יום שני, 29 בדצמבר 2008

הנה הבוקר / דוד מיכאלי


על זוועה ועונג לא אשיבנו
על הברזל הנופל והאש
וחול קר לפנות בוקר
על כתובות וקירות לא אשיבנו
על מיתות וכניסות
על החוט העובר כשני
מתחת לקרקע ומתחת לשמיים
על כוסות הקפה והדם
ובריכות השחייה

הנה הבוקר והרחוב
החיים הם כדור הבדולח הקריר שלך
המשאית העומדת נותנת לך תשובה
וכך גם המייל האחרון שקיבלת
האם אתה מקשיב?
האם אתה מקשיב?
עוד לפני השאלה מסך הרחוב מסתדר מחדש
שפת המדרכה עונה לכף הרגל
עלה הבוהיניה עונה לכנימה
וברק התיקן עונה לשיש המלאכותי במטבח
קליעים נמשכים אל האור
מצידו הפנימי של כדור הבדולח.
כסה את ראשך
עשן את עץ המחשבה שלך
התבונן בבניך ונכדיך כשהם
עוד רק תחושה עמומה
האדמה כל כך שקופה
האדמה כל כך צלולה
קורנת בדולח.

עכשיו להרחיק
להרחיק מאוד מעבר
לקו 63 ושפת המדרכה הלחה
מעבר למבריחי הנשק ופצצות התאורה
מעבר לזונות הקוקאין הלבנות והשחורות
ומעבר לדפי הספרים שנסגרים ברוך כתוב
להרחיק עוד מעבר לגלי החזה
ופטמותיו
הרחק אל אופק הדופק
ואחריו
אל מעבר לו שמור
בספינות, צוללות ומוקשי דם
מביט בי דרך מרכז העין השחור
מדבר של אור.

יום ראשון, 28 בדצמבר 2008

ספר הזמן / דוד מיכאלי

circle / david michaeli / 1997

מושג הזמן היה תמיד תעלומה. אנו נולדים אנו חיים אנו מתים. מושג הסופיות המלווה אותנו מהרגע שבו אנו הופכים להיות חניכים וחברים נאמנים של חברה ותרבות, מושג זה בורא בו זמנית את מושג הנצח. בין הכיליון לנצח רוטט הזמן. אנו חווים את מותנו בידיעה המכאיבה שהזמן ימשיך לשטוף קדימה בין בעלי ההכרה. היחסים ממשיכים להתקיים, אבל, עם אחרים. קשה לנו לקבל את העובדה שיחסינו תמו. שהזמן עבורנו תם. אך לא. השמש זורחת ושוקעת. סתיו מחליף את הקיץ. חורף מחליף את הסתיו, ואחריו – האביב פורח. דמי רן בעורקי עד לסוף העולם, ושב עתיר ניסיון וחומר דרך הריאות אל לבי, משם ייצא רענן לזמן חדש, בנתיב המזומן לו. מזוני החי חולף דרכי, מעניק לי חיים. אשר נותר ממנו מעניק חיים לחיים אחרים. כך גם גופי המת יעניק חיים לחיים אחרים. פגישות נולדות מבשילות ומסתיימות. פגישה בת שניות ופגישה בת תקופת חיים. כל אחת היא יקום זמן שלם. פרחי הזמן בשדה האין סופי נפתחים ונסגרים, כלים ופורחים. כה הרבה מעגלים, כה הרבה מחזורים: היממה, הירח, השפל והגיאות, הביוץ, המחזור המיני הקטן, המחזור המיני הגדול, הנפת הפטיש והנחתתו, הנפת החרב והורדתה, החיבוק, הפיהוק, השינה, שתיית הקפה, לגימת התה, ההזנה, הזעם, הבכי, החיוך, כל דבר מעגל. הקטן מפעיל את הגדול, הגדול פועל על הקטן. אין סוף מעגלים משולבים אחד בשני, מטילים את צילם אחד על השני, פועלים בתנועה הרמונית חסרת גבולות. גם אם נתקע מעגל אחד הוא שייך לתמונה הגדולה. עצירתו או האצתו יוצרים שילוב חדש. התנועה אינה נפסקת לעולם.

במרוצתנו לקראת התאריך החגיגי, הכה אנושי של סוף האלף השני או סוף האלף השישי או סוף החמש מאות אלף, יהיה אשר יהיה, אנו יוצרים בידינו הקטנות, ואהבתנו הגדולה את הגדרות ההתחלה והסוף. ומה אנו עושים אם לא בנייה אין סופית של גדות הנהר, שם זורם נהר היחס הוא הזמן. עם כל תמרור שאנו מציבים אנו מוסיפים פירור לגדות המושגיות. בבנותינו את המושג והחומר אנו יכולים להתבונן מוקסמים בזמן השוטף. בנהר היחסים. כאשר המושג והחומר מתפוררים ושבים אל מקומם לתוך הנהר – אנו כה עצובים. נחפזים לבנות מחדש מדרך לכף רגלינו אשר ממנו שוב נוכל להתבונן מוקסמים בזרימה. בני אנוש מבורכים אנו, ואנו יוצרים את הקסם.

1000, 1600, 2200, האם אלו דקות? שעות? שנים? בכל אשר נפנה אנו עומדים סקרנים מול הדרך המניעה את כל גלגלי היקום המשולבים ביניהם. למין הזעיר ביותר ועד למוחלט ביותר. כל אשר היה הוא שיהיה. ולא. לא הבל היופי.

גם במחזור היממה בארץ החמה שבה אני גר, פועמת אותה חוקיות אין סופית. האין המתוק והמפחיד לקראת ההתחלה והופעת הזרימה ונסיגת הצל, והמעשה, והבוהק, האדמה המתקשה והאוויר הקורן. ההרפיה ועליית הצל וההמשך בלילה החם, החיפזון לקראת החידלון – ושוב רגע הביניים של האין אשר ספוג בכל שעה ובכל מעשה: הרגע האיום חסר הזמן, הרגע שבו נעלמו הגדות והוא מוחלט ועילאי. ובהתבונני בקטן אני רואה את הגדול: הנה העולם הנה אני.






0100

לפני היות הזמן
בתפר בין הסוף להתחלה
בנקודת האין
בין נשימה לנשימה


0200

כאשר האין הופך לכלום
דבר קורה בעומקים
מתהווה דמום



0300

דומם מרפה קשריו
שאריותיו פרושות
השמיים ללא תנועה


0400

בא רגע העמידה על שפת המפל
דממה לפני תנועה
השאיפה לפני שחרור
העולם שטוף באור שאינו אורו
השדה דומם ממתין


0500

הנה זורמת התנועה
תחילה אינה מורגשת
אך הנה! בבירור אפור!
אפור פלדה נסדק ורוד
ציפור! ציפור!


0600

קו הרכס נסדק
גלגל השמש מנסר, חותך, נוסק
הו שמש! שמש!
רקמות חוטים ואור


0700

ריצה ריצה
זורם עסוק מתנקה
מחפש בודק נוסק ניזון


0800

כאן נתחיל
כבר התחילו?
מקצב סדור
כיוון ברור


0900

הבט אל ידך
הכלי הפך אחד
הנכלל הפך אחד


1000

הבט סביב
ראייתך נפרשת
טבעות הזמן מכות גלים
מתחת לך


1100

היכן טרפי?
דם קטן זורם בי
חיים קטנים מפכים
נפש קטנה שבה


1200

תלויה בשמיים
פרושת אבר
מטילה אור מוחלט
לאן לפנות?
מזרחה? דרומה? מערבה?


1300

החלטה נפלה לא מורגשת
מתרכזת בעצמה
לא קשובה לכלום
חום זורם


1400

השמיים מנוסרים בעוצמה
נסורת של חום ואור
עצים שותים דממה


1500

נשמת העולם נשמעת
כבדה ויציבה
השמש מביטה לאחור


1600

הים מלטף את
מצחה של האדמה המסונוורת
באוויר קל


1700

בודקת את חשבונה
מרפה השמש את ידה
האדמה מתבוננת אליה
בעיניים חצי פקוחות


1800

מנוחה. עור הזמן!
אפשר לתקתק. לנשום.
מרכינה בעייפות את ראשה
אל מיטת המים
יפה, כונסת עצמה


1900

שעת המזל שעת הגבולות
הסדק הקשה נמס
האחד חי בתוך השני
נצח של רגע
אך הנה חומק חומק האור


2000

שקע העולם
עלה הגל סביבי
האנוח או אקום שנית?


2100

אני ממשיך מעבר לזמני
בארץ אפלה מוארת
תנועה שקטה פרווה רכה
וציפורניים


2200

ממלכה של עומק אפלה
מוזרויות מעמקים
עם אור עצמי


2300

מחול מזון והתרבות
הזמן אינו יציב יותר
מהר! מהר!


2400

שאריות חומקות אל המוחלט
נמוג הכל נבלע כוסה טבע
נמחה.
בריכה שקטה


0000

כבר לא היות בצד אחד
ואין עדיין צד אחר
רק המתנה באין מתן
והזמנה באין כל זמן

יום שבת, 27 בדצמבר 2008

פינות דמוקרטיות / דוד מיכאלי

הפינות הדמוקרטיות של שקית החלב
כיוון הקריאה של המפה
בזמנים קריסטליים כאלה
הוא המערב של הפלסטיק הלבן
עוגיה עם הקפה בחלב
אינה משפיעה לרעה
על הכוחות הנעים
בין הזיתים.
מצליפות מעל ראשיהם
פעימות הלב של המסוק.
הזיתים. העוגיות.
ראיית הלילה הירוקה.
שלוליות החלב על השיש.
הפינות הדמוקרטיות.

יום שישי, 26 בדצמבר 2008

עשב 2 / דבי

Blue cat 1 / david michaeli / 1998


אין גבול מַהלך
הקוראת תנועה,
מקדשת תכליתה וחוסר כוונה.
משוטטת כמו ציפור נודדת
מעגל שלם, פנימה החוצה
לכאן ולכאן.
בְּיַשְנוּתי הערה
אני בודקת את פחדיי
נוגעת בחלקיקים של חלום
משתחווה לצבא השמיים
שם מקום מנוחה, לשאוף רוח.
ובקומי
הוָדאוּת היחידה היא
שאינני מקיצה לעולם, באמת.
חשרת עננים
מתמידה בישוּתה המערפלת;
ומכל מקום
אסתפק בספק הדור לתפארת.

עשב 1 / דבי

המפה ציירה
את גבול הים אל החול:
זרועותיי ציירו ליטוף של ניחום...
להעתק ממקומי, לנתר
אל הירח
בין ספינות טרופות:
שם ידעתי לחרות גבול עגול
על ירכתי בור
ולחוד חידות.
לעת ערב
לעלות אור בחדריי חדרים.
כמה זמן אהיה ערה?
רוצה לישון.
להוציא לפועל גירוש הצער
לסלק מחשבה חשוכה
לא ידעתי
מהירות הצל העוקב אחריי,
זה הנזכר
ששכח לקנות כרטיס
מריע
בצאתו לדרך במחלקה ראשונה.
מבקשת התר
להקדים תנועה למחשבה!

להיות בלתי צפוי

להיות בלתי צפוי הוא לשנות את כללי המשחק. להיות בלתי צפוי הוא הימור בעל סיכוי של 1:2 לצאת מורווחים. להיות בלתי צפוי היה לשחרר מיד את כל האסירים הביטחוניים עם חטיפת גלעד שליט בניסיון לקבל אותו מיד ולחייב מצפונית את המיליטריסטיים הערבים למחווה. זאת לפני הגלישה למשחק התקוע. להיות בלתי צפוי הוא לשחרר עכשיו את כל האסירים הביטחוניים ולהעבירם לעזה. בשפה התועלתנית נשתחרר מעלויות אחזקת בתי כלא, נשתחרר מכתם תדמיתי, נרוויח מחווה הומניטארית, עזה תצטרך לטפל באלפי אסירים שגיבשו דעה וסיעות משלהם, הוזנו היטב ונהנו מזמן פנוי. במושגי ההפרטה המפורסמת עזה תהיה זכיין הטיפול. במושגים ביטחוניים המשוחררים יצטרכו לחשוב אם הם רוצים לשוב לקו האש.

יום רביעי, 24 בדצמבר 2008


A merry yuletide from cool but not cold England

הרשו לי לדבר איתכם על מוות / ערב - ספר - היום בערב

ערב השקה לספרו של בארי לונג "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" שיצא לאחרונה בעברית, בעריכתו ותרגומו של ניצן מיכאלי. בערב תתקיים שיחה פתוחה על המוות ועל דרך ההתמודדות איתו.
הערב יתקיים היום (יום חמישי 25 לדצמבר) בשעה 19:30 בבית בהאוונא, רחוב מרים החשמונאית 16 בת"א, קומת קרקע, דלת צהבהבה מימין למעלית. דלת האינטרקום פתוחה. לבוא עם גרביים נקיות כי מורידים נעליים.

יום שלישי, 23 בדצמבר 2008

when you let it / john cage / כש... / ג'ון קייג'

momentary reflection on movement 13 / david michaeli / 1997


When you let it

it supports itself . . .

Each something is a celebration

of the Nothing that supports it.

If you remove the world

from your shoulders,

You notice

It doesn't drop.

כש... / ג'ון קייג'

"כשתיתן לזה
זה יחזיק את עצמו...
כל דבר הוא חגיגה
של ריק שמחזיק אותו,
אם תסיר את העולם
מכתפיך
תראה
שאינו נופל.

מאנגלית: דוד מיכאלי. תודה לאייל שני על השיר והצעת התרגום.



יום ראשון, 21 בדצמבר 2008

שביל ישראל / דוד מיכאלי

Lizard 11 / David Michaeli / 2001

שביל, מקום

פורסם לראשונה "בלוק" מאי 2006
גרסה מלאה מתוך הספר "גלות, מסע, בחירה" 2007

מוקדש בתודה לאורי עטר ושאול משעל על אמונם

בגיל חמישים, מי היה מאמין שאגיע, יצאתי למסע צליינות אישי עם אספה פלד, חברה ותיקה. עזבנו כל אחד את הבית למשך חודש ועלינו על שביל שחלף לאורך הארץ מתל דן בצפון עד אילת בדרום: שביל ישראל. השביל הותווה כמושג ותפיסה על ידי מורה הדרך הוותיק אורי דביר והוא מחבר שבילי טיול רבים לנתיב אחד רציף. השבילים היו שם עוד לפני כן כשבילי רועים, קווי גובה, ואדיות, דרכי מלך ראשיות ששמותיהן התחלפו פעמים רבות במשך הדורות, מקורות מים, אכסניות, תלי ערים עתיקות, ישובים ותיקים, ישובים חדשים, מערכות ממשל. גם הכיוונים היו שם. צפונה ונגבה קדמה וימה - צפון דרום ומזרח מערב. מה שלא היה שם לפני כן היה התפיסה של השביל כולו במרחב הישראלי.

כאשר עוצבה התפיסה הזאת נוצר מרחב פעולה חדש. אותן עובדות של קרקע, סלע, מים ורוח התארגנו בחתך חדש-ישן. המחפש את דרכו על שביל ישראל עבור מטרותיו שלו בשם ההרפתקה, בשם המשבר, בשם החיים וכיוצא בזה, נושא יחד עם תרמילו מסר ותפיסה, ויחד עם צעדיו הוא מגשים ומממש את המרחב הישראלי. השביל מייצר מרחב חדש ובה בעת תוחם אותו. הוא משתמש בסימון השבילים הכתום-כחול-לבן, מתרחק מכפרים ערביים ומגב ההר כמיטב יכולתו, הוא משתמש בהדרכה הכתובה בשפה העברית החדשה המודפסת באותיות מודרניות של הכתב העברי המרובע מן המאה השנייה לפנה''ס (אותו סוג הכתב של התנ''ך במגילות קומראן) על נייר מעובד שהופק מעצים ביבשות אחרות, אותו כתב ישן-חדש (איני יכול שלא לחשוב על צמד המילים ''אלט-נוי'') - שבו נכתבו המילים התנ''כיות ''לך לך...'', מופיע גם על שילוט הדרכים.

אותו צועד מממש בנוכחותו גם את המרחב המערבי הדמוקרטי ואת התפיסה המדעית על חפציה: הוא משתמש במפות שהן פלא טכנולוגי של ציור על בסיס צילום אווירי ולווייני, בציוד מתוחכם של נעלי הרים בעיצוב מערבי שיוצרו בסין ובתרמילי שטח ממותגים, הוא ישן באוהל קל ומתקפל העשוי בטכנולוגיה חדישה, חטיפי המזון האנרגטיים שלו מכילים בוטנים מהונדסים וארוזים בוואקום והמים שלו הם בבקבוק פלסטיק עם תווית או בשקית גמישה עם צינורית. בתרמיל הקורדורה או הניילון שלו הוא נושא כרטיס פלסטיק המייצג אשראי במערכת הון בנקאית ותעודת זהות. כחולה לרוב. שפת השביל היא עברית.

המסר של השביל הינו המסר הישראלי והוא מחדש סיפור עתיק יומין: ה''לימס פלשתינה'' הגובל ב''לימס עראביה''. אלו השמות הרומאיים העתיקים לגבול האימפריה - הגבול החי המפעפע, התמיד כאוטי, שבין התפיסה המערכתית הממלכתית לבין התפיסה של בתי אב. בקרב שאינו מסתיים בין הציידים ליושבי הקבע, הוחלף המיצד הרומי בטייגרט הבריטי שהוחלף במוצב הישראלי. זהו הגבול המסורתי בין יחידת המחץ השיטתית של הלגיון לבין מסעי שוד ופשיטה, בין הממשל למורדיו, בין העולם הראשון והמסר הגלובלי לבין העולם השלישי ואלתורו הטכנולוגי, בין המערכת ההגמונית חוצת הגבולות ומנפצת אותן לבין הקהילה הכנוסה והשמרנית. בין מיסוי לדמי חסות, בין שקיפות לבין נימוסי רמז, בין מדע למיתוס, בין שוויון פתוח עד פרוץ לבין קוד היררכי גברי סגור, בין האינדיבידואלי לשבטי ובין קצה היבשת למרכזה. כאשר המרחב פתוח כמו המדבר ובמת ההר, הקהילה היא קפסולטיבית. כאשר המרחב הינו קפסולטיבי כמו העיר הגדולה, הקהילה פתוחה או נפרצת. היכן נמצאת החירות? על השביל כמובן.

מכאן, מן הים התיכון, השתרעה הרחק מזרחה סביבה של תרבות נוודית, מן המאהלים (השחורים כנגד הקרינה החזקה) מתפתלת ועוקפת בנתיבי מרעה ושוד מזדמן את המרכזים העירוניים העשירים של הסהר הפורה ונהרות מרכז אסיה כשהיא לוטשת אליהם עין תמידית, עד אל היורטות ועגלות המשא של במת אסיה הקשוחה בדרכי המשי, הגולגלות והבשמים ועד לחומה הגדולה של סין, הלוא היא ''הארץ התיכונה'', שם מתחדשים מערכיהם המתוחכמים והרב-רבדיים של יושבי הקבע בערי ענק מזה דורות, דיירי הסדר הממסדי המורכב והממושמע שהקונפוציאניים הראשונים כה העריכו, ואכן לא לחינם היתה הערכתם משום שהסדר מצדיק אמונה בטוב, ואם לא בטוב לפחות בנוח.

השביל הוא שמורת טבע בעולם המודרני של ישראל לא משום הגיאוגרפיה הנראית שהוא חולף בה. הוא שמורת טבע של מרחב פנימי שגבולותיה מצטמצמים יחד עם מגמת המידור, הגידור, ההפרטה והפיקוח המתהדקים על הגיאוגרפיה החיצונית של ישראל ההולכת ונדחסת.

ההולך כיום על שביל ישראל מוקף במערכות תומכות המאפיינות את העולם הראשון ומאפשרות לו חירות פרט מבוקרת ברמה גבוהה: עזרה ראשונה, מזון ומים כפריטים נישאים שניתן לרכשם כמצרכים במרחב המסחרי הרציף המשיק לשביל במקומות רבים, מערכות קשר משוכללות סלולריות ולווייניות שמכשיר הקצה שלהן נמצא ביד ההולך כטלפון סלולרי ומצלמה ומאפשר לו לקיים את המרקם החברתי שלו בכל עת בשיחה ותיעוד. עומדות לרשותו יחידות חילוץ, בדרך כלל של משרד הביטחון או לידו, המערכות הטיפוליות של משרד הבריאות, המערכות של משרד הרווחה.

השביל עצמו הינו מערכת וביטוי טריטוריאלי שנציגיה הישירים הם ועדה לסימון שבילים והחברה להגנת הטבע. במקומות שבהם הוא חולף בשטחי שמורות וגנים לאומיים (ההולכים ונסגרים למעבר חופשי כחלק מן המגמה הכללית של התגבשות והתקרשות מבנית) הוא מקבל חסות נוספת של רשות שמורות הטבע והגנים שסימניה וסמלי האכיפה שלה הם פיקוח, שימור וגבייה של דמי כניסה. השביל מתויג בסימונים, לוחות מידע בשטח, חומר מודפס לחלוקה וגאדג'טים כמו תעודות ומדליות.

ההולך בשביל הוא שגריר מייצג של מערכת חיה, מסחרית, תרבותית ומדינית, מורכבת ומתפקדת של זמנו. בו זמנית הוא שגריר של עצמו, אמן מתבונן המופקע מסדר קיים כצליין ומוגן כאינדיבידואל אורח על ידי אי-ההזדהות שלו עצמו. חייו בטוחים. הוא אינו צריך לשאת נשק והוא פטור, להלכה, מחובת ההגנה העצמית. המערכת מאפשרת במובן מה מרחב אקס-טריטוריאלי מוּרשה. השביל הוא קוד. ההולך משתמש, מממש ומעצים את הקוד בהליכתו מבלי דעת. התפיסה יצרה מקום, המקום קרא לאנשים, האנשים הלכו לשם כמגדירים ושותפים למטרה, כשליחים המייצרים את המטרה ומקיימים אותה בנוכחותם ומתווים אותה מחדש לאחרים. ובכל אופן מסעם הוא לימוד פרטי ופנימי ואינטימי והחשוב מכל הוא תולדה של החלטה לצאת אל הדרך.

כל חזון מקורו כפי הנראה באהבה. כל חזון יוצר מקום. מרחב תפיסתי יציב דיו הולך ומותמר למרחב גשמי, מרחב גשמי מצמיח ומקיים פלורה, פאונה והביטאטים במדרג יחסים ההולך ומסתעף החל מן התו הראשון המתווה את ציר ההבדל בין אור לשחור וכלה בנוף מהבהב של אינסוף תופעות, עצמים וחיים שבכולם חולף אותו שביל מטאפיזי. עולם חדש נוצר, גדל, מזדקן ומותמר לזיכרון נישא ברוח.

מושג ה''אומוולט'' נטבע על ידי הביולוג יאקוב פון אקסקול בתחילת המאה העשרים. זו הדרך שבה בעל החיים תופס וחש את עולמו ומשתמש בהיבט ייחודי של סביבה וזמן לצד סוגים אחרים בקיום רב-רבדים על פני אותו מרחב. בעץ בודד ישנן אוכלוסיות שונות הנמצאות בשורשים, בגזע, בקליפה, בענפים, בעלים, בפרי וגם באדמה שהעץ מצל עליה.

כך גם הבניין הרב-קומתי המייצג את המודול הדמוקרטי כצֶבר של מרחבים אישיים, העיר כמרחב אורבני, והארץ כמרחב מדיני. השביל הוא מטאפיזי בעצם העובדה כי הוא חולף דרך כל ההיבטים ודרך כל הקומות.

ההולך בשביל הנו צליין או כובש החולף דרך המקום. אך צליין או כובש הנם רק מושגים סבילים של ממלאי תפקידים. ההולך גם משפיע על השביל ומשנה אותו ואת המקום בעצם הופעתו, כך שקיומו הוא חלק מהותי, על אף זמניותו, מן המקום. המקום בעברית הוא אחד משמותיו של האל.

המקום הוא רחם. מרחב של בחירות המעצבות אותו כגן עדן או גיהינום, שבו כל יוצר, המסוגל לנסח ולקיים חזון, מוצא את עצמו בעימות עם גבולות המקום בדרכו להיוולד וליילד מרחב חדש: בועה תפיסתית נולדת ומבקיעה מתוך בועה תפיסתית.

אמן אמיתי ומנהיג אמיתי אינם נורמטיביים. הם פורצים דרך ונתיבים, הם עסוקים בעצמם ובחזונם ומלטשים אותו כיצירה תודעתית עד אשר הוא הופך למבנה מוגשם ולעולם שסוכניו ושחקניו מקיימים ומפרנסים אותו ונלחמים עליו.

תפיסה אינה יכולה להתקיים בזכות עצמה. היא חייבת שימור מעשי ואנו חייבים לשמר את השביל אחרת הקרקע נשמטת ונמוגה תחת רגלינו. זוהי אמנות מושגית המתהווה ממפגשו של היוצר עם המציאות, כייחודיות המטה ומהדהדת את סדר הדברים אל כיוונים ומערכים חדשים. כאשר יש מקום יש גם מסע.

יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

הבט קרוב הבט קטן / חי צומח דומם / אריה קוץ

גן יפני? ישראל ?
אריה קוץ
מוסמך המכון הטכנולוגי של טוקיו

יפן פתחה את שעריה לעולם החיצוני רק לפני כמאה ועשרים שנה, ומאז לא פסקה ההתפעלות מהתרבות שצמחה בארץ האיים המבודדת הזו ומכל תוצריה החברתיים והאמנותיים.
הגן היפני גם הוא עורר את דמיונם של רבים, הדיוטות ויוצרים, וההתיחסות אליו נעה בין שני קטבים - כמקור חיקוי וכמקור השראה.
חיקויים לגן היפני נולדו כבר במאה שעברה בארה"ב ובאירופה כ"גנים יפניים" ששמשו מקומות בילוי צבוריים או בגנים פרטיים כמקור גאוה לבעלי הבית העשירים.
חלקם נעשה כהעתקה של גן יפני קיים, בעזרת צוותים מקוריים, וחלקם כחיבור של אלמנטים אופיניים ליצירת גן חדש.
לגננים, אדריכלי נוף ופסלים סביבתיים הגן היפני הוא מקור שופע של רעיונות שלא פג תוקפם. תרומתו של הגן היפני לכל אלה מתחילה במישור המעשי של חומרים ואופן השימוש בהם ומגיעה עד לרעיונות אבסטרקטיים, תפיסת חלל ותאוריה של עיצוב.

סוגי גנים

הגן היפני הוא שם כללי לכמה סוגים ותפקודים שונים של גנים הנמצאים ביפן.
ה"גן הגדול" שהתגבש סופית במאה ה16- הוא המשך ישיר של הגנים היפניים מן התקופה העתיקה. זהו גן רחב היקף שבמרכזו גוף מים גדול עם שלוחות וזרמים מקצה הגן לקצהו ועם מערכת שבילים מורכבת המחברת בין החללים השונים לחוויה כוללת של טיול בנוף. גן כזה תפס את השטח החשוב של ארמון או חוילה מפוארת וביחד עם הפביליונים השונים הפזורים בגן היווה מוקד בילוי לבעלי הארמון ואורחיהם.
"גן התה" נועד להיות פרוזדור המעבר אל טקס התה הן מהבחינה הפיסית והן מבחינת ההכנה הנפשית. זהו מסלול מורכב בגן קטן יחסית של שבילים, חללים קטנים וכמה אלמנטים מן הדומם הבונים יחד אוירה קסומה וחוויה מיוחדת בדרך אל חדר התה.
ה"גן היבש" שונה משני הסוגים האחרים בכך שאינו גן לטיול אלה לצפייה ובדרך כלל מזוויות מוגדרות ומתוך מבנה סמוך. סלעים מיוחדים מאורגנים במשטחי חצץ ולעתים מעט צמחיה, יוצרים את הגן היבש כפסל סביבתי אבסטרקטי המקשט את נוף המבנה הצמוד אליו.

גן יפני מיובא

הגן היפני הוא חלק בלתי נפרד ממערך תרבותי עמוק ורחב וזר באופן קיצוני כמעט לכל תרבות אחרת שמחוץ ליפן.
העתקה של גן כזה, אם זה לסן פרנציסקו או לתל אביב, יוצרת בעיה של ניתוק ישות אחת מתוך רקמה שלמה. אבל גם הבריטיש מוזיאום וגם דיסנילנד מלאים בדוגמאות דומות של ניתוק מהקונטקסט המקורי, מה שאומר שהדבר אפשרי אך בעל מחיר תרבותי מסוים.
בניגוד למוצגים מוזיאוניים, יש לזכור כי גן הוא אורגניזם חי התלוי בהספקה של חומרי צמחיה, ויותר חשוב, בתחזוקה שוטפת מאד משמעותית. הניתוק הגאוגרפי מיפן יוצר בהקשר זה קושי מסוים.
למרות הקשיים הכרוכים בכך ולמרות ה"מלאכותיות" יש חשיבות בחשיפה של אנשים לגן היפני שלא דרך תמונות. כולנו נצא נשכרים לו למשל המוזיאון לאמנות יפנית בחיפה, הנמצא כעט בתנופת התרחבות, יממש את תכניותיו למשימה כזו.
יש מקום לגנים כאלה כאקט חינוכי או אפילו כחלק מתדמית של ארגון או מוסד הקשורים ביפן.

הגן כשפה

תכנון נוף טוב פועל כשפה. חומרי הגלם של הגן הם המילים, ואופן אירגונם החללי והתכנון למימד הזמן הם התחביר הבונה את הטקסט. גן מוצלח נושא ב"טקסט" שלו מסרים, בפרוזה או בשירה, שצריכים להקלט על ידי הקהל.
כשם שאנחנו יודעים להינות מתיאטרון אורח, גם מתוך ידיעה שלו הבנו את השפה הנאתנו היתה שונה לחלוטין, או להנות הנאה אסטתית מקליגרפיה סינית, תוך הבנה שההנאה היא חלקית ללא קריאת הכתוב, כך אפשר להנות גם מגן יפני בלי להיות יפני.
כדי לחקות את הגן היפני יש לפנות למומחים או למקורות הספרותיים.
מה שיותר מרתק מבחינתי הוא נסיון התרגום של הגן היפני לקונטקסט הישראלי.

"תרגום לעברית"

הטבע היפני ותמונות נוף מפורסמות שלו היו מקור השראה חשוב ליוצרים היפניים. כמובן שאין הכוונה ליצור מיניאטורות של נוף קיים כמו בארגז החול של חדר המלחמה, אלא לנסות לתמצת מהנוף את יסודותיו היחודיים ביותר ולנצל אותם בגן. לעיתים התהליך יוצר אבסטרקציה מוחלטת אך לפעמים איזכור נוף קיים יוצר מיד קשר נפשי עם הצופה כחלק מהמסרים של הגן.
נופים יחודיים כמו הכנרת, מצוק ארבל, ראש הנקרה, הקניון האדום או מפרץ אילת, יחד עם קטעי טבע מינוריים בהרבה, צריכים ויכולים להיות מקום של התבוננות ומקור של השראה לאדריכל הנוף.
המילים הבסיסיות של "שפת הגן" הם חומרי הגלם היסודיים שלו - מים, צמחיה, סלעים ואבנים, ואלמנטים קשוטיים מעשה אדם.

מים

בלבו המסורתי של גן יפני, תשתרע בריכת מים גדולה בצורה של אגם מים טבעי. כמו בריכת מים טבעית בלבו של יער, גם גוף מים זה מוקף גדות של סלעים טבעיים, חלוקי נחל וחופי חול וחצץ. מראות נוף אותנטיים מיפן וסין הם מקור ההשראה הישיר של עיצוב בריכת המים וחופיה. לאיים בלב הבריכה יש בנוסף למקורות ההשראה מן הטבע גם זיקה לאגדות ומיתולוגיה. כמו בטבע, גם כאן לגוף המים יש מקורות נביעה כמו טבעיים והם באים לידי ביטוי בפלגים ומפלי מים הזורמים אל הבריכה.
גוף המים הוא בדרך כלל המוקד של הגן היפני. גם בגן המזערי יש שוקת אבן קטנה וקול טפטוף המים שלה הוא המוסיקה של הגן. דוקא בישראל צמאת המים חיבים לקלוע אל הרצון האנושי הבראשיתי לראות ולשמוע מים, ואפילו טפטוף או קילוח דק.
מקור ההשראה לא חייב להיות מזרקות האבן המפוארות של רומא, או "תרגום" שלהם לבטון עכשוי...
שוב יש לפנות אל הטבע כמקור השראה. אפילו בנושא המים יש אצלנו נופים ללמוד מהם כמו שמורת הדן, מפל התנור, נחל דוד ועין נטפים.

צמחיה

התמר וגם הזית ולאחרונה אפילו התפוז נכנסו מהנוף הישראלי אל הגן אך יש עדיין עצים ושיחים מהחורש הישראלי שמחכים לגילוי. גם שבעת המינים המקראיים נושאים אתם הקשר תרבותי עמוק מספיק כדי לנסות לנצל אותו בגן.
הרגישות הנפלאה של הגן היפני להשתנות השנתית של הטבע ולעונות השנה יכולה לקבל תרגום לעברית בעזרת הפריחות שאנחנו אוהבים לגלות בטבע כמו הכרכום, החצב, הנרקיס, חבצלת השרון. להם הדובדבן, ואנחנו כמעט שכחנו (בגני הנוי) את השקדיה.

דומם

לא רק ליפנים. גם לנו יש היצע רחב של סלעים החל מבבזלת של הגולן ועד לגרניט של סיני שיכולים למלא בגן את חלקם בקומפוזיציה בתוספת געגועים לנופים השונים.
בנוסף לסלעים יש בגן היפני דומם מעשה אדם, כמו פנסי האבן, כדגש עצובי וכאיזכור של הסטוריה, אנשים ומקומות. בצורה דומה, אך ללא מודעות עיצובית לפעמים, כדים ישנים, גת ואבני ריחיים כבר מככבים בהרבה גינות פרטיות בארץ.
המסורת היפנית מלאה דוגמאות מאלפות של "גנים יבשים". גנים שהם פיסול בחומר דומם - סלעים, חלוקי נחל, חצץ וחול, לעיתים עם כמות מזערית של ירק.
עם בעיות התחזוקה, חוסר המים ויוקר ההשקיה יכול הגן היבש להיות פתרון מיוחד מאד ואלמנט עצובי מענין. אפשר לנצל אותו בפינות נוי קטנות, בחצרות פנימיים, או על גגות.

מערכת השבילים

חווית הטיול בגן משולה לחוויה של האזנה למוזיקה מתקליט. שבילי הגן הם חריצי התקליט, והאדם הנע בשבילם הוא המחט המחוללת את ה"מוזיקה". השבילים לוקחים אותנו בכמה מסלולי טיול חלופיים בתוך הגן, מעבירים אותנו ממקום למקום, מחלל לחלל ונותנים לנו אפשרות לחוות את הגן מזוויות שונות ולחוות הופעות שונות של עיצוב הגן. גם השביל עצמו משתנה ומצטרף למכלול החוויות של הגן. השביל הופך לגשר. הגשר נותן לנו גם חווית תצפית מיוחדת מעל למים ונקודה מתאימה לאתנחתא. השביל הופך למשעול הרים ומוביל אותנו במעלה גבעה עם צמחיה סבוכה יותר אל סככת מנוחה ותצפית ושב ומוריד אותנו אל שפת הבריכה לצליליו של המפל הזורם מעבר לצמחיה הסבוכה. גם חומר השביל מתחלף מידי פעם- ריצוף אבן, חצץ, לוחות עץ, סלע טבעי ועוד- ומשדר לנו דרך סוליות הנעליים מידע על חומרים וטבעם.

התחביר

ביריעה קצרה ניסיתי להציע שפע של "מילים עבריות" במקום "מילים" יפניות. אך ראשית חכמה יש להמנע מגבוב מילים. האיפוק הוא יסוד מרכזי באמנות היפנית וסוד עוצמת הביטוי שלה.

בניגוד לאלמנטים הבסיסיים שלקוחים פיסית מיפן, ומאידך ה"מסרים" שפונים אל קהל יפני, ה"תחביר" - חוקי הקומפוזיציה הבסיסיים של הגן היפני הם אוניברסליים ונוגעים לתאוריה של העיצוב. כל מעצב ישראלי רגיש ופתוח יכול ללמוד גם מהמסורת היפנית קומפוזיציה, שווי משקל והרמוניה, ובעזרת חומרים ומסרים מקומיים יכול לקום גן ישראלי מקורי.

יום שישי, 12 בדצמבר 2008

ממחשבות לאודיסיאה / מגזין חדש


אודיסיאה, גיליון 1, טבע, האוניברסיטה העברית בירושלים, עורך ויזם: שמוליק שם-טוב

מעבר לעניין האינטלקטואלי ולהנאת הקריאה עומדות בבסיס המגזין שתי מטרות: האחת, ניסיון לגשר בין "תרבויות המדע" השונות – טבע, רוח, חברה, אמנות. אינטגרציה בין-דיסציפלינרית ויצירת קירבה, שיח ושפה משותפים מנחה את "אודיסיאה". המטרה השנייה היא לקרב את המדע, החשיבה וההבנה הרציונאלית של העולם לקבוצות חברתיות מובילות לרענן את הקשר בין מדע לחברה ובין רעיונות לתוצאות ומשמעות, במטרה להשיב את התפיסה המדעית-רציונאלית למרכז העשייה התרבותית-חברתית.

שמוליק שם-טוב

MANGA Award / is about love / אריה ביפן

Customer samurai / David Michaeli / 1994




画 賞


The International MANGA Award


An Award is born; an award hitherto nonexistent. The International Manga Award with its Manga-like trophy now have eternal life as icons that young and ambitious Manga creators throughout the world can aspire.


To the girls in Copenhagen, Denmark, who have grown up together with Tamagotchi, Pokemon, and Sailor Moon, to the Chinese boys who could not have lived a day without Saint Seiya, and to Zinedine Zidane, Francesco Totti, and all the boys who have penned likenesses of Captain Tsubasa, I want all of you to know that you must aim high if you want to become a Manga artist, as you now have a trophy within your reach.


It will go only to the best among the most creative Manga minds. Competition is rigorous. The reward is priceless.


Winners' names will be forever engraved in the towering academy of Manga.


Manga is about love. Manga is about friendship. Manga is about growing-up. Manga is about everything-it knows absolutely no boundaries. Manga, in a word, is the most universal unifier of the hearts and minds that are young or young at heart.


So my hearty congratulations go out to the first award-winners.


July 2, 2007Minister for Foreign AffairsTaro ASO


http://www.manga-award.jp/

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

הרס – מסיבה – הרס / הצילו את חוף הבונים


Friends 008, d.t. David Michaeli, 1999


הרס – מסיבה – הרס / הצילו את חוף הבונים

חוף הבונים הינו חלק מרצף נדיר בארץ של 5 וחצי קילומטר של חופים לא מוכרזים, שהשתמרו בצורתם הטבעית ללא התערבות גורם אנושי. החוף הוא שמורת טבע של אקולוגיה קסומה ומגוונת של צבי ים, ציפורים, סרטנים, תנים ועוד מינים רבים של בעלי חיים, לצד צמחיה נדירה ויפה של פרגות צהובות, צבעוני ההרים, לפופית החוף, ציפורנית בשרנית ועוד... חופים פראיים אלה מושכים קהל רב של מבקרים מכל רחבי הארץ שמגיעים לטייל ולהנות מהמערה הכחולה, ממפרץ הצדפים, מגבעת הפריחה ועוד..
בשנה האחרונה מקודמת תכנית דורסנית למטרות רווח שיזמיה הם שילוש של רשות הטבע והגנים, המועצה האזורית חוף כרמל ומשרד התיירות. מתוכנן להקים מצפון לשמורת הטבע חוף רחצה מוכרז, שיכלול בין היתר אתר קמפינג תיירותי, מסעדה, הרחבת החניה ובניית טיילת. פיתוח יתר כזה יפגע בשמורה הנדירה באופן בלתי הפיך ויהפוך אותה לעוד חוף רחצה רגיל.
התכנית כבר עברה אישור במרבית מוסדות התכנון למרות התנגדותה של החברה להגנת הטבע (שהגישה ערר לועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית), והתנגדות של לשכת התכנון מחוז חיפה והמשרד להגנת הסביבה.

האחראיים לתכנית לא ממהרים לפרסם אותה לציבור עד שיגיעו לשלב הפקדת התכנית- שלב בו הציבור יוכל להתנגד לתכנית מבחינה חוקית, אך לדעת כולם - ההתנגדות כבר לא תועיל.

שדולת חוף הכרמל היא התאגדות התנדבותית של תושבים אכפתיים החושבים על הדורות הבאים. השדולה דורשת להפסיק מיידית את קידומה של תכנית הפיתוח המיועדת לחוף ולהשאיר אותו כמו שהוא כנכס ציבורי ולא מופרט. השדולה תובעת הליכי תכנון שקופים ופתוחים לציבור. ובנוסף לאכוף סוף סוף את החוק האוסר נסיעת כלי רכב על חוף הים, האוסר הדלקת מדורות ולהטיל קנסות על מבקרים המשליכים פסולת (גחלים, בקבוקים ושקיות).בימים הקרובים אנו מצפים לתשובה של ועדת המשנה לערעוריםעל הגשת ערער של החברה להגנת הטבע מדיון שנערך ב 23/10/08לפרטים: 0526502125 אליעד גולן



מסיבת חוף – הצילו את חוף הבונים


נקיים בחוף הבונים מסיבת חוף ענקית תחת הסיסמא: לא בונים בחוף הבונים! טיפוח במקום פיתוח!
המסיבה תתקיים ביום שישי ה- 19 לדצמבר בחוף הצפוני של חוף הבונים בשעה 12:00.
אירוע מרכזי - בשעה 13:00.

הופעות מוסיקה, משחקי חוף לכל המשפחה, צ'אי שופ שהכנסותיו קודש לקמפיין לשמירת החוף,
וגם כמה מילים...
האירוע יתקיים בכל מזג אוויר!!!
אנו זקוקים לעזרה - בארגון לפני ובמהלך האירוע, וכן בציוד.

יש ליצור קשר עם מיה קדמון maykha32@gmail.com

קישור לפרטי תכנית הפיתוח - http://www.teva.

יום רביעי, 10 בדצמבר 2008

לאט, לפתע / דוד מיכאלי

Black Holes in Paradise / David Michaeli, 2001


לאט, לפתע, עוזבת התשוקה
קווים חרוצים שיניה בבשרינו
כתרי קרינה, מכתשים ביופי,
בפיתול חסר אוויר, אופק בשר
ראות מצוינת.
קפה של בוקר ועיתון וזוועות וגינה
עוד מעט ערב ועוד מעט בוקר
מסתכלים בהיחבא אחד על השני
בכעס נורא,
בחניכיים חסומי תאווה
ובחסד שאין לו קצה

inside israel ישראל פנימה



גליה שיזף, ללא כותרת Galya Sheizaf, untitled



ישראל פנימה


שישים צלמים ישראלים, אמנים מובילים לצד אמנים צעירים, מציגים צילום עכשוי ישראלי בסין 2008-2009 במיזם האמנות "ישראל פנימה" של איריס אלחנני, שמטרתו ליצר פלטפורמה לתצוגה של תערוכות אמנות ישראלית במרכזי תצוגה בעולם. בשנת 2008-2009 יציג המיזם תערוכה נודדת ברחבי סין בשיתוף עם חללי תצוגה בסין, איגוד יוצאי סין, אגודת הידידות בין סין לארצות חוץ ומשרד החוץ. זו חשיפה ונוכחות ראשונה של אמנות ישראלית בצ'ונגצ'ינג, המונה כ-30 מליון תושבים ונחשבת לעיר הגדולה בסין.

הפרויקט נולד בעיקבות הזמנה של אוצר המוזיאון "שלושת הגדולים", הנמצא בצ'ונגצינג. התערוכה כוללת כ-180 צילומים, ותוצג לראשונה במוזיאון ב12 לדצמבר 2008, על פני למעלה מ 600 מ"ר שטח תצוגה. לאחר מכן תפוצל התערוכה לשתי תצוגות ותוצג בינואר 2009 במסגרת פסטיבל הקרח הבינלאומי המתקיים בחרבין - עיר שחייתה בה קהילה יהודית ענפה. התערוכה מציגה מגוון רחב החל מצילומי טבע ונוף, סגנון חיים, יהדות, מיעוטים, אורבניות, אדריכלות וצילומים אמנותיים. בשנה הקרובה תוצג התערוכה בשנחאי, ביג'ין ובערים נוספות. בהמשך יוכלו להצטרף אליה אמני צילום נוספים.

את התערוכה אצר אוצר מוזיאון "שלושת הגדולים", מר וואנג צ'אופינג, ביעוץ ובשיתוף פעולה עם אסתר דולינגר מגלריה דולינגר, דורון פולק (אוצר יועץ) ואיריס אלחנני יוזמת הפרויקט.

משתתפים בתערוכה:

זיו קורן
קרן הראל גילרמן
חנה סהר
דובי רומן
לאורה לאור
אלכס ליבק
ילונה ארון
איתן ויתקון
ארנון טוסיה כהן
יצחק לנגל
ארז בן סימון
חנן גטריידה
רביד בירן
עדי ברנדה
יובל יאירי
סלי מקלף משל
ליאורה חשין
אהוד מלמד
אמיר כהן
אוהד מילשטיין
אורית סימן טוב
גדליה נווה
איילת פיינטו
מלכה ענבל
שי זכאי
שי גינות
דורית פלדמן
מיה קפלושניק
יגאל פליקס
רותם ריטוב
אורלי שטייטנר
מלי לסקר
טל אשד
שימי בר
לאוניד גרוסמן
יהודה שמח
עידן גזית
אהוד שחורי
אלעד ג'רופי
יהודית שרייבר
יונה לוי גרוסמן
אבירם ולדמן
חנה ברק אנגל
טרוסמן אליק
אביבה אנטס
יעל פרויליך
מיכל פורר
פרידה שטיינברגר
שרונה גיא
רוני בן ארי
תמי הירש
איילה דרורי
עודד אילן
גליה שיזף
תמר ניסים
רובי לייבוביץ'
יונתן צור
ים ליפשיץ
איריס יעקב
מיכל יחזקאל
רות בקר
בילהה פוקס
תמי פורת
עדי זלק




Inside Israel
Traveling Exhibition in China http://www.insideisrael.com/
60 leading contemporary Israeli photographers on Israel's 60th anniversary


INSIDE ISRAEL is an art initiative produced by Ms. Iris Elhanani. Its aim is to create a network of exhibition spaces which exposes Israeli Art all over the world.

The INSIDE ISRAEL exhibition presents 180 art works of leading Israeli artists.
It contains a unique variety of photographs displaying contemporary Israel, landscapes and nature, modern-day lifestyles in Israel, Judaism, ethnic groups, architecture, as well as expressive artistic photographs prevalent in the Israeli photography scene.
From Dec 2008 and throughout the year of 2009, the Inside Israel exhibition will travel around China.

The first exhibition will be displayed in the city of Chongqing at the
China Three Gorges Museum. The opening of the exhibition will be on
December 12th, 2008.After Chongqing the exhibition will move to the city of Harbin and will be exhibited to the public during the International Ice and Snow Festival.
The project is produced with the help of the China-Israel Friendship Society and
The Chinese People's Association for Friendship with Foreign Countries in collaboration with The China Three Gorges Museum. The exhibition was curated jointly by Mr. Yang Chaupang from the China Three Gorges Museum and Ms. Esther Dollinger and Mr. Doron Pollack and Ms. Iris Elhanani from Israel.


Prominent leading artists along with young artists are participating in this project; coming from all levels of Israeli society and from all over Israel.
For further information please contact:
Rotem Ritov
0545541900
rotemritov@gmail.com
or by mail to Iris Elhanani:iriselhanani@gmail.com



יום ראשון, 7 בדצמבר 2008

יצחק פטיש / קיץ מאוחר / קאלי יוגה / דצמבר 2008


יצחק פטיש/ קאלי יוגה/ דצמבר 2008
יצחק פטיש/ קיץ מאוחר/ עלי אפרסמון / דצמבר 2008

נתן אלתרמן / שירים אחרונים


Herzl 3/ David Michaeli 1979



- - אז אמר השטן: הנצור הזה
איך אוכל לו.
אתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ויאמר:לא אֶטֹל כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מרך לב אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה:אכהה מֹחוֹ
ושכח שאיתו הצדק.
- - -

כך דבר השטן וכמו
חורו השמים מאימה
בראותם אותו בקומו
לבצע המזימה
.

יום שלישי, 2 בדצמבר 2008

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

גלעד שליט - מציאות / אייל שני


שלום חברים
אולי חלק מכם יקראו ויחשבו שיש לי מוח מעוות, ולמה אני משווה בין השניים, אבל לפעמים נידמה לי שיוסי בובליל מקבל כל יום יותר פרסום ואהבה ועניין בציבור מאשר 848 יום של גלעד , אני מביט על זה ואני אומר- מדובר על שני אנשים שאחד אח גדול ואחד אח קטן, והכל כל כך הפוך אחד מהשני, אחד צעיר סגור בעזה 848 יום והשני סגור בקושי 70 יום בוילה.
אחד מת לחזור להורים, למשפחה, לחברים, לאזרחות כמו שאר חבריו, ובטח מתפלל שכולנו נוציא אותו מהמקום הרע והאפל שהוא נימצא בו, אביו ואמו תומכים בו ועוברים בכול הארץ לרוחבה ואורכה. האח השני בוגר כבר עבר ממחצית חייו ונימצא סגור בוילה, גם הוא ב"אי שם". יש לו שם בריכה, יש לו אוכל, סיגריות, רופא, חבריה ואפילו בתו איתו.
הגדול לעומת הקטן רוצה רק להישאר בוילה ולהיות סגור 100 ימים. את הגדול אנחנו מכנים הדורבן, ואתה הקטן- הקורבן. את יוסי בובליל דואגים להזכיר לנו 24 שעות ביממה בכול אמצעי תקשורת אפשרי, ואפילו פעם בשבוע אנחנו שולחים סמס שהוא יישאר כי ככה אנחנו "עם אוהב".
לפני כמה ימים ראיתי את התוכנית והיה פרק הדחה, ואז ארז טל אמר שנשלחה כמות סמסים (
s.m.s) מטורפת. אני מתאר לעצמי שזה כמה מאות אלפים, ואני שואל את עצמי כמה מאות אלפים יכולים לשלוח סמס, אבל חצי מזה לא יכול להגיע לכיכר רבין...
נכון, גלעד נהפך לשגרה, יוסי נהפך לשיחת הסלון של יום שישי, לשיחה באוטובוס, לכתבות הקטנות בעיתון. אהה וכמעט שכחתי יוסי לא רוצה סתם להישאר בבית, הוא ירוויח מזה מליון שקל... אז אולי זה ישמע לך מוזר גלעד אבל כנראה שלחופש יש מחיר. למאה יום מקבלים מליון שקל, גלעד, אתה מתקרב לאט לאט ל900 יום ואני בטוח שבעד שום סכום שבעולם לא היית מוותר על החופש שלך אפילו ליום אחד אחרי מה שאתה עובר... ובוא נהיה מציאותיים, גם תעבור ... ואני שואל את עצמי ואת אלוהים- מי ישתחרר קודם? יוסי או גלעד?, זה שרוצה להישאר, או זה שרוצה לצאת? ההבדל הקטן... כנראה למעלה בכנסת לא מבינים שהחיים שלך הם לא תוכנית ריאליטי. זה עצוב גלעד, כי עכשיו עומדת להתחלף ממשלה.
ואחרי כל ההקדמה הנ"ל אולי נצליח לשחרר את גלעד שליט בעזרת "הפצצה" של smsים למנהל-מגיש התוכנית (אדון אולמרט).אני עדין לא יודע אך אני מתחיל להפיץ את מה שיושב לי בראש ובלב כבר המון זמן, אבל אולי ככה מתחילות מהפכות גדולות.

ובקשה אישית קטנה מכל מי שמקבל את הנ"ל,נא שילחו את זה לכל הנמענים שלכם.
אולי באיזה שהיא דרך זה יעזור במשהו לשיחרורו של גלעד שליט.

אולי ?


יום שלישי, 18 בנובמבר 2008

Eighteen minutes six seconds / d.m.g.r

[18:03:49]: Let me see your eyes

[18:05:57]: Right now my eyes look like those of night train...

[18:06:38]: It is a good look

[18:07:49]: It is unique. You could say immediately that this person came with the night train...

[18:10:11]: Why?

[18:11:27]: Don't know. Maybe you could see the accumulating effect of 10 hours of landscape passing by with train noises and sleeping benches

[18:13:14]: And the coffee and the recycled air condition

[18:14:31]: More like heating at this time of year...

[18:17:57]: And it is only the fall yet

[18:18:14]: Ah ha

[18:18:40]: Does wolves run after the train howling?

[18:19:08]: The train has bells?

[18:19:19]: Unfortunately the more trains the fewer wolves we have...

[18:19:45]: Never heard it ringing

[18:19:53]: Did you take night trains?

[18:20:20]: Well we hear them inside us do we?

[18:21:42]: Night?

[18:21:51]: Eve

[18:21:55]: Oh

יום ראשון, 16 בנובמבר 2008

הר השאלה והתשובה / לי פו

הר השאלה והתשובה
לי באי (לי פו) (701-761)
מסינית:דוד מיכאלי

בשאלך אותי למה אשכון בהר הירקן
אחייך ללא מענה, ליבי נח במקומו
פריחת אפרסק ושטף נהר חולפים הלאה
שמים וארץ נפרדים רק בין בני אנוש

山中問答
問余何意棲碧山
笑而不答心自閑
桃花流水窅然去
別有天地非人間

יום שלישי, 11 בנובמבר 2008

11 11 11 1918 מלחמת העולם הראשונה

איינשטיין על שלום

מתוך ספר קובץ מאמרים בעריכת אוטו נתן והיינץ נורדן עם הקדמה של ברטראנד ראסל, הוצאת סיימון ושוסטר ניו-יורק, 1960. מאנגלית: ניצן מיכאלי

איינשטיין היה מן הקולות היחידים שלא נסחפו בהתלהבות האירופית הרומנטית והרצחנית למלחמה והתנגדו לה בתוקף. במהלך ביקורו בארצות הברית של אמריקה (1931), העניק איינשטיין ראיון לג'ורג' סילבסטר ווירק בניו יורק שהיה דובר עבור גרמניה. המחשבות שכה העסיקו אותו בימים ההם מסוכמות יפה בראיון זה. איינשטיין מצוטט באומרו:


יש די כסף, די עבודה, ודי מזון שניתן לספקם על ידי ארגון מקורותינו בהתאמה לצרכים, במקום להיות עבדים לתיאוריות כלכליות ומסורות נוקשות.

מעל לכל, אסור לנו להרשות שכוונותינו ומעשינו ישתנו מעבודה יוצרת ובונה לכיוון של מלחמה נוספת. אני מסכים עם האמריקאי הגדול בנג'מין פרנקלין, אשר אמר: ''מעולם לא היתה מלחמה טובה או שלום רע.''

אני לא רק פציפיסט, אלא פציפיסט מיליטנטי. אני מוכן להלחם עבור השלום. דבר לא יסיים את המלחמה אלא אם האנשים עצמם יסרבו ללכת למלחמה.

כל מטרה נעלה קודמה בתחילה על ידי מיעוט תוקפני. האם לא כדאי לאדם למות למען מטרה בה הוא מאמין, כמו שלום, מאשר לסבול מדבר שאינו מאמין בו, כמו מלחמה? כל מלחמה מגדילה ומחזקת את השלשלת של מעגל הרשע וכובלת ברוע את התקדמותו של המין האנושי. קומץ של סרבני מצפון יכול לבטא ולהעלות לתודעה מחאה נגד מלחמה.

ההמונים לעולם אינם דוגלים במלחמה עד אשר חשיבתם מורעלת על ידי תעמולה. אני מסכים עמך כי עלינו ללמד להתנגד לתעמולה ופרסום. עלינו להתחיל לחסן את ילדינו כנגד תודעת המלחמה על ידי חינוכם ברוח השלום. הבעיה עם אירופה (נכתב ב-1931 ד.מ.) היא כי אנשיה חונכו בתודעה שגויה. ספרי הלימוד שלנו מאדירים את המלחמה ומסתירים את זוועותיה. הם מתכנתים את הילדים עם שנאה. הייתי מלמד שלום על פני מלחמה, אהבה במקום שנאה.

הספרים צריכים להיכתב מחדש. במקום למחזר שנאה עוינות ודעות קדומות, עלינו להזריק רוח חדשה אל תוך מערכת החינוך שלנו. חינוך חייב להתחיל בעריסה. לאמהות על פני העולם ישנה האחריות לטמון את זרעי השלום בנשמת ילדיהן.

אולי אין זה אפשרי במהלכו של דור אחד למחוק את יצר המלחמה. זה אפילו אינו רצוי להעלימו לחלוטין. על האנשים להמשיך להילחם, אך עליהם להילחם עבור דברים ראויים. לא עבור קווי גבול דמיוניים על פני האדמה, דעות קדומות גזעניות, וחמדנות פרטית במסווה אהבת הארץ והמדינה. כלי נשקם יהיה רוח האדם ולא טנקים וחומר נפץ מרסק.

רק לחשוב איזה עולם נוכל לבנות אם העוצמה המבוזבזת במלחמה היתה מיושמת בצורה בונה! עשירית מהאנרגיה על אמצעי הלחימה השונים במלחמה עולמית, רק חלק מהכסף המתפוצץ ברימוני יד וגז רעיל היה מעלה את רמת החיים של כל מדינה ומונע את האסון הכלכלי של אבטלה עולמית.

עלינו להתכונן לאותה הקרבת גבורה עבור השלום, שאנו מבצעים אותה ברוחב לב אשר כזה עבור המלחמה. אין דבר יותר חשוב מזה או קרוב יותר ללבי.

דבר ממה שאעשה או אומר לא ישנה את מבנה היקום. אבל, אולי, על ידי אמירתי, אוכל לעזור לדבר הגדול מכל – כוונה טובה בין בני האדם ושלום על פני האדמה.

אלברט איינשטיין 1931

יום שני, 10 בנובמבר 2008

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / דוד מיכאלי


Iron butterfly / david michaeli / 1992


סטיגמטה תעשייתית / מלחמת העולם הראשונה / דוד מיכאלי

ב - 11 לחודש נובמבר 1918 בשעה 11:00 בבוקר חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת בקומפיין שבצרפת. מעשי האיבה הופסקו רשמית לפני הצהריים ופעמוני הכנסיות צלצלו באירופה לציין את סיום מלחמת העולם הראשונה. מאז מבצבצים ומופיעים בכל נובמבר על ידיה של ליידי אירופה כתמי הדם של מלחמת העולם הראשונה. סטיגמטה תעשייתית. החיטוט הרומנטי של הר הקסמים צעד כחומר גלם בעיוורון אל מישורי אירופה ונמחה. עולמית, רב מערכתית, תעשייתית, תקשורתית קבעה מלחמת העולם הראשונה היקפים ומדדים פירוטכניים חדשים של רעש, אש, הרג והלם. התעשייה ניזונה והשתכללה. מכונות. תחבורה, שימורים, אריגים, עיתונות, ספרות, שירה, פזמונים, צילום, פגיונות, כידונים, רובים, קליעים מסתובבים, רימונים, מרגמות, שרפנל, צפלין, מטוסים, טנקים, צוללות, גז, להביור, רפואה, כירורגיה, שדות קבורה, פרגים. הבריטים עונדים לזיכרון פרח אדום בדש.

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / אגור שיף


Kathe Kollwitz: The Grieving Parents, a memorial to Kollwitz' son Peter, Diksmuide, West Flanders, Belgium

מפץ / מלחמת העולם הראשונה / אגור שיף

כבר תשעים שנה עסוקים היסטוריונים בניתוח המניעים והסיבות שהביאו להתפרצות האלימות המאורגנת הזאת שנקראת היום "מלחמת העולם הראשונה". ארבע שנים שלחו מדינות אירופה את בניהן, כשליש מעתודת הדור הצעיר שלהן, להיטבח בשדות הקרב של אירופה, ובסך הכל, במהלך הקונפליקט, הסתלקו מעל פני האדמה כשמונה מליון גברים שגילם לא עלה על שלושים. לי ברור לחלוטין שהסיבות למלחמה לא היו טכניות. מרוץ חימוש בינלאומי שהגיע לרוויה או כשל ניהולי של רשת הבריתות שנכרתו ערב המלחמה, אלה הן רק תוצאות של דינמיקה שסופה כבר נחרץ ונכתב על הקיר.המאה ה-19 הביאה, בעקבות תהליך מואץ של תיעוש ואורבניזציה לשינוי דרמאתי במבנים החברתיים של מדינות אירופה. על מנת שייווצרו מסגרות חדשות שיוכלו להכיל את המעמדות החדשים, מסגרות שיתאימו לדרישות החדשות של משטר וכלכלה (בין אם סוציאל דמוקרטי כמו במערב אירופה ובמרכזה ובין אם קומוניזם סובייטי "טהור") היה צורך שהחברה האירופית תעבור אבולוציה מואצת. כמה מואצת? מואצת עד כדי כך שבמקום שתמתח ותפרש על פני שנות דור, היא תיהפך לפיצוץ אלים וטראומתי. בדיוק כמו במאיץ חלקיקים שמדמה את המפץ הגדול. ואכן, אחרי ארבע השנים הנוראיות האלה, היתה אירופה, (ואיתה העולם המערבי כולו), בשלה לקבל עליה את התנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שאליהם כיוונה את עצמה ובהם חפצה.

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / רוברט גרייבס


Chronica / david michaeli / 1999


שלום ולא להתראות / רוברט גרייבס

רוברט גרייבס כותב על חזרתו לאזרחות לאחר מלחמת העולם הראשונה. מדהים כמה זה מוכר אצל כולנו. יש בזה משהו מנחם.

שלום ולא להתראות, 1929. מאנגלית: מאיר ויזלטייר, זמורה ביתן ומשרד הביטחון, 1987.



...מבחינה נפשית ועצבית הייתי עדיין ערוך כולי למלחמה. פגזים התפוצצו באישון לילה במיטתי, אף כי נאנסי שכבה בה לידי; אנשים זרים שנתקלתי בהם לאור היום עטו פתאום פנים של ידידים שנהרגו, כאשר שבו אלי כוחותי וכהר הייתי מסוגל לטפס בגבעות שמאחורי הרלך ולפקוד מחדש את כברת הארץ האהובה עלי, לא הצלחתי להימנע מלהתבונן בה כבשדה קרב אפשרי. הייתי תופס את עצמי מתעסק בפתרון בעיות טקטיות, מתכנן את דרך ההגנה הטובה ביותר על בקעת ארטרו העליונה כנגד התקפה מן הים, או מתלבט בשאלה היכן הייתי ממקם תותח אילו ביקשתי להסתער על חוות דולריידיוג מכתף הגבעה, ומהו המחסה הטוב ביותר לחולית רומי הרימונים שלי. עדיין דבק בי ההרגל הצבאי להחרים כל דבר שהבעלות עליו אינה ברורה; כמו כן התקשיתי באמירת האמת – כל אימת שבאו אלי בטענה כלשהי, נטיתי מיד לצאת מן העניין בעזרת איזה שקר כנהוג בצבא. יישמתי את הטכניקה הנקוטה בעת השתלטות על מגורים חדשים או על מערך חפירות חדש בבואי לבדוק את מצבי הנוכחי. מזון, אספקת מים, סכנות אפשריות, אמצעי תחבורה, תברואה, הגנה מפני מזג אוויר, דלק ומאור – סימנתי ברוחי כל סעיף כמשביע רצון.
שרדו בי הרגלים פרועים נוספים מימי המלחמה, כגון עצירת מכוניות כדי לבקש הסעה, פתיחה בשיחה עם נוסעים בקרונות רכבת ללא שמץ מבוכה והתייצבות להטיל מים בצדי דרכים בלי בושה ובלי לשים לב לסובבים אותי. כמו כן התמדתי בטכניקה של סבולת: היתה בי התמדה בוטה בסידור עניינים, איכשהו, כך או אחרת, בלי שים לב לפכים קטנים, מתוך הסתפקות בקווים הכלליים של כל עניין, אך לפחות מיתנתי את צורת דיבורי הגסה ללא מצרים... הקושי הגדול מכולם היה נעוץ בהתמודדות עם בעיית הכסף, שלא הטרידה אותי מאז הימים הראשונים שלי במחנה רקסהאם... כחוש מאוד, עצבני מאוד ועם הצטברות בת ארבע שנים של חוסר שינה...ידעתי כי שנים תנקופנה בטרם יהיה בי הכוח להתמודד עם חיים שאינם חיי כפר שקטים. מגבלותיי היו מרובות: לא הייתי מסוגל להשתמש בטלפון, חשתי בחילה כל אימת שנסעתי ברכבת, וביום שבו פגשתי יותר משני אנשים חדשים סבלתי מנדודי שינה...



11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / נתן אלתרמן

אל תתנו להם רובים

נתן אלתרמן, שנות השלושים, על מלחמת העולם הראשונה.


בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד,
פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי.
פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט...
קר לי לבדי.

עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת,
את עצי הגן הרוח מניעה.
עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת
היא טובה כמוך, אחות רחמניה.

היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד,
היא אמרה לי "בכה מעט אל תתבייש.
ילדך יתום ואשתך אומללת
ואתה תינוק בן ארבעים ושש."

אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי,
למה החולים נראים קטנים כל כך?
ואני הלא אדם-חייל הייתי.
הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח.

זה היה מכבר, העת אמנם חולפת,
את בגדי השרד איני לובש מאז.
לי השאירו רק מדליה ושחפת...
את יודעת מה זו התקפה של גז.

עוד אזכור אחות - שמיים לא שמיים,
רוח מתגלגלת על שטיחי קמה,
חודש מאי היה נאה מכל המאיים
שידעה אי פעם אמא אדמה.

הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת,
כילדי בית ספר שקיבלו יום חג,
חיילים זקנים התירו המחגורת,
והריחו יחד שמש וטבק.

מן הראש הסירו את כובעי הפלד,
סלסלו שפם וסלסלו בקול:
היי רגליים-ליים דרך מצלצלת
הי נלכה-לכה עד אשר ניפול.

ובמנגינות פרחו עצי תפוח,
ואימי שלי צבטה את לחיי.
ועל השדות התגלגלה הרוח
וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי...

עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע
באה האימה, ידענו את ריחה.
אמא צעקה - מדוע התחבאת?
למה זה, ילדי, לבשת מסיכה?!

ונפרוץ קדימה אל המערבולת,
מסיכות הגז השוונו זה לזה.
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

כל חייל כאילו לא זימר אף פעם.
כל חלל כאילו השתומם למות.
באידי המוות, בפצצות הרעם,
איש אחיו רצח מפחד ותמימות.

עוד אזכור אחות - כי לא צריך לשכוח.
הם היו כמוני, הם היו טובים,
רק אסור היה לקרב אותם לשלוח,
רק אסור היה לתת להם רובים.

וכעת - הנה המלחמה איננה.
המנורה צהבהבת ואני ואת.
שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה,
שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט.

והכל נשכח ופה מתים בשקט,
והמוות פה צנוע ומנומס,
רק אני יודע - ריאתי יורקת
עוד את השנאה, הרצח והגז.

רק אני יודע שבמערבולת
בהיותי פתאום אחר, איום כזה...
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים,
אהבתים מאד, ליבותיהם טובים
אבל בבוא היום... למען השמיים,
אל תתנו להם רובים!


11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה


Drafted shadows / david michaeli / 1999

צללים מגויסים

צללים מגויסים הורגים את עצמם
צללים בחלום של אחר
שוב אני הורג אותך אחי
התעורר! התעורר!

אנחנו פרים של קרב בזירה
אנחנו כלבי מרוצים ושמירה
אנחנו צללים מגויסים אחי
התעורר! התעורר!

אחי הוא הצל שבצד השני
אשליית ניצחון זה רק הרג
אתך אני מת, אתה מת אתי
אחי התעורר! התעורר!

אבנים לבנות בשדות קטל
זיכרוננו חולף כצללים אדומים
אנו פרגים, פגרי עונת הרג אחי
התעורר! התעורר!

אחי עיוור, קר, מת, מגויס
צלך על פני מכסה ונפרש
אתך אני מת לנצח אחי
התעורר! התעורר!

צללים מגויסים מוטלים למרחק
על פני אופק בוער
לכודים בחלום אדוני מלחמה
אחי התעורר! התעורר!

דוד מיכאלי, 1992

יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

ומכיון / ד.מ.

ומכיון שכל מבט צורב
ומכיון שכל מילה שורפת
ומכיון שהדברים כָּלים
ומכיון שכל מחווה כואבת,

ומכיון שנאמר באין מחזיר
ומכיון שאין שום רעם
ומכיון שהשרפים בוכים
ומכיון ששֶקֶט עד עולם...

ומכיוון שמתכווצים מובן
ומכיון שכל טבעת היא כאב
ומכיוון שאין בָּרָק אוֹכֵל
ומכיון שדמע נאצר בלב,

ומכיון שכך ואף על פי
ומכיון שכך למרות
ומכיון שאין שום זמן אחר
ללכת, לאהוב, לחיות...

יום רביעי, 5 בנובמבר 2008

עדיין / דוד מיכאלי


egg 3, david michaeli, 1993

עדיין רוקד בכיתה ג' במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב. שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה. נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

יום שבת, 1 בנובמבר 2008

גיאוגרפיה היא מסמך / עמי אורן


ארץ בחאקי
קרקע וביטחון בישראל

עמירם אורן ורפי רגב

608 עמ' הוצאת כרמל



בקצרה:

54% מול 46% אדמה מגוייסת
כמעט מחצית מאדמות מדינת ישראל מגוייסות.



העובר בכבישי ישראל או משוטט בארץ חש שהוא נמצא בארץ ככל הארצות. אבל אם יתבונן היטב יראה שלא כך הדבר. בלב הארץ ובשוליה, באזורים המיושבים ובשטחים הפתוחים, בערים הגדולות ואף ביישובים הקטנים, מצויים תשתיות ושטחים ביטחוניים רבים המשתרעים על כמעט מחצית משטחה של מדינת ישראל. גודלם, תחומי התפרסותם וההשלכות הנובעות מהם, הם מאפייניה של תופעה גאוגרפיתֿמרחבית מיוחדת וחסרת תקדים בהיקפה, והיא המניע לכתיבת ספר זה.

התשתיות והשטחים הביטחוניים הם המסד הקרקעי של העצמה הביטחונית. האיומים שמולם ניצבת המדינה והמענה הצבאי להם, ההסדרים המדיניים לסוגיהם, ההתפתחות הטכנולוגית והאילוצים התקציביים, כל אלה חייבו במרוצת השנים שינויים במבנה הצבא ובדרכי הפעלתו ולכן חלו גם תמורות בפריסת התשתיות והשטחים הביטחוניים.

לנוכחות של מחנות ומתקנים צבאיים, תעשיות ביטחוניות, שטחי אימונים וניסויים וגם תשתיות סְפר וגבול בקרבה למקומות היישוב של האוכלוסייה, או אף בתוכם ממש, יש השלכות רחבות היקף על חיי היוםֿיום האזרחיים. בעבר מציאות זו לא הפריעה לאזרחים. משחלפו השנים, והפיתוח בארץ הלך וגבר, הייתה הקרקע למשאב שההיצע שלו מוגבל. מלבד זאת, כמה מהתשתיות והשטחים הביטחוניים האלה הפכו להיות מטרד אקולוגי וגם מפגע סביבתי. היום הם זרים לסביבתם האזרחית וגם מגבילים פיתוח או מפריעים לו או מונעים אותו. בגלל סיבות אלה ועוד אחרות הפכו רובם לא רצויים.

היקפם הנרחב של התשתיות והשטחים הביטחוניים ופריסתם, רישומם הניכר כמעט בכל אזור בארץ וקיומם במשך זמן רב כמעט לא עוררו בציבור עניין. ההיבט הגאוגרפי-מרחבי של הביטחון בישראל היה תקופה ארוכה לוּט בערפל. השיח הציבורי, הדיון המקצועי, המחקר האקדמי, וגם המענה המשפטי בהיבט זה היו מועטים. ואם אמנם הם התקיימו, הם התמקדו לרוב בהיבט הנקודתי ולא המערכתי. קשה לתת הסבר משכנע מדוע לא טופל בהרחבה נושא כה רחב, בעל היבטים מגוונים ובהם תכנון, כלכלה, משפט, עיור, אקולוגיה ותרבות. אפשר לנמק את הפרופיל הנמוך של העיסוק בנושא הממד הטריטוריאלי של הביטחון בעובדה ששנים רבות הביטחון בישראל היה נושא קדוש ולכן לא היה עליו ערעור. ייתכן שההסבר פשוט יותר – מצבה הביטחוני המיוחד של ישראל מחייב היקף ומגוון תשתיות גדולים, ולפיכך אפשר שהתקבלה עובדה זו כמובנת מאליה.

נושא הספר הוא השילוב בין קרקע לביטחון בישראל, הווה אומר הביטוי הטריטוריאלי של צורכי הביטחון. לידתו של ספר היא באיגוד ידע שלנו המחברים, העוסקים בנושאים אלה שנים ארוכות. קרוב לעשור שירתנו באגף התכנון במטכ"ל ולמדנו את מלוא היקפו של מערך התשתיות והשטחים הביטחוניים, ההליכים החוקיים והמנהליים שלפיהם הוא מוסדר וכן את המציאות היוםֿיומית בממשק שבין צבא לאזרחים בהקשרו הקרקעי. מתום השירות בצה"ל נדרשנו לעוד כמה שנים של לימוד ומחקר כדי לייצר את הפרספקטיבה הנאותה שתאפשר להתמודד עם שפע הנושאים שקובצו והיו לחיבור המקפל בתוכו את מהותה ואת תכניה של התופעה המרחבית שספר זה עוסק בה.

הספר מציג את "סיפור" התשתית והפריסה הביטחונית, הכולל גם את הכרוניקה של התפתחותה בכל שטח ובכל מקום שבו שלטה ועדיין שולטת ישראל. השאלות העיקריות המוצגות בספר הן: כיצד הגיעה התשתית הביטחונית לממדים כה גדולים; באיזה אזורים הייתה התשתית הביטחונית נרחבת במיוחד ומדוע שם דווקא; כיצד נוצלו המקום והמרחב על ידי הצבא בתקופות הזמן השונות; האם הקצאת המקרקעין לפריסת התשתיות הביטחוניות הייתה ועדין היא יעילה; דווקא לנוכח משאבי הקרקע המוגבלים של המדינה, מדוע הקרקע לצורכי ביטחון, אינה מצויה במחסור; מדוע התהליך התכנוני לקביעת קרקע לצורכי ביטחון שונה מהתהליך הנקוט לגבי קביעת הקרקע לכל הצרכים האחרים; כיצד התשתית הביטחונית יוצרת קונפליקט עם צורכי המגזר האזרחי ואיזה סוג של הפרעה מתקיים מצדה; האם ייתכן דוֿקיום בין תשתיות אזרחיות ושימושי קרקע אזרחיים.

המענה לשאלות אלה ניתן בשלוש שערי הספר. בשער הראשון מתואר הנושא בממדי הזמן והמרחב, כלומר היווצרות התשתית והפריסה הביטחונית מאז קום המדינה ועד שלהי העשור השישי. בשער השני, נקודת המבט מתמקדת ב"הלכה והמעשה" – החוק והנוהל שעל פיהם מוסדרת התשתית הביטחונית. בשער השלישי נבחן העניין מזווית הראייה של הניגוד והדוֿקיום – המפגש במרחב בין השימוש בקרקע לצרכים הביטחוניים לבין שימושה לצרכים האזרחיים. בחלקו האחרון של הספר ניתן דגש על כמה סוגיות מהותיות הדורשת הערכה מחודשת.

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

נקודת אור / ביקורת ספר / דידו


מי תלה את נקודת האור / ליאון נירנבלט / הוצאת חרגול


ביקורת ספר: דידו (ש. דידובסקי)


סיפור נקודת האור הוא וריאציה מודרנית על סיפור הציפור הכחולה – הכל נמצא אצלנו, בתוכנו, בביתנו: הכוח, החולשה, העצב, השמחה, אין צורך לחפש אותם בחוץ, הם בידינו, אם רק נבחין בכך.

כל הסיפור מסופר מפיו של ארז, נער בן שתים עשרה וסובב על נסיבות חייו ומה שקורה לו בעיקר בשני תחומים: משפחה – בעיקר בקשר להוריו שיחסיהם מעורערים, חֶברה - בעיקר סביב חמוטל בה הוא מתאהב. בפרקים האחרונים הסיפור מסופר מפיה של חמוטל. מלבד אלמנט ההפתעה יש בכך מעין אימות לכל מה שסיפר ארז עד כאן. חמוטל היא זו המביאה את עניין נקודת האור ואת כל מהלך הספר לפתרון הנכון, שבו נקשרים יחדיו כמה חוטים שניטוו לאורכו, מה שמזכיר קצת סיום של סיפור בלשי, והרי נקודת האור היא תעלומה שיש לפענח אותה.

ארז הוא נער מתבגר עם קשיים ועצב לרב, מאותם נערים שאינם במרכז החברה – ילד לא מקובל. הוא מוצא נקודת אור על קיר בניין ומנסה לגלות מהי ואיך הגיעה לשם. זו היא תמצית העלילה שבדרך לפתרונה מתרחשים אירועים שונים בהם המפגש עם הזקן התמהוני וכמובן – עם חמוטל. נקודת האור היא המפתח למה שיקרה לו, אם יצליח לפתור את מה שמציק לו, היא אמורה לתת לו את הכוחות הדרושים לו.

על פי רב אנחנו מכירים דמויות כמו ארז הלא מקובל וכמו חמוטל מלכת הכתה, לפחות ברמה הסטראוטיפית, מתוך חיי היומיום שלנו אם אנחנו בני נוער ובזכרוננו אם אנחנו מבוגרים. בספר הזה הן קורמות עור וגידים והן דמויות תלת ממדיות חיות וקיימות.

לא קשה להכנס לסיפור. הספר טוב יותר מסך החסרונות שלו, ויש לו כמה כאלה. הסיפור שבתוך הסיפור, אותו מביא הזקן התמהוני ( עמודים 27-33, 70-77, 87-100 ) היה יכול להיות קצר בהרבה לטעמי. צמצום שלו לכדי ארבעה או חמישה עמודים היה מועיל לסיפור. חלק מהתובנות שארז מגיע אליהן במהלך הסיפור יפות: הוא חוזר הביתה מאוחר "...אמא התנפלה עלי ברגע שפתחתי את הדלת. 'עכשיו אני רוצה לדעת איפה אתה מסתובב בלילות ומספיק כבר עם כל ההתחמקויות האלה' היא אמרה בקול המתכתי שלה. 'מה זאת אומרת מה אני עושה בלילות, זה ברור, אני מחפש הורים אחרים' נפלט לי וישר התחרטתי. 'סליחה, אני מצטער, לא התכוונתי,' אמרתי בשקט" (עמ' 198) חלקן מאולצות משהו: "הרג אותי הסיפור הזה. פתאום הבנתי ששום דבר לא משתנה כשגדלים" (עמ' 15) או "...היתה לי מן הארה שעכשיו נשמעת לי מטופשת ודי מובנת מאליה – שהורי הם לא רק הורי. הרי רב שעות היום הם אנשים שקורים להם כל מיני דברים שבכלל לא קשורים לזה שהם ההורים שלי" (עמ' 116 ) .

חטא גדול נעשה לספר הזה בשעה שלא הוגדר כספר לנוער. לדעתי, בישראל הגדרה זו נחשבת לפחיתות כבוד עבור ספרים ולכן, ככל הנראה, נמנעו ממנה גם כאן. אמנם גם מבוגרים יכולים להנות מהספר הזה, אבל קהל היעד הטבעי, העיקרי שלו, הוא בני הנוער.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2008

מיטֶא – שפה / מטא –שפה

heads 15, david michaeli, tlv, 1986
מיטֶא – שפה / מטא –שפה

מיטֶא שפה היא שפת הרחוב של האתיופים הצעירים בתרבות הרחוב העבריינית. אותה הרוח של אגודות ה"טונג" הסיניות. כוללת סימנים. היא אינה עברית היא אינה אמהרית. בלש דובר עברית או בלש דובר אמהרית לא יבינו אותה. המיטא-שפה עושה שימוש בהברות התחיליות של המילים. החבורה ערה תמידית לקונטקסט ודרוכה למרחב שבו מופיעים הדברים. צוות קרב רחוב. "הַמַד בֶּ זוֹ נַס בַּ אוֹ" המדריך בן זונה נסע באוטו. המדבר כמעט שר את המשפט. הצליל של המילים מזכיר מעט את השיח של הפורטוגזית הברזילאית. המשקל של המשפט מצלצל אמהרית. גולש בקלות לראפ. צוות בונקר. יש ארבעה צוותי בונקר בארץ: קרית מלאכי, אשקלון, רמלה, לוד, אם אני זוכר נכון. מחרוזות ראפ משוכללות, גאוות יחידה, שירי כלא אורבאניים: עור שחור מסכות לבנות, טרור של מיעוט, המדינה המזדיינת, רחמים עצמיים, רומנטיקה רגעית, זיונים אלימים, ניקוטין, חום, גראס, (זה טבעי), וודקה, אקסטות, מעשנים, שותים, דוקרים, מקללים, מאיימים, צוחקים. אין הפסקה. אין מנוחה. מי שעוצר מותקף. אין דחיית סיפוקים. תביעה למיידיות עם גיבוי אלימות. זריקת ציוד, מים, מזון כסימן לשליטה. תביא את הבקבוק יא שרמוטה. שתוק יא הומו. מרים אבן, מה אתה מגיב כמו זונה? מרים ידיים, מתכווץ. אל תוריד את העיניים, מול אבן תרים מיד אבן יותר גדולה. האם השכונה היא מקום נחמד? לא בשבילך. בשבילי כן. מדוע? אסור לך לא להגיב. אתה לא יודע להגיב. אתה חייב להגיב מיד אחרת יאכלו אותך. תגיב יתנו לך כבוד. מסמן עם סכין קטנה מתקפלת ליד הבטן שלי. כאן. וכאן. וכאן. שמור על פנים קפואות. זאת הסכין הכי טובה. קטנה, לא נראית, סיכוי לפגיעה לא קטלנית מדי. דברו לא יפה לאמא שלי הייתי חייב לדקור אותם. הקהילה הצעירה ישראלית-מערבית לחלוטין. סוכר, בנזין וטלוויזיה. עקרבים וגולגלות מודפסים על החולצות. תפוזי ישראל. איומים בדקירה, איומים במכות, איומים באונס, הרמות קול. הטרדות על סף תמידי של התפרצות. אחרי ההתפרצות, שקט מהורהר. להקה. נושכת. אם ההורים לידם הם רצים לעשן מאחורי קיר. משתתקים. ילדים טובים. יש כבוד. אתה נשמה. שבע-עשרה איש. ששה ימים. מדבר אחד.

יום שבת, 18 באוקטובר 2008

יוצא למדבר


אני יוצא למדבר לשבוע. העדכון הבא יהיה בעשרים וששה לאוקטובר. להתראות.

הקרקעית / דוד מיכאלי



לעמית ר.

הרחוב שבו גדלתי לא היה סלול. דיונה גלשה בין הבתים עד למחסום של צינור ברזל שחוק וארוך שנח על צינורות ברזל גוצים ניצבים בגובה של שבעים וחמישה סנטימטרים. היינו כבני עשר. מתחת לצללים המתארכים של הפיקוסים הגדולים בשדרה ולהקות הציפורים שסאנו לקראת שנת הלילה, נאספנו כהרגלנו בסוף היום חבורה של ילדים מפטפטת ומתכתשת. באחת ההתכתשויות נדחקתי אל צינור המחסום האופקי. הילד מולי היה חזק ממני והלחץ כפף את גבי לאחור על הצינור. הייתי ילד גמיש והכיפוף הלך וגדל למרות מאמציי. נראה שהילד שנאבקתי בו היה ממש סקרן לדעת כמה גמיש אני. פניו הפכו מרוכזות. מתי שהוא הבנתי שגבי הולך להישבר. שקט כביר השתרר בי. הבטתי אל תוך אישוניו ואמרתי לו ללא סימן קריאה: עזוב אותי. עכשיו. הוא עזב. החול המגומם מתחתינו נדמה כמדבר פתוח. באוויר חלפה קריאה רחוקה מאוד מאחד הבתים, ''בוא הביתה''. הזיכרון הזה עלה בי כשפניתי לאחר ארבעים שנים חסר אחת אל אדם ששמו יוסף.

הוא התבונן מטה אל כפות רגליו. רעמת שיערו נאספה לתוך כובע סל סרוג וזה נראה כמו כד גדול הפוך על ראשו או מצנפת של קרדינל רחוב חסר בית. לא ראיתי אותו מוריד את הכובע אי פעם. חברו ישמעאל התבונן בו בסקרנות רצינית. בוא. אמרתי לו מהמקום שבו עמדתי. אבל הוא לא הראה סימן ששמע משהו. הוא נראה אטום לגמרי, יושב מכונס לתוך עצמו עם ניעות קטנטנות מחזוריות. טוב, אמרתי לו ולישמעאל. בשבילי זה כבר לא משחק. בבקשה תקומו ומצידי אתם יכולים ללכת הביתה. ישמעאל התבונן בי בעניין, חושף שיניים מדהימות בלובנן בחיוך: אתה רואה מה עשית? אמרתי לך לא ללכת אחרינו. יוסף שתק ולא הזיז את מבטו המכוון מטה.
התקרבתי צעד נוסף למקום שבו ישבו. אל תתקרב! התרה בי ישמעאל. הוא נראה חושש מעט, מה שלא היה אופייני. הוא היה הגדול מבין השניים, צמות ראסטה שחורות על ראשו, המוביל והיוזם להתפרעויות ומבחני הכוח. ישמעאל, אמרתי לו. הוא הרים אלי את עיניו. מבריקות, והפעם ללא האתגר הרגיל שהיה נוהג להציב. דבר אליו, אמרתי לו, ובואו שניכם. הוא לא שומע עכשיו כלום. אמר ישמעאל. זה לא משנה. אמרתי לו. דבר אליו.
הוא לא שומע עכשיו כלום. ככה אנחנו. אין מה לעשות. אמר ישמעאל. זה יעבור. תחכה. בסוף המשפטים קולו ירד מעט בוויבראציה של שכנוע עצמי, בצורה האופיינית למעשנים כבדים ולמכורים. אני לא יודע מה זה אנחנו, אמרתי לו. ואנחנו לא יכולים לחכות כאן. דבר אליו. עכשיו. הוא הביט בי. לפחות לא ענה. דבר אליו! יוסף. הוא רכן אליו. יוסף, אתה שומע אותי? יוסף, הוא אומר שאנחנו יכולים ללכת הביתה. בוא. יוסף העמיק את השתיקה.
ישמעאל נשא אלי את עיניו. אתה רואה, אי אפשר לדבר אליו עכשיו. תעזוב אותנו בשקט. שקלתי את הדברים, מחפש מוצא. אי-פעם בימים אחרים ניקה את ביתי עובד זר מגאנה בשם אדי. על משפט כמו ''אל תבוא בשבוע הבא'' היה משיב לי בנוכחות מלאה שפשוט קיפלה אותי: למה? ממש התקשיתי לענות על כך. למה? שאלתי באותה רוח עצמה את ישמעאל, מכיר תודה לאדי. כי ככה. הוא צריך את הזמן שלו עכשיו. הסביר לי בהשלמה. ככה זה. זו הייתה נימה חדשה. הסבר במקום עימות. שקלתי את השיחה במנותק אבל הייתי חייב להמשיך.
אני לא יכול לעזוב אתכם. אמרתי. יש לי אחריות עליכם. זה רק עושה את הדברים יותר גרועים. אמר ישמעאל. לך. תעזוב אותנו בשקט. אל תדאג. אבל אני כן דואג אמרתי לו. למה מה אכפת לך מאיתנו. אנחנו נסתדר כבר. אכפת לי ואני דואג ואני צריך אתכם. התבוננתי בשניהם. בשביל מה אני צריך את זה חשבתי. טירוף. איזה מין עבודה זאת להגיע למקומות הבלתי אפשריים האלה. זה לא שייך לשום דבר. זה לא מתאים לי להציב את חיי למבחן במסגרת של עבודה בשכר. הם לא רוצים לדבר. בשביל מה לנסות. הייתה לי אפשרות לזעום על כך שהם כרכו את חיי בשלהם ברגע הזה. אם ניפול, ניפול כולנו. בצורה זו או אחרת. שנאתי שהבחירה נלקחה ממני, אבל לזעום עכשיו היה מותרות שאינן באות בחשבון כרגע.
יוסף התבונן באדישות בכפות רגליו. פניו היו משטחים כהים שיצרו תבנית מוארכת ועייפה. הוא היה מכונס במעיל מנופח מניילון אדום מרובב. זה היה היום השלישי שלו ללא הוודקה הזולה שנהג לשתות בכמויות. גופו הדק שנראה כמו אוסף קיסמים יכול היה להפגין לפתע מחווה אלימה לאחר שנאספה לאיטה בברק לבן מאחורי שמורות השתיין הכבדות שלו. הוא נכרך בקביעות אחרי ישמעאל שהיה בעל כתפיים רחבות וגוף של חתול גדול. הפסיחה הרדומה על שתי הסעיפים עד להסכמה הסבילה של יוסף לצאת אל הפגע-רע הבא סיפקה לישמעאל זמן רב של מאמצי שכנוע אינטימיים ואולי גם תחושות של אחריות הורית מעוותת מגוננת על חברו הרדום. רק שהמטרות היו בדרך כלל בריחה, גניבה, התקפות של זעם שהתפוגגו לאחר דקות יחד עם הפגנות של חוסר היזקקות וחיפוש מטרה חדשה לפגיעה.
יוסף לטש את מבטו למטה ללא תנועה. עברו כבר כעשרים דקות מאז שהתיישב. ההתגבשות של ישיבתו הלכה והעמיקה והדחיפות שלי לעצור את השקיעה ולהפוך את הכיוון הלכה וגברה. למצוקתי ראיתי כי ישמעאל נשאב מוקסם על ידי המערבולת הדוממת. הוא היה בוזמנית גם סקרן וגם מכיר בכוחו השותק של חברו. לאחר זמן כה רב שבו חברו הדקיק נגרף אחריו הוא מצא זאת לחדש ומעניין, ובאופן מוזר סוג של איזון ביחסיהם, בהיגרפות אחריו. רק צודק הוא אם הפעם ילך הוא אחרי חברו. כל כך דומים, הרהרתי. רק תן להם הזדמנות להיגרף. השריר הנפשי שלא מצא את ההחתמה הנכונה מידלדל חופשי ברוח ונמשך להיצמד לכל מקום המפגין רצון. אין מה לומר: מבצע את מלאכתו נאמנה. וגם מרפה באותה קלות, יודע שזה לא זה.
הבנתי אתכם אמרתי לישמעאל, אתם חייבים לקום ולבוא. דבר איתו עכשיו. יוסף אתה שומע אותי? קיוויתי שצליל קולי מופק בדיוק בטונאליות הנכונה שתשגר את הדחיפות ובה במידה תהיה מתונה או מקבלת דיה כדי לא להיחסם או לגרום לתגובה קריטית. ישמעאל גלגל את עיניו מושפע מהצליל. שיגרתי אליו עוד מנה, אומד את הלחץ: יש לך אחריות בעניין. הוא הלך אחריך. דבר אליו. עכשיו. אתם יכולים ללכת הביתה. שתיקה. המשכתי: שמעת אותי. אני רוצה שתגיד לו שוב. ישמעאל. יוסף. חזרתי על השמות. הוא שקע. יוסף. ישמעאל. צליל הקול גירה ועצבן אותם. ידעתי את זה. אבל הם היו חייבים להתגבר על זה והם שניהם ידעו גם את זה.
זה אחריותך עכשיו. אמרתי לישמעאל. אני מתיישב כאן למעלה. אתה יודע יפה שאם לא אתה הוא היה נשאר איתנו. הוא הלך אחריך. אתה הבאת אותו לכאן, תוציא אותו מכאן. ישמעאל הסתמר: תלך! אני לא הולך, אמרתי, אלא יושב כאן. אתה לא רואה שצריכים אותך? פעם אחת תעשה דבר נכון וזה עכשיו! כי אין לנו זמן. הוא שקע מעט חזרה. דבר אליו! הרמתי את הקול מעט מותח בזהירות את הגבול כדי שלא יידחף בפתאומיות.
ישמעאל הושיט את ידו בזהירות. הייתי כולי שם. נגע בכתפו של יוסף. חזרתי לנשום. בוא, אנחנו יכולים ללכת. בוא. מספיק. ניע קל של סירוב חלף במקום לא ברור בגופו. הנעילה נפתחה. ואז נסגרה מחדש. הוא רכן כמלוא הנימה, ניתק ממגע היד, אומד את המרחב שלפניו ונשאר קפוא שם. הטמפרטורה ירדה בכמה מעלות. כתם השמש חלף על נעלי השמאלית, מחליק ממנה ונעלם במהירות הלאה, מותיר אותנו על סלעים חסרי אור. עדיין לא חשיכה. ישמעאל משך את ידו חזרה.
אני לא חושב שנותר עוד איזה שהוא שיקול. התיישבתי בנוחות מעל צידו הימני. יוסף. אמרתי לו בשקט. תקשיב. אתה ניצחת. אתם ניצחתם. אני לא רוצה ממך יותר כלום. אתה יכול ללכת. תגיד לי מה אתה רוצה. אתה רוצה רכב? אתה רוצה אוכל? אתה רוצה הביתה? תגיד מה אתה רוצה. עשינו את הכל בשבילך אבל זה לא הולך. בסדר. אני לא כועס. אתה בן אדם, אני בן אדם. לא רוצה לא צריך. ניצחת. אתה חופשי. רק תגיד לי מה אתה כן רוצה ואני אעזור לך.
יוסף. אמר לו ישמעאל שהתפכח משום מה לפתע, כָּנס את רגליו והשתופף על עקביו מצידו השמאלי של יוסף. יוסף, תקשיב, הוא נותן לנו מה שאנחנו רוצים. יוסף. בוא. הולכים הביתה, יוסף. עיניו של ישמעאל שהיו רציניות עכשיו צפנו נצנוץ מבהיל של ''שכחו אותי בבית'' יחד עם ''מה עכשיו''. האם ביקש ממנו עזרה? אולי גם ללכת הביתה לבד קשה לו. מה עושים עם משאת נפש שמתגשמת? מחפשים חבר לחלוק איתו. יוסף בוא. הולכים. תיכף חושך. בוא הביתה. איזה בית? הרהרתי.
התבוננתי להרף עין אל קו הגבעות הרחוק ששינה את צבעיו לאובך כחול. השמש הנופלת במערב שלחה מאמצים אדומים אחרונים. להערכתי נותרו לנו עוד כארבעים דקות של ראות הולכת ונעלמת עד לחשיכה מוחלטת. ''...בוא הביתה ילד, תעלה מיד...'' רפרף הלחן בראשי ונעלם. פעם בילדותי ראיתי במעלה הרחוב החולי חתול גוסס ששדרתו נשברה. עיניו נתלקחו באור ירוק וזר שמילא את הרחוב ואותי בהלה. יוסף נטה עוד כלום קדימה ובחן תחת שמורות עיניו בעניין מנותק את האוויר. נחיריו התרחבו מעט. לא היה שום סיכוי שבעולם להגיע אליו מהמקום שבו הייתי ועל ישמעאל לא ידעתי מה לחשוב.
רכנתי גם אני קדימה והנחתי עליו את כל מה שהיה לי בפנים ללא שום שיור: יוסף תקשיב. אני צריך את העזרה שלכם. אתה מבין? אני צריך שתעזרו לי. אני לא המדריך שלך ולא השוטר שלך. אני איש שצריך עזרה. יוסף. תעזור לי. תעזור לי להציל את החיים שלי. שהות. וגם את שלך. האם הייתי מפוחד? אני מניח שכן. עד מוות. האם הייתי קר? כמו דג צונן. האם הייתי שקט? הכי שקט שניתן לשער. אם אפשר לנתח שקט אז השקט הזה שאפף את שנינו שינה כיוון מיוסף אלי בצורה בלתי מורגשת כמו עין סגורה שבודקת בזהירות את הצד מתחת לעפעף. נתתי זמן לשקט. ועוד זמן לשקט. תעזור לי יוסף. אני רוצה הביתה. שקט. עיניו של ישמעאל היו מבריקות מאוד. המתח התרופף מעט. ישמעאל יעזור לך לקום, יוסף, תן לי יד. בוא יוסף. אמר ישמעאל. בוא נלך.
הוא נע. אנחה יצאה ממנו. תן לו יד! אמרתי לישמעאל בשקט. ראשו של יוסף עם הכובע הסרוג הבלתי אפשרי סב לעברי. אישונינו נפגשו להרף עין איטי. תודה. אמרתי לו. תחזיק לי את היד. הוא משך את רגליו מקצה מדף הסלע הצר והתהפך על צידו. ישמעאל משך אותו בזהירות והם טיפסו אלי. יפה. אמרתי. תודה. אתם יכולים להתקדם אל הרכב. מחכים לכם. כולם מחכים לכם. הם חלפו על פני, מתרחקים מן הקצה, שני נערים אתיופים במעיל שחור ומעיל אדום. קריאה של ציפור נשמעה ממרחק רב. לפני נפרש הנוף המדברי במלואו אל האופק. לאחר שהות הפניתי את מבטי מטה. תחת רגליי צנח קיר מצוק אנכי. שלוש מאות מטרים הרחק למטה, נחה הקרקעית, הולכת ומתכסה במהירות באפלה.

גבעתיים, ספטמבר 2005



סיפור החתול שעיניו התלקחו באור ירוק וזר אכן קרה. לימים מצאתי תיאור מדויק לאור המפחיד הזה אצל עגנון בקובץ ''סמוך ונראה''.
הגר ק. מבית הספרים הלאומי הכירה לי את פרנץ פנון לראשונה. ישבנו על קצה הבמה כשרגלינו תולות באוויר, באולם ההתעמלות, בסופו של אירוע בבית הספר היסודי ''היובל'' שבתל אביב אשר לחוף הים התיכון. מאחורינו התקלפו מהקיר כרזות מצוירות של תלמידים עם עצים ושערי ירושלים. היא סיפרה לי שבשנות השבעים נמצא ספרו בכיסיהם של מחבלים פלשתינאים שנהרגו במרדפים בבקעת הירדן והופתעתי לשמוע שיש לפלשתינאים מניפסט פוליטי כתוב. זה הפך את האנשים חסרי הפנים מן ''הפרובינקיה של הלימס עראביה'', לרב-ממדיים במידה כלשהי במקום הפלקאטיות הרגילה. מן ההקדמה של סארטר לספרו של פנון ''מקוללים עלי אדמות'' חשתי משום מה, ללא שום סימוכין, או אולי דמיינתי, הד של רוח פטרונית עם נימת מעמקים ליברטינית הנובעת אולי מפחדיו של הלבן העירוני הבורגני והיקסמותו מכוח, או כפי שהוא, הבורגני, אוהב לומר: אותנטי, לפני שהוא מוצא את הדרך לעכל אותו. מבחינה זו מאמץ האינטלקטואל, או מוכן להבין ולקבל, את תחביר האלימות באותה התלהבות שהשחור מאמץ את הלבן. שניהם מאתרים מושא השתוקקות וסמלי כוח ומתעלמים מן הדיבר ''לא תרצח''. היאפי האציל והפרא האציל. הדחף ההישרדותי של הזוג המוזר, הסימטרי כל כך, המאמין בסימטריה כל כך, המסוגר באמונת הבועה שלו כי הוא חופשי לעצב את המוסר, נשקף משניהם כאחד. זה, יחד עם תסמונת שטוקהולם. פנון נתפס תחילה בעיני הבּוּרות כמושא של ההזדהות המונוליטית של השמאל החדש וכאחד השיבוטים של ועידת באנדונג המפורסמת של העולם השלישי משנת 1955 שבהחלט תרמה לשינויו של השיח העולמי ל''שיח-חדש'' אורווליאני. לאחר מכן, כשהמשכתי לקרוא אותו, נראה לי כישוע השחור (תווי פניו היפהפיים מכילים את איכויות הפורטרטים של מיק ג'אגר וז'אק ברל) ולבסוף חשבתי עליו כעל אמן פרטי צלוב על מעשה האמנות הפוליטי בדמו המסורטן שלו עצמו, שלוש שנים מבוגר מהצלוב. והוא אכן היה אמן, שזיהה, זמן רב לפני שפרש את ידיו על פני תהומות אלימים, וכתב על הריק הנורא שרק בו או מולו יכול להיוולד מפגש אמת ועל כך שהאדם הוא מהות של קבלה הקשובה ללחן היקום. מילים נפלאות. האם לא היה גאון נבחר מולד? האם לא סיפק לו הבית הבטוח שבו גדל מרווח של רגישות להבחין במבני השפה ובכוחה? אותו עולם אמיד וחופשי יחסית, שכליו הם הן רומנטיות והן נוירוטיות המאפשרות לשכלל אמונה או לחילופין להשמידה. אבל אלו הם ניתוחים צוננים במכון הפתולוגי של הספרות. בכל אופן, השיחה שלנו על פנון כשאנו ישובים על קצה הבמה עם הקישוטים הנופלים של יום העצמאות באולם המתרוקן, היה בה משהו שהתאים לאירוע שסיפרתי עליו כאן. האורות באולם הלכו וכבו. בת שיחי הזריזה הכתיפה את תיקה וקפצה מן הבימה.

סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, 2007

בין ים / מורן בצר


the conversation 1 / david michaeli / 1994


בין ים

ים. נשכב אף מול אף, נעצום עיניים
היד שלי על הלב שלך, היד שלך על הלב שלי
תאמר את הסיסמה, אענה בחיוב
ים. ניצולים יחידים
משאלתנו להיטרף אל חוף
ים. מתחת לשמיכה עולם
עומק מים אולי עומק שמיים
סימני אהבה דקים על הגוף כפסיעות יחפות בחול, גופינו מנוקדים מלח וקצף
רוח מערבית מחייכת על פני, שמש עיניך טרם שקעה
מחר נלך לים אני אומרת
אתה מחזיר לי נשיקה.

אריה ביפן / LION IN JAPAN


קברי צדיקים
במתחם הבודהיסטי הגדול של הר קויה

יום שישי, 17 באוקטובר 2008

פני הקרקעית / סטיבן מור

בין סדין / מורן בצר


בין סדין

מחליפים מצעים לקראת שבת. מצעים משומשים מתקלפים נדחקים. מכונת כביסה מערבלת מעשים ישנים, שוטפת חלומות מיובשים. בזוית עין רואה שרירי זרועותיך מרימים את המזרן ללא מאמץ. מרוכז במשימה, משביע רצוני בלי שאומר מילה. מגרת ארון נפתחת. ניחוח טרי רוקד באוויר. איזה מצב רוח ער בי במה אבחר להתעטף לישון. בוחרת סדין בצבע ים עמוק. גם אשליה של מים מרעננת. דוחפת את האף עמוק לתוך הכחול, נעימות שנאגרה בין קפלי מצעים נקיים נפרשת, קרירה, מלאת הבטחות. כיסוי שמיכה בפסי תכלת מתנער, יש לצפות את השמיכה, אשר בתורה תצפה אותנו. ביטחון שהיה אגוּר בשמיכת פוך זוגית מתפזר, תרופה נגד פחדי הלילה כולם. עכשיו שתי כריות. זו שלי זו שלך. אתה צוחק עלי שאני מבדילה ביניהן גם בחושך גמור. כשיש לך מצב רוח של ליצן אתה מחליף ביניהן ומחכה לראות את קימוט האף שמסמן כי הרגשתי בהבדל. מותחת היטב סדין, מיישרת קצות שמיכה. חדרנית מצטיינת הייתי מקבלת, אתה מחייך קורץ, מטיח את הכריות אחת בשנייה, מעורר אותן לקראת הלילה המתקרב. הכל מִתְכַוֵן לקראת שבת. הבית, הגוף, הלב. רבי נחמן אומר שמצווה גדולה להיות בשמחה. השמחה שלי היא הצעה של מיטה.