יום ראשון, 28 בדצמבר 2008

ספר הזמן / דוד מיכאלי

circle / david michaeli / 1997

 מֻשַּׂג הַזְּמַן הָיָה תָּמִיד תַּעֲלוּמָה. אָנוּ נוֹלָדִים אָנוּ חַיִּים אָנוּ מֵתִים. מֻשַּׂג הַסּוֹפִיּוּת הַמְּלַוָּה אוֹתָנוּ מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אָנוּ הוֹפְכִים לִהְיוֹת חֲנִיכִים וַחֲבֵרִים נֶאֱמָנִים שֶׁל חֶבְרָה וְתַרְבּוּת, מֻשָּׂג זֶה בּוֹרֵא בּוֹ זְמַנִּית אֶת מֻשַּׂג הַנֶּצַח. בֵּין הַכִּלָּיוֹן לָנֶצַח רוֹטֵט הַזְּמַן. אָנוּ חוֹוִים אֶת מוֹתֵנוּ בַּיְּדִיעָה הַמַּכְאִיבָה שֶׁהַזְּמַן יַמְשִׁיךְ לִשְׁטֹף קָדִימָה בֵּין בַּעֲלֵי הַהַכָּרָה. הַיְּחָסִים מַמְשִׁיכִים לְהִתְקַיֵּם, אֲבָל, עִם אֲחֵרִים. קָשֶׁה לָנוּ לְקַבֵּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁיְּחָסֵינוּ תַּמּוּ. שֶׁהַזְּמַן עֲבוּרֵנוּ תַּם. אַךְ לֹא. הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת וְשׁוֹקַעַת. סְתָו מַחֲלִיף אֶת הַקַּיִץ. חֹרֶף מַחֲלִיף אֶת הַסְּתָו, וְאַחֲרָיו – הָאָבִיב פּוֹרֵחַ. דָּמִי רַן בְּעוֹרְקַי עַד לְסוֹף הָעוֹלָם, וְשָׁב עַתִּיר נִסָּיוֹן וְחֹמֶר דֶּרֶךְ הָרֵאוֹת אֶל לִבִּי, מִשָּׁם יֵצֵא רַעֲנָן לִזְמַן חָדָשׁ, בַּנָּתִיב הַמְּזֻמָּן לוֹ. מְזוֹנִי הַחַי חוֹלֵף דַּרְכִּי, מַעֲנִיק לִי חַיִּים. אֲשֶׁר נוֹתַר מִמֶּנּוּ מַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. כָּךְ גַּם גּוּפִי הַמֵּת יַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. פְּגִישׁוֹת נוֹלָדוֹת מַבְשִׁילוֹת וּמִסְתַּיְּמוֹת. פְּגִישָׁה בַּת שְׁנִיּוֹת וּפְגִישָׁה בַּת תְּקוּפַת חַיִּים. כָּל אַחַת הִיא יְקוּם זְמַן שָׁלֵם. פִּרְחֵי הַזְּמַן בַּשָּׂדֶה הָאֵין סוֹפִי נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים, כָּלִים וּפוֹרְחִים. כֹּה הַרְבֵּה מַעְגָּלִים, כֹּה הַרְבֵּה מַחֲזוֹרִים: הַיְּמָמָה, הַיָּרֵחַ, הַשֵּׁפֶל וְהַגֵּאוּת, הַבִּיּוּץ, הַמַּחֲזוֹר הַמִּינִי הַקָּטָן, הַמַּחֲזוֹר הַמִּינִי הַגָּדוֹל, הֲנָפַת הַפַּטִּישׁ וְהַנְחָתָתוֹ, הֲנָפַת הַחֶרֶב וְהוֹרָדָתָהּ, הַחִבּוּק, הַפִּהוּק, הַשֵּׁנָה, שְׁתִיַּת הַקָּפֶה, לְגִימַת הַתֶּה, הַהֲזָנָה, הַזַּעַם, הַבֶּכִי, הַחִיּוּךְ, כָּל דָּבָר מַעְגָּל. הַקָּטָן מַפְעִיל אֶת הַגָּדוֹל, הַגָּדוֹל פּוֹעֵל עַל הַקָּטָן. אֵין סוֹף מַעְגָּלִים מְשֻׁלָּבִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי, מְטִילִים אֶת צִלָּם אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי, פּוֹעֲלִים בִּתְנוּעָה הַרְמוֹנִית חַסְרַת גְּבוּלוֹת. גַּם אִם נִתְקַע מַעְגָּל אֶחָד הוּא שַׁיָּךְ לַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה. עֲצִירָתוֹ אוֹ הֶאָצָתוֹ יוֹצְרִים שִׁלּוּב חָדָשׁ. הַתְּנוּעָה אֵינָהּ נִפְסֶקֶת לְעוֹלָם.

בִּמְרוּצָתֵנוּ לִקְרַאת הַתַּאֲרִיךְ הַחֲגִיגִי, הַכֹּה אֱנוֹשִׁי שֶׁל סוֹף הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי אוֹ סוֹף הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי אוֹ סוֹף הַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, אָנוּ יוֹצְרִים בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, וְאַהֲבָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה אֶת הַגְדָּרוֹת הַהַתְחָלָה וְהַסּוֹף. וּמָה אָנוּ עוֹשִׂים אִם לֹא בְּנִיָּה אֵין סוֹפִית שֶׁל גְּדוֹת הַנָּהָר, שָׁם זוֹרֵם נָהָר הַיַּחַס הוּא הַזְּמַן. עִם כָּל תַּמְרוּר שֶׁאָנוּ מַצִּיבִים אָנוּ מוֹסִיפִים פֵּרוּר לַגָּדוֹת הַמֻּשָּׂגִיּוֹת. בִּבְנוֹתֵינוּ אֶת הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּמַן הַשּׁוֹטֵף. בִּנְהַר הַיְּחָסִים. כַּאֲשֶׁר הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר מִתְפּוֹרְרִים וְשָׁבִים אֶל מְקוֹמָם לְתוֹךְ הַנָּהָר – אָנוּ כֹּה עֲצוּבִים. נֶחְפָּזִים לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ מִדְרַךְ לְכַף רַגְלֵינוּ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ שׁוּב נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּרִימָה. בְּנֵי אֱנוֹשׁ מְבֹרָכִים אָנוּ, וְאָנוּ יוֹצְרִים אֶת הַקֶּסֶם.

1000, 1600, 2200, הַאִם אֵלּוּ דַּקּוֹת? שָׁעוֹת? שָׁנִים? בְּכָל אֲשֶׁר נִפְנֶה אָנוּ עוֹמְדִים סַקְרְנִים מוּל הַדֶּרֶךְ הַמְּנִיעָה אֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי הַיְּקוּם הַמְּשֻׁלָּבִים בֵּינֵיהֶם. לַמִּין הַזָּעִיר בְּיוֹתֵר וְעַד לַמֻּחְלָט בְּיוֹתֵר. כָּל אֲשֶׁר הָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה. וָלֹא. לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי.

גַּם בְּמַחְזוֹר הַיְּמָמָה בָּאָרֶץ הַחַמָּה שֶׁבָּהּ אֲנִי גָּר, פּוֹעֶמֶת אוֹתָהּ חֻקִּיּוּת אֵין סוֹפִית. הַאֵין הַמָּתוֹק וְהַמַּפְחִיד לִקְרַאת הַהַתְחָלָה וְהוֹפָעַת הַזְּרִימָה וּנְסִיגַת הַצֵּל, וְהַמַּעֲשֶׂה, וְהַבּוֹהֵק, הָאֲדָמָה הַמִּתְקַשָּׁה וְהָאֲוִיר הַקּוֹרֵן. הַהַרְפָּיָה וַעֲלִיַּת הַצֵּל וְהַהֶמְשֵׁךְ בַּלַּיְלָה הַחַם, הַחִפָּזוֹן לִקְרַאת הַחִדָּלוֹן – וְשׁוּב רֶגַע הַבֵּינַיִם שֶׁל הַאֵין אֲשֶׁר סָפוּג בְּכָל שָׁעָה וּבְכָל מַעֲשֶׂה: הָרֶגַע הָאָיֹם חֲסַר הַזְּמַן, הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נֶעֶלְמוּ הַגָּדוֹת וְהוּא מֻחְלָט וְעִלָּאִי. וּבְהִתְבּוֹנְנִי בַּקָּטָן אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַגָּדוֹל: הִנֵּה הָעוֹלָם הִנֵּה אֲנִי.




0100

לפני היות הזמן
בתפר בין הסוף להתחלה
בנקודת האין
בין נשימה לנשימה


0200

כאשר האין הופך לכלום
דבר קורה בעומקים
מתהווה דמום



0300

דומם מרפה קשריו
שאריותיו פרושות
השמיים ללא תנועה


0400

בא רגע העמידה על שפת המפל
דממה לפני תנועה
השאיפה לפני שחרור
העולם שטוף באור שאינו אורו
השדה דומם ממתין


0500

הנה זורמת התנועה
תחילה אינה מורגשת
אך הנה! בבירור אפור!
אפור פלדה נסדק ורוד
ציפור! ציפור!


0600

קו הרכס נסדק
גלגל השמש מנסר, חותך, נוסק
הו שמש! שמש!
רקמות חוטים ואור


0700

ריצה ריצה
זורם עסוק מתנקה
מחפש בודק נוסק ניזון


0800

כאן נתחיל
כבר התחילו?
מקצב סדור
כיוון ברור


0900

הבט אל ידך
הכלי הפך אחד
הנכלל הפך אחד


1000

הבט סביב
ראייתך נפרשת
טבעות הזמן מכות גלים
מתחת לך


1100

היכן טרפי?
דם קטן זורם בי
חיים קטנים מפכים
נפש קטנה שבה


1200

תלויה בשמיים
פרושת אבר
מטילה אור מוחלט
לאן לפנות?
מזרחה? דרומה? מערבה?


1300

החלטה נפלה לא מורגשת
מתרכזת בעצמה
לא קשובה לכלום
חום זורם


1400

השמיים מנוסרים בעוצמה
נסורת של חום ואור
עצים שותים דממה


1500

נשמת העולם נשמעת
כבדה ויציבה
השמש מביטה לאחור


1600

הים מלטף את
מצחה של האדמה המסונוורת
באוויר קל


1700

בודקת את חשבונה
מרפה השמש את ידה
האדמה מתבוננת אליה
בעיניים חצי פקוחות


1800

מנוחה. עור הזמן!
אפשר לתקתק. לנשום.
מרכינה בעייפות את ראשה
אל מיטת המים
יפה, כונסת עצמה


1900

שעת המזל שעת הגבולות
הסדק הקשה נמס
האחד חי בתוך השני
נצח של רגע
אך הנה חומק חומק האור


2000

שקע העולם
עלה הגל סביבי
האנוח או אקום שנית?


2100

אני ממשיך מעבר לזמני
בארץ אפלה מוארת
תנועה שקטה פרווה רכה
וציפורניים


2200

ממלכה של עומק אפלה
מוזרויות מעמקים
עם אור עצמי


2300

מחול מזון והתרבות
הזמן אינו יציב יותר
מהר! מהר!


2400

שאריות חומקות אל המוחלט
נמוג הכל נבלע כוסה טבע
נמחה.
בריכה שקטה


0000

כבר לא היות בצד אחד
ואין עדיין צד אחר
רק המתנה באין מתן
והזמנה באין כל זמן

אין תגובות: