שירים ממפגש סיום שנה א מחזור 7 בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים

הצפרדע צפה
בכוח קפיצתה
פנימה

ריוטה. תרגום: יואל הופמן. קולות האדמה. עכשיו, מסדה

לכאב – יסוד חלול –
לא יוכל להיזכר
מתי התהווה – אם חל
זמן בו לא היה –

בלא עתיד – זולת עצמו –
אינסופיותו מקפת
עבר – שנכון לרשום
נקודות חדשות – של כאב.

אמילי דיקינסון. תרגום: לילך לחמן, רסלינג

מארי חצי תלויה

כתבה מרגרט אטווד, בוקר בבית השרוף. 
תרגם לעברית: אסף בס. - http://archive.is/BkKod

 "מארי חצי תלויה" היתה מארי וובסטר, אשר הואשמה בכישוף ב1680, בעיר הפוריטנית מסצ'וסטס והוצאה להורג בתלייה על עץ, שם – לפי עדות אחת מכמה שנשארו מאז – היא הושארה למשך הלילה. ידוע שכאשר היא הורדה מהעץ היא הייתה עדיין בחיים וחייתה עוד 14 שנה לאחר מכן.

19:00

הייתה באוויר שמועה
משייטת, תרה אחר עורף
להיתלות בו. אני חלבתי את הפרה ודלת
האסם הייתה פתוחה אל השקיעה.

לא חשתי את המילה הדייקנית קולעת
ונכנסת, ככדור רך, פנימה.
לא חשתי את הבשר הנמחץ סוגר
עליה כמים, מעל אבן ידויה.

אני נתליתי בשל חיי, לבדם.
בשל עיניים כחולות ועור צרוב שמש,
חצאיות בלויות, כפתורים בודדים,
חווה מעושבת, רשומה על שמי שלי,
ותרופה בטוחה ליבלות.

אוה, כן, ושדיים,
ואגס מתוק, החבוי בגופי.
כל אימת שישנם דיבורים על שדים,
גם לאלו נמצא שימוש.

20:00

החבל היה אילתור.
עם הזמן הם כבר יחשבו על גרזנים.

הופ! ומעלה אני נישאת, כפרי שנשל במהופך,
תפוח מושחר שנדחף חזרה אל העץ.

ידיים כפותות וסחבה בפי,
דגל מונף כהצדעה ללבנה,

אלה זקנה, לה פני עצם, תשליל עתיק,
אשר בעבר היתה נוטלת דם תמורת מזון.

אנשי העיירה משרכים דרכם הביתה
נרגשים מתצוגת השנאה שלהם.

רשעותם המהופכת חוצה, ככפפה
ואני, העוטה אותה.

21:00

השביסים באים לבהות,
החצאיות הכהות, גם כן,
הפנים הנישאים אל על, בתווך,
פיות מהודקים כל כך, שהם מחוסרי שפתיים.
אני יכולה להביט מטה, אל תוך חורי העיניים
ואל נחיריהן. אני יכולה לראות את פחדן.

את היית חברתי, את גם כן.
אני ריפאתי את תינוקך, גברת,
ואת שלך, לא רעיה, הדחתי מתוכך,
כדי להציל את חייך.

עיזרו לי לרדת? אינכן מעזות.
אבק שבי עשוי לדבוק בכן
כרכילות, או כפחם.
ציפורים מטות אחרי רבים,
כאותיות פורחות באוויר, אף שעורבים,
ככלל, יחידים במינם.

באסיפה כמו זו שכאן,
המקום הבטוח יותר הוא הרקע,

מעמידות פנים שאינכן רוקדות,
העמדה היותר בטוחה שנוח להפנות ממנה אצבע.

אני מבינה. אינכן יכולות לחסוך
דבר, יד מושטת, פת לחם, סריג,
מפני הקור, מילה אחת
טובה. אלהים יודע
שאין בסביבה הרבה מאלה. אתן
צריכות הכל, לעוד ימים קרים.

22.00

ובכן אלהים, מאחר שאני כבר כאן למעלה,
עם קצת זמן להרוג, אולי, על הידיים,
ורחוקה כבר מכל שגרת היום הטיפשית
של מלאכת היד, ומלאכת הרגל,
וההליכה אל לול התרנגולות ,
נוכל שנינו להמשיך בוויכוח
בו התחלנו בעבר, אודות הרצון החפשי.

האם בבחירה אני משתלשלת,
כפימתו של תרנגול הודו, מעץ
זה שהוא למעלה מאדיש?
אם הטבע היא האלפבית שלך,
איזו אות הוא חבל זה?

האם גופי המתעוות מאיית ונקרא כ"חסד"?
אני כואבת, לפיכך הנני.
אמונה, צדקה ותקווה הן שלשה
מלאכים מתים, הנופלים כמטאורים או
ינשופים בוערים, על רקע
אטום ונשגב של רקיע פניך.

24:00

גרוני מתוח כנגד החבל
חנוק ממילים ואוויר;
אני מסתכמת בפקעת שריר.
הדם גואה ותופח בגולגלתי,
שיני החשוקות שומרות אותו בפנים.
אני נועלת שיניים על היאוש.

המוות יושב, כעורב על כתפי,
ממתין לסלק הקלוף-לפות של לבי,
שיתפרץ, כדי שיוכל
לאכול את עיני,

או כשופט,
ממלמל אודות פרוצות ועונש,
ומלקק את שפתיו

או כמלאך אפל
מתחבל בעומק נוצותיו המבריקות,
לוחש לי להיות קלה על עצמי. לנשוף בפעם האחרונה.
בטחי בי, הוא אומר, מגפף
אותי, מדוע לסבול?

פיתוי, לשקוע מטה
אל ההגדרות הללו.
להיות קדושה מעונה במהופך,
או מזון, או זבל.

לוותר על מילותי שלי עבור עצמי,
סיוגיי שלי.
לוותר על לדעת,
לוותר על מכאוב.
להרפות.

2:00

מתוך פי בא ויוצא, במרחק מה
מעצמי, צליל כרסום דק
שהיית עשוי לבלבל עם תפילה אלא
שתפילה איננה עצורה.

או שמא, אדוני?
יתכן שזה קרוב למוות בחניקה, יותר
מאשר חשבתי בעבר. אולי היא
השתנקות, קריאה לאוויר, תפילה.
האם אותם אנשים בחג השבועות
רצו בלהבות שיפרצו מתוך ראשיהם?
האם הם ביקשו להיזרק על הארץ,
ולמלמל, כעופות קדושים,
בעיניים חורגות מתוך ארובותיהן?

כמו שלי ממש, כמו שלי ממש.
יש תפילה אחת בלבד: והיא איננה
על ברכים בכותונת לילה נקייה,
על השטיח הרכוס
אני רוצה את זה אני רוצה כך.
הו, הרבה מעבר לכל זאת.
קרא לזה אנא, קרא לזה רחמים.
קרא לזה, עוד לא, עדיין לא
כששמי שמיים מאיימים להתפוצץ
פנימה, באש וברצועות בשר תלוש והמלאכים מקרקרים כעורבים.

3:00

הרוח מבעבעת בקרב העלים סביב
לי העץ מזיע ליל
ציפורי ליל ציפורים זועקות אל תוך
אזני כלבבות דקורים לבי
מגמגם במלבושו המתנפנף גופי
שלי מתנדנד מדלדל בכוח
הולך ואוזל מתוכי הרוח מזיעה
בתוך גופי קורעת
את המילים אני קופצת את
לא מחזיקים האגרופים
קמע או דיסקית של כסף ריאותי
חובטות כאילו טובעת אני קוראת
אותך כעד אני לא
עשיתי שום פשע נולדתי אני נשאתי
ילד אני נושאת מה שיום ילד אשא אני
איוולד זהו פשע שאני בו לא
אכיר עלים ורוח
אחוז בי עוד אני
לא ארפה.

6:00

השמש עולה, עצומה ורועמת,
לא עוד דימוי לאלהים.
טעות בכתובת. אני הייתי שם, בחוץ.

הזמן הוא יחסי, תנו לי לומר לכם.
אני חייתי מילניום.
הייתי רוצה לומר ששערי הלבין
בין לילה, אלא שלא כך.
תחת זאת, היה זה לבי
שהפך צח, כעוף מכובס.

כמו כן, גבהתי, בערך בשבעה סנטימטרים.
זה מה שקורה כשאת נסחפת בחלל,
מקשיבה לגוספל של הכוכבים
המלובנים מחום.
שביבים של אינסוף נוקבים ככברה את מוחי,
התגלות של חירשות.

בקצה חבלי,
אני מעידה על הדממה.
אל נא תאמרו שאני כפוית טובה.

הרוב, תהיה להם מיתה אחת בלבד.
לי יהיו שתיים.

8:00

כאשר הם באו לקצור את הגוויה
(פתחי את פיך, עצמי את העיניים)
לחתוך מהחבל את גופי התלוי,
הפתעה! כמה לא צפוי,
אני חיה עדיין.

ביש מזל חבר'ה,
אני מכירה את החוק.
לא תוכלו להוציא אותי להורג
פעמיים על אותו דבר.
כמה מצחיק.

נפלתי אל מצע התלתן
שאפתי אותו פנימה ובחיוך מלוכלך, חשפתי
את שיני, לעומתם.
אתם יכולים כבר לדמיין איך זה הלך.

כעת עלי רק להשקיף
עליהם מבעד לכחול השמיים של עיני.
הם רואים את זדון ליבם
בוהה נכוחה
במצחם, ופונים אחורה.

קודם לכל זאת, לא הייתי מכשפה.
כעת, אני אכן אחת כזו.

אחר כך.

גוף העור שלי מתמלא וניפחת
סביב לגופי האמיתי,
הילה רכה.

אני מרפרפת על פני שבילים ושדות
ממלמלת לעצמי כמטורפת,
פה מלא תארי שם עסיסיים
וגרגרי פטל סגול.
אנשי העיירה צוללים ראש, הישר אל תוך השיחים
כדי לסור מדרכי.

מיתתי הראשונה חגה סביב לראשי
הילה מעורפלת,
אות כבוד על המסה בה נוסיתי.
אין חוצה ובא במעגל הזה.

מאחר שנתליתי על דבר מה אותו
מעולם לא אמרתי,
אני יכולה עתה לומר כל שביכולתי לומר.

קדושה נוגהת על אצבעותיי המלוכלכות
אני אוכלת פרחים וצואה,
שני פנים של אותו הדבר; אני אוכלת עכברים
ואומרת הלל, גידופים
זורחים ופוקעים בנתיב ליל שימורי
כבועות מקסימות.
אני מדברת בלשונות,
קהלי הוא הינשופים.
קהלי הוא האלהים,
כי מי עוד, לעזאזל, יוכל להבין אותי?
מי עוד כמותי, מת ושב?

העולם מבעבע מתוכי החוצה,
חוליה אחר חוליה של אפשרות מתפתלת.
היקום מותר מתוך פי
מלא וגדוש כולו, מלוא חלל פנוי.

 

בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר.
היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור,
אינם בלתי אישיים ואינם פוליטיים בלבד:
לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'.
לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים..."

אורסולה לה גווין. LEFT HAND OF DARKNESS . ינשוף

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶפְשָׁר לָצֵאת
אֲנִי מַקְפִּידָה לְהַבִּיט בָּעֲנָנִים
כִּי אֵין לְצִבְעָם שֶׁם שֶׁעָלַי לִזְכֹּר
כִּי הַיְנוּ הַךְ לָהֶם מִי מְעוֹלֵל מַה תַּחְתֵּיהֶם
כִּי הֵם מַטִּים אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
וּמְלַטְּפִים אֶת רַקּוֹתַי בְּשׁוּלֵיהֶם
כִּי הֵם נִקְרָעִים זֶה מִזֶּה וּמֵעַצְמָם בְּלִי כְּאֵב וְאָשָׁם
כִּי אֵינָם רוֹחֲשִׁים כָּבוֹד לִגְבוּלוֹתֵיהֶם
אוֹ לִבְדָיַת הַשָּׁמַיִם
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בְּאוֹתוֹ עָנָן פַּעֲמַיִם
לָכֵן
אֲנִי מַבִּיטָה בַּעֲנָנִים
בְּכָל פַּעַם שֶׁמֻּתָּר לִי לָצֵאת
לֶחָצֵר הַפְּנִימִית בַּמּוֹסָד הַגָּדוֹל הַגָּדוֹל
שֶׁמִשְׂתָּרֵעַ, כָּךְ אוֹמְרִים, עַד קַצְוֵי אָרֶץ.

טל ניצן. להביט באותו ענן פעמיים. קשב.

אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל
וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת
מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה
אוּלַי
אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת

אפרת שמעוני טוטיאן