יום רביעי, 19 בדצמבר 2018

שירים ממפגש סיום שנה א מחזור 7 בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים


הצפרדע צפה
בכוח קפיצתה
פנימה
ריוטה. תרגום: יואל הופמן. קולות האדמה. עכשיו, מסדה

לכאב – יסוד חלול
לא יוכל להיזכר
מתי התהווה – אם חל
זמן בו לא היה
בלא עתיד – זולת עצמו
אינסופיותו מקפת
עבר – שנכון לרשום
נקודות חדשות – של כאב.
אמילי דיקינסון. תרגום: לילך לחמן, רסלינג

מארי חצי תלויה
כתבה מרגרט אטווד, בוקר בבית השרוף
תרגם לעברית: אסף בס. - http://archive.is/BkKod

 "מארי חצי תלויה" היתה מארי וובסטר, אשר הואשמה בכישוף ב1680, בעיר הפוריטנית מסצ'וסטס והוצאה להורג בתלייה על עץ, שם – לפי עדות אחת מכמה שנשארו מאז – היא הושארה למשך הלילה. ידוע שכאשר היא הורדה מהעץ היא הייתה עדיין בחיים וחייתה עוד 14 שנה לאחר מכן.
19:00
הייתה באוויר שמועה
משייטת, תרה אחר עורף
להיתלות בו. אני חלבתי את הפרה ודלת
האסם הייתה פתוחה אל השקיעה.

לא חשתי את המילה הדייקנית קולעת
ונכנסת, ככדור רך, פנימה.
לא חשתי את הבשר הנמחץ סוגר
עליה כמים, מעל אבן ידויה.

אני נתליתי בשל חיי, לבדם.
בשל עיניים כחולות ועור צרוב שמש,
חצאיות בלויות, כפתורים בודדים,
חווה מעושבת, רשומה על שמי שלי,
ותרופה בטוחה ליבלות.

אוה, כן, ושדיים,
ואגס מתוק, החבוי בגופי.
כל אימת שישנם דיבורים על שדים,
גם לאלו נמצא שימוש.

20:00
החבל היה אילתור.
עם הזמן הם כבר יחשבו על גרזנים.

הופ! ומעלה אני נישאת, כפרי שנשל במהופך,
תפוח מושחר שנדחף חזרה אל העץ.

ידיים כפותות וסחבה בפי,
דגל מונף כהצדעה ללבנה,

אלה זקנה, לה פני עצם, תשליל עתיק,
אשר בעבר היתה נוטלת דם תמורת מזון.

אנשי העיירה משרכים דרכם הביתה
נרגשים מתצוגת השנאה שלהם.

רשעותם המהופכת חוצה, ככפפה
ואני, העוטה אותה.

21:00
השביסים באים לבהות,
החצאיות הכהות, גם כן,
הפנים הנישאים אל על, בתווך,
פיות מהודקים כל כך, שהם מחוסרי שפתיים.
אני יכולה להביט מטה, אל תוך חורי העיניים
ואל נחיריהן. אני יכולה לראות את פחדן.

את היית חברתי, את גם כן.
אני ריפאתי את תינוקך, גברת,
ואת שלך, לא רעיה, הדחתי מתוכך,
כדי להציל את חייך.

עיזרו לי לרדת? אינכן מעזות.
אבק שבי עשוי לדבוק בכן
כרכילות, או כפחם.
ציפורים מטות אחרי רבים,
כאותיות פורחות באוויר, אף שעורבים,
ככלל, יחידים במינם.

באסיפה כמו זו שכאן,
המקום הבטוח יותר הוא הרקע,

מעמידות פנים שאינכן רוקדות,
העמדה היותר בטוחה שנוח להפנות ממנה אצבע.

אני מבינה. אינכן יכולות לחסוך
דבר, יד מושטת, פת לחם, סריג,
מפני הקור, מילה אחת
טובה. אלהים יודע
שאין בסביבה הרבה מאלה. אתן
צריכות הכל, לעוד ימים קרים.

22.00
ובכן אלהים, מאחר שאני כבר כאן למעלה,
עם קצת זמן להרוג, אולי, על הידיים,
ורחוקה כבר מכל שגרת היום הטיפשית
של מלאכת היד, ומלאכת הרגל,
וההליכה אל לול התרנגולות ,
נוכל שנינו להמשיך בוויכוח
בו התחלנו בעבר, אודות הרצון החפשי.

האם בבחירה אני משתלשלת,
כפימתו של תרנגול הודו, מעץ
זה שהוא למעלה מאדיש?
אם הטבע היא האלפבית שלך,
איזו אות הוא חבל זה?

האם גופי המתעוות מאיית ונקרא כ"חסד"?
אני כואבת, לפיכך הנני.
אמונה, צדקה ותקווה הן שלשה
מלאכים מתים, הנופלים כמטאורים או
ינשופים בוערים, על רקע
אטום ונשגב של רקיע פניך.


24:00
גרוני מתוח כנגד החבל
חנוק ממילים ואוויר;
אני מסתכמת בפקעת שריר.
הדם גואה ותופח בגולגלתי,
שיני החשוקות שומרות אותו בפנים.
אני נועלת שיניים על היאוש.

המוות יושב, כעורב על כתפי,
ממתין לסלק הקלוף-לפות של לבי,
שיתפרץ, כדי שיוכל
לאכול את עיני,

או כשופט,
ממלמל אודות פרוצות ועונש,
ומלקק את שפתיו

או כמלאך אפל
מתחבל בעומק נוצותיו המבריקות,
לוחש לי להיות קלה על עצמי. לנשוף בפעם האחרונה.
בטחי בי, הוא אומר, מגפף
אותי,
מדוע לסבול?

פיתוי, לשקוע מטה
אל ההגדרות הללו.
להיות קדושה מעונה במהופך,
או מזון, או זבל.

לוותר על מילותי שלי עבור עצמי,
סיוגיי שלי.
לוותר על לדעת,
לוותר על מכאוב.
להרפות.

2:00
מתוך פי בא ויוצא, במרחק מה
מעצמי, צליל כרסום דק
שהיית עשוי לבלבל עם תפילה אלא
שתפילה איננה עצורה.

או שמא, אדוני?
יתכן שזה קרוב למוות בחניקה, יותר
מאשר חשבתי בעבר. אולי היא
השתנקות, קריאה לאוויר, תפילה.
האם אותם אנשים בחג השבועות
רצו בלהבות שיפרצו מתוך ראשיהם?
האם הם ביקשו להיזרק על הארץ,
ולמלמל, כעופות קדושים,
בעיניים חורגות מתוך ארובותיהן?

כמו שלי ממש, כמו שלי ממש.
יש תפילה אחת בלבד: והיא איננה
על ברכים בכותונת לילה נקייה,
על השטיח הרכוס
אני רוצה את זה אני רוצה כך.
הו, הרבה מעבר לכל זאת.
קרא לזה
אנא, קרא לזה רחמים.
קרא לזה,
עוד לא, עדיין לא
כששמי שמיים מאיימים להתפוצץ
פנימה, באש וברצועות בשר תלוש והמלאכים מקרקרים כעורבים.

3:00
הרוח מבעבעת בקרב העלים סביב
לי העץ מזיע ליל
ציפורי ליל ציפורים זועקות אל תוך
אזני כלבבות דקורים לבי
מגמגם במלבושו המתנפנף גופי
שלי מתנדנד מדלדל בכוח
הולך ואוזל מתוכי הרוח מזיעה
בתוך גופי קורעת
את המילים אני קופצת את
לא מחזיקים האגרופים
קמע או דיסקית של כסף ריאותי
חובטות כאילו טובעת אני קוראת
אותך כעד אני לא
עשיתי שום פשע נולדתי אני נשאתי
ילד אני נושאת מה שיום ילד אשא אני
איוולד זהו פשע שאני בו לא
אכיר עלים ורוח
אחוז בי עוד אני
לא ארפה.

6:00
השמש עולה, עצומה ורועמת,
לא עוד דימוי לאלהים.
טעות בכתובת. אני הייתי שם, בחוץ.

הזמן הוא יחסי, תנו לי לומר לכם.
אני חייתי מילניום.
הייתי רוצה לומר ששערי הלבין
בין לילה, אלא שלא כך.
תחת זאת, היה זה לבי
שהפך צח, כעוף מכובס.

כמו כן, גבהתי, בערך בשבעה סנטימטרים.
זה מה שקורה כשאת נסחפת בחלל,
מקשיבה לגוספל של הכוכבים
המלובנים מחום.
שביבים של אינסוף נוקבים ככברה את מוחי,
התגלות של חירשות.

בקצה חבלי,
אני מעידה על הדממה.
אל נא תאמרו שאני כפוית טובה.

הרוב, תהיה להם מיתה אחת בלבד.
לי יהיו שתיים.

8:00
כאשר הם באו לקצור את הגוויה
(פתחי את פיך, עצמי את העיניים)
לחתוך מהחבל את גופי התלוי,
הפתעה! כמה לא צפוי,
אני חיה עדיין.

ביש מזל חבר'ה,
אני מכירה את החוק.
לא תוכלו להוציא אותי להורג
פעמיים על אותו דבר.
כמה מצחיק.

נפלתי אל מצע התלתן
שאפתי אותו פנימה ובחיוך מלוכלך, חשפתי
את שיני, לעומתם.
אתם יכולים כבר לדמיין איך זה הלך.

כעת עלי רק להשקיף
עליהם מבעד לכחול השמיים של עיני.
הם רואים את זדון ליבם
בוהה נכוחה
במצחם, ופונים אחורה.

קודם לכל זאת, לא הייתי מכשפה.
כעת, אני אכן אחת כזו.

אחר כך.

גוף העור שלי מתמלא וניפחת
סביב לגופי האמיתי,
הילה רכה.

אני מרפרפת על פני שבילים ושדות
ממלמלת לעצמי כמטורפת,
פה מלא תארי שם עסיסיים
וגרגרי פטל סגול.
אנשי העיירה צוללים ראש, הישר אל תוך השיחים
כדי לסור מדרכי.

מיתתי הראשונה חגה סביב לראשי
הילה מעורפלת,
אות כבוד על המסה בה נוסיתי.
אין חוצה ובא במעגל הזה.

מאחר שנתליתי על דבר מה אותו
מעולם לא אמרתי,
אני יכולה עתה לומר כל שביכולתי לומר.

קדושה נוגהת על אצבעותיי המלוכלכות
אני אוכלת פרחים וצואה,
שני פנים של אותו הדבר; אני אוכלת עכברים
ואומרת הלל, גידופים
זורחים ופוקעים בנתיב ליל שימורי
כבועות מקסימות.
אני מדברת בלשונות,
קהלי הוא הינשופים.
קהלי הוא האלהים,
כי מי עוד, לעזאזל, יוכל להבין אותי?
מי עוד כמותי, מת ושב?

העולם מבעבע מתוכי החוצה,
חוליה אחר חוליה של אפשרות מתפתלת.
היקום מותר מתוך פי
מלא וגדוש כולו, מלוא חלל פנוי.
 
בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר.
היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור,
אינם בלתי אישיים ואינם פוליטיים בלבד:
לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'.
לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים..."
אורסולה לה גווין. LEFT HAND OF DARKNESS . ינשוף


בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶפְשָׁר לָצֵאת
אֲנִי מַקְפִּידָה לְהַבִּיט בָּעֲנָנִים
כִּי אֵין לְצִבְעָם שֶׁם שֶׁעָלַי לִזְכֹּר
כִּי הַיְנוּ הַךְ לָהֶם מִי מְעוֹלֵל מַה תַּחְתֵּיהֶם
כִּי הֵם מַטִּים אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
וּמְלַטְּפִים אֶת רַקּוֹתַי בְּשׁוּלֵיהֶם
כִּי הֵם נִקְרָעִים זֶה מִזֶּה וּמֵעַצְמָם בְּלִי כְּאֵב וְאָשָׁם
כִּי אֵינָם רוֹחֲשִׁים כָּבוֹד לִגְבוּלוֹתֵיהֶם
אוֹ לִבְדָיַת הַשָּׁמַיִם
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בְּאוֹתוֹ עָנָן פַּעֲמַיִם
לָכֵן
אֲנִי מַבִּיטָה בַּעֲנָנִים
בְּכָל פַּעַם שֶׁמֻּתָּר לִי לָצֵאת
לֶחָצֵר הַפְּנִימִית בַּמּוֹסָד הַגָּדוֹל הַגָּדוֹל
שֶׁמִשְׂתָּרֵעַ, כָּךְ אוֹמְרִים, עַד קַצְוֵי אָרֶץ.
טל ניצן. להביט באותו ענן פעמיים. קשב.


אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל
וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת
מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה
אוּלַי
אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת
אפרת שמעוני טוטיאן 


יום רביעי, 12 בדצמבר 2018

תכונת הכמיהה לבחירה מחדש / צעדים ומרחבים / עמ' 35



תכונת הכמיהה לבחירה מחדש
גורל, זיכרון, איחוז, תקווה

האין אנו חותרים להגיע אל אותה צומת של אפשרויות שחלפנו בה? האין אנו כמהים לחזור בזמן כדי לשחק מחדש[1] ולבחור מחדש? לתקן? או לפחות לבחון את בחירתנו ההיסטורית?  
כבריות היכולות לספר סיפור ולהתבונן אל עברינו, קיומו של המרחב או הנתיב שלא בחרנו בו עדיין תקף, לפחות בזיכרוננו, וכך גם אפשרות הבחירה הממשיכה לרחף סביבנו לתמיד, בשובל הארוך או בעננים של זיכרוננו, האם בחרנו נכון או האם נטינו או הוטינו[2]. תחילת הפעולה היא גם תחילת תקתוקו של הזיכרון. היה, יכול היה שלא להיות, היה יכול להיות אחרת. הרצון לקבל הזדמנות לבחירה חוזרת הינו חלק מתכונת זיכרוננו, מאנושיותנו.

לבחירה שנטלנו בשיטוט הקיומי שלנו, הכולל היקלעות למצבים פוגעים לא מוזמנים ולא נשלטים, יש משמעות אישית של גורל, התמודדות ונטילת אחריות. ומכאן שמונת המשמעויות הרגשיות: זעם, נקמה, ייאוש, אשמה, בושה, חרטה, צער, גועל, הנובעות מסופיות הבחירה שבחרנו, או שנכפתה עלינו, בנקודה כלשהי בזמן, רגע שאינו קיים יותר ולעולם לא יחזור. "אם, רק, אז", אלו הביטויים המצביים והסיבתיים המלווים אותי יחד עם נתיבה הנמשך של הבחירה ומעבדים את המרחב העילאי של רצון, כוונה, מחשבה והרהור. מכאן נגזרות האפשרויות ההסתברותיות של התקווה, התיקון, הפיצוי, ההשלמה, המתנתקות מן האיחוז  (stasis, possession) המכאיב של "אם, רק, אז", ובזאת הן אוחזות ממד טיפולי.


[1]  Replay חזרתיות במודל EEIRID. בטיפול שטח, מודל מרחבי לניתוח תהליכי התמודדות והתפתחות. במודל שבעה מרחבים: ציפייה, חשיפה, עוצמה, חזרתיות, דמיון, זמן חלום, ציפייה (שעברה שינוי).
על מושג החזרתיות והלולאה הסגורה מתקיים דיון גדול ביצירות כמו ורטיגו (1958) של היצ'קוק והמזח (La jetee) (1962) של כריס מרקר. ללולאה הסגורה ישנה איכות של חלימה בדומה למושג הבארדו הטיבטי.

[2]  יציאה מאיזון. זהו ביטוי רגשי של מנגנון הומיאוסטטי.


יום שישי, 7 בדצמבר 2018

מה רב העונג

מה רב העונג
לשתות שוקולד חם
ובחוץ גשם רב

יום שלישי, 4 בדצמבר 2018

לוגיקת הלב


ללב לוגיקה משלו
בין סדרת פעימותיו החשבונית
לסדרת פעימותיו ההנדסית
בין דופק חשבוני
לדופק הנדסי
כאב


יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

צפרדעים frogs













הרצאות מדף: נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה בראי התרבות 2018

סרטוני הרצאות והדגמות מדף באירועי הספר "נמר בהיר, דרקון אפל"
דוד מיכאלי - תודעה ופעולה
יואב רפופורט - תרגום טקסטים עתיקים
זאב פוקס - דת ואמנויות לחימה
אבי מוריה - מניפה, חרב מיאו דאו
תומר אקוקה - חרבות
ניתאי צלניקר - תופי טאיקו

דובר: דוד מיכאלי על תודעה ופעולה



דובר: דוד מיכאלי על השתוקקות החומר לצורה (בית ניר-קוץ)



דובר: יואב רפופורט על תרגום טקסטים עתיקים



דובר: יואב רפופורט על תרגום טקסטים עתיקים (בית ניר-קוץ)



דובר: זאב פוקס על דת ואמנויות לחימה



דובר ומדגים: אבי מוריה - חרב מיאו-דאו (בית ניר קוץ)


מדגים: אבי מוריה - מניפה


דובר ומדגים: אבי מוריה - מניפה (בית ניר-קוץ)


דובר ומדגים: תומר אקוקה על אמנות החרב (בית ניר-קוץ)


דובר ומדגימים: ניתאי צלניקר, מאהו סאטו, עינת צ'יטיאט, אורית צלניקר - טאיקו מתופפים (בית ניר-קוץ)






יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

חבצלות המים


חבצלות המים

איננו ולא כלום.
נפלנו
אל החושך ולשמד.
אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה
אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון
אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.
(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט)


הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!
ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום ועדיין לפני הצהריים.  

פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות, נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך שאור השמש כהה בו.  

המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.

בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק. הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.

פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.



בהרצאה שנשא פרופ' יעקב ברונובסקי לפני דור חדש באוניברסיטת סטנפורד בחוף המערבי של העולם החדש ועניינה חוק ואחריות אישית, נאמרו המילים: ''היוצר חושב על העולם כעל רקע לשינוי ועל עצמו כעל שליחו המקודש של השינוי''. האמן בסיפור הוא מונה. לאחר שסיימתי את עריכת הסיפור כשנתיים לאחר שנכתב, נזכרתי בסיפור מד''ב מנערותי שנקרא ''מתח פנים'' שהציג רעיון של אקולוגיה אנושית תת-מימית ממוזערת המבקיעה את מתח הפנים של המים בדרכה לממדים חדשים.

זֶנית האובליסק הראשון חילקה את השמים. הנֶדיר פרס את האדמה לארבע ושמונה. השני הגדיר בגובה מסותת יחד עם הראשון מלבן ריק מגביה עד כְהות הכחול (יש ימים שראיתי ענני פרחים לבנים חולפים כְּדוּר בתוך החרך הארוך). מצידי הניצבים יריעות. יחולקו השמים למדורים ומגירות. הוא עדיין  כאן, אבל צריך לחפש אותו באחת המגירות.( ).

התמונה המושלמת, המַנדלה חסרת הפגם אשר כל מסלוליה שלמים ותמימים, הרי ברגע שאנו במגע אתה ובמחיצתה, הדגם שלנו, הלא מושלם, נרפא, מתקן את עצמו ומביא לנו את הקלת התיקון והריפוי. לכן אנו נמשכים אל היופי המושלם, אל הכוח המושלם של השלמות, לכן אנו פוגעים בו בלהיטות, בקנאה ובנואשות להיתקן בעצמנו. היופי והשלמות נובעים אחד מתוך השני. קצב סדיר, הגיון, מבנה שלם. לב. המושלם הוא אירוע. הצורה היא אירוע. היופי הוא אירוע, ועובדת קיום. יש לזכור זאת.

יום רביעי, 19 בספטמבר 2018

RedFace02 / Sergio Waksman

No writing 
(except to you) 
but 
my so called art, 
mixing all 
sorts of 
odds and ends, 
like always