circle / david michaeli / 1997
מֻשַּׂג הַזְּמַן הָיָה תָּמִיד תַּעֲלוּמָה. אָנוּ נוֹלָדִים אָנוּ חַיִּים אָנוּ מֵתִים. מֻשַּׂג הַסּוֹפִיּוּת הַמְּלַוָּה אוֹתָנוּ מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אָנוּ הוֹפְכִים לִהְיוֹת חֲנִיכִים וַחֲבֵרִים נֶאֱמָנִים שֶׁל חֶבְרָה וְתַרְבּוּת, מֻשָּׂג זֶה בּוֹרֵא בּוֹ זְמַנִּית אֶת מֻשַּׂג הַנֶּצַח. בֵּין הַכִּלָּיוֹן לָנֶצַח רוֹטֵט הַזְּמַן. אָנוּ חוֹוִים אֶת מוֹתֵנוּ בַּיְּדִיעָה הַמַּכְאִיבָה שֶׁהַזְּמַן יַמְשִׁיךְ לִשְׁטֹף קָדִימָה בֵּין בַּעֲלֵי הַהַכָּרָה. הַיְּחָסִים מַמְשִׁיכִים לְהִתְקַיֵּם, אֲבָל, עִם אֲחֵרִים. קָשֶׁה לָנוּ לְקַבֵּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁיְּחָסֵינוּ תַּמּוּ. שֶׁהַזְּמַן עֲבוּרֵנוּ תַּם. אַךְ לֹא. הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת וְשׁוֹקַעַת. סְתָו מַחֲלִיף אֶת הַקַּיִץ. חֹרֶף מַחֲלִיף אֶת הַסְּתָו, וְאַחֲרָיו – הָאָבִיב פּוֹרֵחַ. דָּמִי רַן בְּעוֹרְקַי עַד לְסוֹף הָעוֹלָם, וְשָׁב עַתִּיר נִסָּיוֹן וְחֹמֶר דֶּרֶךְ הָרֵאוֹת אֶל לִבִּי, מִשָּׁם יֵצֵא רַעֲנָן לִזְמַן חָדָשׁ, בַּנָּתִיב הַמְּזֻמָּן לוֹ. מְזוֹנִי הַחַי חוֹלֵף דַּרְכִּי, מַעֲנִיק לִי חַיִּים. אֲשֶׁר נוֹתַר מִמֶּנּוּ מַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. כָּךְ גַּם גּוּפִי הַמֵּת יַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. פְּגִישׁוֹת נוֹלָדוֹת מַבְשִׁילוֹת וּמִסְתַּיְּמוֹת. פְּגִישָׁה בַּת שְׁנִיּוֹת וּפְגִישָׁה בַּת תְּקוּפַת חַיִּים. כָּל אַחַת הִיא יְקוּם זְמַן שָׁלֵם. פִּרְחֵי הַזְּמַן בַּשָּׂדֶה הָאֵין סוֹפִי נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים, כָּלִים וּפוֹרְחִים. כֹּה הַרְבֵּה מַעְגָּלִים, כֹּה הַרְבֵּה מַחֲזוֹרִים: הַיְּמָמָה, הַיָּרֵחַ, הַשֵּׁפֶל וְהַגֵּאוּת, הַבִּיּוּץ, הַמַּחֲזוֹר הַמִּינִי הַקָּטָן, הַמַּחֲזוֹר הַמִּינִי הַגָּדוֹל, הֲנָפַת הַפַּטִּישׁ וְהַנְחָתָתוֹ, הֲנָפַת הַחֶרֶב וְהוֹרָדָתָהּ, הַחִבּוּק, הַפִּהוּק, הַשֵּׁנָה, שְׁתִיַּת הַקָּפֶה, לְגִימַת הַתֶּה, הַהֲזָנָה, הַזַּעַם, הַבֶּכִי, הַחִיּוּךְ, כָּל דָּבָר מַעְגָּל. הַקָּטָן מַפְעִיל אֶת הַגָּדוֹל, הַגָּדוֹל פּוֹעֵל עַל הַקָּטָן. אֵין סוֹף מַעְגָּלִים מְשֻׁלָּבִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי, מְטִילִים אֶת צִלָּם אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי, פּוֹעֲלִים בִּתְנוּעָה הַרְמוֹנִית חַסְרַת גְּבוּלוֹת. גַּם אִם נִתְקַע מַעְגָּל אֶחָד הוּא שַׁיָּךְ לַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה. עֲצִירָתוֹ אוֹ הֶאָצָתוֹ יוֹצְרִים שִׁלּוּב חָדָשׁ. הַתְּנוּעָה אֵינָהּ נִפְסֶקֶת לְעוֹלָם.
בִּמְרוּצָתֵנוּ לִקְרַאת הַתַּאֲרִיךְ הַחֲגִיגִי, הַכֹּה אֱנוֹשִׁי שֶׁל סוֹף הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי אוֹ סוֹף הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי אוֹ סוֹף הַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, אָנוּ יוֹצְרִים בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, וְאַהֲבָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה אֶת הַגְדָּרוֹת הַהַתְחָלָה וְהַסּוֹף. וּמָה אָנוּ עוֹשִׂים אִם לֹא בְּנִיָּה אֵין סוֹפִית שֶׁל גְּדוֹת הַנָּהָר, שָׁם זוֹרֵם נָהָר הַיַּחַס הוּא הַזְּמַן. עִם כָּל תַּמְרוּר שֶׁאָנוּ מַצִּיבִים אָנוּ מוֹסִיפִים פֵּרוּר לַגָּדוֹת הַמֻּשָּׂגִיּוֹת. בִּבְנוֹתֵינוּ אֶת הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּמַן הַשּׁוֹטֵף. בִּנְהַר הַיְּחָסִים. כַּאֲשֶׁר הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר מִתְפּוֹרְרִים וְשָׁבִים אֶל מְקוֹמָם לְתוֹךְ הַנָּהָר – אָנוּ כֹּה עֲצוּבִים. נֶחְפָּזִים לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ מִדְרַךְ לְכַף רַגְלֵינוּ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ שׁוּב נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּרִימָה. בְּנֵי אֱנוֹשׁ מְבֹרָכִים אָנוּ, וְאָנוּ יוֹצְרִים אֶת הַקֶּסֶם.
1000, 1600, 2200, הַאִם אֵלּוּ דַּקּוֹת? שָׁעוֹת? שָׁנִים? בְּכָל אֲשֶׁר נִפְנֶה אָנוּ עוֹמְדִים סַקְרְנִים מוּל הַדֶּרֶךְ הַמְּנִיעָה אֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי הַיְּקוּם הַמְּשֻׁלָּבִים בֵּינֵיהֶם. לַמִּין הַזָּעִיר בְּיוֹתֵר וְעַד לַמֻּחְלָט בְּיוֹתֵר. כָּל אֲשֶׁר הָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה. וָלֹא. לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי.
גַּם בְּמַחְזוֹר הַיְּמָמָה בָּאָרֶץ הַחַמָּה שֶׁבָּהּ אֲנִי גָּר, פּוֹעֶמֶת אוֹתָהּ חֻקִּיּוּת אֵין סוֹפִית. הַאֵין הַמָּתוֹק וְהַמַּפְחִיד לִקְרַאת הַהַתְחָלָה וְהוֹפָעַת הַזְּרִימָה וּנְסִיגַת הַצֵּל, וְהַמַּעֲשֶׂה, וְהַבּוֹהֵק, הָאֲדָמָה הַמִּתְקַשָּׁה וְהָאֲוִיר הַקּוֹרֵן. הַהַרְפָּיָה וַעֲלִיַּת הַצֵּל וְהַהֶמְשֵׁךְ בַּלַּיְלָה הַחַם, הַחִפָּזוֹן לִקְרַאת הַחִדָּלוֹן – וְשׁוּב רֶגַע הַבֵּינַיִם שֶׁל הַאֵין אֲשֶׁר סָפוּג בְּכָל שָׁעָה וּבְכָל מַעֲשֶׂה: הָרֶגַע הָאָיֹם חֲסַר הַזְּמַן, הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נֶעֶלְמוּ הַגָּדוֹת וְהוּא מֻחְלָט וְעִלָּאִי. וּבְהִתְבּוֹנְנִי בַּקָּטָן אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַגָּדוֹל: הִנֵּה הָעוֹלָם הִנֵּה אֲנִי.
0100
לפני היות הזמן
בתפר בין הסוף להתחלה
בנקודת האין
בין נשימה לנשימה
0200
כאשר האין הופך לכלום
דבר קורה בעומקים
מתהווה דמום
0300
דומם מרפה קשריו
שאריותיו פרושות
השמיים ללא תנועה
0400
בא רגע העמידה על שפת המפל
דממה לפני תנועה
השאיפה לפני שחרור
העולם שטוף באור שאינו אורו
השדה דומם ממתין
0500
הנה זורמת התנועה
תחילה אינה מורגשת
אך הנה! בבירור אפור!
אפור פלדה נסדק ורוד
ציפור! ציפור!
0600
קו הרכס נסדק
גלגל השמש מנסר, חותך, נוסק
הו שמש! שמש!
רקמות חוטים ואור
0700
ריצה ריצה
זורם עסוק מתנקה
מחפש בודק נוסק ניזון
0800
כאן נתחיל
כבר התחילו?
מקצב סדור
כיוון ברור
0900
הבט אל ידך
הכלי הפך אחד
הנכלל הפך אחד
1000
הבט סביב
ראייתך נפרשת
טבעות הזמן מכות גלים
מתחת לך
1100
היכן טרפי?
דם קטן זורם בי
חיים קטנים מפכים
נפש קטנה שבה
1200
תלויה בשמיים
פרושת אבר
מטילה אור מוחלט
לאן לפנות?
מזרחה? דרומה? מערבה?
1300
החלטה נפלה לא מורגשת
מתרכזת בעצמה
לא קשובה לכלום
חום זורם
1400
השמיים מנוסרים בעוצמה
נסורת של חום ואור
עצים שותים דממה
1500
נשמת העולם נשמעת
כבדה ויציבה
השמש מביטה לאחור
1600
הים מלטף את
מצחה של האדמה המסונוורת
באוויר קל
1700
בודקת את חשבונה
מרפה השמש את ידה
האדמה מתבוננת אליה
בעיניים חצי פקוחות
1800
מנוחה. עור הזמן!
אפשר לתקתק. לנשום.
מרכינה בעייפות את ראשה
אל מיטת המים
יפה, כונסת עצמה
1900
שעת המזל שעת הגבולות
הסדק הקשה נמס
האחד חי בתוך השני
נצח של רגע
אך הנה חומק חומק האור
2000
שקע העולם
עלה הגל סביבי
האנוח או אקום שנית?
2100
אני ממשיך מעבר לזמני
בארץ אפלה מוארת
תנועה שקטה פרווה רכה
וציפורניים
2200
ממלכה של עומק אפלה
מוזרויות מעמקים
עם אור עצמי
2300
מחול מזון והתרבות
הזמן אינו יציב יותר
מהר! מהר!
2400
שאריות חומקות אל המוחלט
נמוג הכל נבלע כוסה טבע
נמחה.
בריכה שקטה
0000
כבר לא היות בצד אחד
ואין עדיין צד אחר
רק המתנה באין מתן
והזמנה באין כל זמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה