבנים, משתינים, מתלבשים, מתרחצים, שותים משקה שחור חם שמערבים בו לבן קר, הולכים. צריך לזכור לנשום.
הגהינום היה הרבה יותר מוזר. בחוץ היה סופר עם שלט אדום כמתבקש שהציע הכל בזול מאוד והפקיע מחירים, על חטיבת הרעש מופקדים שכנים שחלקם סובלים מפיגור, גנבים הסתובבו סביב הבלוק בלילות, והלהבות, הלהבות המפורסמות לא נראו בכלל. הן בערו בתוך חדרי הלב והבטן של כולם מסביב. לחלקם יצא עשן מהפה והאף דרך מנקזי עשן עם פילטרים של עשבים חומים שהותירו משקעי זפת כדי שלא יציתו את הסביבה. חלקנו ניסינו לצנן את הלהבות עם משקאות שקופים. המשקאות רק הבעירו את הראש כך שהיינו עסוקים בו במקום בלב הבוער. גם כן נחמה. הכל נראה כל כך נורמאלי. בלילה ישנו אפילו עם סדינים. מפליא שהצלחתי לישון בכלל. הייתי קם לפנות בוקר, עוד חלק פנימי אוכל באש השחורה הזאת ומשתין אפר לח. על הרצפה מונחים אלפי פרפרים של נשיקות מתות שהתגלמו לסלילי אבק אפורים. כשעוברים לידם הם מתגלגלים חסרי משקל הצידה.
נורא היה לראות אותה במיטה לידי. נוחרת מפעם לפעם, נאנחת, חורקת שיניים בהתמדה, קרה כלפי חוץ עד שציפורני הרגליים היו תכולות אפורות. אבל בפנים הלהבה מייבשת ומכווצת את עורה, קמט קל מופיע, מתקשה ונקבע. הצפייה בחלקים הנשרפים בלי יכולת לעצור אותם היא הקשה מכל. בעיתונים המרשרשים המוטחים בדלת הכניסה המשוריינת יש עסקאות להחלפת חלקים שרופים בחדשים לשריפה. נורא היה לראות את עיניה נפתחות בבוקר. לא מכירה אותי. קמים, מחרבנים, משתינים, מתלבשים, מתרחצים, שותים משקה שחור חם שמערבים בו לבן קר, הולכים. צריך לזכור לנשום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה