Desert Time / Where to

Where to?

David Michaeli 

Where are you going? What is the thing that haunts you? Why can’t you be satisfied with what you have? Why aren’t you pleased? What do you want? What are you looking for? What do you expect to find beyond the horizon? So many questions. All reasonable. All practical. I do not want to be practical. Once again, I want to stand in the center of the flow and feel a great motion flowing over me. It excites me. I am in the middle of action, making love to life. Every crossing of a ridgeline is a move from one section of the terrain to another. With effort I break through the shell that encapsulates me in, and I will break through the next shell too, until my time is done.

I walk because I want to walk. I search because I enjoy the search. I like to feel that there are worlds ahead of me. What is the thing that drives the large flocks through the sky?  What is the thing that fills me with unrest? That makes me twitch in place?

What is this vigilance, this hunger, this craving? I yearningly gaze at the clouds that move across the sky, at the large red sun setting, at the big bird that glides slowly, far over the sky. I watch the greyish-pink misty horizon fading.

“Noman's land" what a magical expression! Oh, nomad. The foot set in the ground has always asked her uplifted partner: where to? Is there a meaning to this question? Do the ebb and the flow have any meaning? Does the sunrise or the sunset? The magic lies in the stretched, quavering motion between the two. That is where I am going. There! There! The eyes, the hearts, are all attracted with hope. Will and light. A transparent space vibrates between me and the horizon.

Nomad, oh nomad! The eternal endless motion gives meaning to your life. I wander therefore I am. The horizon, the dreadful feminine dune, the adventure of the precipice. Waves of parched hills, glass-like black flint stones sparkling in the early morning hours, drops of dew that leave the throat unquenched with disappointment.

Bare. No lies, no secrets. Hard, dry, remote, indifferent, endless. Again, and again I throw myself into the wilderness. Being curious I submit my body. Out there I am an only child. My face follows the sun – east, south and west. On rare instances I am not squeaking with effort, breathless, strengthless, withdrawn, coiled by the cold.  On those rare instances when I do not pant with dehydration, shivering from exhaustion, boiling hot on the verge of collapse, I stand at the peak of a wave of effort and soil.  My head raised I face a non-existing, flickering, melting horizon created by my gaze. I grow with an effort equal to that exerted by the four-legged creature who rose to stand on two feet. With the same squeak as the one made by of the gills of a marine creature thrown unto dry land. I have done it. I am doing it. I tread on melting soil for a set period of time.  I peak. I stretch myself over the wall to see the new. Who is there? I am a child and I am obligated, I am bound, crave to grow. I stand on my two feet, I am leaving my home. Curious. To the next encounter. To the next horizon.

רסיסי מילים טורפות / דבי עשב / ברלין / אוצר דורון פולק

הקיר הרביעי באדנאואר פלאץ Waitzstrasse 17

רסיסי מילים טורפות / דבי עשב / ברלין / אוצר דורון פולק 

הכי עושה כמיטב יכולתי 
בתוך הסרבל 
חרוצה לייצר שיגרת חורף 
יופי זורם מכיס חד-פעמי 
יופי שר על העצים 
הבוקר נשבה רוח דרומית 
ועורו של אלוהים בטיסה פנימית 
מין, טיול, ריקוד 
שיר פיזי מאולתר 

Carnivorous word fragments

Debbi Essev 

Berlin exhibition

Curator: Doron Pollack

The best I can do
Inside the overalls
Hard work to produce a winter routine
Beauty flows from a disposable pocket
Beauty sings on the trees
This morning a southerly wind was blowing
And God’s skin in an internal flight
Sex, outing, dancing
Improvised physical song

Journey is a physical prayer / / Haiku on Mars / הייקו במאדים

Mars
Sky are strange
God is not

מאדים
הרקיע זר 
האלוהים לא 

火星
空は奇妙です
神はそうではない

Kasei sora wa kimyōdesu kami wa sōde wanai

🔻

Black space
White drops plummet
On a red land

חלל שחור 
טיפות לבנות צונחות
על ארץ אדומה

ブラックスペース
白い滴が急落
赤い土地で


Burakkusupēsu shiroi shizuku ga kyūraku akai tochi de

🔺

Mission, horizon 
Packed in a capsule
Exhaleing, inhaleing, pulse

משימה, אופק 
ארוזים בקפסולה 
נשימה, דופק

ミッション、地平線
カプセル入り
呼気、吸気、脈拍


Misshon, chiheisen kapuseru-iri koki, kyūki, myakuhaku

🔺

כוכב מאדים

בתוך ספלון אספרסו

כדור הארץ

Star of mars

Inside an espresso cup

Planet earth

火星の星

エスプレッソカップの中

地球

Kasei no hoshi esupuressokappu no naka chikyū

Beginning / Desert time

Beginning  

David Michaeli 

English Translation: Efrat Yaari

I remember, at the age of three or four, the vast openness demarcated far, far away, by blueish cloudy mountains. A trail progressing endlessly through the day and then cutting through the night. I remember the stars, the darkness and an impression of a never-ending journey suspended in the middle of the warm twilight of the world, intermittently interrupted by the tiny lights of a distant town. Time after time, my brother and I, joined my father the road guide. We crossed Nabataean cities buried in dust, abandoned Byzantine basilicas, Roman bridges, white stone walls, wide dry riverbeds dotted by retama broom bushes. Concrete passageways protect the bright, narrow roads from flash floods, the flat tops of thorny acacias mirroring the plains. 

I remember the old casbah of a deserted desert town. A yellowish street along an adobe wall lined with dusty flame trees. A house of sun-dried earth and straw, a green patch of cool, shady, grassy miracle concealing in its backyard. At night, clammy tree-frogs silently climb the mosquito nets protecting the windows. I watch them from my spot on the chilly floor tiles as sleep takes over.

My feet still feel the smooth muddy loess under the running water…

I remember layers of white rock with promising a cool relief from the endless road that quivers in the heat and dust. We would descend the steep diagonal path, crossing skewed rock layers, happily greeting the first salt cedar tree, and – twenty minutes later - the deep cistern of dark water.

I remember a cloud of locusts rising from behind, covering the sky and draping us. Driving as insects drop on the windows like dark rain, and smash beneath the wheels. At home, everything was covered by locusts. The sky speckled as far as I can see; an incessant buzz in the air. We collected the insects and fried them in oil, like the Yemenites do.

Red walls of rock, black mountains, green stones. A square crystal of salt collected on a real salt mountain of indescribable magnitude melting on a shelf. A clock of salt. It is now the size of my fist. I used to love licking it. 

I remember the small black desert cobra that fell into the dark green cistern twisted like a lethal bracelet. 

I was a teen the first time I headed to the desert, to the rock, alone. I went back again and again.  Bend after bend of the dry infinitely winding wadi.

Once I was swallowed by a white ravine that sucked me in like a piece of candy. It spat me out, parched and hallucinating, and watched me weakly crawl up its edge. I was freezing cold. My temperature surged fast. I shivered. The soil was burning at fifty degrees Celsius. When I could no longer stand, I crawled on all four to a green toad rush. There was a damp strip of water on a rock. I laid by the thin layer of mud and licked the dampness. I licked and licked for a very long while.

I have seen people die in the desert; boundless plains cleaved by tracks of tanks and off-road vehicles; wide spaces and the cardinal directions inscribed on maps, weapons, burnt metal and oil, charred palm trees.

The sacred boulders of the Sinai, ice upon the High Mountain, the granite, the red sands, turquoise mines, 6,000-year-old stone domes, hot springs. The desert has no boundaries.

I ventured out to the desert in distant places. I saw towers of stone, magnificent cactuses, full moons rising, a rattlesnake. Sacred pools glowing in turquoise-blue and engulfed in travertine frames, an enormous lake basined in bare rock and arches of rock. Once I traveled for three days on shimmering, sweltering iron rails amidst a cloud of red dust and parked in a stifling mist of yellow and orange butterflies. I visited dried up cities of stone and red fortresses that had long been forgotten. Stone gates towering six stories high open to oceans of sand.

In a city made of stone, at the far edge of a desert, I learned to observe with a painter's eye. For four years the desert breathed behind my window, thickening and blurring my blood with its hot, demented easterly winds, overwhelming me with scents of carob and stone. Then, I turned west.   

The mold of the vast empty desert in me made all the other places small and insignificant. To my dismay, it eventually made them taste bland. Each attempt to settle down was doomed to fail. I created my own private wasteland in the middle of the labyrinth. I moved around like an urban nomad, watching the sun rise and set over the metropolitan cliffs.

One day I ran into an old friend. He had known me since birth. Our fathers were friends. We used to run in the sand dunes amidst white lilies and primrose flowers. We used to collect locusts together. We both remember walls of dried mud and the tree frogs. Together we used to descend the great cliff. The desert sets our bearing. We reunited in the wilderness. The paths we walked were very similar and very different. He followed a track paved with clay artifacts and ancient lots. At one time he had almost succumbed to the desert. He played with flames and metal, traveled through foreign countries, and never stopped talking to the desert. A tireless nomad, a genius fieldcraft artist and a teacher of the desert. We re-met in the ancient low-lying oasis cradeled by tall precipices, covered at night by a blanket of heat. He took me back to the desert from the labyrinth.

Come, he called out to me, come. He awakened within me the dormant art of our childhoods, the art of the wilderness. Once again, I saw the big stars in the sky and the blueish sketch of the ridges on the horizon.

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 18

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 18

שישה שבועות למרתון תל אביב. זה אומר עוד שלושה שבועות של אימונים אינטנסיביים, ושלושה שבועות לפני התחרות שבהם האימונים מתונים יותר, כדי להבריא מכל הפציעות הקטנות ולהיפטר מהעייפות הכרונית.

בשבוע שעבר האפליקציה של נייקי הודיעה שרצתי 5000 קילומטרים מאז שהתקנתי אותה, בנובמבר 2017. האפליקציה אומרת שבשנת 2019 לבדה רצתי 2309 קילומטרים. זו השנה שרצתי בה הכי הרבה בחיים.

האפליקציה של נייק מציבה יעדים. הראשון הוא להגיע לחמישים קילומטרים מצטברים. אחר כך ל-250 קילומטרים. אחר כך אלף, 2,500, והיעד לפני האחרון, 5,000 קילומטרים. היעד האחרון הוא להשלים 15,000 קילומטרים מצטברים של אימונים - זה כמו לרוץ מפריז לבייג'ין וחזרה. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה. למעשה, בהערכה גסה נראה לי שזו כמות הקילומטרים שרצתי מאז שהתחלתי עם העניין הזה של המרתונים, איפשהו בשנת 2008.  אבל אין מה לחשוב על המרחקים הדמיוניים האלו. הדבר היחיד שחשוב בריצה זה הקילומטר הבא.

*

בשבועיים האחרונים התחלתי לעבוד על המהירות. כמו שהסברתי באחד הטורים הקודמים, הגעתי השנה למסקנה שתמיד רצתי מהר מדי, ושכדי להעלות את כמות הקילומטרים ולהימנע מפציעות אני צריך לרוץ לאט יותר. למעשה, העצה שלי לכל מי שמתחיל לרוץ היא לרוץ לאט יותר. ריצה איטית טובה לגוף לא פחות ואולי יותר מריצה מהירה, ורוב האנשים פשוט רצים מהר מדי, ולכן קשה להם להתמיד עם הריצה.

הבעיה עם החוק הזה, כמו עם כל הכללים הטובים לחיים, היא שאני בעצמי הפרתי אותו מדי בוקר. תמיד ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר, ותמיד הרגשתי שאם גמרתי את האימון רענן כנראה שעשיתי משהו לא טוב. ככה הגעתי לפני שנה למצב שכמעט לא עמדתי על הרגליים.

השנה רצתי יותר קילומטרים ויותר לאט. זה הלך לא רע אבל המרתון כבר מתקרב, ומדובר בתחרות, לא ביום כיף בפארק. "העיקר ההשתתפות" זו סיסמה מצוינת לפעם הראשונה שרצים מרתון. "מה שחשוב זה לסיים" זה טוב לפעם השנייה. בפעם ה-14 זה לא עובד. אני רץ כדי לנצח, ומכיוון ששליש מהמשתתפים יהיו רצים הרבה יותר טובים ממני (ביניהם כמה מקצוענים), כל מה שנשאר לי זה לנצח את עצמי - כלומר לרדת מזמן של שלוש שעות ושלושים דקות. זו היתה התוצאה שלי בארבעת המרתונים האחרונים. אני רוצה להתקרב לתוצאה של שלושת המרתונים הכי טובים שלי, כלומר פחות מ-3:25 שעות למרחק הכולל. אם אני עושה את זה (ובטח אם אני קובע שיא אישי, כלומר פחות מ-3:22), אני לא הולך לרוץ שוב על תוצאה אי פעם. השבוע חשבתי שאם אני מצליח לרדת מ-3:25 אני אשלים את כל מה שרציתי לעשות כשהתחלתי לרוץ, ואפסיק עם העניין הזה של המרתונים. אבל ד' צחקה כשאמרתי את זה ואחותי טענה שכבר היו הבטחות כאלו בעבר.

*

בשביל לרוץ מרתון בשלוש שעות וחצי צריך לעבור כל קילומטר בקצת פחות מחמש דקות, או ליתר דיוק בארבע דקות ו-58.61 שניות. כל ירידה במהירות של שנייה וחצי נוספת לקילומטר מורידה דקה מהתוצאה הסופית. אם אני יורד מארבע דקות וחמישים שניות לקילומטר, אני באזור השיא האישי שלי.

יש אימונים טכניים למהירות – אינטרוולים (הפוגות) הוא הידוע שביניהם.  אבל אני לא כל כך מתחבר לאימונים הטכניים, כי אין בהם את האלמנט המדיטטיבי של הריצה. זה יותר כמו אימון ספורט אמיתי - רצים בקצב מדוד ובהפוגות קבועות - ומי בכלל רוצה לעשות את זה?

כשאני רוצה לעבוד על המהירות, אני פשוט עושה את אותן ריצות, רק מהר יותר. השבוע ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר בריצות של יום שלישי ורביעי. המטרה שלי היתה לרדת מחמש דקות לקילומטר בשתיהן – משהו שלא עשיתי עדיין בעונת האימונים הזו. זה הלך לא רע: ביום שלישי סיימתי 14 קילומטרים ב-4:51 שניות, וביום רביעי ב-4:58 דקות לקילומטר. הזמנים האלו טיפה מזויפים כי אני עושה שתי עצירות של 4 דקות לתרגילי כח שבטח עוזרות לי להחזיק קצב גבוה, אבל זה מתאזן לדעתי עם המשטחים האיטיים שאני רץ עליהם כמו חוף הים או הדשא בפארק.

ביומיים שאחרי הריצות האלו הייתי עייף מאוד, התפוקה שלי בעבודה ירדה, ואחרי הצהריים הרגשתי נפילת מתח קשה מאוד, לפני השלב של המקלחות וארוחת הערב של הילדים. מצד שני, אני לא מכיר הורה שלא מרגיש נפילה בשלב הזה של היום, מלווה בדרך כלל בחרדה ועצבים.

הדבר הכי מובהק שהרגשתי לכל אורך האימונים השנה הוא ההשפעה העצומה של השינה על התוצאות. בשבועות שבהם ישנתי בין פחות משש וחצי שעות בלילה לפני אימון המוטיבציה שלי היתה נמוכה והתוצאות פחות טובות.

בשבוע האחרון לעומת זאת נכנסתי למיטה כל יום לפני עשר, ולמרות שהילדים העירו אותנו בין ארבע לחמש לפנות בוקר בכל לילה (!) הצלחתי לישון יותר משבע שעות  (בעיקר בזכותה ש ד', שקמה אליהם בלילות). אני בטוח שזה קשור לתוצאות הטובות. יחסית.

מה שני מתאר בטח נשמע מובן מאליו – כולם מרגישים יותר טוב אחרי שנת לילה בריאה – אבל בעולם של הריצה כמעט לא מדברים על זה. קראתי המון מאמרים ופוסטים על תנוחת כף הרגל בזמן הריצה, על ניואנסים שונים של תזונה נכונה, על תוכניות אימונים רגועות ואינטנסיביות, על הנעליים הכי מהירות ועל השעונים המצטיינים ועוד כל מיני הבטים טכניים אחרים של הריצה, בזמן שאם כל האנשים שרצים היו מוסיפים שעה של שינה, הם היו משיגים תוצאות טובות יותר ונפצעים פחות, בלי להזדקק לנעליים החדשות של נייקי או לשייק פרוטאינים.

הנקודה היא שקל יותר לקנות נעליים מאשר להוסיף שעת שינה.  אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף לישון בכלל פחות. בשבועיים האחרונים הלכתי לישון בשעה המטופשת רבע לעשר, כדי לקום לרוץ בחמש ורבע. פיזית זה אפשרי ואפילו משתלם, אבל מנטלית זה פשוט חיסל אותי. בשעה היחידה שנשארה בערב בין שטיפת הכלים לצחצוח השיניים לא הספקתי כלום. אפילו לראות משהו בנטפליקס זה לא ממש מספיק. כל מה שעשיתי בערבים זה לשחק ספיידר סוליטר ולהכריח את עצמי להירדם מהר. הגוף קיבל את המנוחה שלו אבל הנפש לא. הנחמה היחידה היא האוכל. אני זולל עוגות וגלידה לפני השינה, ועדיין המשקל שלי יציב ואפילו במגמת ירידה. ככה זה כששורפים אלף קלוריות כל בוקר.

משקל הוא קיצור הדרך למהירות. כל קילו שווה שתיים וחצי דקות במרחק המלא של המרתון. אני שוקל 69 קילו במשקל שליד חוף מציצים. זה המשקל הכי נמוך שלח בעשור האחרון, כך שאני לא חושב שיש עוד הרבה לאן לרדת. אבל יש ימים שאני מדמיין אותי כשלד דו-ממדי של 62 קילו, טס לי לשיאים חדשים ומטורפים, עד שמגיעה רוח ומעיפה אותי לים.

  

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 17

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 17

מרחק: 37.04 ק"מ;

זמן: 3:20:26;

קצב: 5:25 דק' לקילומטר;

דופק: 140;

מסלול: עג'מי-תל ברוך- איצטדיון רמת גן

בשנה שעברה רצתי את מרתון טבריה, שמתקיים בשבוע הראשון של ינואר, וככה נחסכו ממני רוב הסערות והקור של ינואר ופברואר. אבל מרתון תל אביב מתקיים רק בסוף פברואר, וזה אומר שהשנה אני צריך לרוץ לאורך רוב החורף.

לרוץ פעם או פעמיים בגשם שוטף זו חוויה, אבל מעבר לזה מדובר במטרד רציני. כשכתבתי את הפוסט על ריצה בחורף, לפני שבועיים, חשבתי שכבר נפלתי על ימי הגשם הרציניים של השנה. מסתבר שלא ידעתי כלום.

האתר העיקרי שאני נכנס אליו בשבועיים האחרונים הוא השירות המטרואולוגי, ובמקום השני תחזית מזג האוויר מ-weather.com. אני בודק את שעות הזריחה והשקיעה, ואת הטמפרטורה. את כיווני הרוח, ומתי צפויות מכות הגשם הגדולות. עם קצת מזל, אני חוזר מהריצה יבש.

בשבת שעברה, כשחצי מדינה הוצפה, חיכיתי שהגשם בתל אביב יפסיק, ויצאתי במזג האוויר המושלם לריצה: שמים אפורים לגמרי בלי שמש ישירה, עשר מעלות, רוח קלה. במזג אוויר כזה אפשר לשבור שיאים. כשחיכיתי ששעון הריצה יאתר את הלוויינים ויסמן שאפשר לצאת לדרך, התחיל אפילו טפטוף אנגלי רך ומרענן שכזה. אי אפשר היה לבקש יותר.

בטיילת, הרוח טיפה התגברה, והטפטוף הפך בהדרגה לגשם קל. אבל שמעתי פודקאסט פגז (שנקרא The Ballad of Billy Balls) באוזניות החדשות והאטומות למים שלי, וארזתי את הטלפון בתוך ניילון נצמד, אז קצת מים לא הפריעו לי.

בשעתיים הבאות הגשם הקל הפך לקשה, והקשה הפך לסוער, והסוער הפך למבול, והמבול הפך לברד. באזור הדר יוסף כבר התחלתי לראות רצים מחכים מתחת לגשרים ששיא הסערה יחלוף, אבל הסערה ממש לא חלפה. במילא, לא היה טעם לעצור מבחינתי: הייתי ספוג לחלוטין, מהנעליים ועד הראש, ואם הייתי נעמד תוך חמש דקות הייתי מתחיל לקפוא מקור, ואז היה גם קשה מאוד להתחיל מחדש לרוץ.

מאחורי בית החולים אסותא ירדו טיפות מים בגודל של כדורי פינג פונג, ומהדשא זרמו פלגים קטנים לשביל, שם הם נקוו לתוך אגמים בגובה הקרסול, שמצדם ירדו במפלים סוערים לירקון. המצב היה כל כך מגוחך ואבסורדי שלא היה טעם להילחם בו בכלל. הגשם עשה כזה רעש שכבר לא הצלחתי לשמוע את הפודקאסט באוזניות. ברקים ורעמים התפוצצו לי מעל הראש. ניסיתי להיזכר מה אמורים לעשות כדי להתגונן מפגיעת ברק: לרוץ קרוב לעצים ולעמודים או דווקא להתרחק מהם? באחת השלוליות המים הגיעו לי עד הברך. בחיים לא עברה עלי ריצה כזו.

זה היה סיפוק עצום לרוץ שלוש שעות במבול, מצד שני לא היה שום מצב שאני חוזר על החוויה הזו. והבעיה באימונים היא שמאמצים חד פעמיים לא ממש נחשבים. הדבר היחיד שחשוב זו ההתמדה. זה נהדר להיות מסוגל לרוץ 30 קילומטר, אבל אם אני לא קם למחרת לריצת שמונה קילומטרים, זה לא שווה כלום. והריצה הקלה שאחרי הריצה הגדולה היא הקטע הקשה באמת.

נשברתי. לא בא לי לרוץ יותר. לא עכשיו ולא לעולם. כשהשעון צלצל למחרת, הסתובבתי וחזרתי לישון.

בשעה תשע בבוקר התחלתי להרגיש חרטה. גם הגשם הפסיק לרגע. מה כבר היתה הבעיה שלי? לקום ולצאת לארבעים דקות? הרי אני יודע שרק הקילומטרים הראשונים והאחרונים קשים באמת (אגב, זה נכון גם לריצות של ארבעים קילומטר, וגם לריצות של חמש. ההתחלה והסוף הם הקטעים המאתגרים, למרות שהם אמורים להיות הפחות קשים. זה קשור כמובן לפסיכולוגיה של הציפיות שלנו – בתחילת הריצה המאמץ העתידי מוריד את המוטיבציה, ובסוף הריצה כבר רוצים להרגיש את הסיום, ונעשה קשה יותר. למעשה, הריצה לימדה אותי שמערכת הציפיות היא האלמנט הפסיכולוגי החשוב ביותר בתגובות שלנו לכל תחומי החיים, מהעבודה דרך הפוליטיקה ועד חיי הרגש והמשפחה).

לאורך הבוקר החרטה על זה שלא רצתי הפכה לאשמה, שהלכה והתגברה בטפטוף בלתי פוסק, והרעילה כל דבר שעשיתי במהלך היום. שום דבר לא נראה בעל ערך כי ויתרתי על אימון. כתבתי שאלות לראיון שאנחנו הולכים לצלם? יפה מאוד, אבל החמצתי ריצה היום. שטפתי את הכלים? אוקי, אבל בימים אחרים אני גם מספיק לרוץ.  

לקראת הצהריים הרגשתי את הכושר הטוב שצברתי לאורך כל החודשים האחרונים הולך ומתאדה. ממש יכולתי לחוש איך השרירים שלי הופכים לג'לי ואני נעשה לרכיכה. כאב הגב הישן שלי תקף אותי. ישבתי בפינת העבודה ליד הרדיטור והרגשתי כמו הבטלן המחורבן שהפכתי להיות. הרגשתי שאם אני מחמיץ את הריצה הזו, הלך כל המרתון. שכל המאמץ לא היה שווה כלום. ידעתי שזו שטות גמורה, אבל זה לא שינה כלום. החולשה והאכזבה פינו את מקומם בהדרגה לזעם.

בארבע אחרי הצהריים ביקשתי מד' שתקדים לחזור מהעבודה כדי שהיא תהיה עם הילדים ואני אספיק להשחיל ריצה לפני ארוחת ערב. היא מיהרה הביתה ואני הבנתי שאני כן יכול לרוץ, אז מיד חזרה לי לכאוב הרגל, הסתכלתי מהחלון על הגשם והרוח, ולא רציתי לצאת אפילו לדקה. אימון אחד כבר לא יעלה ולא יוריד, אמרתי לעצמי.

*

בתגובות לאחד הטורים מישהו שאל אם אני בכלל אוהב לרוץ, והאמת היא שאין לי תשובה. את הסרטים האלו אני אוכל לפני כל ריצה כמעט – לכן אולי הכי נח לי לרוץ ממש מוקדם בבוקר, עוד לפני שאני מבין מה קורה איתי. לפעמים אני ממש מפחד מהריצה, והמתח מהאימון הבא הוא כל מה שאני חושב עליו.

אני יודע שזה נראה כאילו כדי לרוץ 11 שנה ו-13 מרתונים חייבים לאהוב את זה ממש, אבל לדעתי בהרבה מהדברים החשובים – וצריך להודות שהריצה תופסת חלק משמעותי מהחיים שלי, אפילו מבחינת הזמן שהיא לוקחת לי – אני מרגיש שאני פשוט עושה אותם, ושמלים כמו הנאה או בחירה פחות רלבנטיות כאן. מבחינתי, פשוט צריך לצאת לרוץ, כי אם אני לא אצא לרוץ, אני לא אהיה בכושר מספיק טוב כדי לרוץ עוד יותר. זה מעגל מושלם, ולכן אין טעם להרהר בו. כל מה שצריך זה להתלבש, לשים עדשות, לשתות כוס מים, לפתוח את הדלת, ללחוץ על השעון, לשים רגל אחרי רגל, ולרוץ.

ואז, בוקר שבת אחד, השמש זורחת ואפשר לצאת מהבית בלי הכנות רציניות, ופשוט לסיים 37 קילומטר. סתם ככה, לפני שטיפת הכלים.

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 16

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 16

מרחק:  30.06  ק"מ     

זמן: 2:43:33 שעות                 

קצב: 5:26                   

דופק ממוצע:    136    

מסלול: טיילת-רמת החייל         

הערות: מבול

לפני שבועיים היה לי יום עבודה עמוס במיוחד, וחזרתי הביתה רק לקראת חצות. למחרת הייתי צריך לקום לריצה של 12 קילומטר, אז נכנסתי ישר למיטה ונרדמתי כמו אבן. למרות הלילה הקצר קמתי למחרת רענן ורצתי מהר יותר ממה שהתכוונתי. לא היה לי ספק למה הרגשתי ככה. פשוט מאוד - לא עישנתי ג'וינט לפני השינה.

פעם לא אהבתי וויד. ניסיתי פעם ראשונה בגרעין נח"ל, ולא הרגשתי כלום. אחר כך עישנתי מדי פעם, יותר בקטע החברתי מאשר מתוך הנאה. בשנות העשרים שלי ניסיתי כל חומר שיכולתי לשים עליו את היד, ועדיין לא אהבתי וויד, ואת הכבדות המנומנמת שהוא הפיל עלי. העדפתי תמיד את הממריצים וסמי המסיבות. לא פלא שבסוף התמכרתי לריצה.

התחלתי לעשן באמת כשנולדו הילדים. קצת בילד הראשון, ובאופן סדיר מאז הילד השני. הימים הפכו לחוצים מאוד, העייפות הפכה בלתי נסבלת. הג'וינטים היו כמו ברקס בסוף היום שעצר את כל הלחץ והשכיח את כל המשימות, הטירדות הקטנות, התיקונים בבית, האירועים שהיה צריך להפיק או להשתתף בהם, המיילים, הדדליינים, והאם הוצאתי מספיק חשבוניות בסוף החודש.

אז עישנתי בסופי שבוע, ואז בכל הסוף שבוע, ואז כל ערב, ולאורך כל הסופשבוע. אחר כך הוספתי דרינק לג'וינט, וג'וינט אחרי הצהריים לג'וינט של הערב. בשלב הזה הרגשתי שהמוח שלי הפך לעיסה, שבה הימים, השבועות והחודשים התמזגו אחד לתוך השני. זו לא היתה תחושה בלתי נעימה, ונראה לי שהיתה לי יותר סבלנות לילדים ככה. אבל שנאתי את התלות שלי בחומר, וחשבתי על החוויות והדברים שאני לא עושה בגלל שאני שוכב על הספה ושומע מוזיקה, או על הדברים שכן עשיתי ולא זכרתי. והכי גרוע, כמובן, היה לקום בבוקר שאחרי.

בכל זאת, רציתי לעשן בכל מצב ובכל רגע. הרגעים היחידים שבהם לא עישנתי היו כשרצתי וכשעבדתי. רוב העבודה שלי היא בכתיבה ועריכה, ולמזלי אני לא מסוגל לעשות את זה מסטול (כמובן שגם לא רצתי מעושן). אני חושב שהריצה והעבודה שמרו עלי מליפול ממש עמוק לתוך ההתמכרות הזאת.

בשנתיים האחרונות הצלחתי להפסיק לעשן במשך היום, ולהפסיק לשתות בערב. כל מה שנשאר זה ג'וינט אחד שעה-שעתיים לפני השינה, וקצת יותר בסוף השבוע. אני עדיין מתעב את התלות – אני מרגיש אותה בכל פעם שאני חושב על להפסיק לעשן, מחשבה שממש ממלאת אותי בחרדה, וברצון עז להדליק ג'וינט. בכל בוקר, איפשהו בקילומטר השני של הריצה, אני מחליט להפסיק לעשן. ברור לי שזה יהפוך את ההתעוררות והיציאה לריצה לקלים הרבה יותר. אני גם חושב שזה ישפר את התוצאות שלי ואת המרחקים שאני אעשה.

לכן די התפלאתי בשנתיים האחרונות כשהתחלתי לקרוא יותר ויותר כתבות על אנשים שמעשנים וויד בריצה. פעם תרגמתי כתבה מדהימה של מגזין אי.אס.פי.אן על כת ריצה מקולורדו שבה החברים היו עושים ארבעים-חמישים קילומטרים כל יום, ואז בלילות מעשנים וויד ועושים אורגיות. אבל רק מאז הליגליזציה במערב ארצות הברית התברר לי שיש סצינה שלמה של ריצה על וויד.

בכתבות שקראתי אולטרמרתוניסטים כמו אייוורי קולינס וג'ן שלטון סיפרו שהם לוקחים כמה שאיפות גראס מהמאייד לפני היציאה לאימונים, ולפעמים אפילו אוכלים עוגיות או סוכריות מריחואנה. קולינס אמר שהוא לא מכיר רצים למרחקים ארוכים שלא עושים וויד. זה נשמע לי מוגזם – יותר הגיוני שהזיכרון לטווח קצר שלו נדפק סופית. אבל אני יודע שהרבה רצים אמריקאים מורחים ג'ל CBD כדי להתמודד עם הכאבים מהריצה. CBD הוא אחד משני החומרים הפעילים במריחואנה, ויש לו השפעות מרפות ומרגיעות על השרירים. החומר השני, THC, הוא הפסיכו-אקטיבי, כלומר זה שמשפיע על המוח. אבל אני אף פעם לא התעניינתי בצד הפיזי של הוויד, ואני לא מאמין במשככי כאבים, בטח לא בריצה. אני לוקח איבופרופנים בגלל כאבים מהריצה לעתים מאוד מאוד רחוקות (בדרך כלל רק אחרי המרתון), ואני אף פעם לא לוקח אותם תוך כדי ריצה, כמו שיש כל מיני אנשים שעושים. הרגע שבו הכאבים הופכים בלתי נסבלים הוא הרגע להפסיק, לדעתי.

ברעיון של THC בריצה, לעומת זאת, יש משהו מדליק. גם ככה מוזיקה נשמעת יותר טוב בריצה, והצבעים של הבוקר יפים יותר. אז למה לא להגביר את הווליום קצת? אולי אפשר לקבל עוד כמה רגעים של אופוריה, איפשהו בין הקילומטר ה-15 לעשרים? שלא לדבר על המאבק בשיעמום. אני לא יודע אם הסברתי את זה קודם פה, אבל ריצה, על כל מעלותיה, יכולה גם להיות עניין משעמם מאוד. הרבה מהרצים שמשלבים וויד ומריחואנה אומרים שככה נעשה להם מעניין.

מכיוון שהבטחתי לעצמי לכתוב בטורים האלו על הריצה בצורה הכי כנה ומעשית שאפשר, על הצדדים הטובים והרעים שלה, הדבר הנכון לעשות היה לצאת לכמה ריצות על גראס, לדווח לקוראים המתמעטים של הפוסטים האלו על המסקנות, ולקוות שאף אחד לא יתייג את משטרת ישראל (בכל מקרה, הטור הזה מומצא והפסקתי לעשן מזמן). אבל אחרי שהקדשתי לנושא הרבה מחשבה, החלטתי לא לנסות. לא מתוך חשש בריאותי (הסכנה העיקרית בעיני היא להידרס, ואני חוצה מעט מאוד כבישים באימונים שלי), אלא כי הבנתי משהו אחר.

אני תמיד חשבתי שהריצה והוויד הן התמכרויות הפוכות. אחת טובה, שנייה רעה. אחת מומלצת, שנייה מבישה. אחת בריאה, שנייה מזיקה. אבל הן לא. וויד הוא אולי לא חומר כזה מזיק (למרות שעישון זו הדרך הכי רעה לצרוך אותו), והריצה, במרחקים ובקצב אינטנסיביים כל כך כמו שאני עוסק בהם, לא בהכרח בריאה. אולי שתי ההתמכרויות האלו הן לא שני צדדים בחיים שלי (הסחי והפרוע?), אלא דבר אחד.

גראס, כמו רוב הסמים, מתחיל בלפתוח אותך לעולם. למנגינות, לצבעים, לבני אדם. אבל אחרי כמה זמן הוא מתחיל לסגור אותך. לכן חבורות שעושות סמים מתחילות בלצחוק ולהתחבק ביחד, אחר כך אנשים מתעסקים במחשבות ובתחושות הפיזיות שלהם עצמם, ואחר כך הם פשוט עושים את זה לבד. 

אף פעם לא רצתי בקבוצות. פעמים בודדות רצתי עם עוד מישהו. בדרך כלל אני רץ לבד. עם המוזיקה והמחשבות שלי. אלפי קילומטרים, מאות שעות. אני אוהב את ההרגשה הזו, אבל לא בטוח שהייתי רוצה להתכנס עוד יותר לתוכה, ברגע הזה בחיים. אולי גם בריצה, הגיע הזמן להיגמל.