יום שלישי, 31 במרץ 2020

Tales about manhood and memory / The Kuttāb

D.M.2020

Tales about manhood and memory
The Kuttāb
Fiction by: David Michaeli
From Hebrew: Efrat Yaari

 At the meeting place of the two great continents of Asia and America, near the shores of the Mediterranean, on the outskirts of the immense desert belt that curves from the trembling horizons of the Dasht-e Kavir salty lowlands in Persia through the boiling vastness of Al-Nefud, an-route to the endless Sahara, a local desert rests.  This small desert is hidden behind the silent mountains of Judea, its plateau dissected by tremendous, deep, arid riverbeds.
 A small schism, a secondary rift, leads to one of these riverbeds, the one that the maps of the national mapping administration entitled Harduf (oleander) creek. I have never seen an oleander there. Atriplex salty bushes, retamas, zygophyllums, sturdy thorny hyssops, achillea fragrantissima blossoming ferociously on the seventh month. No oleanders.
The creek is parched and hard. The riverbed deepens until it drops wildly unto the trunk of the main rivulets of the great basin. That riverbed comes from the reclusive, violent ridge of Hebron, moderately curving while extenuating its features and cascades like a melody heading for its climax.
Several hundreds of yards before the great fall, the riverbed curls like a horseshoe-shaped tail of a dragon. I would often wonder, standing on the steep, razor-sharp saddle to the north about the obscure spirit of the untamed entity coiling far below me. There, before the curve, a pool of green water waited. A careful descent through erect stones led there.  
I used to reach this pool from the riverbed that looked like a street delineated by high walls of rock. Two turns up the Oleander, the dry stream opened sideways allowing for a strenuous climb to the moon-like surface of the desert plateau. There, in the stream, on the ground washed by distant flashfloods, with a handful of bent, forcefully flattened, bushes I found the kuttāb
The kuttāb is a rock. I walked in the dry riverbed. The air vibrating with heat, the occasional humming of an insect sounding in the background together with the cackling of the stones moved by the weight of my steps. Every now and then an exceptional stone would attract my gaze.
I was a highly skilled rock collector. The desert itself taught me to move in an open trance allowing the right stone to suddenly beckon me, reflecting in its shape, texture and colors my spirit, desires and time. I would heed the minute call at my feet, stop and look at my soul's mirror hidden among other rocks. At first, I was compelled to collect the desert's gifts. It was dangerous and impervious to ignore the vast silent entity's gifts. I'd kneel down with the rucksack on my back and collect the expressive rock. A black flint taught me a strange poem. My home was filled with stones. On the windows panes, under the beds, on shelves, in the washing room. In this sense I followed my father, the tour guide, who to my mother's dismay, brought home stones upon stones. The rocks were proper amulets. They treasured my varying attitudes in place of the memory that grew more and more lucid and bright and light. My confidence increased. Every once in while I would pass a calling stone, experimentally pacing a few steps further and turning in vain to reclaim it. The stone was gone. I realized that these stony revelations were not random. My exposing gaze was true to one point in time. I stopped collecting the rocks when I started offering them as amulets-gifts. I'd kneel down in the perched riverbeds to pick up different stones, to look at them for a long while, occasionally bringing my lips to it and then lying it back, meticulously, in its hole.
The kuttāb stopped me. It was the size of a fist or a heart. Its surface graduated. It was covered in crisscrossing black and white stripes and lines that created a texture and quasi patterns, almost recognizable. When I looked at it, I felt I was on the verge of an understanding but could not proceed. Into it. I asked its forgiveness, took it and placed it in my bag. In my spirit's ears I could hear the desert snickering.
I rested by the green pool, surrounded by tall lit walls of rock. I observed the stone for a long time. It said its name was kuttāb. It means, it said, all that was written and shall be written. Then it spoke no more. Its lines continued to wind leaving me with the ability to read all time in it. I was overtaken by fear and put it back in the darkness of the backpack.
Next to me were the remains of a small ibex. Letters of dark dry blood told the tale of the leopard over the dozens of meters of cliffs where the wild goat tried to flee for its life.
 The heat of the strong sun pushed me to move on. I still had a long way ahead. I dipped in the pool and climbed up with soaked clothes along the inscribed blood stains to the desert's plateau. At the top, my backpack grew heavier. My lungs hurting from breathing. Eventually I stopped, laid down the backpack and took out the kuttāb. I looked around. Random stones were dispersed everywhere. I carefully placed it by my floor, observed it again, in the veiled code. I stood up, turned my face and lifted the backpack. It was significantly lighter. I stepped away while tightening the waist strap. Three paces later I turned around. The rock was indiscernible.
 Later on, I reached a pool surrounded by rocks. The same enigmatic code was written in stripes of light on the stone. I watched them fascinated by their shiny movement, I suddenly read the approaching time. The kuttāb! My heart fell. I left that place.  
Days later, in the metropolitan, I made love to a woman. Warm bleary stripes of shade rested upon her lit skin. Suddenly they deciphered. The curvaceous stains of time regained motion. I shut my eyes in anger but to no avail. Time continued to write itself unremittingly in red under my lids.   
From now on, wherever I turned, time unraveled before me. The future deciphering in the moving foliage and its shadows, in the bark of a tree, in the light stains on the pavement, in the sparkling trails of a slug in the morning. Eventually, I become accustomed to the incessant knowing like to an unnoticed background noise. To people's dismay, I burst out laughing in unexpected places. Yet, most of the time, I am silent, oblivious, enchanted only by the directions, moving, crossing and separating of the pond of reality.



Sergio Waksman / two person portraits / torn paper / mars / 2020



  

Sergio Waksman / two person portraits / torn paper / mars / 2020

יום ראשון, 29 במרץ 2020

טועם מספלך



טועם מספלך
קצף חלב וקפה
עם עקבות בושם

ספר הזמן Book Of Time



ספר הזמן

0000
לִפְנַי הֱיוֹת הַזְּמַן,
וְאֵין עֲדַיִן צַד אַחֵר,
רַק הַמְתָּנָה בְּאֵין מַתָּן
וְהַזְמָנָה בְּאֵין כָּל זְמַן.

0100
בַּתֶּפֶר בֵּין הַסּוֹף לַהַתְחָלָה,
בִּנְקֻדַּת הָאַיִן,
בֵּין נְשִׁימָה לִנְשִׁימָה.

0200
כַּאֲשֶׁר הָאַיִן הוֹפֵךְ לִכְלוּם,
דָּבָר קוֹרֶה בָּעֳמָקִים,
מִתְהַוֶּה דָּמוּם.

0300
דּוּמָם מַרְפֶּה קְשָׁרָיו,
שְׁאֵרִיּוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת,
הַשָּׁמַיִם לְלֹא תְּנוּעָה.

0400
בָּא רֶגַע הָעֲמִידָה עַל שְׂפַת הַמַּפָּל,
דְּמָמָה לִפְנֵי תְּנוּעָה,
הַשְּׁאִיפָה לִפְנֵי שִׁחְרוּר.
הָעוֹלָם שָׁטוּף בְּאוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹרוֹ,
הַשָּׂדֶה דּוּמָם מַמְתִּין.

0500
הִנֵּה זוֹרֶמֶת הַתְּנוּעָה.
תְּחִלָּה אֵינָהּ מֻרְגֶּשֶׁת.
אַךְ הִנֵּה! בְּבֵרוּר אָפֹר!
אֲפֹר פְּלָדָה נִסְדָּק וָרֹד.
צִפּוֹר! צִפּוֹר!

0600
קַו הָרֶכֶס נִסְדָּק,
גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ מְנַסֵּר, חוֹתֵךְ, נוֹסֵק.
הוֹ, שֶׁמֶשׁ! שֶׁמֶשׁ!
רִקְמוֹת חוּטִים וְאוֹר.

0700
רִיצָה רִיצָה
זוֹרֵם עָסוּק מִתְנַקֶּה
מְחַפֵּשׂ בּוֹדֵק נוֹסֵק נִזּוֹן

0800
כָּאן נַתְחִיל.
כְּבָר הִתְחִילוּ?
מִקְצָב סָדוּר.
כִּוּוּן בָּרוּר.

0900
הַבֵּט אֶל יָדְךָ.
הַכְּלִי הָפַךְ אֶחָד,
הַנִּכְלָל הָפַךְ אֶחָד.

1000
הַבֵּט סָבִיב.
רְאִיָּתְךָ נִפְרֶשֶׂת.
טַבְּעוֹת הַזְּמַן מַכּוֹת גַּלִּים
מִתַּחַת לְךָ.

1100
הֵיכָן טַרְפִּי?
דָּם קָטָן זוֹרֵם בִּי,
חַיִּים קְטַנִּים מְפַכִּים,
נֶפֶשׁ קְטַנָּה שָׁבָה.

1200
תְּלוּיָה בַּשָּׁמַיִם,
פְּרוּשַׁת אֵבֶר,
מְטִילָה אוֹר מֻחְלָט.
לְאָן לִפְנוֹת?
מִזְרָחָה? דָּרוֹמָה? מַעֲרָבָה?

1300
הַחְלָטָה נָפְלָה לֹא מֻרְגֶּשֶׁת,
מִתְרַכֶּזֶת בְּעַצְמָהּ,
לֹא קַשּׁוּבָה לִכְלוּם,
חֹם זוֹרֵם.

1400
הַשָּׁמַיִם מְנֻסָּרִים בְּעָצְמָה,
נְסֹרֶת שֶׁל חֹם וְאוֹר,
עֵצִים שׁוֹתִים דְּמָמָה.

1500
נִשְׁמַת הָעוֹלָם נִשְׁמַעַת
כְּבֵדָה וְיַצִּיבָה,
הַשֶּׁמֶשׁ מַבִּיטָה לְאָחוֹר.

1600
הַיָּם מְלַטֵּף אֶת
מִצְחָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה הַמְּסַנְוֶרֶת
בַּאֲוִיר קַל.

1700
בּוֹדֶקֶת אֶת חֶשְׁבּוֹנָהּ
מַרְפָּה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת יָדָהּ.
הָאֲדָמָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ
בְּעֵינַיִם חֲצִי פְּקוּחוֹת.

1800
מְנוּחָה. עוֹר הַזְּמַן!
אֶפְשָׁר לְתַקְתֵּק. לִנְשֹׁם.
מַרְכִּינָה בַּעֲיֵפוּת אֶת רֹאשָׁהּ
אֶל מִטַּת הַמַּיִם,
יָפָה, כּוֹנֶסֶת עַצְמָהּ.

1900
שְׁעַת הַמַּזָּל, שְׁעַת הַגְּבוּלוֹת.
הַסֶּדֶק הַקָּשֶׁה נָמֵס
הָאֶחָד חַי בְּתוֹךְ הַשֵּׁנִי.
נֶצַח שֶׁל רֶגַע.
אַךְ הִנֵּה חוֹמֵק חוֹמֵק הָאוֹר.

2000
שָׁקַע הָעוֹלָם,
עָלָה הַגַּל סְבִיבִי.
הֶאָנוּחַ אוֹ אָקוּם שֵׁנִית?

2100
אֲנִי מַמְשִׁיךְ מֵעֵבֶר לִזְמַנִּי.
בָּאָרֶץ אֲפֵלָה מוּאֶרֶת,
תְּנוּעָה שְׁקֵטָה, פַּרְוָה רַכָּה
וְצִפָּרְנַיִם.

2200
מַמְלָכָה שֶׁל עֹמֶק אֲפֵלָה,
מוּזָרוּיוֹת מַעֲמַקִּים
עִם אוֹר עַצְמִי.

2300
מָחוֹל, מָזוֹן וְהִתְרַבּוּת.
הַזְּמַן אֵינוֹ יַצִּיב יוֹתֵר.
מַהֵר! מַהֵר!

2400
שְׁאֵרִיּוֹת חוֹמְקוֹת אֶל הַמֻּחְלָט.
נָמוֹג הַכֹּל, נִבְלַע, כֻּסָּה, טָבַע,
נִמְחָה.
בְּרֵכָה שְׁקֵטָה.

0000
כְּבָר לֹא הֱיוֹת בְּצַד אֶחָד,
וְאֵין עֲדַיִן צַד אַחֵר,
רַק הַמְתָּנָה בְּאֵין מַתָּן
וְהַזְמָנָה בְּאֵין כָּל זְמַן.


דבי עשב / אישה בתל אביב / רעב בשדרה

דבי עשב / אישה בתל אביב / מפגש עם רעב בשדרה

Debbi Essev, TLV, 2020

4 וחצי לפנות בוקר
רוטשילד
שיטוט כלבות.
-אני רעב, רעב רעב.....
יש לך כסף???
לא.
יא שרמוטה. הלוואי שתמותי.......תמותי......
ככה התחיל יום ראשון.
כפפות, בקבוקיי יין, בירות. מסכות,
זבל אחר.
מולד ירח. פריחת עצי אדר מתוקה.
אביב.
במערה שלי שומעים ציפורות.
בוקר טוב
מתגעגעת לים. לחברים.
אוהבת מאד

יום שני, 23 במרץ 2020

הטיח נפל / הייקו והייבון

הַטִיחַ נָפָל
הַבְּלוֹק מְעֵבֵר לַקִיר
מִסְתַכֵּל עָלַי


קודם כל אני כועס על הקיר המתפורר שלא החזיק מעמד. שנית, אני לא רוצה לראות את מה שיש מתחת לטיח ומאחורי הקיר ומאחורי הדברים. שלישית, מדוע הבלוק האפור הזה מסתכל עלי עם עיניו המלבניות לכל מקום? זה לא מתאים לי, אני עסוק, ואני צריך לעשות דברים אחרים. עזוב אותי!

עווית 1993 / Spasm / Ink, photocopy machine


















אתה אלוהים אני אלוהים / קץ הדימוי / 1998


אתה אלוהים. אני אלוהים. הנייר אלוהים. העט אלוהים, החלון, האור, המכוניות, הדרכים, הלחם, הציפורים, העשב, הצואה, הפנינה, העולם, הכל אלוהים. בהבנתי את עצמי כאלוהים וכחלק מאלוהים, אני חייב לקחת אחריות. בחוסר הבנתי את עצמי כאלוהים אני מטיל את האחריות ואת סדר הדברים על מהות דמיונית חיצונית לי. גם זרקתי את עצמי מהשלם, מגן העדן, גם הפקעתי מתחת ידי את יכולת ההחלטה הבחירה והביצוע. מה שנותר לי זה להתפלל לצלם חסר הצורה הקבועה שכן הוא משתנה מאדם לאדם מתופעה לתופעה. לקוות שההחתמה עלתה יפה ושהדימוי או הדמות שהלכתי אחריהם הם אכן הדבר הנכון ולקוות לטוב, לתקווה, והיפוכם הבו זמני, הכאב והאובדן.

בהבנתי את עצמי כאלוהים אני מחויב לבחור. אני מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן. בהיותי מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן, זמני הופך להווה מתמשך ומושגי העבר והעתיד מאבדים את ברק התקווה והתקפות שלהם לטובת השתאות על רגע הפעולה עצמו. כיון שלא רק אני אלוהים אלא גם אתה ואת והכל, פעולתי כפרט אינה אבסולוטית. פעולתי כפופה לעיקרון של סימטריה ובוזמניות וגורמת במקביל לפעולות וצורות אחרות בו זמנית, יוצרות ונוצרות. החלטותיי נראות כלא משפיעות. אבל, ביכולתי מתוך החלטה ובחירה והצמדות לפעולה חוזרת ושינון, להגדיל את המשקל הסגולי של פעולתי ולעצב מודול צורת יסוד ברורה בתבניתי. צורת יסוד עצמאית שתחרוג מהתבנית שבה נוצרה. תיוולד. בזאת ביצעתי מעשה בריאה. שכפול. אופציה של בריאת יקום.

המודול, צורת היסוד מטופחת ומתוחזקת ומלוטשת על ידי, עד לערך שבו תעבור הפעולה גבול של משקל סגולי, אל מעבר למסה קריטית, לדרגה או מצב של ייחודיות. היא תעמוד בפני עצמה. אז ייפרש ממנה גריד שלם בתבניתה. מרחב שקוויו כיווניו נגזרים ממנה. גריד זה הוא עדיין בחזקת כוח. אבל ככל שאשקיע מאמץ בשכלול וליטוש צורת היסוד שלי תתחיל זאת לשכפל את עצמה ותוציא את הגריד מהכוח אל הפועל.

לבצע את ליטוש הצורה מתוך רצון לכיבוש היקום הוא דבר הנידון לכישלון, מכיוון שהוא חסום למשוב ותקשורת, מהיותו משתמש בכוח, מבטל צורות אחרות ומפלה. לשינון ולליטוש לבדם יש את קסם הניסוח היכול להוליך את העוסקים בהם להבנה. "מתוך שלא לשמה, בא לשמה". לבצע ליטוש מתוך אהבת השלמות והפעולה יכול לשנות את הסביבה. עצם הידיעה לבדה משנה את אופי הקישורים בין אחד למארג ומתחולל שינוי.

בהתחשב בבוזמניות קיימים יחד אתנו אין סוף מרכיבים במסיבה היקומית הזאת, ובאופן מוזר ונפלא עלינו להכיר בקיומם ובאותו זמן לעשות את עבודתנו כאילו דבר אינו קיים. אחרת עשייתנו תתקע או תתקיים בצורה חלקית. כאשר אתה אוכל, תאכל. אל תחשוב. אחרת האוכל יתקע לך בגרון. הדרך להכיר בקיומם ובכל אופן לא להכיר בקיומם היא רק בתוך פעולה של הווה מתמשך. אז קיומם בפעולה אינו קיים עבורי, וכך גם תנאי העתיד והעבר נעלמים מכיוון שאיני מקיים יותר עבר ועתיד ובזאת אני ופעולתי הופכים לחופשיים. כאשר מופיעה תופעה בהווה המתמשך שלי אני מקיים אתה בפליאה את מערכת היחסים הנדרשת שגם היא נעלמת מעבר לאופק ההווה המתמשך, אבל, אני איני הולך לשם. הליכה לשם תיצור את ממדי העבר והעתיד ותפגע בשלמות הרגע של פעולתי. מצד אחד ההווה יוצר באופן אוטומטי ובוזמני מעצם הגדרתו את העבר והעתיד. מצד שני איני חייב להיגרר לשם ובידי ההחלטה וכושר שיווי המשקל, הנלמד, להישאר על מקומי. כאשר אני נגרף יש זמן. כאשר אני נשאר, אני על זמני. והדרך? והתנועה? אלו מתחוללים בכל מקרה דרך פעולתי וקיומי.


Debbi Essev 7 somethings דבי עשב / שבעה עננים




לוּלוּ הָאִידְיוֹטִית
1
וְעַל לוּלוּ הָאִידְיוֹטִית שְמָּעְתֶּם?
זוּ עַל הַסָפְסָל בַּכִּיכָּר?
הַכּוּשִית שֶפָּנֵיהַ זָהָב, שָרָה וְקוֹרֵאת לַצִיפּוֹרִים -
זֶה הַזְמָן לִזְרוֹעַ אוֹרֶז עַל הָאָסְפָלְט- הִיא צוֹעֶקֶת וּמְנָכֶּשֶת אֶת הַשָדֶה הַשָחוֹר, מַשְקָה, מַשְקָה.
מִתְעַנֶגֶת עַל רְצוּעַת בּוֹקֶר קָרִיר
כִּמְעַט בְּסוֹפוֹ שֶל הַלָיְלָה, אָז הָאָדָמָה זָזָה יוֹתֵּר מִכַּרָגִיל.
הִיא רוֹקֶדֶת, עוֹשָה חָזָרוֹת בְּאוּלָם חֲסָר קִירוֹת כִּמְעָט לְלֹא תְּאוּרָה.
מִשֶהָאוֹר עוֹלֶה וְהָהוֹפָעָה מַתְחִילָה
צוֹמֵחַ שְדֵה אוֹרֶז יָרוֹק
מִתַּחַת רַגְלֵי הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים.


2
שְנָיִים שְנָיִים הֵם בָּאִים,
גָנִים פּוֹרְחִים שֶל בָּבֶל וּשְמָמוֹת מִדְבָּר יְבֵשוֹת,
נְקָבִים חָלוּלִים בַּזְמָּן וּסְדָקִים אָטוּמִים לְקְבוּרָה,
חָלָלִים אֵינְסוֹפִיִים וְסִמְטָאוֹת צָרוֹת לְלֹא מוֹצָא,
מָאוֹר פְּנֵי הַשֶמֶש וְחֶשְכָּת הֵיעָדרוּתָּה בָּיָרֵחַ.
שְנָיִים שְנָיִים הֵם בָּאִים,
זָכָר וּנְקֵבָה.
תוֹהִים וּבָאִים כּוּלָם בַּמַגָע.
יָלְדוּת וְזִקְנָה, שָמָיִם וְאָדָמָה,
תִּקְוָה וְיֵיאוּש, תְּהוֹם מְצוּלָה וְשָפָה,
צְחוֹק וּבְכִי, שִירָה וְקִינָה.
שְנָיִים שְנָיִים
אֶל תּוֹך עֲרָפֶל בָּהִיר הֵם שָטִים
בְּסִירָה לְבָנָה בְּסִירָה שְחוֹרָה.
אָנִי בְּקוֹשִי רוֹאָה
שֶכֵּן הַצֶבָע יוֹרֵד וְזוֹלֵג אֶל פְּנֵיי הַמָיִם לְהֵעָלֵם
וְהָיוֹנָה הָהִיא מְאָז טֶרֶם חָזְרָה.


3
הכל משולל היגיון ובכל זאת נכון להגשים החיים הגשמה נעלה מתוך חדווה סוערת, האם לא כן?


4
רגע כליל שלמות
תשובה לסטפאן מלארמה

הרי זה סימן
בקול הפעמון העולה
ברגע של פרכוס הזמן.

עד צאת הנשמה חיכיתי
והנר כבה.
ידעתי בלי לומר דבר:
חיכיתי, יחידה
לרוח רפאים שתְשלֵחַ רִיצוּדֵיה
על פני תכלת השמים של סטאפן מלארמה.

מצח בוער הנחתי על אבן
שתצנן יסור בֵין כלאיים
שתרגיע עליצות פרועה.

יד הנִיחה על המפתן הזמנה.
אגרת. דומיה למשתה.
"הנך מוזמנת להרים כוסית הספד לזכרו של תאופיל גוטייה.
נא להגיע אל שנת 1873."
המילים נמסות, נעלמות,
רגליי רועדות:
עלי לעבור אל הנצח
להניף רגל אל אוויר –
שם חבצלות על אגלי-טל צומחות
תחת תיקרה נעלמת:
השמים לובשים מלכות אפלה;

יש דבר הנשאר בגורל סטפאן, הלא?!
ריח חבצלות ענוג!!!
לא הודפת אותו גם לא את החלום.

הלא תשמע המיה כבירה של קולות דוממים?

כורעת ברך, הרוח לופפת את גופי.
מחבקת את מורך ליבי
נידפת עם שבירות הקיום
ונצמדת אל נחשולי חללים מצועפים.
משם מגיחַ הנמר, בפסיעתו הלוחשת –
הנמר של ויליאם בלייק.
הוא נשכב בתוכי מתעצל:
יודעת שיבתר את קרביי בְמחִי מלתעה:
מבעית ופראי בלפיתתו:
ושמא לא אצליח לגבור על הייאוש החברבר הזה
והוא יהפוך תוכי ככברה?!

והנה אני באה.
צללי רפאים, צללי אלוהים
וראשי סחרחר.

נשף בכוסות הספד לכל.
נשף הלום יין, הלום תוגה.
ההיכל זוהר
הידיים נושאות ברכה, שיר, קינה:
פיוט סולח מפלח הגורל לעד.
עליי לשוב בטרם הירח שוקע.
מרכבה רתומה לאלומת-אור ממתינה
לאוושת השמלה הצחורה
המותירה שובל של אשליה.
מי זה החומד לצון?
המנער את מוחי טְרוּף השיגעון?
האמנם שמעו המלאכים
הגמגום, הייחול לאוֹת?!

אני מרכינה ראש בלאות, קדה קידה.
מסע אל הנצח וחזרה
- והרי זהו חסד
זהו רגע כליל שלמות.



5
אוי דנדי,
את תשרדי עם שמלתך הצהובה,
פוסעת ללא הסבר:
הצללית שעל פנייך,
שעל עפעפייך: בלי שאלות.
הסיכוי לנשום,
לשרטט את קווי מיתארך
מפוני הזיכרון
כדי לסדר את מילותייך
אל מחזוריות הירח...

גם אם הדרך סוטה מפנייך-
טבעך השקוף יחיל הזמן
ותמונתך תיצרב באופק
בצחוקך, בדמעותייך הסתובבי,
חוללי השמטות בכל גלגולייך.
כמה צנוע ההווה!

ואם תקרסי באחת
ותשמעי את קול השבירה
- קראק, קראק,
הים יהפוך שחור,
יתמלא בצייתנות
בחוקי החד פעמיות
אז תגיע רוח
וברבורים לבנים
יישאו חללים מפה לשם
להקים היכל נישא להווייתך.



6
רציתי

אינני יכולה עוד
להסתיר את הטרוף
בקופסאות של אור,
לדבר על מצור וחדלון
בתכנית טלוויזיה
המציעה לשבור את החלון
כדי לטהר את האוויר
- אינני מאמינה לדקת אויר...
אני חיה ריר, זיעה, דם...
אינני מסתירה עוד את הטרוף,
את שיני.
אני שרה.
רציתי לספר על המוות,
רציתי שתדע שלא ליטפו אותי,
שאני געגוע...
שהזמן אינו מותיר זמן לזמן.