עיצוב ורוח הדברים - או מחשבות על וויראליות תודעתית
נכתב: תחילת שנות ה 90
פורסם בכתוב: 15 למאי 2008
ישנן שלוש צורות יסוד: עיגול, משולש, ריבוע. על פני דף בהיר נחתמים תווים עתיקים. שולי קו הצורה חיים כחוף וגלי הקו פועמים במרחב הרחק מעבר לנראה. רגע נראות חצרות, נתחמות בגדרות הצורה פנים וחוץ. רגע נראה דף השדה כולו, רגע נראה משחק הצורות כולו.
הריבוע קורן את עולמו בקווים בלתי נראים. ארבע רוחות השמים, ארבע הרוחות המשניות, ארבעת המקבילים, אל אינסוף הנגזרות וחזרה אל הדומם במרכז שממנו נפרש הכל. סימטריה והשתקפויות. עם קוביות מוצללות וקווי רעיון, השדה פורח ריבוע. המשולש יוצר רשת גבישית של תמיכות. ימין ומעלה, שמאל ומטה, גשרים ופירמידות מרחפות. עיגול קורן, מהדהד מעגלים על פני הבריכה. בגליו צפונים הן הריבוע והן המשולש. לא רבים הם הרואים אותו. מרכז השוויון שלו מתגשם בהפתעה, מוליד מוקדים חדשים כטיפות גשם, הולך ונפרש סביב במניפה זורחת עד למלוא היקף הקרינה הפועם. אורו נשאר בשדה, ממשיך בנסיעתו לקצות היקום, אף לאחר שהעיגול עצמו דהה. כל צורת יסוד היא מודול מכיוון שביכולתה להשתכפל.
המרחב מתקיים מגבול הצורה פנימה לתוך האינסוף ומגבולה החוצה אל האינסוף. כתמים משוכללים, אבני המשחק מתחברות. האחת לשנייה, האחת על השנייה, באלכסון, בהיפוך, בדילוג. הרווחים, חללי הריק מעצבים מקצב. יחידה ליחידה, חלל לחלל, ריק לריק, יחידות ליחידות. הרצף מעניק את נחמת הסדר. בתוכו, שוכח הפוחד לרגעים של חסד בנוי, את הדף. הוא נם. הריק ממשיך להרות צורות. כל יחידה וכל חיבור משמעם החלטה. מכאן הם משתכפלים, יוצאים הלאה לדרכם בדהרה. נדרש להחלטה מה יהיו קוויו הנבחרים של עולם הגיליון המרחף, ידי האמן המיומנות אינן טועות במידה, כיוון וצורה.
דף ריק הוא חלון מונח על הריק העמום הגדול. הלא כלום יוליד פעולה. כל שנחוץ הוא למסגר את הריק. ההנחה היא התחלת המשחק. היא יכולה להיראות לא מובנת, שרירותית, אקראית, גחמנית, לא צפויה. אקסיומה. עם ההנחה והשדה יופיע הזמן ואתו האופק, הזנית, הזווית והסימטריה. אז תופיע מיד הבחירה השנייה במדרג, היא בחירת צורה הגוזרת את קווי העולם המרחף. זו הצורה היסודית שקוויה יקבעו את אופיו של הדף, יחסיו וזמניו: זריחה ושקיעה, סתיו ואביב, לידה ומוות, אור וחושך, זכר ונקבה. צורות חולפות כענן על פני שמים ריקים. התראה את האב? את האם? את הבכור המקבל, הבן או הבת האמצעיים המורדים, את הצעירים בני הזקונים, הרפים שמחשבתם אינה קשורה? הרוח נושבת. מהו החלון דרכו הנך מתבונן? האם מרכז הכובד של הענן תואם את מרכז הכובד של החלון? מה משקלו של הענן? מהו צבעו של הרעם? התשמע את השמים? קשת יחסים ורגשות מוקרנת אל ההתרחשויות ומהן, על פני במת הדף. מרקם, מארג. הרמוניה מכה גלים המכים גלים המכים גלים. מישורים רועפים לחן במרקמים משתנים. רעם הריק מכוסה היטב. במבט מתקרב נראים הרצפים. מקרוב יותר, המודול המורכב. פנימה יותר, יחידת היסוד וחצרותיה הריקות הרחוקות. אלו דברים שהדרך להתבונן בהם היא שירה.
כל אור זקוק לחושך סביבו. כל כתם אור בחושך פעולה הוא. מחזור חדש. לצורות כולן אותו תפקיד. גם לתפריטי השפה, הסריג מעל התוהו ובראשית הייתה המלה. בסידור הצורני המלה היא כתם. בשיבוץ נכון של אמן מיומן המשמעות תשתלב לרובד נוסף ותיצור צליל על. משקל הגוף נאמד ביחס לגבולות חלון ההתבוננות, וביחס לגופים הנוספים במגרש. תמונה ''טובה'' תיגע בדבר קדום, חסר שם, נצחי ומזוהה מיידית. ''זה''. שלמות החיה בזכות עצמה. והמשורר? הה, לאחר ההחלטה אתה מחוץ לעולם, ידידי. כה עצוב.
על פניו של המצב הקיים, הכתם החדש מעורר את אותה חרדה של גילוי תאים סרטניים. משמעותו היא איום על הסדר הקיים והצגתו כיחסי. צורה חדשה, דעה חדשה. אבל, גם כתם פרוע אשר כזה, אם ניענה ונחזור על הפעולה שוב ושוב, גם הוא ייצור תבנית פעולה, תבנית של צורה. כיוונים חדשים מהוססים יסתמנו כתעתועים מתחת לערפילי התווים והכתמים המצטברים. בעקבותיהם יתגלה מקצב יסודי וממנו תגיח תבנית נוף שלמה שאינה אלא השיקוף שלנו כבוראי או יוצרי הפעולה. מופתעים, אנו מגלים את עצמנו. ברגע שאחד מזהה סדר, בו זמנית, הוא מזדהה. החתמה! אולם הסדר אינו מבטא ערכיי טוב או רע, אלא מייצג דרך בלבד. אז, בהופיעו, חוגג, הוא הדבר שייבחר על ידי הנידון הנבוך, הנמשך אל היש. שוב לכד הריק את המתבונן.
ראו את הכיוונים! ראו את המקצב! ישות המודול יכולה להיות צורה נראית, גוף, פעולה, צליל, מגע , ריח, זיכרון, רעיון, חי, צומח, דומם ולמעשה כל תופעה והרכביה המסוגלת לסכם תנועה ולהשתכפל. המודול הוא משפט. במובן זה הוא מגדיר, מחלק, מפלה. המודול הוא דבר פעיל. הוא יוצר מרחב, סביבה ועולם באמצעות רשת היחסים שהוא מקורה. גם רעיונות מופשטים או מאד מורכבים, יוצרים גריד ברגע היותם מודול סגור שניתן לשכפלו. כך הכרנו את קווי המרחב שנוצרו מהלחם, מעשרת הדיברות, הדיאלוגים של אפלטון, הצליבה, הקוראן, מכונת הדפוס של גוטנברג, מהמניפסט הקומוניסטי, או מאישיותה של מרילין מונרו. הם יוצרים סביבה והיבט טכנולוגי מעצם היותם מודל לשכפול.
מפעל מייצר הן את המוצר והן את הצריכה ויוצר סביבה הנגזרת ממנו. במידה רבה הנשק מייצר את המלחמה. המכונית מייצרת את הכבישים. מילים ומראות מייצרים תודעה. כלל לא בטוח שזהו החלק המובהק שאנו רוצים לחיות לפיו, אבל כל זמן שאין פעולה ויצירת מודול חליפי זה יהיה היש. מסה זאת הנופלת לבריכת הסביבה יוצרת קווי השפעה הגזורים ממנה וכמובן את אופציית השכפול עד שהיא יכולה לרצף את כל המרחב. כל המרחב, למעשה, מעוצב לפי אותו גורם יסוד וכל המתקיים במרחב זה, נשלט על ידי קוויו וכיווניו. יתרה מזאת, כל פעולה שתתבצע במרחב זה תנוע לאורך אותן קואורדינאטות שממשיכות להיווצר מהיש המקורי הממשיך להדהד או מזיכרונו המהדהד גם הוא.
לפיכך הדרך היחידה להיחלץ משם היא להפנות את הגב ולהתעלם. לא להשתמש בעולם זה. כאשר אני עושה זאת, אני מאפשר לעצמי לנוע בתוך חלל ריק מוכן לפעולה חדשה, אשר אם תתהווה בצורה מגובשת דיה, תוכל ליצור יש אשר גליו יצרו רשת יחסים חדשה וכך המשחק נימשך לאין סוף.
כאשר אני מגיע להבנה של גריד, אני נוטה לתפוס ולשפוט את כל העולם על פיו ועל פי המקור אשר דרכו נגלה לפני הגריד. זוהי כמובן ראייה חד ממדית ותמימות שגוררת בעקבותיה קנאות על כל נספחיה. יתר על כן, הרבה מחפשים מוצאים כראוי להזדהוּת רק את הכיוונים המוגדרים ואינם רואים כלל את המקור או המודול היסודי שקבע אותם. אלו ממש שוטים, לפעמים שוטים רצחניים, בהיותם מעריצים עיוורים, נוסעי חינם של הכיוון ושל היכולת לפעול כדבר המצדיק את עצמו לבדו בעצם קיומו, וכמעניק ביטחון.
אינסוף גופים יוצרים אינסוף רשתות. העולם קורן. חסר הפחד יעזוב את הגריד הבטוח שזיהה. עתה כשיש ביכולתו לזהות כל גריד, אפשר לשוטט על פני הסבך. מתוך הכאוס האינסופי נוצרת תבנית העשייה הנכונה לאותו רגע והיא הביטוי של רוח אלוהים, רוח הדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה