יומן ריצה 2 – נועם שיזף
טור מספר 18
שישה
שבועות למרתון תל אביב. זה אומר עוד שלושה שבועות של אימונים אינטנסיביים, ושלושה
שבועות לפני התחרות שבהם האימונים מתונים יותר, כדי להבריא מכל הפציעות הקטנות
ולהיפטר מהעייפות הכרונית.
בשבוע
שעבר האפליקציה של נייקי הודיעה שרצתי 5000 קילומטרים מאז שהתקנתי אותה, בנובמבר
2017. האפליקציה אומרת שבשנת 2019 לבדה רצתי 2309 קילומטרים. זו השנה שרצתי בה הכי
הרבה בחיים.
האפליקציה
של נייק מציבה יעדים. הראשון הוא להגיע לחמישים קילומטרים מצטברים. אחר כך ל-250
קילומטרים. אחר כך אלף, 2,500, והיעד לפני האחרון, 5,000 קילומטרים. היעד האחרון
הוא להשלים 15,000 קילומטרים מצטברים של אימונים - זה כמו לרוץ מפריז לבייג'ין
וחזרה. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה. למעשה, בהערכה גסה נראה לי שזו כמות
הקילומטרים שרצתי מאז שהתחלתי עם העניין הזה של המרתונים, איפשהו בשנת 2008. אבל אין מה לחשוב על המרחקים הדמיוניים האלו.
הדבר היחיד שחשוב בריצה זה הקילומטר הבא.
*
בשבועיים
האחרונים התחלתי לעבוד על המהירות. כמו שהסברתי באחד הטורים הקודמים, הגעתי השנה
למסקנה שתמיד רצתי מהר מדי, ושכדי להעלות את כמות הקילומטרים ולהימנע מפציעות אני
צריך לרוץ לאט יותר. למעשה, העצה שלי לכל מי שמתחיל לרוץ היא לרוץ לאט יותר. ריצה
איטית טובה לגוף לא פחות ואולי יותר מריצה מהירה, ורוב האנשים פשוט רצים מהר מדי,
ולכן קשה להם להתמיד עם הריצה.
הבעיה
עם החוק הזה, כמו עם כל הכללים הטובים לחיים, היא שאני בעצמי הפרתי אותו מדי בוקר.
תמיד ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר, ותמיד הרגשתי שאם גמרתי את האימון רענן כנראה
שעשיתי משהו לא טוב. ככה הגעתי לפני שנה למצב שכמעט לא עמדתי על הרגליים.
השנה
רצתי יותר קילומטרים ויותר לאט. זה הלך לא רע אבל המרתון כבר מתקרב, ומדובר
בתחרות, לא ביום כיף בפארק. "העיקר ההשתתפות" זו סיסמה מצוינת לפעם
הראשונה שרצים מרתון. "מה שחשוב זה לסיים" זה טוב לפעם השנייה. בפעם
ה-14 זה לא עובד. אני רץ כדי לנצח, ומכיוון ששליש מהמשתתפים יהיו רצים הרבה יותר
טובים ממני (ביניהם כמה מקצוענים), כל מה שנשאר לי זה לנצח את עצמי - כלומר לרדת
מזמן של שלוש שעות ושלושים דקות. זו היתה התוצאה שלי בארבעת המרתונים האחרונים.
אני רוצה להתקרב לתוצאה של שלושת המרתונים הכי טובים שלי, כלומר פחות מ-3:25 שעות
למרחק הכולל. אם אני עושה את זה (ובטח אם אני קובע שיא אישי, כלומר פחות מ-3:22),
אני לא הולך לרוץ שוב על תוצאה אי פעם. השבוע חשבתי שאם אני מצליח לרדת מ-3:25 אני
אשלים את כל מה שרציתי לעשות כשהתחלתי לרוץ, ואפסיק עם העניין הזה של המרתונים.
אבל ד' צחקה כשאמרתי את זה ואחותי טענה שכבר היו הבטחות כאלו בעבר.
*
בשביל
לרוץ מרתון בשלוש שעות וחצי צריך לעבור כל קילומטר בקצת פחות מחמש דקות, או ליתר
דיוק בארבע דקות ו-58.61 שניות. כל ירידה במהירות של שנייה וחצי נוספת לקילומטר
מורידה דקה מהתוצאה הסופית. אם אני יורד מארבע דקות וחמישים שניות לקילומטר, אני
באזור השיא האישי שלי.
יש
אימונים טכניים למהירות – אינטרוולים (הפוגות) הוא הידוע שביניהם. אבל אני לא כל כך מתחבר לאימונים הטכניים, כי
אין בהם את האלמנט המדיטטיבי של הריצה. זה יותר כמו אימון ספורט אמיתי - רצים בקצב
מדוד ובהפוגות קבועות - ומי בכלל רוצה לעשות את זה?
כשאני
רוצה לעבוד על המהירות, אני פשוט עושה את אותן ריצות, רק מהר יותר. השבוע ניסיתי
לרוץ כמה שיותר מהר בריצות של יום שלישי ורביעי. המטרה שלי היתה לרדת מחמש דקות
לקילומטר בשתיהן – משהו שלא עשיתי עדיין בעונת האימונים הזו. זה הלך לא רע: ביום
שלישי סיימתי 14 קילומטרים ב-4:51 שניות, וביום רביעי ב-4:58 דקות לקילומטר.
הזמנים האלו טיפה מזויפים כי אני עושה שתי עצירות של 4 דקות לתרגילי כח שבטח
עוזרות לי להחזיק קצב גבוה, אבל זה מתאזן לדעתי עם המשטחים האיטיים שאני רץ עליהם
כמו חוף הים או הדשא בפארק.
ביומיים
שאחרי הריצות האלו הייתי עייף מאוד, התפוקה שלי בעבודה ירדה, ואחרי הצהריים הרגשתי
נפילת מתח קשה מאוד, לפני השלב של המקלחות וארוחת הערב של הילדים. מצד שני, אני לא
מכיר הורה שלא מרגיש נפילה בשלב הזה של היום, מלווה בדרך כלל בחרדה ועצבים.
הדבר
הכי מובהק שהרגשתי לכל אורך האימונים השנה הוא ההשפעה העצומה של השינה על התוצאות.
בשבועות שבהם ישנתי בין פחות משש וחצי שעות בלילה לפני אימון המוטיבציה שלי היתה
נמוכה והתוצאות פחות טובות.
בשבוע
האחרון לעומת זאת נכנסתי למיטה כל יום לפני עשר, ולמרות שהילדים העירו אותנו בין
ארבע לחמש לפנות בוקר בכל לילה (!) הצלחתי לישון יותר משבע שעות (בעיקר בזכותה ש ד', שקמה אליהם בלילות). אני
בטוח שזה קשור לתוצאות הטובות. יחסית.
מה
שני מתאר בטח נשמע מובן מאליו – כולם מרגישים יותר טוב אחרי שנת לילה בריאה – אבל
בעולם של הריצה כמעט לא מדברים על זה. קראתי המון מאמרים ופוסטים על תנוחת כף הרגל
בזמן הריצה, על ניואנסים שונים של תזונה נכונה, על תוכניות אימונים רגועות
ואינטנסיביות, על הנעליים הכי מהירות ועל השעונים המצטיינים ועוד כל מיני הבטים
טכניים אחרים של הריצה, בזמן שאם כל האנשים שרצים היו מוסיפים שעה של שינה, הם היו
משיגים תוצאות טובות יותר ונפצעים פחות, בלי להזדקק לנעליים החדשות של נייקי או
לשייק פרוטאינים.
הנקודה היא שקל יותר לקנות נעליים מאשר להוסיף שעת שינה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף לישון בכלל
פחות. בשבועיים האחרונים הלכתי לישון בשעה המטופשת רבע לעשר, כדי לקום לרוץ בחמש
ורבע. פיזית זה אפשרי ואפילו משתלם, אבל מנטלית זה פשוט חיסל אותי. בשעה היחידה
שנשארה בערב בין שטיפת הכלים לצחצוח השיניים לא הספקתי כלום. אפילו לראות משהו
בנטפליקס זה לא ממש מספיק. כל מה שעשיתי בערבים זה לשחק ספיידר סוליטר ולהכריח את
עצמי להירדם מהר. הגוף קיבל את המנוחה שלו אבל הנפש לא. הנחמה היחידה היא האוכל.
אני זולל עוגות וגלידה לפני השינה, ועדיין המשקל שלי יציב ואפילו במגמת ירידה. ככה
זה כששורפים אלף קלוריות כל בוקר.
משקל הוא קיצור הדרך למהירות. כל קילו שווה שתיים וחצי דקות במרחק
המלא של המרתון. אני שוקל 69 קילו במשקל שליד חוף מציצים. זה המשקל הכי נמוך שלח
בעשור האחרון, כך שאני לא חושב שיש עוד הרבה לאן לרדת. אבל יש ימים שאני מדמיין
אותי כשלד דו-ממדי של 62 קילו, טס לי לשיאים חדשים ומטורפים, עד שמגיעה רוח ומעיפה
אותי לים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה