יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 15
מרחק: 13.58 ק"מ
זמן: 1:11:23 שעות
קצב: 5:15
דופק: 138
מסלול: פארק הירקון
הערות: גשם שוטף
לא יצא לי ממש לרוץ בגשם השנה. היו כמה ימים קרים, היתה קצת רוח, לא
יותר. עד השבוע. ביום חמישי התעוררתי בחמש ורבע, זחלתי מחוץ לפוך, ופתחתי את החלון
במטבח. בחוץ חושך, רוח פסיכית, גשם. כל האנצ'ילדה. יצאתי. יש ברירה?
בימים שכאלו אני מוותר על הטיילת והרוח שלה, ורץ על רחוב אבן גבירול
ומשם לפארק הירקון. ברבע לחמש הספורטק חשוך ורטוב, הטפטוף הפך למבול, והשלוליות
לאגמים. עד הזריחה ספרתי ארבעה רצים; אחר כך התמלא קצת. חזרתי הביתה במצב רוח טוב:
פעם בשנה ריצה במבול זו הרפתקה כיפית. אבל רצף של ימי גשם יכול לשבור כל אחד.
אני מכיר עיתונאי מאירלנד שהצליח לרדת משלוש שעות במרתון. כשהוא עבר
לישראל, לפני כמה שנים, הוא הפסיק לרוץ. הוא אומר שמזג האוויר חיסל אותו, ואפילו
כשהוא עושה כמה קילומטרים לחימום לפני חדר הכושר, בא לו למות. אבל מי שגדלו במרק
התל אביבי עשויים מחומרים קצת יותר עמידים. אני רץ גם ביולי-אוגוסט, אבל לא בשעות
האור. פעם הייתי רץ אפילו בימים של השרב-אבק, אבל הפסקתי עם זה.
ריצה מבחינתי היא משהו שעושים בחוץ. אני לא אומר את זה בניסיון לחנך
אף אחד. אני לא יודע אם זו "הריצה האמיתית". אני פשוט לא מסוגל לרוץ על
הליכון. הזמן לא עובר, אני מסתכל על השעון כמו מטומטם, והקילומטרים לא זזים. זה פשוט
בלתי נסבל. אני מעריץ את מי שמצליחים לרוץ שעתיים-שלוש על המכונות האלו. אני עושה
את זה רק בתנאים הקיצוניים ביותר. ב"קיצוניים" הכוונה מבחינתי היא לקור.
עם החום תמיד ידעתי להסתדר. אבל כשנהיה קצת קר, זה תמיד קר מדי מבחינתי. כשהייתי
ילד היה לי קר בברכה. אחר כך היה לי קר בטיולים השנתיים. היה לי ממש קר בבטש"ית
בגבול צפון. היה קר בלילות בניו זילנד בטיול הגדול, וגם על הספסל בשדרה בתל אביב,
לפנות בוקר בסוף המסיבה. קר לי בחופשת הסקי בחבל הטירול, וגם בחוף הים, אחרי שהשמש
שוקעת. למעשה אפילו קר לי עכשיו, בחדר עבודה.
בשנה שעברה הייתי בנסיעת עבודה בבוסטון בדצמבר. כשנחתנו השלג בדיוק
פסק, השמיים התבהרו, והרוח הגיעה הישר מהצד האפל של אורנוס, בטמפרטורה של מינוס
253 מעלות (רשמית זה היה מינוס חמש עד שבע, אבל זה כבר לא מסוג ההבדלים שמרגישים).
יצאתי החוצה לבוש בחולצה חמה ארוכה, כפפות, סרט חימום למצח, ובמעיל רוח דקיק
שמצטיין במשקל האפסי שלו. השלוליות לגדות הנהר צ'ארלס קפאו, הברווזים הצטופפו
בקבוצות בין הסלעים, ומהעצים ירדו נטיפים. רצתי הכי מהר שאני יכול, ועדיין האצבעות
שלי כאבו מרוב קור, ולא הצלחתי להקליד שום דבר בטלפון או ללחוץ על הכפתורים בשעון.
אותו דבר הרגשתי לפני כמה שנים לאורך תעלת הדונאו בווינה. זה היה חודש פברואר, ועוד
מהארץ ידעתי שהולך להיות קר בצורה מחרידה. ראיתי שיש במלון שלי חדר כושר, אז כבר
חשבתי שארוץ שם. ארזתי במזוודה שתי גופיות ומכנסיים קצרצרים ורק כשהגעתי למלון הבנתי
שאין שם הליכונים – אתר האינטרנט טעה. קניתי את החולצה הכי חמה שמצאתי בחנות
הספורט הקרובה (שהיתה בכלל של רוכבי אופניים), לבשתי עליה את הגופיות ויצאתי לרוץ.
היה מדהים. היה מחריד.
בתל אביב אין בעיות מהסוג הזה. הקור נסבל, ועם הגשם אפשר להתמודד.
הבעיה האמיתית היא הרוח. רוח חזקה לפנים היא השטן. היא מכניסה חול לעיניים ולפה,
והופכת את כל הריצה למאבק. בכל שנה יש כמו ימים בתל אביב שממש קשה לזוז מול הרוח.
*
בריצה של יום שבת הרוח כבר נרגעה, והגשם בא והלך לסירוגין. רצתי שלוש
שעות, והרגשתי טוב. הכאבים ברגליים של השבועות האחרונים עברו, ואני מתחיל להתרגל
לריצות של שלושים וקצת קילומטרים. זו תוכנית האימונים הכי ארוכה ואינטנסיבית
שעשיתי – בשנים הקודמות רצתי רק ארבע פעמים בשבוע, ולא עשיתי הרבה ריצות של יותר
משלוש שעות. השנה אני רץ יותר חודשים, יותר פעמים כל שבוע, ולמרחקים יותר גדולים.
בחיים לא הייתי בכושר כזה. המשקל שלי ירד וכל הג'ינסים נופלים ממני. גם זו הרגשה
טובה, למעט העובדה שאין לי מה ללבוש.
מצד שני, נמאס לי לרוץ כל כך הרבה, והאימונים פשוט לא נגמרים. הריצה
או ההתאוששות ממנה אוכלות לי את כל הזמן הפנוי, וגם חלק ניכר מהזמן הלא-פנוי,
ונשארו עוד חודשיים כאלו. הכי מבאס אותי שהלכו לי השבתות. הריצות בשבת כבר לא נורא
קשות, אבל הן ארוכות נורא – שלוש, שלוש וחצי שעות. ביחד עם ההכנה, ההתאוששות,
המקלחת, הארוחה שאחרי, וקצת מנוחה – ורוב השבת עברה. אנשים שנכנסים לריצה חושבים
על הקושי הפיזי, אבל הבעיה האמיתית היא הזמן שצריך לפנות לזה. הנקודה הזו כל כך
תסכלה אותי השבוע, שהחלטתי שזה המרתון האחרון שלי.
הקושי מגיע בדרכים לא צפויות. לפעמים בצורת כאב בברך, לפעמים בצורת
עייפות, אבל לעתים קרובות הוא לובש צורות ערמומיות הרבה יותר. למשל תחושה של חוסר
משמעות. למה בעצם צריך לרוץ כל כך הרבה? קראתי השבוע מחקר נוסף שגילה שהיתרונות
הבריאותיים של הספורט מגיעים גם ברמת אימונים מתונה (חצי שעה של ריצה קלה, שלוש עד
חמש פעמים בשבוע), ושהתוספת של הקילומטרים רק מזיקה. לפעמים אני מרגיש שאני גוזל
זמן מעצמי ומהמשפחה, במיוחד מהילדים. ולפעמים אני פשוט משתעמם אחרי שעה ויותר של
ריצה. הפסיכולוגית שלי היתה אומרת שאצל ילדים "משעמם לי" זה תחליף
ל"קשה לי". לעתים קרובות זה ככה גם אצל מבוגרים.
עוד חודשיים בדיוק למרתון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה